יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

קליפ החתונה של הדר וקרל ספטמבר 2016

הדר קרל ואני 25.9.16
"טרסה", מרכז בגין ירושלים
הדר וקרל הגיעו במיוחד מפילדלפיה כדי לשמח את המשפחה והחברים שלהם בחתונה בירושלים במסעדת "טרסה" במרכז בגין בירושלים. כשעושים חתונה במקום פתוח, וחותמים על הכתובה בלובי של מרכז מורשת בגין, נפגשים עם אנשים שבאו לבקר במרכז. וכך הייתה שם קבוצה של נשים דתיות מבוגרות שניגשו אל הכלה וביקשו ממנה ברכה. הכלה, בהתרגשות רבה, שאלה אותי מה להגיד? הנחיתי אותה לשאול: ״מה תרצי?״ ומה שמך.
וכך היא בירכה אותה. אני בינתיים בצד הסברתי לאב החתן, שבא מפילדלפיה, על מנהג יהודי זה שאומר שלכלה יש סגולה מיוחדת ביום חתונתה וכולנה צרצינה את ברכתה. אבל זה לא הסוף, משום שבסוף החופה ניגשה אלי מישהי מהקבוצה וביקשה שאברך את ״כוכבית בת פרח״ בזוגיות. וכך מצאתי את עצמי, רב חילוני, ללא כיפה, מברך את קרובת משפחתה של המבקשת בשידוך הגון, זוגיות מאושרת, בנים זכרים, בנות נקבות, הצלחה ופרנסה... הלכה חילונית היא לסייע לאנשים, לכבד אותם ואת אמונתם.
הדר מעניקה מברכתה

בטקס עצמו בירכו ההורים מכל צד והיו כל המוטיבים של טקס יהודי חילוני, אפשר לראות בקליפ למטה. וזה הסיפור שסיפרתי עליהם בטקס: 
"הדר ילדה טובה ירושלים פגשה את קרל, ילד טוב פילדלפיה בהופעת הצדעה לזמר פרינס בפילדלפיה ב-2013. אבל קארל הופיע בה, הוא היה על הבמה והדר הייתה בקהל. מכיוון ששניהם מוזיקאים ולשניהם חברים משותפים בברנז'ה הם הגיעו לעשות יחד ג׳אם סשן ושם התחברו. לאחר מסיבת יום ההולדת של הדר כחודש לאחר שנפגשנו לראשונה, הם הפכו באופן רשמי לזוג. קרל היה צריך רק 4 חודשים בלבד על מנת להציע להדר נישואין, ובכך הקדים את כלבו ג׳אקס שגם כן התאהב בה... זה קרה באוגוסט 2013 בחנות כלבו שפתוחה 24 שעות ביממה ובגלל שהם מוזיקאים הם ארוחת בקר בצהריים, ובכל מני שעות מוזרות. דקה אחרי שיצאנו משם אותו בוקר קרל אזר אומץ להציע לי נישואין, עם הכריכים כרע ברך ושאל את השאלה. הדר בפה מלא אמרה כן... בקיצור לא ההצעה הכי רומנטית בעולם אבל העיקר הכוונה... היום הדר וקרל חיים בפילדלפיה, שניהם אמנים, מוזיקאים ויוצרים מוסיקה יחד."
זה קליפ החתונה שלהם שהם פרסמו בפייסבוק.

יום שלישי, 20 בדצמבר 2016

נעלמים - סרט הפחדה ותעמולה

תכנית התעודה "נעלמים" (יואב לימור, שידורי קשת, ערוץ 2, 19.12.2016) היא תכנית המורכבת מאוסף ראיונות עם יהודים במקומות שונים בארה"ב, אוסף שנראה על פניו מקרי, כאשר יואב לימור מאתגר את אותם יהודים מסכנים בשאלה הנצחית הפונה אל רגשות האשם היהודיים "במה אתה יהודי?", או "מה הסבתא ניצולת השואה תגיד". הקו המנחה שלה מאד ברור: "מאה אלף יהודים נעלמים כל שנה". המסר המפחיד הזה יכול לבשר בעצם את קיצה של היהדות, בעוד 140 שנה לערך, לא יישארו יהודים על פני כדור הארץ...
אבל לא מדובר בהכחדה פיזית, נרמז פה על הכחדה רוחנית. ויש אפילו שרטוטים גרפיים של איום ההתבוללות על היהדות. אם מתחתנים עם לא יהודי/ה הילדים בדורות הבאים כבר לא יהיו יהודים. עבור יואב לימור המבחן של "מיהו יהודי", הוא המבחן ההלכתי של אם יהודייה, או של קיום מצוות כהלכתן האורתודוקסית. זה אינו שונה מקמפיינים של הפחדה נגד התבוללות שנערכו כבר בעבר ולא השיגו כלום מלבד לעצבן.
איזה פליאה היא לראות שף ישראלי מצליח שאומר שהוא מניח תפילין בבקר, ובערב הוא מבשל במסעדה פירות ים ושאר שרצים ואין לו שום בעיה עם זה כי הוא לא יהודי אורתודוקסי. יהדות לא אורתודוקסית היא עבור לימור מעין המצאה אמריקאית משעשעת. שיא הגיחוך מגיע כאשר הוא מראיין את פול גולין מראשי התנועה ליהדות חילונית הומניסטית בארה"ב, שגם אני נמנה עליה. פול נישא לאמריקאית ממוצא יפני. הכתובה שלהם היא בעברית, אנגלית ויפנית. ולימור שואל אותו כמה הוא מרגיש יהודי. ופול עונה לו בטבעיות, "במאה אחוז". פול גולין מציג תפיסה יהודית שלמה שלא מסתדרת עם האג'נדה של משרד התפוצות ולכן זה כאילו קוריוז במסגרת התכנית הכוללת (גם התחתן עם יפנית וגם אוסף צעצועים...) אבל, זוהי התשובה הניצחת של התרבות היהודית לנוכח אתגרי המאה ה-21 - יצירת קהילות יהודיות פתוחות ותפיסה יהודית אינקלוסיבית.
למעשה כל התכנית כולה היא מעין תעמולה של משרד התפוצות הטוען בעצם שאנחנו מצויים בפני משבר ביהדות התפוצות וכאשר רואים את בית הספר היהודי סגור משום שאין מספיק תלמידים ומימון של תורמים, נשמעים קולות שמדינת ישראל צריכה להשקיע בחינוך יהודי בארה"ב. דבר מגוחך מעין כמוהו.
יתכן שיש צורך בתכניות קשר עם צעירים יהודיים כמו למשל "תגלית". אבל המימון העיקרי של חינוך יהודי צריך להיות בישראל. האם החינוך ליהדות כל כך מושלם אצלנו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להפנות משאבים למדינות אחרות, ולהשפיע בצורה בוטה על מערכת החינוך שלהן? קודם תבנו תכנית חינוכית שתחזק את היהדות הפלורליסטית במדינת ישראל, ואחר כך תתעסקו בחינוך בארה"ב.
מדינת ישראל תוכל לחזק את הקשר ליהדות התפוצות אם תתחיל להיות המודל ששאפה אליו תמיד: "אור לגויים". מדינה רווחה מתקדמת, חיה בשלום עם שכניה, מעניקה שוויון זכויות ושמה את הפלורליזם בראש מעייניה. אז לא תהיה שום בעיה של נתק בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל. הנתק הזה קורה משום שהחיים בישראל כבר לא כל כך אטרקטיביים בעשורים האחרונים. התקווה הולכת ומצטמצמת לעומת הנתק עם יהדות תפוצות שהולך ומתרחב.
התכנית גם לא מתבססת על נתונים מלבד הנתון של כמה יהודים "נעלמים" כל שנה. היא גם לא מציגה שום סקר שנעשה בשנים האחרונות ויש סקרים רבים כאלה על הזיקה וההגדרה העצמית של יהודי ארה"ב. כך שסרטון התעמולה הזה מפספס בגדול.
אבל, לפחות זכינו לייצוג כתנועה.

יום שבת, 17 בדצמבר 2016

ירושלים כאסון תכנוני

אורנה אנג'ל בכנס ירו-שלם 15.12.2016 גבעת משואה
צילום: נרדי גרין
נראה ש"הארץ" ו"דהמרקר" הם העיתונים  היחידים מתעניינים בנושאי תכנון ובניה, והם היחידים שמעבירים איזה שהיא ביקורת על המצב שאליו הולכת מדינת ישראל. כך למשל בכתבה שפורסמה ב 6.12 נאמר כי: "בדף הפייסבוק של פורום אדריכלים צעירים מתנוסס פוסט שכותרתו: אין משבר דיור, יש משבר תכנון." ועשרה ימים לאחר מכן מצוטט דוד קרויאנקר היסטוריון של האדריכלות בירושלים, בכתבה שהתפרסמה גם ב"הארץ",  ש"היו בירושלים שלוש פרות קדושות: בנייה באבן, בנייה רק על רכסים ולא בעמקים ובנייה בקו הרקיע המסורתי. שלושתן נשחטו בתהליכים כאלו ואחרים והשחיטה לא תמיד היתה כשרה". הוא רומז בין השאר על הכשלים של גשר המיתרים  המכוער והמיותר שעלה למשלם המיסים כרבע מילארד ש"ח ועוד מליון שקל אחזקה כל שנה, על פרוייקט הולילנד שטבול בשחיתות עמוקה ועל מגדלים נוספים שנבנו בניגוד לכל הגיון.
בערב לפני שהכתבה התפרסמה השתתפתי בכנס של "ירו-שלם הקואליציה למען ירושלים מרובת גוונים", שהיה ממש בשכונה שלי, גבעת משואה. לפני הכנס השתתפתי במפגש תושבים מהשכונה על תכנון התחבורה בשכונה. שני מפגשים לא היו מעודדים כלל. שכונת גבעת משואה היא שכונה חדשה יחסית בירושלים, אבל יש בה כשלים תכנוניים רבים הכשל הראשון במעלה הוא התחבורה והחניה בשכונה. כאשר תוכננה השכונה, לא חשבו על עדיפות לתחבורה ציבורית, על שבילי אופניים, ותכנון החניה הוא מתחת לתקן הקבוע בחוק. עכשיו יש מצב בו צריכים לתקן כשלים בלתי אפשריים באזורים צפופי אוכלוסין. אבל הכשלים האלה מחווירים לעומת הכשלים התכנוניים שהולכים ליפול על דרום מערב העיר. בראשם תכנית פינוי בינוי בעיר גנים קרית מנחם, שתוסיף 5000 דירות במגדלים רבי קומות של מעל 30 קומות, במרכז של שכונה שנחשבת "שכונת מצוקה". ללא שום חשיבה על התשתיות של חניה, ביוב, ובמיוחד בלא שום חשיבה על התושבים הקיימים שלא יוכלו לממן את תחזוקת הבניינים האלה. הכשל השני הוא בבנית שכונת מורדות משואה, שכונה חדשה שהולכת כנראה להיבנות בצמוד לגדר גן החיות התנ"כי, ובה יהיו כ-500 יחידות דיור. השכונה תהיה מנותקת מגבעת משואה של היום ויהיה לה כביש פנימי עם יציאה אחת לרחוב הראשי שכבר היום עמוס ממילא. מעבר לפגיעה החמורה בערכי טבע ונוף, מעבר להתנגדויות התושבים הקיימים ומעבר לפגיעה הצפויה בגן החיות, הרי שאם השכונה תקום תושביה יסבלו מאיכות חיים נמוכה: הם לא יוכלו להתקין תאורה במרפסות שלהם משום שיש כבר הערה תכנונית שאסור להאיר לכיוון גן החיות, הם יצטרכו לשמור על שקט כדי לא להפריע לחיות, הם יהיו תקועים בפקקים בלתי נסבלים של צומת יציאה אחת מהשכונה וגם הרעש מכיוון גן החיות יהיה בלתי נסבל. ולאחרונה נתבשרנו על הכשל השלישי - תכנית ספדיה חוזרת בדמותה של בניה ברכס לבן של כ-15000 יחידות דיור (?!) תכנית שעיריית ירושלים התנגדה אליה בעבר ועכשיו התחדשה אבל מי בעד התכנית? דווקא יו"ר המנהל הקהילתי של קרית מנחם ד"ר נתנאל פישר: "שטחים משלימים הם תנאי הכרחי לתוכנית פינוי־בינוי, כי בנייה במכפילים של פי 4 תגרום ליותר נזק מתועלת. אנחנו מברכים שסוף סוף אימצו את העמדה שלנו שיש צורך בשטחים משלימים". התשובה אם כן שמצוקת הדיור בירושלים תהיה על חשבון השטחים הפתוחים והטבע במערב העיר.
אורנה אנג'ל שדיברה בכנס דיברה יפה מאד על הנושא של קיימות, אבל נציגי רשויות התכנון העירוניים שהיו בכנס, נציגי המנהלים הקהילתיים של ירושלים וחברי מועצת העיר שידרו בעיקר חוסר אונים, אובדן אמון, ייאוש וחוסר יכולת להתמודד עם המצב שבו נראה שלכל הגורמים האחרים העוסקים בנושא, הקיימות הוא הנושא האחרון בסדר העדיפויות. העדיפות הראשונה היא לבנות. לא סתם לבנות אלא לבנות בכל מחיר. על חשבון הטבע, התושבים הקיימים ובמיוחד העתיד של ילדינו. 

יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

טקס חול וטקס נר האחדות בחתונה

טקס חול בקליפורניה ארה"ב יולי 2012
התמונה לקוחה מ saphireeventgroup.com
באחת החתונות האחרונות שערכתי נתוודעתי למנהג חדש - טקס חול. הדרך בה מתבצע הטקס היא שלכל אחד מבני הזוג כלי עם חול בצבע שונה, ושניהם שופכים את החולות לכלי חדש. בהתאם לדרך שבה הם שופכים את החול מתקבל דגם צבעוני של עירוב החולות בכלי חדש. 
הסמליות כאן היא ברורה לכל אחד הצבע של האישיות שלו והחיבור בין שני בני הזוג יוצר שותפות חדשה שיש לה צבעים חדשים. הכלי עם הצבעים החדשים בעצם מסמל את חיי הנישואין החדשים הצבועים בצבעים של שני בני הזוג יחד.
לא מדובר כאן במיזוג, כלומר, בני הזוג לא מתמזגים ליישות אחת חדשה אלא ניתן לראות בכלי את הצבעים של כל אחד מהם בשכבות שנוצרות (בתנאי ששופכים לסרוגין ולא ביחד). ההמלצה היא לסמל יצירת אחדות ולא אחידות, שותפות ולא התמזגות.
הכלי החדש, עם שכבות החולות הופך להיות אלמנט קישוט יפה שניתן להציב אותו אחר כך בבית ולהיזכר בטקס.
אני מעריך שההיסטוריה של הטקס הזה היא חדשה. אין עליו אפילו ערך בויקיפדיה. ייתכן שהוא החל בשנים האחרונות ונפוץ בארה"ב, באוסטרליה וברוסיה. לא ראיתי דוגמאות ואזכורים לטקסים כאלה לפני יותר מעשור.
טקס שפיכת החול נקרא באנגלית 'Blending of the sand' או 'Unity Sand Ceremony' וזה מזכיר מנהג אחר ותיק יותר של "נר האחדות"  'Unity Candle', אבל גם הוא די חדש יחסית. בטקס הנר, לכל אחד מבני הזוג אחד נר משלו ושניהם מדליקים נר אחד מרכזי, גדול, הקלוע משתי צמות שעווה, או יותר. הנר המרכזי הוא הנר המסמל את האיחוד בין שני בני הזוג, או שתי המשפחות. לפעמים נהוג שלכל האורחים יש נר ביד ואז יש מעמד מרהיב של תאורה.  טקס נר דלקת הנר הוא הזדמנות להביא את הציטוט בשמו של הבעל שם טוב:
"כל אדם עוטה אור הבוקע ועולה השמיימה, וכשנפגשות שתי נשמות אשר זו לזו נועדו מתלכד אורן לאלומה אחת וקרן אור גדולה שבעתיים מבהיקה מהוויתן האחת".
לא מצאת את המקור המדויק של הציטוט, אבל משמעותו מדברת על הסינרגיה של שתי קרני אור, שנמשלת לסינרגיה שיש בין שני בני אדם היוצרים שלם שגדול יותר מסך חלקיו. אפשר להתשמש בציטוט הזה גם לטקס החול.
כמובן שסביב הטקסים החלה תעשייה שלמה של מוצרים נלווים. הטקס מוצע גם לנישואי גרושים שבהם יש איחוד של ילדים קודמים משני הצדדים ואז כל המעורבים שופכים את החול הצבעוני לכלי חדש שמייצג את המשפחה החדשה שנוצרת, או מדליקים נר עם כמה צמות קלועות. גם טקס החול וגם טקס נר האחדות אינם במקור טקסים דתיים, למרות שמשתמשים בהם בחתונות נוצריות. אבל קראתי כבר שכומר התייחס אל טקס נר האחדות וכינה אותו: "המצאה של הולמארק". הולמארק היא חברה אמריקאית, בת יותר ממאה שנה שמתמחה בכרטיסי ברכה ומוצרי מתנה קיטשיים לאירועים. הדבר ממחיש אולי עד כמה טקסי החיים שלנו  וזהותנו התרבותית מושפעים מהדת הצרכנית. כולנו קונסומרסיטים אדוקים...
שני הטקסים הם טקסים יפים מלאים בסמליות ובמידה ומשתמשים בהם בזהירות הנכונה הם יכולים לסייע ביצירת אירוע משמעותי.
אני מביא שתי דוגמאות מיני רבות מ You Tube לטקסי חול שנערכו בחתונה חילונית ברוסיה ב-2013, ובחתונה נוצרית בארה"ב, ב-2011.

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

קליפ החתונה של מיכל וג'ניה ספטמבר 2016

החתונה של מיכל וג'ניה, המקסימים, נערכה במקום ייחודי ויפה - "חצר הבילויים" בגדרה. זו הייתה חתונה קטנה ואינטימית עם תחושה כפרית. היו שתי טבעות ושתי אמירות כמיטב המסורת החילונית. 
וזה הסיפור שסיפרתי עליהם בחתונה: "מיכל וג'ניה מכירים כבר כמעט שש שנים. זה התחיל בלימודי התואר הראשון. הם למדו באותה כיתה, וכאשר יצאו להפסקה, התיידדו. ג'ניה הזמין את עצמו אליה לדירה, בהתחלה כתירוץ של יציאות עם חברים לאחר מכן כבר לבד. הוא התמיד להזמין את עצמו עד שההתמדה השתלמה בסופו של דבר, והם הפכו לזוג רשמית ב-11 בנובמבר 2010. לאחר שנתיים של זוגיות עברו לגור יחד, והם גרים יחד כבר 4 שנים. אחרי כל כך הרבה זמן ברור שהיה צריך לשדרג את הזוגיות הזאת. ולכן באה הצעת הנישואים. זה קרה בערב השנה האזרחית החדשה, בדצמבר 2015. בלי להתקמצן, ברומניה, בבוקרשט, בכיכר העיר מול הארמון של צ'אושסקו. כל הקהל ספר לאחור ברומנית ובסוף הספירה השמיים הוארו בזיקוקים. ג'ניה כרע ברך והציע נישואין ברומנית. מיכל כמובן אמרה כן, כי הבינה את הכוונה..." 
הקליפ מעביר בצורה יפה את רוח החתונה המרגשת.