יום שלישי, 28 בפברואר 2017

יהודי או ישראלי?

ילד במערכת החינוך הממלכתית
חובש ואוכל
סמלים "דתיים" בחנוכה.
בתיכון בו גדלתי לקחו אותנו בכתה ט' או י' לסמינר של מלי"ץ - "המכונים לחינוך יהודי וציוני". זה היה בערך ב-1980. המכונים קמו כמה שנים קודם לכן כתגובה על השבר הגדול בזהות בחברה הישראלית כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. בסמינר שהיה בצפת, נתבקשנו לבחור את אחת מפינות החדר עליהן היו שלטים "יהודי", "ישראלי", "אוניברסאלי", "ציוני". לאחר הבחירה בזהות אחת מתוך הארבעה התנהל דיון שרובו ככולו היה יצירת רגשות אשם למי שלא בחר את הבחירה ה"נכונה". נזכרתי בטכניקת חינוך לזהות תוך יצירת רגשות אשם בעקבות הויכוח שניטש בחודשים האחרונים מעל דפי עיתון "הארץ", בעקבות סדרת מאמריו של הפרופסור שלמה אבינרי תחת הכותרת: "נגד חילוניות חלולה". (אפשר לראות את מאמריו בקישורים הבאים: חלק 1, חלק 2, חלק 3).
הטיעון המרכזי של אבינרי הוא שעל מנת להעמיד אופציה זהותית, ברת קיימא, מול היהדות הדתית צריכה החילוניות להתמלא בתוכן חיובי ולא לעסוק בהתנגדות לדת. הציונות היא המשך של היהדות כמוקד זהות חיובי, כפי שכתב במאמר השלישי:
כך הפכה הציונות את ארץ ישראל מארץ הקודש לארץ מכורה היסטורית של העם היהודי, ואת העברית מלשון קודש ללשונו של עם המפתח את תרבותו בעולם מודרני. לכן, למרות אופיה החילוני בעיקרו, הציונות ראתה בתנ"ך מקור לזהות ולגאווה — לא קטלוג של מצוות או קושאן אלוהי לזכויות טריטוריאליות, אלא עדות למורשת היסטורית, תרבותית, ספרותית ומוסרית בת אלפי שנים. כך זיהתה הציונות במוסר הנביאים את קולם של אינטלקטואלים המעזים להטיח במלך רצחני וחמדן: "הרצחת וגם ירשת". מורשת עשירה ומגוונת זו, שאין לה כמעט אח ורע באומות אחרות, אסור להמיר בנפנוף בסיסמאות סתמיות ומופשטות של חילוניות חלולה וחסרת תכנים.
המתנגדים העיקריים לתיזה שהציג אבינרי שייכים לזרם חדש המתקרא "הפורום החילוני"
 שעיקר המצע שלו היום הוא להקים זרם חדש בחינוך הממלכתי - "הזרם החילוני". הטיעון העיקרי כנגד אבינרי הועמד על ידי הדוקטור רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני והאידיאולוגי הראשי שלו, האומר כי הזהות העיקרית שהוא בחר אינה יהודית, אלא ישראלית:
אני תופש את הזהות שלי כמורכבת: היא ישראלית וציונית ומערבית ומזרח תיכונית וחילונית ודמוקרטית־ליברלית וקוסמופוליטית, ועוד. וכן, גם זהות יהודית היא חלק מהמכלול הזה, אבל רק חלק מתוך הכלל. אם היה עלי לבחור זהות אחת מובילה מתוך הרשימה, הייתי בוחר בזהות הישראלית ולא ביהודית (וודאי לא בקוסמופוליטית, כפי שנדמה לאבינרי).
הפעולה העיקרית של הפורום היום עוסקת בחשיפת סכנת ההדתה במערכת החינוך הממלכתית. במסגרת המאבק הזה, הם נאבקים כנגד החינוך היהודי הפלורליסטי וכל תכנית שעוסקת ב"תרבות יהודית", בין אם היא ממקורות דתיים ובין אם פלורליסטיים. כך למשל אסור להזכיר שום דבר מהמקורות בשום מקום. ציטוטים ממשלי, או ממסכת אבות, על תעודות הן מוקצות מחמת מיאוס. וכך נכתב על הציטוטים האלה בדף הפייסבוק של הפורום החילוני (ראו תמונה בצד שמאל):
קצת כמו באנרים באתר תוכן, מכניסים אותם איפה שרק אפשר. גם כאן, אין ואקום, הנה שטח פרסומי שאפשר לנצל: תעודה, בית ספר ממלכתי ברעננה.
מה שהפורום החילוני עושה במקרה הזה הוא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבט המלוכלכים. חוסר ההבחנה בין חינוך יהודי פלורליסטי לערכים הומניסטיים ושמירה על הזהות היהודית התרבותית, לבין חינוך להחזרה בתשובה שגם אני מתנגד לו, מעידה על הטעות הבסיסית בעיני והיא לנסות להעמיד יהדות וישראליות כמנוגדות או היררכיות.
טעות גדולה תהיה להעמיד את החינוך לזהות במערכת החינוך הממלכתית רק על ישראליות. ה"ישראליות" היא זהות רחבה כפי שאומר אבינרי:
הישראליות אינה נובעת מעצמה, אלא היא ביטוי מדיני, ואם נרצה גם תרבותי, לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. בלי שורש יהודי זה — שהוא לאומי ולאו דווקא דתי — לא היתה קמה מדינת ישראל. ה"אמריקאיות" נובעת מהגירתם לאמריקה של בני עמים שונים, שלא היתה להם זהות משותפת קודמת. ישראל, לעומת זאת, נוצרה מהתקבצותם של אנשים שבאו לכאן משום שראו עצמם כיהודים וביקשו ליצור כאן מסגרת לזהותם היהודית. כדי לבדל את עצמם מהקיום היהודי בגולה, הם העדיפו לעתים להזדקק לכינוי "עברי" ("הסתדרות העובדים העברים בא"י", "מדינה עברית" וכיו"ב), אבל זה היה ניואנס בזהותם היהודית. פרומן מעדיף להתעלם מכך ולנתק את מושג הישראליות ממקורותיו היהודיים — וזה פשוט אינו נכון. 
 הישראליות וודאי אינה יכולה להיות מוקד הזדהות בלעדי תוך מחיית כל זכר לתרבות היהודית. שהרי גם לדרוזים והערבים ושאר המיעוטים בישראל, נשמרת הזכות לזהותם התרבותית, הדתית והלאומית, הנבדלת מהרוב היהודי. והנה בא הפורום החילוני ומוחק את הזהות התרבותית של הרוב החילוני ומציע במקומו זהות שרודדה ושוטחה. לא יהיו יותר חגי ישראל, לא יילמד התנ"ך שהוא המיתולוגיה היהודית לא יילמדו האגדות והמקורות שהם בסיס הזהות היהודית. העיקר הוא ללמד במערכת החינוך אנגלית ומתמטיקה.
הרוח הזו מגיעה גם לתחום עיסוקי כרב חילוני, כאשר לעתים פונים אלי זוגות ומבקשים ממני לערוך טקס נישואין או טקסים אחרים, יש להם רק בקשה קטנה אחת: "שלא יהיה שום דבר יהודי בטקס". האבסורד בבקשה הזו מתגלה כאשר אני משיב, תמיד את אותה התשובה: "אם כך, באיזה שפה אתם רוצים את הטקס?" שהרי השפה העברית עצמה אינה יכולה להיות מנותקת מההקשר היהודי שלה. זו שפת היהודים, בה נכתבו התנ"ך והמשנה. היא נושאת בחובה מטען תרבותי כבד, איך אפשר להבין את העברית בלי התנ"ך? איך אפשר להבין את העברית בלי הארמית שבה נכתב התלמוד? ואז, בבדיחות הדעת, אני מציע את האספרנטו כשפה אוניברסלית לערוך בה את הטקס. אבל אז נזכרים שמחבר האספרנטו הוא יהודי פולני, אליעזר זמנהוף (זה מהקופת חולים...). שפה שהנאצים התנגדו לה כמזימה יהודית להשתלט על העולם...
איך אפשר להבין את שירו של יהודה עמיחי, "היהודים" בהקשר של זהות ישראלית בלבד, שקטע ממנו אומר:
אדם יהודי זוכר את הסוכה בבית סבו.
והסוכה זוכרת במקומו
את ההליכה במדבר שזוכרת
את חסד הנעורים ואת אבני לוחות הברית
ואת זהב עגל הזהב ואת הצמא ואת הרעב
שזוכרים את מצרים.
כמו ששיר ניתן לפרשנות וחשיבה מחודשת כך כל הטקסטים והמבעים תרבותיים ניתנים לפרשנות מחודשת והתאמה לחיים ולנסיבות. אפשר לשמור על המסגרת ואפשר לשנות את התוכן והכוונה.
המבע אנושי הוא תוצר של נסיבות היסטוריות, תרבותיות ופוליטיות ואי אפשר לנתקו מנסיבותיו. בעיני אין אדם שלם ללא זהות לאומית ותרבותית. הניסיון לנתקו משורשיו הוא טעות וכניעה חמורה לדתיות.