יום רביעי, 24 בפברואר 2016

האופנה החדשה - שיימינג לסרבני גט

כלי חדש הוכנס במלחמה נגד סרבני הגט: "שיימינג". לא שהדבר אינו נחוץ, אולי זה יכול לעזור. אבל צריך לחשוב קצת לאן הגענו ולאן מועדות פנינו.
ראשית, מבחינה הלכתית מדובר בשימוש במשהו, עליו נאמר במשנה, במסכת אבות "והמלבין פני חברו ברבים... אין לו חלק לעולם הבא". ובתלמוד הבבלי: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". לפעמים אולי צריך להלבין פני אדם ברבים על מנת למנוע עוול גדול יותר, כמו למשל במקרה של עודד גז שמסרב לתת גט לאשתו.
אבל, תוצר לוואי של השימוש, שילך ויתגבר לדעתי, בטכניקת הלבנת הפנים הזו הוא המשך הנמכת והזדהמות השיח הציבורי בישראל. במקום לעסוק בפתרונות הראויים, עוסקים בתוצרי הלוואי של מצב בלתי נסבל ובכך מחזקים את שליטת ההלכה הדתית על החיים הציבוריים בישראל. כולם עוסקים באדם ולא בשינוי המצב החוקי. האבסורד הוא שהכותרת אמרה: "מנכ"ל בתי הדין, בעקבות השיימינג: 'עודד גז חייב לקחת אחריות על מעשיו'". כלומר יש מצב בחוק שמאפשר לאדם לא לקחת אחריות על מעשה שיכול להיחשב כגרימת עוול, כל הרשויות חושבות כך, הציבור חושב כך, אבל ההלכה והחוק במדינת ישראל שילבו ידיים כדי לאפשר לפגוע בנשים.

שאלת האחריות האישית

ראשית, עולה פה שאלת מי אחראי למצב הקיים ומה חלקם של המעורבים? במקרה שלנו, סרבן הגט לקח כבר אחריות למעשיו. הוא החליט לשלם את המחיר הידוע מראש על סרבנות גט. בין הסנקציות הצפויות ניתן למנות את: מזונות עונשיים - לשלם לאשתו מזונות גבוהים יותר, סנקציות אזרחיות - מניעת רישיון נהיגה וחשבון בנק, מאסר לתקופה של עד עשר שנים, חבישה בצינוק ומניעת זכויות מעציר או אסיר, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור על קבלה, החזקה או הארכה של דרכון, איסור על קבלה החזקה או חידוש של רישיון נהיגה, מניעה מלהיבחר למשרה על פי דין, או לשאת במשרה גוף מבוקר, מניעות מעיסוק מוסדר על פי דין או הדורש רישוי או היתר ועוד. הרחקות דרבנו תם: נידוי חברתי של הסרבן, איסור על עלייתו לתורה, צירופו למניין, לימודו תורה, מילת בניו, קבירת בניו בקבר ישראל. וגם ביטול קבלת קצבאות מביטוח לאומי. ועכשיו נוסף כלי נוסף להרחקות: כלי חברתי, הלבנת פניו ברבים ברשתות החברתיות. ובתקשורת ההמונים. הוא מוכן לעמוד בכל הענישה הזו ובלבד שלא לתת גט לאשתו.
מה לגבי האשה מה חלקה בעניין? בלי להתייחס ספציפית למקרה הזה, הרי שכל אישה שמתחתנת במדינת ישראל, חושפת את עצמה במודע לגחמות ההלכה הדתית. ההלכה, ובעקבותיה גם החוק בישראל, מאפשרים בצורה מובנית מצב של סרבנות גט. מהי סרבנות הגט? זהו מצב שבו אדם נשוי מסרב לסיים את נישואיו באופן רשמי, למרות שהנישואים אינם מתממשים בפועל, ובכך הבעל מונע מאשתו או האישה מבעלה להינשא לאחר. גט אי אפשר לכפות, הוא ניתן וולונטארית. כל אשה הנכנסת לנישואין הלכתיים, אמורה לדעת את זה. מרגע שבחרה בחירה חופשית להינשא הלכתית, האחריות, גם על פרוק השותפות, מוטלת עליה.
תאמרנה האומרות: אל לנו להאשים את הקורבן, המוחלש. במקרה הזה, המוחלשת. האמירה הזו מחלישה עוד יותר את הנשים ואומרת בעצם לנשים אין יכולות ורצון משלהן, הן נתונות במצב שבו ניטל מהן כח החשיבה, הבחירה וההכרעה החופשיים. נכון שיש חוסר במידע ובידע, אבל, כאשר אני אומר שיש לחנך לקבלת הידע הזה, שוב יאשימו אותי בפטרונות: "מי אתה שתחנך נשים...".
אין ספק שהסיטואציה לא פשוטה משום שרב הנשים הללו, מכח דרך חייהן ההלכתית ואמונתן במוסדות הרבניים תופסות את המצב כחסום בפניהן. יש רק ברירה אחת שהן מכירות והיא כפיפות לבתי הדין הרבניים. הן לא מודעות ולא מקבלות את העובדה שיש מסלולים עוקפים, ליהודים, בכניסה לשותפות זוגית ובהתרתה במדינת ישראל. במקרה דנן, לא רק שלא הייתה חייבת להינשא ברבנות על מנת לחיות בשותפות זוגית, היא גם לא חייבת לקבל גט על מנת לחיות עם מישהו אחר. ידועים בציבור היא בעייתית ביותר מבחינת נשים רבות, ולכן עלינו להפנות את שאלת האחריות אל המדינה והחברה ולא להאשים בעיקר את קורבנות המצב החוקי וההלכתי.

מה תפקידה של המדינה?


האחריות אם כך, נופלת בעיקרה על המדינה. היא צריכה לאפשר מסלולים שווים לכל, בכניסה וביציאה משותפות זוגית. היא צריכה לחנך לחופש מידע מלא לכל האפשרויות הקיימות ולאפשר לפרט להחליט מתוך ידיעת הברירות השונות. 
מה שאסור למדינה לאפשר הוא מצב בו לצד אחד בשותפות הזוגית יש כוח שרירותי למנוע את הזכויות מהצד השני. יתירה מכך, אל למדינה לאפשר לחוקים דתיים ולבתי דין דתיים לקבל את המונופול על חייהם האישיים של כלל האזרחים. למשל, אחד האבסורדים הגדולים הוא שהמפלגות הדתיות מונעות העברת חוק לבחירת נשים כקאדיות, בבתי דין מוסלמיים, כנהוג בכל מדינות ערב, משום החשש שגם יהודיות יבקשו זכויות אלה, רחמנא ליצלן... הכפיפות של מדינת ישראל לחוקי ההלכה הדתית יוצר מצב בלתי אפשרי ולכן יש להפריד את הדת מהמדינה בהקדם.

מהו המצב הרצוי?


אף הצעת חוק, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, אינה מבטאת לדעתי את הראוי במדינה דמוקרטית. כל ההצעות הן סוג של פשרה. חוק כזה שמבטא זכות בסיסית של האדם צריך להיות במעמד חוקתי. לכן צריך להציע הצעה חדשה שתאפשר מצד אחד ליחיד לבחור את הדרך בה הוא רוצה להינשא ולהתגרש, ומהצד האחר חופש לכל הזרמים הדתיים והתרבותיים לבטא את אמונותיהם.
הנחות הבסיס
1. האופי הטקסי של מסיבת החתונה, או של הגירושין, אינו מעניינה של המדינה.
2. תפקידה של המדינה לרשום נישואין וגירושין לצורך שמירה על כללי התקשרות בסיסיים בין בני אדם בבואם ליצור משפחה. לצורך כך קיימים חוקים נוספים (למשל, "חוק גיל הנישואין" תש"י – 1950, חוק העונשין, סעיפים 175- 183: "איסור ריבוי נישואין").
3. זכותו של כל אדם לקבל את הסטטוס החוקי של נשוי/אה או גרוש'גרושה, ואת הזכויות והחובות, ללא אפליה מכל סוג שהוא, כולל מניעת אפליה של בני זוג מאותו המין. 
4. אדם יוכל לבחור את הדרך להינשא ולהתיר את הנישואין ללא שום הגבלה, בצורה אזרחית, תרבותית או דתית.
5. החוק צריך לשקף את הרצון להפריד את הדת מהמדינה. 
6. על מנת ליצור הליך אחיד, הסמכות לרישום נישואין וגירושין צריכה להיות אחת ולא מחולקת בין משרדים, ו/או רשויות אחרות. כדאי שהסמכות שתהיה במשרד המשפטים. ודאי שלא במשרד הדתות, משום שהסמכות למנות רשמים היא אזרחית ולא דתית. 
7. החוק צריך להיות פשוט, קצר ובהיר. 
8. החוק המוצע צריך להחליף את חוק נישואין וגירושין הקיים.
9. יש לבטל את חוק "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922". חוק המבטא תפיסה מנדטורית שמקורה עותומאני. החוק קובע בין היתר את סמכותם של בתי דין דתיים לדון בענייני מעמד אישי ומפרט מהם עניינים אלה ומהן סמכויות בתי הדין הדתיים השונים. בימי האימפריה העותומאנית, נמסר השיפוט בענייני המעמד האישי בידי ה"עדות הדתיות". המנדט הבריטי אימץ את השיטה, והחוק הישראלי המשיך אותה. בחוק נכתב כי כל ענייני המצב האישי מסורים לבתי הדין של "העדות הדתיות". לצורך הוראות אלה, ענייני מצב אישי פירושם תביעות בענין נישואין או גטין, מזונות, ועוד.לבתי הדין הדתיים יש אם כן סמכות לדון רק במקרים בהם האדם מסווג על פי עדה דתית מוכרת בחוק: יהודים, נוצרים מוסלמים או דרוזים. אם אדם אינו בן עדה דתית – הרי הוא "חסר סיווג דת" במרשם האוכלוסין.

בעיות נוספות

ניתן לטעון גם כי אין קשר בין חוקי הגירושין לשאלה האם יתבצעו ללא תקלות. מן המפורסמות היא שפרוק שותפות זוגית יכול להיות מכוער. שרירות לב אינה צריכה סיוע חוקי, היא רק צריכה עו"ד טוב/ה שימצאו כבר את הדרך לאמלל ולסחוט את הצד השני... החוק צריך לאפשר כניסה ופירוק שותפות שכזו עם כמה שפחות מהמורות שניתן. וודאי שהמצב הקיים של סרבנות גט כברירה חוקית הו בעייתי ביותר.
אבל גם אם יתקבל עקרון הבחירה החופשית, יוכלו נשים לבחור להיות כפופות לחוק ההלכה הדתית שמפלה אותן. וכאן לא נוכל לטעון יותר שהמצב בעייתי ושהאחריות על המדינה. כאשר נשים יידעו את כל הברירות הקיימות ויבחרו במצב שיפלה אותן, אזי יהיה מוצדק להטיל עליהן את האחריות.
נשאלת השאלה - האם ניתן יהיה לאסור בחוק סרבנות גט?

יום ראשון, 14 בפברואר 2016

כמעט שבת שלום - תמונת ראי של מצב היהדות היום

"ארץ נהדרת" שבעונתה ה 13, כונתה בתמונת הפרומו להלן גם "עונת הבר מצווה", הצליחה להעלות את חמת הרבנות הראשית והעיתונות החרדית בגלל הצילום משמאל. הרבנים הראשיים והשר לשירותי אמרו עליה שהם: "מגנים בתוקף את השימוש בספרי תורה ובבית כנסת לצורכי בידור בתוכנית סאטירה". אולי רק דבר אחד לא בסדר, ששמו את ברלד בעזרת נשים... ואולי, רחמנא ליצלן שקיציס נוגע באצבע חשופה בספר התורה. למעשה היו צריכים להיטפל לפינה "כמעט שבת שלום" שמגישים ערן זרחוביץ' וליאת הר-לב בצורה מדהימה. 
הכתיבה של הפינה גאונית בעיני, משום שהיא מבטאת את מצבה של היהדות היום בחברה הישראלית. אני אומר "היהדות" באופן כללי משום שאני נתקל בתפישה הזו של היהדות כמעט בכל מקום שאני הולך אליו. בין אם זה הגן שאליו שלחתי את ילדי,  בית הספר שבו הם עברו ללמוד, פגישות עם מאות זוגות שסידרתי את קידושיהם, פגישות עם נותני שירות במאות אולמות אירועים שערכתי בהן חתונות וגם מפגשים אקראיים ויומיומיים בהם דנים בנושאי יהדות.
הכוונה שלי היא לסוג של יחס ליהדות, שנוצר בימינו, שאני לא יכול לכנות כשיבוש או עיוות, כדי שלא אחטא בהתנשאות, אבל אכנה אותו "יהדות קתולית". השטחה של היהדות למסגרת מצומצמת של מצוות "עשה", כמו כשרות וחגים. המלווה בעיוות ושיבוש אמיתי של פסוקים, פתגמים, אמרות כנף וכאלה.
בהלכה הדתית כמובן אין קשר בין כמות המצוות שאדם מקיים, או מידת הידע והתובנות שברשותו לבין עובדת היותו יהודי. יהודי נקבע על פי ייחוס ולא על פי מעשיו. שהרי נאמר בבבלי: "חטא ישראל. אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא - ישראל הוא" (סנהדרין דף מ"ד, ע"א). אך התפיסה של היהדות מושפעת מהעולם המערבי שבעיקרו נוצרי, מהתפיסות בתרבות הפופולארית של דת וגם מהתחזקות המיסטיקה, הקבלה והרבנים הטוענים לבעלות על כוחות מיוחדים (הרנטגן, האמ אר איי, האולטראסאונד החלבן, הרפתן וכדומה). הדברים האלה מובילים לעולם מושגים שמתחיל להידמות לתפיסות נוצריות בהן יש איסורים על הנאות הגוף, בהן מודגשים רגשי האשמה האישיים, והיחס אל כהני הדת הוא כאל שליחי אל בעלי כוחות מופלאים. כל אלו הפכו לנפוצים, וביטויים שלהם ניתן למצוא בבהילולות רבנים, בטקסי הפרשת חלה, בהפיכת זרמים אזוטריים ביהדות כמו חב"ד והנחמנים לזרמים מרכזיים ובתופעה בה מנהיגים, קציני משטרה, צבא ושועי המדינה שוחרים לפתחם ולעצתם של רבנים.
הקטעים של "כמעט שבת שלום" ב"ארץ נהדרת" מביאים את עולם המושגים הזה לקיצוניות באמצעות מערכונים קצרים שכל מילה בהם מגחיכה את הבורות ורגשי האשמה העממיים האלה, באמירה: אני לא יהודי/יה מספיק טוב/ה, ולכן אני אפנה למומחה ליהדות, זה לא חייב להיות רב, אלא מישהו ש"מתחזק", "חכם", היודע לפתוח ספר מקורות מימין לשמאל, לצטט בצורה עילגת אמרות שפר. הוא (לפעמים היא) יתן לי אינדולגנציה - מחילה על חטא, או לחלופין עצה מועילה לחיים טובים שיקנו לי שקט נפשי שאני יהודי/יה טוב/ה עד לחטא הבא. העצה הראשונה שנותן החכם ראובן במערכון "הטסט" לכל היהודים "המסתכלים" בתכנית היא: "להיכנס למעלית שבת, לחוש את הקדושה, לעמוד במקום בו עמדו אבות אבותינו ולתת לשכינה להעלות אתכם קומה קומה"... מעלית השבת הזו משולה בחיים לכשרות הניתנת לחומרי ניקוי, לטירוף שאוחז במרכולים מדי שנה לפני הפסח כאשר חודש לפני החג מעלימים מהמדפים את המוצרים שנחשבים לחמץ, או לטקס הסרת הכישוף שעשתה אמא של דודו אהרון בעזרת "חכם" כדי שלא יתחתן עם אשכנזייה...
להכניס את "ארץ נהדרת" לבית כנסת עבור הרבנות הראשית והשר לענייני דת זה כביכול כמו להכניס צלם להיכל. כמובן שהכל שטויות, אני בטוח שלא רק שהם צופים אדוקים בארץ נהדרת, הם גם מתמוגגים מצחוק. זו הצביעות של הממונים על הדת והנהנים מחלוקת המשאבים שלה. אלו הרוצים להחמיר את חוקי היהדות עד זרא, כדי לחזק את שליטתם על ההמונים הנבערים מדעת יהודית.
כבוד ליוצרי "ארץ נהדרת" על הפינה המצויינת, וכמובן חייבים לתת כבוד גם ל"גב האומה" ולליאור שליין. שניהם בעצם עומדים בחזית מלחמת התרבות כנגד ההדתה וההתחרדות של החברה הישראלית.

חובה לצפות במערכון "הטסט" ששודר לראשונה ב"ארץ נהדרת", ב-11.2.2016.

יום רביעי, 10 בפברואר 2016

מספר הידועים בציבור במדינת ישראל ממשיך לעלות

אני מביא עדכון לרגל נתונים שפרסם הלמ"ס לרגל יום המשפחה ב-7.2.2016. הנתונים מדברים על המושג של "מגורי יחד של זוגות", המכונים בלעז: "קוהביטציה" והמונח העברי הוא: "זוגרות" ובלשון העם "ידועים בציבור".
מספר הידועים בציבור עלה תוך עשור פי 2.5. נתון זה התעדכן השבוע עם נתוני הלמ"ס שפורסמו ב 7.2.2016, ליום המשפחה ל' בשבט תשע"ו: בשנת 2014 היו בישראל כ 1,694 אלף זוגות. רוב הזוגות בישראל (כ 95%) הם זוגות נשואים. יתר הזוגות, כ 88 אלף זוגות, הם בני זוג החיים יחד אך אינם נשואים זה לזו, כ 84 אלף מהם זוגות יהודים, שהם כ-6.1% מכלל הזוגות היהודיים.
כבר כתבתי על העלייה המטאורית בפוסט הזה לפני שנתיים, ואפשר לעדכן את הנתונים בדיאגרמה שמשמאל. הנתונים אז דיברו על עלייה של פי 2.5 תוך עשור. המגמה הזו ממשיכה לצד הירידה במספר הנישאים באופן כללי, ביחס לגודל האוכלוסיה, והירידה במספר הנישאים בנישואין אזרחיים בחו"ל. אולי אנשים ממשיכים לבחור בתא המשפחתי אך בוחרים לשנות את הדרך לציין את הכניסה אליו.

יום חמישי, 4 בפברואר 2016

אדריאן בלו (Adrian Belew) בהופעה בתל אביב

אדריאן בלו בבארבי, תל אביב 3.2.2016
צילום: נרדי גרין
אחרי שנים רבות שלא הזדמן, ירדתי לבועה התל אביבית להופעת רוק, כדי לראות את אחד מכוכבי ילדותי - אדריאן בלו, שהגיע לארץ בפעם הראשונה כפרונט מן ולא כחלק מהרכב. מעט איזכורים בעיתונות, הכותרת למחרת בגלריה של הארץ הייתה שקרן פלס ורמי קליינשטיין מוציאים שיר חדש... בצד הייתה גם ביקורת קצרה של בן שלו.
את השם שלו שמעתי בפעם הראשונה באלבום של פרנק זאפה מ-1979, Sheik Yerbouti. אלבום המורכב מאוסף הופעות חיות ב 1977-78, בקטע אחד הוא מציג את חברי הלהקה ומזכיר את בלו. זאפה בעצם גילה את בלו בעזרת הנהג שלו שאמר שיש נגן גיטרה מצוין שמופיע בנשוויל, טנסי וכדאי לך לשמוע אותו. בפעם הראשונה נכשל בלו באודישן, ורק בפעם השניה קבל אותו זאפה. אחרי זאפה המשיך בלו לנגן עם דיויד בואי בתקופת Heroes ו Lodger, ושם פגש גם את רוברט פריפ ושניהם המשיכו לקינג קרימזון המתחדשת, ב-1981, יחד. בדרך הוא גם הספיק לעבור אצל Talking Heads ועוד וגם לפתוח קריירת סולו כשהוא מוציא את התקליט  Lone Rhino. אני הגעתי לתקליט הראשון ב-1986, כשהייתי בן 21 וכבר הכרתי את שמו מזאפה. כבר אז התאהבתי. מאז הוא הספיק לעשות 15 אלבומי אולפן, שניים בהופעות חיות וארבעה אוספים. הוא ניגן והקליט עם אינספור אמנים כמו למשל: לורי אנדרסון, ניין אינץ' ניילס, ג'ו קוקר, ז'אן מישל ז'אר, הרבי הנקוק, סינדי לאופר, מייק אולדפילד, פול סיימון ועוד. אני מזכיר את פול סיימון כי בבארבי, עד ההופעה ובמהלך ההפסקות טחנו עד זרא, במשך כשעתיים, את Graceland מ-1986, אולי בגלל שהוא ניגן בו. 
יש הרבה נגני גיטרה שאני מעריך בגלל שהם לא רק מלחינים ויוצרים, אלא גם בגלל שפיתחו סאונד מיוחד משלהם, בינהם אפשר למנות, ללא סדר מיוחד, את קלפטון, הנדריקס, ריצ'י בלקמור, אדי ואן היילן, אנגוס יאנג, טום מורלו, ג'ימי פייג', אל דימאולה, פרנק זאפה, בריאן מיי, אנדי סאמרס, באדי גאי, ועוד רבים אחרים שתקצר היריעה מלמנותם. אדריאן בלו פיתח סאונד משלו וסוג של ז'אנר שקשה לקרוא לו בשם, שמעתי כבר שמשייכים אותו לפרוג-רוק, יש כאלה שקוראים לסאונד שלו תעשייתי, או נסיוני. אבל מה שברור שהוא מסתמך היום באופן כבד על טכנולוגיה של אפקטים ויצירת צלילים שהפכו להיות משויכים אליו. כבר יש לו מה שנקרא "סיגנצ'ר גיטר", גיטרה שמיוצרת לפי הדרישות שלו וקרויה על שמו. אפשר לראות אותו בראיון הבא שנערך על ידי המגזין Premier Guitar, בדצמבר 2014, שבו הוא מסביר על הציוד שלו ועל התפיסה הצלילית המיוחדת.

ההופעה התחילה בערך ב22:00 ונמשכה כמעט שעתיים, עם הפסקה של 10 דקות באמצע, זה אכן אחד הדברים המוזרים בעולם הרוק, אבל אסור לשכוח שבלו הוא קשיש מקריח בן 66... אבל כך גם הקהל, לדעתי הצעירים ביותר שהיו בקהל היו בערך בני שלושים וניתן היה לראות הרבה שיער שיבה, ואבות שבאו עם הילדים שלהם (בני השלושים). למרות שהיו בהופעה הרבה תקלות, היא פשוט הייתה מצוינת. צריך לזכור שזו ההופעה הראשונה בסיבוב האירופי של בלו השנה, ההרכב לא הופיע יחד כבר 5 חדשים, וכפי שהעיד בלו בעצמו - הם לא עשו חזרות. ההופעה הבאה בעוד יומיים בדנמרק למי שמעוניין, ומשם לעוד 20 הופעות ברחבי היבשת שיסתיימו בעוד כחודש. הסאונד כשל לעיתים, מיתר נקרע דווקא ברגע השיא של ההדרן, הוא טעה פה ושם והאפקטים על האייפד לפעמים היו נוראיים. הכל נסלח כי זו הייתה הופעה אנרגטית, ממוקדת וגם מלאת הומור. ההרכב בן העשור נקרא Adrian Belew Power Trio. ג'ולי סליק על הבס הייתה מעולה. טוביאס ראלף על התופים, שמחליף את אחיה אריק סליק בסיבוב האירופי, היה יותר ממדהים. חומת הסאונד של גיטרה בס תופים באמצעות האפקטים הייתה מצויינת. מבחינת הליינ-אפ, היו קטעים מאלבומי הסולו שלו וכמובן שאי אפשר עם כמה קטעים מקינג קרימזון, שכנראה יש איזו מחשבה שהקהל בארץ אוהב יותר. אבל אפילו בלו בעצמו אמר תוך כדי שהוא לא אוהב את קינג קרימזון יותר, וגם לא פחות... אני הייתי מעדיף שייתן קצת קטעים מזאפה, כמו שראיתי כבר שהם ניגנו בהופעות אחרות ביוטויוב, כמו למשל City of Tiny Lights, חבל, אבל לא נורא. בשבילי זו הייתה חוויה לראות את אחת מאגדות הרוק שנותרו בחיים, אגדה שעדיין ממשיכה להיות רלוונטית, ליצור ולחדש. אף מילה על המצב, או על הפיגוע באותו יום בשער שכם. הוא נשאל בראיונות מקדימים לגבי הגעתו לארץ והוא אמר (בראיון ב-nrg): "נראה שיש לי מעריצים נפלאים בכל מקום. חלק מהם הביעו את חוסר שביעות הרצון שלהם מההופעה שלי בישראל, אבל אין לי מוטיבציה פוליטית בשום דבר שאני עושה, אני אמן ומבצע. מבחינתי, כל האנשים בעולם זהים: בני אדם". לי הספיק שהוא שר את השיר Futurevision (מהאלבום: Here מ-1994), שבמקור מוחה נגד אלימות והפליה על רקע צבע, אבל אומר גם שהעולם אינו שחור או לבן, אלא יותר מורכב, יש יותר מצד אחד בכל מצב.
לכל מי שהפסיד ולא הספיק כי לא מצא בייבי סיטר לנכדים, אני מביא קטעים לא ערוכים שצילמתי מתוך ההופעה. סליחה על התזוזות, בכל זאת הופעת רוק, ולא הייתה לי חצובה... נקווה שהוא יחזור לכאן פעמים רבות, אולי לצוללת בירושלים כשתעבור למשכנה החדש... הקטעים יתעדכנו במשך הזמן לפי הזמינות ביוטיוב.







יום שני, 1 בפברואר 2016

הכותל - בשורה טובה לשוק החופשי של הדת בישראל

תמונה מאתר "הארץ" אונליין 31.1.16
כמה מילים של פרשנות על החלטת הממשלה להקמת רחבת תפילה נוספת בכותל המערבי. הממשלה החליטה על ביצוע עבודות בינוי בכותל הדרומי, במתחם שבמרכזו קשת רובינסון, כדי להכשיר בו רחבת תפילה קבועה עבור מתפללים מהזרמים הלא-אורתודוקסיים. היא תפעל לאורך כל השנה, 24 שעות ביממה. המבקרים בשתי רחבות התפילה יעברו דרך שער כניסה משותף. 
ענת הופמן מ"נשות הכותל" מגדירה את ההחלטה ככניסה ל"תחרות בעולם רחבות התפילה", כלומר, כל מי שמגיע לכותל יוכל לבחור בין כניסה לרחבת התפילה האורתודוכסית לבין זו השיוויונית. שבה אין הפרדה בין נשים וגברים.
היישום של ההחלטה ייקח זמן רב ומעבר לבעיות הטכניות של בניית רחבת תפילה מעל לעתיקות שהיום הן בגן הארכיאולוגי, הרי שאין אין להמעיט בגודל ההישג מבחינת יצירת סדק במונופול האורתודוקסי על המקומות הקדושים, עצם ההחלטה עוד לפני ביצועה אומר שתוקם רשות נפרדת שתנהל את הכותל המערבי ורשות זו תהיה נפרדת ממי שמנהל היום את רחת הכותל המערבי - רב הכותל.
בפעם הראשונה מכירה מדינת ישראל בכך שהכותל שייך לכל הזרמים ביהדות ולכולם מותר להתפלל כשווים לפי בחירה אישית במקום.
אם ההחלטה תבוצע בפועל הרי שיהיו שני בתי כנסת אחד לצד השני כשבין שניהם מפריד גשר המוגרבים. הכניסה תהיה משותפת ואדם יוכל לבחור לאיזה רחבה לגשת.

על מה המאבק באמת?

רוב עם ישראל, החילוני, יושב מהצד, צופה בתמונות בתמיהה. כמה אנשים מנהלים מלחמת עולם על דבר שבעצם אין לו משמעות אמיתית. מצד אחד אמר יהודה גליק פעיל הימין הקיצוני, מ"נאמני" הר הבית, את המילים הבאות על הכותל המערבי:
"חניה אחורית של הסוסים והגמלים. קיר חסר כל חשיבות, חסר משמעות מיוחדת... מי המציא את הקיר הזה בכלל? אפשר לקרוא לו קונספירציה. לקחו מקום לפני 200 שנה וקבעו שהוא קדוש ליהודים. מה פתאום? איפה הוא בכלל מוזכר? קראת עליו בכתבי חז"ל? אצל הראשונים, אצל האחרונים?... כדי לעלות להר הבית אתה צריך קודם לטבול במקווה, להוריד נעליים. זה מקום קדוש. איזה כללים יש בכלל לכניסה לכותל? מבחינתי זהו קיר חוסם להר הבית. כמו מכשול. זה מפריע לי." 
מהצד השני פרופסור ישעיהו לייבוביץ' קרא למקום בלעג: "דיסקותל". את הקיר עצמו בנה הורדוס, דמות שנויה במחלוקת שחלק מהמקורות ראו בו בכלל עבד כנעני. הקיר כלל אינו חלק מבית המקדש, והוא הפך להיות מקום תפילה רק לפני כמה מאות שנים, בלית ברירה אחרת. מעמדו נתקבע על ידי ממשלת ישראל לאחר 1967 כאשר הר הבית נמסר לשליטת הווקף המוסלמי. בהוראת ממשלה נהרסה ופונתה שכונת המוגרבים על מנת לעשות רחבת תפילה ענקית מול 66 המטרים הגלויים מתוך מאות מטרים של הקירות התומכים של הר הבית. הטירוף ממשיך עם פרסום הידיעות על שיתוף הפעולה בין נטורי קרתא לבין עמותת "עטרת כהנים" בפעם הראשונה, במאבק נגד "נשות הכותל" וההחלטה הזו. לא הספיקה אינתיפאדת "אל אקצא" מהצד הערבי, עוד מעט תהיה אינתיפאדת "הכותל" מצד הקיצונים היהודים.
ברור לכל שהמלחמה אינה על הכותל ועל רחבת התפילה, המלחמה משני הצדדים היא על שליטה במרחב הציבורי, ובמשאבים האדירים שהכותל מייצר. עיני כל העולם היהודי נשואות לרחבת התפילה הזו. להבדיל אלפי הבדלות, למה הדבר דומה? לכך שהשיעים ירצו דריסת רגל במכה, או שהפרוטסטנטים ירצו לנהל את הותיקן.

היחידים שלא מיוצגים זרמית בכל המהלך הזה הם החילוניים

מי שמדובר בהם רבות, סביב ההחלטה הנוכחית, אלו הרפורמים והקונסרבטיביים. הם ודאי שלא ירצו, רחמנא ליצלן, לשתף את היהדות החילונית במאבק הזה כי הם רואים בה מתחרה. קולם של היהודים החילוניים לא נשמע בכל הסיפור הזה. קולם של אלו הרואים בכותל המערבי שריד היסטורי וארכיאולוגי, ראוי לשימור היסטורי ותו לא. קולם של אלו שחושבים שאין קדושה מיוחדת באבנים, ואין שום צורך להפוך את רחבת התפילה לבית כנסת משום סוג, וזה תואם גם את העמדה ההלכתית שאין לעשות בית כנסת שהוא רחבה פתוחה והא צריך להיות מבנה מקורה. ומקדש המעט הזה נמצא במקום שבו בתקופת בית שני היה המרכז המסחרי של הר הבית. מתפללים בקניון... מי שרוצה יכול להתפלל ולשים פתקים כראות עיניו, אבל זה לא הדבר העיקרי.
אז למה לא נשמע קולה של היהדות החילונית הומניסטית בתוך המאבק הזה? הסיבה הראשית היא שאין החילוניים נחשבים כבעלי אמירה בתחומי הדת. והכותל הוא הרי עניין דתי, כביכול. כתבי עיתונות שמדווחים על המאבק לא יעלו על דעתם שיש לשאול את החילוניים על משהו שנושאו הר הבית או הכותל המערבי, מלבד כדי לקבל כמה מילות דחייה ותיעוב כדי לייצר רייטינג. מצד שני ארגוני היהדות החילונית בארץ כל כך חלשים, דלים וללא יחסי ציבור שגם נוצרת התחושה שאין למי לפנות. חברות הכנסת של מרצ שהתפללו עם נשות הכותל העידו בעצמן על המבוכה שלעמוד עם משהו שהן לא מבינות מה הן עושות ולשם מה, מלבד הבעת הסולידאריות.
בנוסף, היהודים החילוניים, בהיותם אינדיבדואליסטים, לא מתאגדים כמעט. לעומת הדתיים להם יש בתי כנסת ורבנים וניתן לפנות אליהם כקהל, או לאגד אותם בדרך כלשהי, וכך החילוניים מפסידים במאבק הזה מראש בגלל שאינם שותפים בו.

האם יש גם טוב בהחלטת הממשלה עבור היהדות החילונית?

גם אני בעוונותי העליתי לתורה, בכותל, כלות וחתני בת ובר מצווה, ואפילו סידרתי חופה לזוג שהתעטף בטלית ליד הכותל. כל זה באותו מקום המיועד היום להיות רחבת התפילה הפלוראליסטית. אצלי תמיד עמדו יחד נשים וגברים. אם היישום של ההחלטה הזו יאפשר לנו כחילוניים לעשות טקסים תרבותיים וזהותיים ליד הכותל הרי שיש לברך על כך ששוק הדת בארץ נפתח לתחרות חופשית. גם אנחנו חלק מהתחרות הזו, גם לנו יש אמירה וגם לנו יש עמידה לצד התנועות האחרות באתר הארכאולוגי החשוב כל כך לעם ישראל. אנחנו כבר בחרנו להיות ברחבה שבה בני אדם עומדים יחד וחוגגים את זהותם היהודית בצורה שוויונית, מבלי להתנצל.

עדכון מה 5.2.2016

כמה ימים אחרי שכתבתי את הפוסט ראיתי שמאיר שלו על הכותל אומר את עמדתי בכמה שורות, בצורה הכי טובה, באופן החד והתמציתי ביותר, ידיעות אחרונות 5.2.2016:
"...כל אחד רוצה נתח מהכותל, וכיוון שגם אני יהודי, אצטרף גם אני למהומה, כי מדוע יקופחו יהודים כמוני? גם אני רוצה מקום משלי, שיוגדר כרחבת התפילה של אנשים שלא הולכים אל הכותל ולא מתפללים בו, ובאופן כללי לא משתטחים, לא מנשקים ולא פוקדים מקומות שיהודים אחרים נתנו להם מעמד של קדושה. היהדות שלי אינה פולחנית, והכותל, מבחינתי, הוא מקום היסטורי חשוב מאד. על כן אני דורש שגם לי תהיה שם רחבה קטנה, שאליה לא אגיע ובה לא אתפלל, לא אתחב פתקאות, לא אחבוש כיפה מנייר שאיזה נודניק יגיש לי, לא אריב עם אף אחד ולא אשבע אמונים לצה"ל. גם לי ולדומים לי מגיע מקום בכותל."