יום שישי, 31 בינואר 2014

דבר תורה לראש חודש אדר א' - הכל רמיקס

מנהג יפה פשט במחוזותינו, דבר תורה במקום העבודה. בין אם זו פרשת השבוע, ראש חודש, חג או מועד כלשהו. נוהגין במקומות העבודה לתת כבוד לתרבות ולמקורות. וכך שומעים המסובים את שפרה מכוח אדם נושאת דברים בפרשת תזריע מצורע, שמעון מהנהלת חשבונות מביא לקח לחנוכה והבוס אומר דברי מוסר ותוכחה לימים הנוראים. אפילו יעקב נאמן בשבתו כשר בממשלה הנהיג לימוד שבועי של עובדי המשרד. 
גם אני נתבקשתי, ולא בפעם הראשונה לכתוב דבר תורה  עבור מקום עבודה. והפעם לראש חודש אדר א', למשרד ממשלתי כלשהו. בעייתי לדבר על חודש שיש אותו רק אחת לכמה שנים (בממוצע כל 2.86 שנים). שאין בו כמעט שום ייחוד ושהחודש שאחריו נחשב לחודש האמיתי שקיבל את כל ההדר של ראשי החודשים כולם. ולמה אני אומר את זה? כי על איזה עוד חודש אומרים שכשהוא נכנס מרבין בשמחה, וחייבים להשתכר בו?,... נכון על אדר... אבל אדר ב'. הכל באדר ב'. הדבר היחיד שהשאירה ההלכה לאדר א' שיש בו פורים קטן ולא אומרים בו תחנון, זה הכל. נוריד את הראש ונמתין בסבלנות לדבר האמיתי – לפורים באדר ב'. אדר א' הוא סוג של סרח עודף בלוח השנה, כדי לפנות מקום לדבר האמתי שזה פסח, שחס וחלילה לא ייפול בקיץ או בחורף. אז על מה יש לדבר? אני חושב שכדאי לדבר אולי על דבר שלא ידוע לרבים. על משמעות השם אדר. וגם אני יודע לעשות קופי פייסט מויקיפדיה... מקור השם הוא עיראקי, כלומר בבלי, לא סתם בבלי, אלא בבל העתיקה, הרבה לפני משה רבנו ועם ישראל. אצל הבבלים זה היה שם של אל. זה גם דומה למלה האכדית addaru ("חשוך") והמילה האוגרית U'dar, שמשמעותה "גבורה". בארמית בבלית משמעות המילה היא "גורן" ("אידר"). בתנ"ך מופיע השם גם כשם פרטי: "וַיִּהְיוּ בָנִים, לְבָלַע, אַדָּר וְגֵרָא, וַאֲבִיהוּד" (דברי הימים א ח', ג'), היום נותנים את השם לבנים ולבנות.
לא רק אדר לבדו, גם שמות החודשים העבריים האחרים לקוחים מהבבלים ואחרים. ואז נשאלת השאלה, אולי יש עוד דברים שהם "לא מקוריים" בתרבות היהודית ובהלכה הדתית. דברים שאימצנו מן הגויים ימח שמם, טפו טפו טפו... בואו נסתכל רגע על פורים ומנהגי פורים במגילה, שהרי פורים הוא חג מדאורייתא, האם גם המנהגים הם מדאורייתא? האם בתורה כתוב שצריך להתחפש? האם בתורה כתוב שצריך להשתכר? האם בתורה כתוב שצריך לאכול אזני המן ממולאות פרג? או אוזני המן במילוי ורוד של רני רהב מרולדין? לא!... בתנ"ך במגילת אסתר מצווים אנו על שלושה מנהגים: מקרא המגילה, משתה ומשלוח מנות לאביונים. אז מאיפה הגיעו שאר המנהגים? אפילו יהודי איראן, הפרסים בעצמם, לא הכירו את מנהג התחפושות עד העת החדשה זוהי השפעת קרנבל המסכות המקומי בוונציה של ימי הביניים. מאיטליה הוא התפשט במרוצת הדורות לקהילות נוספות באירופה ומשם הגיע לקהילות יהודיות במזרח התיכון, לרבות יהודי איראן. למשל, המורים בבתי הספר של רשת אליאנס הצרפתית, שהציגה בפני יהודי ארצות האסלאם מנהגים יהודיים אירופאים שונים, נהגו לערוך לתלמידיהם מסיבת תחפושות בימי החג. ומה לגבי האוזן של הרשע? מקורה של העוגיה המשולשת הממולאה בפרג הוא במזרח אירופה. בגרמנית ובלשונות מזרח אירופאיות: "מהן טאשען", פרג - מהן (Mohn) וטאשע (Tasche) - כיס כלומר: כיסי פרג. באותיות "מהן" ראו את שמו של המן בהיפוך אותיות וכך נוצר הקשר לפורים. ביידיש "המן טאַש" ("כיס המן") ולמה אוזניים? כי חז"ל אומרים שהמן חזר לביתו שאוזניו מקוטפות, כלומר בבושת פנים. והיהודים פרשו זאת כפשוטו, ללא אוזניים. ולמה משולשות אוזניו? כי נהג לחבוש כובע קצינים משולש (כמו של נפולאון). יש הטוענים ששלוש הפינות הם זכר לשלושת ימי הצום של אסתר המלכה. במדרש מסופר כי את בני המן תלו באוזניהם, והן היו כל כך מלוכלכות ושחורות ועל שם הדמיון ממולאות אוזני המן בפרג שחור. אני מרגיש אני מתחיל לגנוב מדבר התורה של מי שיבוא אחרי בתורנות, באדר ב' החשוב. ולכן אתן לכם עוד דוגמא קטנה מחג אחר שאינו מדאורייתא, אלא מדרבנן - חנוכה. איפה כתוב במקורות שצריך לסובב סביבון? מקור המנהג לשחק בסביבון בחנוכה הוא ממשחק הגרלה של ילדי גרמניה, נוצרים ויהודים, מהמאה ה-16, שבו השתמשו בסביבון כקוביית משחק. האותיות על צידי הסביבון סימנו בראשי תיבות לטיניות את מצב הזכייה של סכום ההימור. ביידיש, האותיות הן: נ' = נִישט = לא (לא זכייה ולא הפסד, דילוג על התור), ג' = גאנץ = מלא (זכייה), ה' = האלבּ = חצי (חצי זכייה), ש' = שטעל = להעמיד (הפסד). המשחק בסביבון, שנפוץ גם באירופה (ונקרא ביידיש "דריידל"), אומץ שם על ידי היהודים שכרכו אותו עם מסורת חג החנוכה וניסיו. הם נתנו לאותיות את ראשי התיבות העבריות המוכרים: נס גדול היה שם. בתחילת המאה ה-20 החלו המורים ובהמשך גם המשוררים של ארץ ישראל להחליף את ה-ש' באות פ', המייצגת את המילה "פה", כדי להתאים את המסורת לשינוי הגאוגרפי.
הייתי יכול להביא לכם דוגמאות רבות נוספות מאימוץ מנהגי גויים אל תוך התרבות היהודית, מסדר פסח ועד טבעת הקידושין. מסיפור בריאת העולם ועד שמות כגון יוחנן הורקנוס. אבל אני רוצה לומר משהו לחיוב – זה טוב! ככה עובדות תרבויות, על ידי התבוללות אחת בשנייה, על ידי גניבה ספרותית, על ידי קופי פייסט, על ידי אימוץ ועריכה. זה הדבר שהוא סם החיים של כל תרבות – הסתגלות לנסיבות ולתנאים תוך שמירה על יחודייות ויצירתיות. וכך נכתב גם הפוסט הזה...
היום נתכנו הטכניקות התרבותיות הללו בכינויים שונים שאת חלקן קשה לתרגם: מדרש, מליצה, אסמבלאז', קולאז', דקולאז', סימפול, גזור העתק והדבק, עריכה, Appropriation, Cut-up, מונטאז', Plunderphonics, ובמיוחד רמיקס. משום שהכל רמיקס. וגם אני העתקתי את הרעיון הזה מהסרט הבא, של קירבי פרגוסון, שאני מאד ממליץ לראות (4 חלקים):









וראו גם את האייפון כמקרה של רמיקס

יום ראשון, 26 בינואר 2014

ההקלטה המלאה של השימוע של אדם ורטה

גם אני לימדתי בתיכוניים מחשבת ישראל, ועסקתי בדילמות מוסריות וערכיות. אפשר לומר שעמדתי בפני אותן שאלות. אבל לא עמדתי בפני אותם קשיים שעמד בפניהם אדם ורטה, כלומר, כיתה קטנה, במגמה מיוחדת של תלמידים עם קשיים, מחציתם כהניסטים גזעניים, וכנראה השאר טיפה יותר מתונים, אני ממש לא מקנא בו. צריך לשמור על הרבה קור רוח כמחנך במקרה כזה. חשוב לציין, זו לא אשמת התלמידים, האחריות מוטלת על בית הספר ועל הנהלת אורט.
הנושא הוא מתי ואיך מותר להביע עמדה אישית בנוגע לעניינים פוליטיים ואקטואליים. הגישה של בית הספר ושל הנהלת אורט העולה מתוך הקלטת השימוע, חושפת התנהלות מקרטיסתית וחשוכה.
מערכת החינוך אימצה עמדות ברורות בנושאי חינוך פוליטי וחינוך לפוליטיקה והן נמצאות בדו"ח קרמניצר (1996): 
"מותר למורה לנקוט עמדה בנושא שנוי במחלוקת, ובלבד שאין הוא מקנה לעמדתו מעמד של עמדה מחייבת".
ההמלצה הזו אומצה על ידי חוזר מנכ"ל משרד החינוך (2009) "חינוך לדמוקרטיה ולאזרחות פעילה". עוד כתוב שם כי:
"עובדי ההוראה נדרשים להסביר ולהבהיר לתלמידים את השקפות העולם ואת נקודות המבט השונות הקיימות במערכת הפוליטית, ועליהם לעשות זאת ביושר אינטלקטואלי, בהגינות ובאופן מאוזן. התפיסה החינוכית סביב חינוך לתודעה אזרחית-פוליטית גורסת כי המורה צריך להעביר את תלמידיו תהליך שבמסגרתו ייחשפו למציאות הקיימת ויוכלו לגבש את עמדתם באופן מנומק."
להבנתי, זה בדיוק מה שאדם ורטה עשה, ביטא את עמדתו ועסק בחינוך תלמידיו להביע עמדות פוליטיות מנומקות. אף על פי שנאסר באותו חוזר מנכ"ל על "הסתה, גזענות או עידוד לאלימות" הרי שורטה עצמו נחשף לכך, וכאשר הוא אומר בשימוע כי קיבל איומים על חייו ושהתלמידה איימה על חייו באופן מפורש בשיעור, והסיתה נגדו, נאמר לו שזה "לא רלוונטי".
בניגוד לכל האמור לעיל הנהלת אורט אומרת בשימוע שאסור לו להציג את דעותיו בשיעור. זה שיעור בסתימת פיות.
ייתכן שהנהלת אורט לא מכירה את חוזרי משרד החינוך, ואז הם סתם בורים ולא פועלים על פי הנהלים. האפשרות השנייה היא שהם מכירים את הנהלים וחוזרי המנכ"ל, אבל באופן זדוני כדי להביא לשבירה של אדם ורטה הם ממציאים דברים. אני לא יודע מה יותר גרוע.
העמדה שמציג אדם ורטה בשימוע היא רהוטה, מנומקת וראויה למורה לפילוסופיה ומחשבת ישראל. עד כדי כך שלמשל, מנהל בית החינוך המשותף חוף השרון, אשל קליינהאוז, כתב שהוא מציע לו להצטרף לצוות המורים שלו.
מעבר לתפיסה החשוכה מתבטא גם חוסר האונים של הנהלת אורט ובית הספר להגן על מורה ולשמור על גישה קולגיאלית. עולה מתוך השימוע שהם מנסים להביא להתפטרות של אדם ורטה מרצונו. הם חוזרים כל הזמן על כך שהוא עבר על הנהלים, אבל משום מה למרות שבעינהם הוא פעל בניגוד ל"רוח בית הספר", לא מפטרים אותו, הם רק "שוקלים" לפטר. מה זו הפחדנות הזאת? אילו היה להם אומץ הם צריכים לפטרו ולעמוד בבג"ץ להגן על עמדותיהם החשוכות.
אבל, הבעיה העיקרית שעולה היא חוסר ההבנה של הנהלת אורט מהו חינוך פוליטי, לעומת אינדוקטרינציה אידיאולוגית. על פי ההקלטה, כל הבעת עמדה, ועוד עמדה שאינה קונפורמית עם עמדותיהם, היא אינדוקטרינציה אידיאולוגית. איזה מין חינוך מקבלים ברשת אורט?
אני ממליץ להאזין לדיון (למטה) וגם לקרוא את הכתבות בנושא. יש גם דיונים בועדות הכנסת על הנושאים הללו למשל כאן. וגם מה שכתבה תלמידת י"ב.

יום ראשון, 12 בינואר 2014

כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ תחילה, באמת?

אחד השירים הידועים של ט"ו בשבט הוא "כי תבואו אל הארץ", כולם זוכרים ודאי את השיר מהגן ומבית הספר. בזמרשת כתוב כי הלחן עממי תימני, והמילים מן המקורות, אבל מה באמת קרה למקורות האלה בדרך אל השיר? כדי לענות על שאלה זו כדאי לקרוא את הציטוט של אוריאל סימון, בספרו "בקש שלום ורדפהו – שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה" (2002):
השקדיה פורחת עין כרם 2009
"בשיר לט"ו בשבט הפכו את הרישא של הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל", מתיאור נסיבתי (הקובע שמצווה חלה רק בארץ) למצווה בפני עצמה. הדבר נעשה על ידי קיטוע נועז, המשאיר רק את המילים "כי תבואו את הארץ ונטעתם כל עץ", והשלמתן במילים מפסוק רחוק (יחזקאל ל"ד, 27) בתוספת של חריזה "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ תחילה ונתן העץ פיריו והארץ יבולה". ואכן, המדרש ההתיישבותי הזה הולך בעקבות מדרש חכמים לא רק בטכניקה הפרשנית אלא גם במסקנה העניינית (אם כי החכמים לא הרחיקו לכת עד כדי הגדרת הנטיעה כמצוות עשה). "כי תבואו אל הארץ ונטעתם. אמר להם הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם (...)" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת קדושים סימן ח)".
אוריאל סימון תוקע סיכה בבלון המנופח של מיתוס ט"ו בשבט. המשמעות היא אם כן, שאין מצוות עשה בויקרא לטעת עצים, וזהו רק "מדרש התיישבותי" שמקבץ פסוקים מפה ומשם כדי לחזק את האתוס הציוני של בניית הארץ, יישובה והפרחת השממה. מתברר כי בתהליך בנייתו של החג לוקטו ונערכו כל איזכורי הנטיעות והעצים במקורות ושונו כך שיתאימו לרוח החג. כך הפך למשל הסיפור הטראגי על מותו של חוני המעגל בתענית כ"ג לסיפור על מצוות נטיעה. הסיפור המקוצץ מייצר את אחד ממשפטי מוסר ההשכל החשובים ביותר לט"ו בשבט: "עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי" (עולם עם חרובים מצאתי, כשם שנטעו אבותי לי כך אטע אני לבניי). אף אחד לא זוכר שלא חוני אמר את המשפט, אלא חטף אותו כסטירת לחי מהנוטע כתגובה ליהירותו, שבסופו של דבר גרמה למותו.
ההבנייה של ט"ו בשבט ממועד בעל חשיבות מנהלית לחג של נטיעות היא רק משל לדרך בה מתפתחת התרבות וליכולת האנושית להתאים את התרבות לנסיבות הזמן והתהליך הזה מהווה עבורי השראה כיצד לשמר את המסורת תוך חידוש והתאמה להווה ולרצון לעתיד טוב יותר.