היו שכעסו עלי כי פרסמתי פוסט שכותרתו: "האם ניתן להכריע ארגון טרור?", ואפילו כתבו דברים שמעולם לא אמרתי כמו: "לטעמך ניתן באותות ומופתים לחסל את החיזבאללה"... ועוד. הם טענו את זה כלפי פשוט משום שלא קראו את מה שכתבתי. כתבתי במפורש שאפשר להכריע, אבל, לא לחסל את חיזבאללה. והמשמעות של הכרעה היא שהם יקבלו את החלטת האו"ם 1710, משודרגת. בינתיים נראה שצדקתי, אבל זה רק בינתיים. תנא דמסייע לטענתי היא התכנית "60 Minutes" ששידרה תחקיר בו ישראל אישרה באופן סופי את מה שהרבה פרשנים אמרו. כך התברר למשל שהמבצע החל עם מכשירי הקשר הממולכדים, כבר לפני עשר שנים, ומבצע הביפרים ב-2022, דרך חברות קש שמכרו אותם לחיזבאללה, עם תווית של חברה טייוואנית שלא חשדה בכלום. ראו את הוידאו של התחקיר.
מותו של פרופסור יהודה באואר, ב-18.10.2024, נדחק מהכותרות
בימים אלו של מלחמה. בימים כתיקונם הוא היה זוכה להרבה יותר מאזכור בכמה עמודים אחוריים. אבל, אין ספק שהיה אחד מהקולות החשובים בחקר השואה, הומניסט
גדול ואחד התומכים הגדולים של היהדות החילונית הומניסטית. זכיתי לשמוע אותו מספר
פעמים. רציתי להביא מנקודת מבטי הצנועה את אחת השאלות שהעסיקה אותי מאז ומתמיד: האם השואה הביאה להקמתה של מדינת ישראל?
באואר זצ"ל התייחס אליה לפחות
בארבעה מקומות (ראו המקורות מטה). אולי יש עוד, אבל אלו המקומות שמצאתי.
פעם אחת אפילו שאלתי אותו ישירות על כך. אני אצטט מעמדתו שהשפיעה מאד על החשיבה שלי
בנושא. כך הוא כותב במאמרו ב"עיונים", המתייחס למה שכתב בספרו מ-2001:
"לא
מצאתי כל הוכחה לכך שבשנת 1947 הצביעו מדינות העולם בעד חלוקת ארץ ישראל מתוך ייסורי
מצפון כלשהם שהתעוררו בהן בעקבות השואה, כלומר שאין כל קשר ישיר בין השואה להקמת המדינה...
השפעתה של השואה על הקמת המדינה היתה עקיפה ולא ישירה, ושלמעשה השואה כמעט מנעה את
הקמת המדינה. הנוסחה היא: יותר שואה, פחות מדינה. לו נמשכה המלחמה, חלילה, עוד שנה
או שנתיים, היו שורדים ממנה עוד פחות יהודים, ואולי לא היה נוצר הלחץ של שארית הפלֵטה
על המערכת הבין–לאומית. לחץ זה היה לו משקל רב מאוד בהכרעות של 1947. לכן לא השואה,
אלא הניצולים ממנה, היו לגורם משמעותי ביותר בייסוד מדינת ישראל".
ובתשובה למוחמד בכרי במאמר דעה ב"הארץ":
"דבריך
מבוססים כנראה גם על האגדה שישראל קמה בשל תחושת האשם של "העולם" על רצח
היהודים במלחמה. ולא היא. כיום פתוחים בפנינו הארכיונים של 1945-1948. בריטניה התנגדה
למדינה יהודית, וכן משרד החוץ האמריקאי. אנשיו הציעו עוד במארס 1948 לא לחלק את הארץ
לשתי מדינות אלא להקים בה פרוטקטורט אנגלו-אמריקאי שימשיך את מדיניות הספר הלבן הבריטי
משנת 1939, שעיקרה היה מסירת הארץ, כעבור עשר שנים, לידי האוכלוסייה הערבית".
בכך יהודה באואר מנפץ את המיתוס שמדינת
ישראל הוקמה בגלל השואה ושאומות העולם תמכו בהקמת המדינה בגלל רגשות האשם בעקבות
השואה. זהו מיתוס שאני ורבים גדלו עליו במערכת החינוך. המיתוס של החיבור בין שואה
לתקומה הוא נכון אבל לא בגלל השואה, אלא למרות השואה. התקומה הייתה בגלל תכנית
סדורה שהחלה הרבה לפני שהתבררו ממדי ההשמדה. הודות למהלכים מדיניים והודות לכך
שהיה לנו כח מגן. כלומר, המדינה הוקמה הודות לחזון ומעש של אנשים שפעלו לשם כך.
מקורות:
יהודה באואר, "השפעת השואה על העם היהודי"
1983, בתוך: דן מכמן ויחיעם ויץ, בימי שואה ופקודה, יחידה 12 בקורס, הוצאת האוניברסיטה
הפתוחה.
Yehuda Bauer, "Rethinking the Holocaust", 2001, Yale University Press
יהודה באואר,"האם הביאה השואה
להקמת מדינת ישראל", עיונים בתקומת ישראל , 12 תשס"ב , 2002 עמ' ,654-653.
יהודה באואר,"לא בגלל השואה
- למרות השואה - מכתב גלוי למוחמד בכרי, בעקבות דבריו על הקשר בין השואה לנכבה
בטקס יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב", 23.5.2012, מאמר דעה ב"הארץ"
פרשן קטן אני, ולא מבין כלום בכלום. אבל, אחת הטענות החוזרות על עצמן היא שאין אפשרות לחסל ארגון טרור. אני מסכים שאין אפשרות לחסל באופן מוחלט, אבל הכל תלוי בתנאים ובנסיבות. למשל, את חמאס אי אפשר לחסל כי חמאס זה רעיון. בנוסף, חמאס שולט בטריטוריה מוגדרת ואין מעליו מדינה, או סמכות אחרת שהוא כפוף לה. הוא יכול לעשות כרצונו.
בניגוד לחמאס החיזבאללה הוא ארגון טרור שהקים מדינה בתוך מדינה. הוא חלק ממדינת לבנון ובניגוד לחמאס יהיו רבים בתוך לבנון שישמחו שייעלם. המטרה שלמענה יצאו למלחמה היא "סולידאריות עם פלשתין", בסוגריים: השמדת ישראל. המטרה הזו לא רק שלא מושגת, היא מתחילה להיראות מוזרה יותר ויותר לתומכי חיזבאללה בדרום, שמתחילים לשאול את עצמם: "האם את כל הבלאגן הזה עשינו בשביל הפלשתינים?". כאן נכנסת לתמונה ההיסטוריה עתיקת היומין בין הסונה לשיעה. השיעים תמיד היו ציר התנגדות לסונה. אין להם באמת אינטרס לעזור לפלשתינים, אלא רק לקדם את האינטרס העצמי שלהם והוא השמדת ישראל, או לפחות להכאיב לה על ידי כיבוש שטחים, הריגת אזרחים, השמדת בסיסי צבא והשתלטות על משאבים כמו שדות הגז, מים וקרקע. המלחמה הזו פרצה ללא תכנון והחמאס מלכד את החיזבאללה לתגובה.
אילו היו שואלים אותי את השאלה האם אפשר להכריע את החיזבאללה, לפני חודש, וודאי שהתשובה הייתה שלא ניתן. אבל במספר מהלכים טקטיים מבריקים ישראל הצליחה לעשות כמה דברים חשובים מאד שמקרבים מאד את ההכרעה, שימו לב שלא כתבתי חיסול. הכרעה משמעותה כניעה וקבלת הסדר דיפלומטי שבסיסו החלטת מועצת הבטחון של האו"ם 1701, משודרג.
הטקטיקה הצה"לית מהשמיני באוקטובר, בצורה אקטיבית, הייתה חיסול נקודתי של חוליות ומשגרים וחיסול של ניסיונות חדירה לגבול. לאחר זמן מה החלו תקיפות עומק של בסיסים ומתקנים של החיזבאללה בעומק לבנון, באזור דמשק. וגם בדחייה בביירות בינואר 2024, החלו חיסולים ממוקדים של מפקדים בעיקר כאלו שקשורים לחמאס ולחות'ים, אבל גם מפקדים בדרגים נמוכים, בעיקר מפקדי גזרות ואזורים, של החיזבאללה.
בצורה איטית וממוקדת צה"ל החל לחסל מפקדים יותר בכירים, להפציץ מהאוויר מטרות ברחבי לבנון וסוריה. ההתכתשות ההדדית נמשכה. עד לספטמבר 2024 שם צה"ל החל לשנות את הטקטיקה שלו. הפעולה המשמעותית הראשונה הייתה ב-8.9, ההתקפה על מרכז CERS ומפעל לייצור טילים מדויקים תת-קרקעי של משמרות המהפכה של איראן. מסוקים צבאיים הנחיתו כוחות מיוחדים ישראלים שהשתלשלו ממסוקים באמצעות חבלים במקום, בהגנת מסוקי קרב וכטב"מים שמנעו מכוחות צבא סוריה להתקרב לאזור. הפעולה נמשכה כשעה, במהלכה הכוחות לקחו בשבי בין 2 ל-4 קצינים איראנים ואספו ציוד ומסמכים חשובים ולאחר מכן מיקשו אותו מבפנים והשמידו אותו.
ב-17 בספטמבר הממשלה הוסיפה מטרה חדשה למלחמה: השבת האזרחים בבטחה לבתיהם בצפון. בשעות אחר הצהריים, הייתה התפוצצות מתואמת של מכשירי הזימוניות מרשת הקשר של פעילי חיזבאללה, שנמשכה כחצי שעה. אלפי פעילי חיזבאללה שנשאו את הזימוניות על גופם, נפצעו בדאחייה בביירות בירת לבנון, ובאזורים נוספים ובהם הר הלבנון, וגבולה הדרומי עם ישראל. אחד מהפצועים הוא שגריר איראן בלבנון שנפגע בעיניו. לפחות 52 אנשים נהרגו ועוד כ-4,000 נפצעו, מהם לפחות 400 באופן קשה, כתוצאה מפיצוץ מכשירי הקשר. לפי דיווחים בסוריה 18 מפקדים בחיזבאללה נפצעו מהתפוצצות המכשירים, 6 מהם במצב קשה ו-7 נהרגו, בנוסף לפי אותם דיווחים 19 חיילים של משמרות המהפכה נהרגו. סגן מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם היה בין הנפגעים. בנוסף איבראהים עקיל נפצע מפיצוץ ביפר, הוא שוחרר ב-20 בספטמבר מבית החולים מספר שעות לפני שנהרג על ידי צה"ל.
ב-18 בספטמבר, החל מהשעה 17:00, התפוצצו מכשירי קשר רבים בדאחייה בביירות ובדרום לבנון, מדגם שונה מהזימוניות שהתפוצצו יום לפני כן. בסך הכול מפיצוצי מכשירי הקשר ביום זה נהרגו 20 בני אדם ונפצעו למעלה מ-400 אנשים. לאחר גל זה אנשי חזבאללה התחילו לגרש באלימות את כוח השלום של האו"ם מלבנון, במטרה לסלק את הנוכחות של כוח זה מלבנון.
ב-24 בספטמבר בשעות אחר הצהריים, הרג צה"ל את אבראהים קובייסי, ראש מערך הטילים של חזבאללה ואת שאר צמרת יחידת הטילים של חזבאללה, בדאחייה של ביירות.
ב-26 בספטמבר צה"ל תקף בדאחייה בביירות והרג את מפקד היחידה האווירית של חזבאללה. בגבול סוריה–לבנון צה"ל תקף תשתיות שבהן חזבאללה השתמש להעברת אמל"ח לצפון לבנון ודרום לבנון.
ב-27 בספטמבר, בערב, צה"ל תקף את המפקדה המרכזית של חזבאללה בלבנון, שנמצאת באזור דאחייה בביירות. בתקיפה קרסו לפחות 6 מבנים ולפי הערכות כ-300 אנשים נהרגו. בתקיפה נהרגו מזכ"ל הארגון חסן נסראללה ועלי כרכי. בנוסף יש דיווחים שלפיהם נהרגו גם האשם ספי א-דין היורש של נסראללה ונעים קאסם, הסגן שלו, אבל זה עדיין לא וודאי.
למעלה מניתי את הפעולות המרכזיות, בעיני, לעת כתיבת שורות אלו, אם תרצו פרוט רב יותר אפשר לראות כאן.
הדרג הבכיר של חיזבאללה שחוסל
הפעולות שהוזכרו מחזקות תשובה חיובית לשאלה בדבר האפשרות להכריע את החיזבאללה על ידי התוצאות הבאות:
חיסול דרג ההנהגה הבכיר. ראו בתרשים.
חיסול מרכז הייצור של טילים מדויקים.
חסימת שרשרת האספקה של נשק ותחמושת מסוריה ועיראק.
חיסול רשת הקשר הארגונית.
חיסול הפיקוד והשליטה.
חיסול כ-50% מהתחמיש הרקטי המיועד לשיגור.
הוצאה מפעילות של אלפים במתקפת הזימוניות ומכשירי הקשר. בעיקר דרגי ביניים.
חיסול מאות חיילים פשוטים.
בריחה של אלפים מחברי הארגון מלבנון לסוריה ועיראק, במהלך ההפצצות.
חדירה מודיעינית עמוקה לתוככי הארגון.
חדירה לתוך מערכות הקשר של המדינה הלבנונית כדי להבטיח את חסימת האספקה האווירית מאיראן.
הרתעה שעיקרה גורם ההפתעה. כנראה שיש דברים רבים נוספים שצה"ל נושא באמתחתו.
מכיוון שהדברים מתפתחים תוך כדי כתיבת השורות האלה, אין וודאות שאכן חיזבאללה יוכרע. לכל אחד יש תחליף. גם לנסראללה. אולי אפילו גרוע ממנו. בנוסף, ההערכות על מספרי חברי חיזבאללה הוא בין 50-100 אלף. חיזבאללה, איראן ושאר בעלי הברית שלהם, עדיין לא הגיבו, לא באומר ולא במעשה. הכל תלוי בשאלת התגובה, האם הם ילכו עד הסוף למלחמה כוללת, או שיהיו מוכנים להסדר מדיני שינתק את הציר הצפוני מהחמאס ונוכל להחזיר את התושבים בצפון לבתיהם.
בפרשתנו אנחנו רגע לפני הכניסה
לארץ, משה יודע שהקץ קרוב והוא מחזק את המורשת שלו על ידי ברית נוספת בין אלוהים
לעם ישראל. שלוש בריתות נכרתות בין אלוהים לעם: הראשונה במעמד הר סיני, השנייה
כאן, בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ. והשלישית, אחרי הכניסה לארץ, כאשר יהושע מחדש
את הברית בהרי גריזים ועיבל. למה צריך כל כך הרבה בריתות? הרבה קולמוסים נשברו
בניסיון לענות על כך ויש הרבה תשובות כמו למשל שברית סיני נכפתה הר כגיגית ואילו הבריתות
האחרות הן מ"בחירה חופשית", כי הן ניתנות לאחר שהעם מנוסה כבר 40 שנה בחוקים
שניתנו, ועבר את הניסיונות והתלאות במסע במדבר וכדומה.
אבל עניינו בפרשה היום הוא לדבר
על מה שעולה דווקא מהפסוקים הראשונים של הפרשה: "אַתֶּם
נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", והמילה המעניינת כאן היא: "כֻּלְּכֶם". אין צורך לשאול למה הכוונה כי מיד מפורט:
"רָאשֵׁיכֶם
שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם
וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"ולא רק אלה שנוכחים פיזית במעמד, גם אלו
שפיספסו את המעמד: "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם", אולי בגלל שקיבלו אישור מחלה,
יום חופש, יום בחירה, חופשת לידה וכדומה... אבל, רוב הפרשנים מסכימים שהכוונה היא
לאלו שעדיין לא נולדו. כלומר, הברית מחייבת את הדורות העתידיים.
הברית עצמה אינה בדיוק מופת של
בחירה חופשית, כי תוכנה הוא בחירה בין חיים למוות ואין באמת בחירה אמיתית. אבל השיטה
היא המעניינת, והיא חוזרת על עצמה בתורה פעמים רבות, שיטת השוויון בפני החוק. כולם
עומדים באותה הברית, מול אותם חוקים ומול אותן סנקציות. זה כתוב במפורש בשני
מקומות בספר במדבר: "חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח
הָאָרֶץ" (פרק
ט' פסוק י"ד), "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר
הַגָּר אִתְּכֶם"
(פרק ט"ו פסוק ט"ז). ונרמז פעמים רבות בחוקים אחרים, אפילו בעשרת
הדיברות.
הגישה הזו השפיעה על היווצרותה של
הדמוקרטיה המערבית המודרנית וגם על הערכים שכוננו את מדינת ישראל כמו למשל במגילת
העצמאות: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי
הבדל דת, גזע ומין." ובנוסף על החוק והמשפט במדינת ישראל. עקרון השוויון בפני
החוק חשוב בדמוקרטיה פורמאלית, היינו לכל אחד ואחת יש קול שווה בבחירות, אבל
במיוחד בדמוקרטיה מהותית. רבים מההוגים טוענים שלא רק שזהו ערך יסוד, אלא זוהי
התכלית של חברה מתוקנת.
השוויון בפני החוק מתבטא בישראל
היום בהעמדה לדין והרשעה של שועי ארץ כמו: ראשי ממשלה, נשיאים, בעלי הון ועוד. אבל
בשנים האחרונות יש מתקפה על עקרון השוויון בפני החוק. כאשר מבקשים להעמיד הפליה
והעדפה ללאום היהודי על פני אחרים בכל דבר כמו בחוק הלאום, בשלילת זכויותיהם
האזרחיות של אנשים ש"אינם נאמנים", לא יהודים ויהודים כאחד, בשימוש
במשטרה כנגד אזרחים שמוחים בצורה דמוקרטית נגד השלטון, במתן הכשר בחוק להוצאה מיידית
להורג, ללא משפט, של בני אדם שנחשדו בפעולות טרור, ברמיסת הסטטוס קוו במקומות
הקדושים לכל הדתות כדי להשתלט עליהם.
לטעמי השוויון בפני החוק הינו שאיפה
מהותית מרכזית בחברה דמוקרטית ויהודית מתוקנת. המשמעות היום היא ללכת נגד הזרם
הפופוליסטי של בדלנות ולאומנות יהודית, נגד המיית הבטן של "קול המון כקול
שדי", נגד ההמונים שזועקים ביטויים כמו: "נקמה",
"השמדה", "בגידה". השוויון בפני החוק הוא אבן היסוד שמחזיקה
את פסיפס השבטים הישראליים יחד. זהו הבסיס לכל זכויות האדם. לטעמי זו התכלית של
מדינה המושתתת על ערכי התורה. הדבר הזה דורש היום, בזמן מלחמה, רצון, החלטיות
ודבקות בשמירת חוק ושוויון בפניו.
ליאור, בן להורים ישראלים שחיים בחוף הצפון מערבי של ארה"ב. גדל בארה"ב והוא בן התרבות האמריקאית. מכיוון שדיבר עם הוריו עברית מאז שנולד הוא יודע לדבר עברית, הוא יודע לקרוא עברית בצורה בסיסית. הוא לא לומד בצורה מסודרת תרבות עברית ומקרא כמו שעושים במה שקרוי "סאנדיי סקול".
הוריו פנו אלי, כשנה לפני, כדי להכין אותו לקראת טקס בארץ. הכל כבר היה מוכן ואז פרצה המלחמה ולא היה ברור מתי ואיך ייערך הטקס. בינתיים נפגשתי עם ליאור בווידאו בצורה עיתית, עבדנו על פרשת "תולדות" שעיקרה הוא הסיפור של יעקב ועשיו הוויתור על הבכורה וגניבת ברכת הבכור. ליאור עשה שני דברים עיקריים בטקס: הראשון הוא הדבר החשוב, לאחר שלמדנו את הפרשה בצורה מעמיקה ליאור החל לשאול שאלות ודן עם המשפחה על מה קורה בסיפור בעיקר השאלה מהו הדבר הכון לעשות, גם אם הוא לא צודק. כאשר הכוונה לברכה שניתנה ליעקב שהתחפש לעשיו במצוות רבקה. סביב השאלה הזו כתב ליאור דבר תורה. הדבר השני שעשה הוא ללמוד לקרוא בהגיה נכונה את פסוקיו לעליה לתורה.
לאחר ביטולים והתלבטויות, מבצע בר המצווה יצא לדרך כ-8 חדשים לאחר פרוץ המלחמה. המפחה מארה"ב הגיעה, המשפחה מהארץ הגיעה והיינו כ-20 אנשים. התחלנו עם סיור במוזיאון מרכז דוידסון ובחפירות הכותל ולאחר מכן ערכנו טקס שכלל עליה לתורה וברכות. המגבלה הלא מתוכננת היחידה הייתה שהטמפרטורות באותו יום נשקו ל-40 מעלות בשמש.
התגברנו על כל הקשיים וערכנו טקס שהיה משמעותי לליאור ולמשפחה. לאחר הטקס, המשפחה הלכה לרחבת התפילה מרכזית בכותל שם ביקש הסבא שחתן בר המצווה יניח תפילין. הנשים הלכו לעזרת הנשים והגברים לעזרת הגברים.
לאחר מכן נסעה המשפחה למסעדה בממילא ושם היו המשך הברכות והמצגת המסורתית. אחת ההפתעות הייתה כשסיפרתי לכולם שזו לא סתם מסעדה, היא ממוקמת באחד המקומות ההיסטוריים בירושלים: בית שבו לן הרצל בשנת 1898, כאשר ביקש להיפגש עם קיסר גרמניה וילהלם השני, בביקורו בירושלים.
למרות החום הכבד, היה נעים טעים ובעיקר טקס משמעותי שיצר זיכרון לדורות עבור המשפחה.
לקטיה ובוריס ערכתי טקס נישואין יהודי חילוני בסוף מאי 2024, אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה. החתונה שלהם הייתה ייחודית מכמה סיבות. הם זוג מבוגר יחסית, ולקטיה כבר יש ילד מנישואין קודמים. החתונה הייתה מצומצמת וקטנה, רק למשפחה ולחברים הקרובים והמיקום היה גם הוא ייחודי: ביקב קטן במושב בשפלת יהודה. מקום שאינו אולם אירועים, אלא מרכז מבקרים של היקב. הזוג התלבט כיצד לערוך את הטקס משום שיש להם דחיה טבעית מהממסד והם לא ידעו כיצד לשלב את התרבות היהודית בתוך הטקס. לא רק זאת, מכיוון שאין אולם אירועים הרי שלא היה די ג'יי וודאי שאין חופה, לא מסורתית, נישאת ולא נייחת כמנהג אולמות האירועים בהם נהוג "לשכור" עיצוב מיוחד של חופה עומדת. הצעתי להם מנהג יהודי עתיק יומין - שני בני הזוג מתעטפים בטלית. בתחילת הטקס הזמנתי שני חברים שלהם שהחזיק משתי כנפיה של הטלית, פרשו בתחילה מעל לראשם של בני הזוג, אנרתי ברכת שהחיינו חילונית: "ברוך עמל כפינו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" ולאחריה החברים פרשו את הטלית על כתפי שני בני הזוג והם עמדו עטופים בטלית לאורך הטקס, לבדם מול משפחתם מלבד הרגע בו האימהות השקו מכוס האירוסין. אבל מבחינתי רגע השיא של הטקס היה בשבירת הכוס ולכן הבאתי גם את קטע הוידאו המצורףולכן הבאתי גם את קטע הוידאו המצורף. אולי קשה להבחין, אבל, מכיוון שאני עמדתי קרוב, אני יכול להעיד. לאחר שהחתן אמר את הפסוק המסורתי מתהילים קל"ז מבחירה שלו, הוא שבר, המוסיקה שנוגנה הייתה: "Highway to Hell" של AC/DC... אבל אז הם התנשקו, זה היה הרגע! הנשיקה הייתה כל כך ארוכה ועמוקה שנאלצתי לרמוז להם שמתישהו הם צריכים להתנתק כדי לאפשר לאורחיהם לגשת אליהם ולברכם. האינטימיות במעשה שלהם הייתה אדירה. הם נכנסו תחת שמיכת האהבה שהייתה הטלית והתנשקו נשיקה של תשוקה ואהבה. לבבי התרונן באותו רגע ואמרתי לעצמי שהטקס הצליח.
יותר מחצי שנה אחרי השבעה באוקטובר, ב-12.5.2024 הועלה הסרט על הקרב בקבוץ מגן כולל עדויות לוחמי כיתת הכוננות
וחברי קיבוץ, צילומים מטלפונים ניידים ומצלמות אבטחה. הסרט שנאסף, עובד ונערך על ידי חברי הקבוץ: אייל צורף, זוהר צורף וגל כרמיאלי, שופך אור בצורה ישירה על אירועי אותו יום מנקודת מבטם של אלו שחלקו את זיכרונותיהם. אני ראיינתי והעליתי תיעוד כבר בשבועות שלאחר ה-7.10, בשיחה עם מפקד כיתת הכוננות, עידו יקיר, ולאחר מכן דיברתי על האירועים עם רבים מחברי מגן. שהרגישו שהתיעוד שקיים חלקי ולא מספק, ולכן עשו מאמץ מעורר פליאה ומרגש להעלות את התיעוד הקרוב ביותר למציאות, בצורה כרונולוגית וגראפית. ממליץ לראות את הסרט המרגש והמצמרר שכותרתו: "הקרב על מגן".
את התפילה כתבתי לכבוד יום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל ביום העצמאות תשס"ח 2008, מאז היא עברה קצת שכתובים. ביום העצמאות הזה היא שולבה באסופות של היהדות החילונית, ראו את תמונת הדף המצורפת וגם באתר היהדות הרפורמית, בעברית ומתורגמת לאנגלית. אני אביא את הטקסט גם כאם ואת הקישורים.
In its 76th year as an independent nation, may Israel be a worthy vessel for a good life for all its inhabitants. May it flourish in the spirit of love, friendship, and fellowship that will distance it from hatred, enmity, and jealousy. And may it enjoy ample quiet, peace, calm, and prosperity.
May Israel always be a light unto the nations.
May we embody in full the vision of its founders, as expressed in the Declaration of Independence:
“THE STATE OF ISRAEL will be open for Jewish immigration and for the Ingathering of the Exiles; it will foster the development of the country for the benefit of all its inhabitants; it will be based on freedom, justice and peace as envisaged by the prophets of Israel; it will ensure complete equality of social and political rights to all its inhabitants irrespective of religion, race or sex; it will guarantee freedom of religion, conscience, language, education and culture; it will safeguard the Holy Places of all religions; and it will be faithful to the principles of the Charter of the United Nations.”
Blessed be those who make peace and strive for coexistence between peoples.
Blessed be those who defend freedom and democracy.
Blessed be those who defend the nation’s security.
Strengthen the defenders with might and heroism.
May all the captives and missing persons return home safely.
Blessed are you, the residents of Israel, who sustain this nation through your mercy and hard work. Send your light and truth to the leaders of the nation, to its judges and elected officials, and correct them with good advice that they might guide the nation in honesty, decency, and love.
Blessed be the labor of the human who works and creates, which has kept us alive and sustained us and enabled us to reach this time, to live in our own state.
בתאל ולירון דחו את החתונה מאוקטובר 23, שלושה שבועות לפני המועד המתוכנן פרצה המלחמה והם לא הרגישו בנוח לערוך מסיבת חתונה באותה עת ולכן דחו לאפריל 24. גם הם וגם אני לא ציפינו שהמלחמה תתארך ליותר מחצי שנה. ומזלי הם לא דחו שוב את המועד וערכות מסיבת חתונה נפלאה ששימחה את משפחת, חבריהם, קהילתם ואת כל עם ישראל.
חתונה בעת מלחמה זה דבר שנותן תקווה להמשכיות ולעתיד. ועכשיו נקווה שנוכל לחגוג עם כל החטופים והחיילים שיחזרו במהירה בשלום.
נתבקשתי על ידי ארגון "קול רבני לזכויות אדם, בו אני חבר, לכתוב דבר תורה לניוזלטר השבועי ואני מביא את הדברים גם פה:
תמונה שנוצרה ב-AI
כמו כל ספר ויקרא העוסק בהלכות המקדש בצורה מייגעת, גם פרשת צו עוסקת בדיני הקורבנות במקדש בצורה מפורטת. פסוק אחד קצר בתוכה עוצמתי במיוחד, פסוק ו': "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו' ו). שתי מצוות בפסוק אחד: אחת של עשה – הדלקת אש התמיד על המזבח החיצוני, ואחת של אל תעשה – איסור כיבויה של האש. לכאורה אלו מצוות פיזיות. יש "מערכה" (ערמת עצים) על המזבח שמטרתה היא שמירת אש תמיד, בנפרד מהמערכת המרכזית עליה היו מקריבים. אש התמיד הייתה מערכה קטנה, לעומת המערכה המרכזית עליה נשרפו הקורבנות. מטרתה הייתה אולי לשמר להבה שתסייע בהבערת המנגל המרכזי, מעין תחליף לגפרורים.
בפשט המקרא לא כתוב מהו מקורה של האש, מהי נצחיותה, מהו העונש על אי קיום המצוות. אבל הפרשנים עלו על הניגוד בין נצחיות האש ומקורה השמיימי, לבין הציווי הארצי להבעירה. בבבלי נכתב: "אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט" (בבלי, יומא כ"א עב). כלומר, למרות שמקורה של אש התמיד הוא מן השמיים, כל אדם יכול וצריך להבעירה מחדש, אם נכבתה. לא זו אף זו – בירושלמי נאמר על האש: "תָּמִיד אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת. תָּמִיד אַף בְּטוֹמְאָה" (ירושלמי, יומא ד' ו). כלומר, לא משנה מי ומתי, חובה להוסיף עצים למדורה.
הפרשנות הזו נכתבת כנראה מאות שנים לאחר חורבן המקדש. הפרשנים נאלצו להתמודד עם השבר של חורבן המקדש ועם יישוב הסתירה בין המצווה המפורשת להבערה פיזית של המערכה, לבין חוסר האפשרות הפיזי לקיים את אש התמיד. לכן היא מועברת מהפיזי והמטאפיזי אל התחום האישי, אל נפש ולב האדם. בספר החינוך, על מצוות התמיד, נאמר שהאש היא חלק מהיסודות של טבע האדם:
בספר הזוהר, כיבוי אש התמיד הוא כיבוי הנשמה, וכך נאמר בפירוש הסולם לפרשת צו:
"ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עבירה אינה מכבה את התורה. אבל עבירה מכבה מצוה, ומי שעושה עבירה המכבה מצוה, שהיא נקראת נר, כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, דהיינו הנשמה שנקראת נר. שנאמר בה. נר ה׳ נשמת אדם. שזה הוא כבוי, כי הגוף נשאר בחשך. וכך מי שגורם במעשיו שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כבוי וחשך לאותו מקום".
בחסידות, האש היא הרוחניות וההתלהבות הפנימית התמידית, השומרת מפני הידרדרות לרוחניות ירודה ושליליות.
"אתה תלמיד שלי, ועליך הוטל לכבות את ה-'לא' הגדול של כל המתנגדים לפנימיות התורה, ולכן צריך אתה ל-'אש תמיד' שתבער בך. אתה תכבה את ה-'לא', והקב"ה כבר יהפוך 'לא' זה ל-'הן'". (הרבי מלובביץ' מצטט את שניאור זלמן מליאדי, שמצטט את רבו, המגיד ממעזריטש. בתוך: הרבי מליובוויטש מלך המשיח שליט"א, ספר היום יום תאריך כ' אדר שני)
הציונות מעבירה את האש הזו לממד הלאומי – הקולקטיבי, ממד ההנצחה. בישראל של היום יש לפחות 5 מקומות מרכזיים בהם בוערת "אש תמיד": בגלעד לזכר חללי מערכות ישראל ברחבת משכן הכנסת בירושלים, באנדרטה לזכר יצחק רבין בכיכר רבין בתל אביב, באתר לזיכרון והנצחת השואה בישראל ביד ושם, בירושלים, באתר ההנצחה לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ביד קנדי בהרי ירושלים, ובקבר רבין בחלקת גדולי האומה. אש התמיד הפכה סמל לביטוי ערכים חברתיים בישראל של היום המוקדים שלה מסמלים את זיכרון השואה, הגבורה והציונות.
כמו הפרשנים לאחר חורבן הבית, גם אנחנו מתמודדים היום עם שבר. אבל ידיעת הגלגולים הפרשניים ההיסטוריים של אש התמיד מזמנים לנו אפשרות להעביר אותה לשלב סמלי חדש במהלך ואחרי מלחמת "חרבות ברזל". אנו נדרשים לשילוב של הממד האישי-רוחני יחד עם זה החברתי לאומי. שימור והנצחת אש הגבורה והתנדבות האזרחית והדגשת הערכים הקולקטיביים של פדיון שבויים, שוויון אזרחי והסולידריות החברתית שעשתה קאמבק. זו האש הקטנה שתתמוך באש הגדולה של ההקרבה האישית והלאומית. ניתן ללמוד מרוח ההתלהבות הפנימית החסידית שאלו דברים שחייבים להמשיך לבעור בקרבנו גם בשעותנו הקשות האלה על מנת שנוכל להמשיך את עצם קיומנו, תוך התגברות על משבר השבעה באוקטובר, וצמיחה לעתיד לבוא.
I was asked by RHR (Rabbis for Human Rights) to write a few tghoghts about Parashat Tzav for their weekly newsletter. Wrriten in Hebrew, Translated by Rabbi Sigal Asher of RHR and a colleague.
Like the entire book of Leviticus that deals with temple laws in a tedious way, Parashat Tzav also deals with the laws of sacrifices in the temple in a detailed way. One short verse in it is particularly powerful, verse 6: "Fire shall be kept burning upon the altar continually; it shall not go out" (Leviticus 6:6). Two mitzvot in one verse: one to do - lighting a constant fire on the outer altar, and one to not do - the prohibition of extinguishing the fire. Apparently, these are physical commandments. There is a "maaracha" (lit. arrangement, pile of wood) on the altar whose purpose is to always keep the eternal flame, separately from the central system on which sacrifices were made. The eternal flame was a small maaracha, compared to the main maaracha on which the sacrifices were burned. Its purpose was perhaps to preserve a flame that would help light the central barbecue, a kind of substitute for matches.
AI generated image
The Bible simply does not say what is the origin of the fire, what is its eternity, what is the punishment for not observing the commandments. But the commentators came up with the contrast between the eternity of the fire and its heavenly origin, and the earthly commandment to burn it. In the Babylonian Talmud it is written: "Even though fire descends from the heavens, still there is a special mitzva to bring fire by a person" (Babylonian, Yoma 21:b). In other words, even though the source of the eternal flame is from heaven, every person can and should rekindle it, if it goes out. Moreover, the Jerushalem Talmud says about the fire: "Permanent, even on the Sabbath; permanent even in impurity" (Jerusalem Talmud, Yoma 4:6). That is, it doesn't matter who and when, it is obligatory to add wood to the fire.
This commentary was probably written hundreds of years after the destruction of the temple. The commentators had to deal with the fracture of the temple's destruction and with the settlement of the contradiction between the explicit commandment to physically burn the maaracha, and the physical impossibility of sustaining the eternal flame. Therefore, it is transferred from the physical and metaphysical to the personal domain, to the human soul and heart. In the Book of Education, on the mitzvah of the eternal flame, it is said that fire is part of the fundamentals of human nature:
"That a person will be blessed in the matter of fire that he has. And what is the fire that he has? It is a person’s nature — since of the four elements in a person, fire is the head of those four; as with it does a man strengthen himself and move to act" (Sefer HaChinukh 132:1).
In the Book of Zohar, putting out the eternal flame is putting out the soul, and this is what is said in the interpretation of the Sulam to Tzav portion:
"Certainly the fire of the Torah will not be extinguished, because a transgression does not extinguish the Torah. But a transgression extinguishes a mitzvah, and whoever commits a transgression that extinguishes a mitzvah, which is called a candle, thus extinguishes his own candle from his body, that is, the soul which is called a candle. As it is said about it The spirit of man is the lamp of G-d, that it is extinguished, because the body remains in the dark. And so whoever causes the Shechinah to depart from its place by his actions, he causes extinguishment and darkness to that place."
In Hasidic Judaism, the fire is spirituality and the constant inner enthusiasm, which guards against deterioration into poor spirituality and negativity.
"You are my student, and you have been assigned to extinguish the great 'no' of all those who oppose the inner Torah, and therefore you need an 'eternal flame' to burn in you. You will extinguish the 'no', and G-d will turn this 'no' into 'yes'" (The Lubavitcher Rebbe cites Shneor Zalman Maliadi, who quotes his rabbi, the Maggid of Mezrich. In: The Lubavitcher Rebbe King of the Messiah Shalita, Sefer Hayom Yom Tarikh 20 Adar 2).
Zionism transfers this flame to the national-collective dimension, the dimension of commemoration. In today's Israel, there are at least 5 central places where there is an "eternal flame": in the monument in memory of the martyrs of the Israeli wars in the square of the Knesset in Jerusalem; in the memorial to Yitzhak Rabin in Rabin Square in Tel Aviv; at the memorial and commemoration site for the Holocaust in Israel at Yad Vashem, in Jerusalem; at the memorial site for the President of the United States John Kennedy in Yad Kennedy in the mountains of Jerusalem; and in Rabin's grave in the section of the greats of the nation. The eternal flame has become a symbol for the expression of social values in today's Israel. Its foci symbolize the memory of the Holocaust, heroism and Zionism.
Like the commentators after the destruction of the Temple, we too are facing a breakup today. But knowing the historical interpretive incarnations of the eternal flame gives us the possibility to move it to a new symbolic stage during and after the "Iron Swords" war. We are required to integrate the personal-spiritual dimension together with the national social one, to preserve and perpetuate the fire of heroism and civil volunteerism and emphasizing the collective values of prisoner redemption, civil equality and the social solidarity that made a comeback. This is the small fire that will support the big fire of personal and national sacrifice. We can learn from the Hasidic spirit of inner enthusiasm that these are things that must continue to burn in our hearts even in these difficult times in order to be able to continue our very existence, while overcoming the crisis of October 7, and growing towards the future to come.
לכבוד מפגש מרח"ב שהתקיים ב 8.3.2024 , בנהלל נתבקשתי לשאת דברים קצרים ליחידה שניתנת תמיד, מכונה: "פרקי אימהות ואבות" ונועדה לתת קצת שאר רוח. התלבטתי איזה טקסט אפשר להביא בימים קשים אלו של מלחמה וחשבתי שאחד מהם הוא הנאום של ביאליק לפתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים. זה אינו מאמר אקדמי, אלא דברים שנאמרו בעל פה ואני מביא כאן את תמציתם, בשינויים קלים.
כמו שאמר מזכ"ל האו"ם, לרגל מלחמת חרבות ברזל, ואני מסכים אתו לחלוטין, כל דבר נמצא בהקשר. כלומר: הדובר, המקום והתקופה. אנחנו בשנת 1925. בין מלחמות העולם. שנה לאחר שביאליק מגיע לארץ. בתחילת העלייה הרביעית - עליית גרבסקי, גל עלייה גדול בין 1924–1931, בו עלו כ-80,000 נפש, וירדו כ-20,000.
ביאליק מבקר בארץ כבר ב-1909 כדי לבדוק את התנאים לעליה, 6 שנים אחרי פרעות קישינב ואחרי "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" ו"עַל הַשְּׁחִיטָה". הוא מתאכזב מהביקור וחוזר לאודסה למרות קבלת הפנים שקיבל והתחנונים שיישאר. הוא לא אהב את ההמולה סביבו, לא אהב את האירועים והנאומים הטרחניים ובכלל לא חשב להיות אישיות ציבורית. הוא התאכזב מהארץ בצורה שמזכירה מאד את מרק טווין. ארץ שונה לחלוטין ממה שמציירים בדמיון או בספרות הקודש. למניה הוא כותב בצורה ישירה ש"אינו יודע מדוע נגע מראה הארץ עד נפשו רק במעט". ב"רק במעט" הזה הוא מרגיש כבר את השינוי ואת התחיה ומבין שמה שהיה לא יהיה כי ראה את הילדים דוברי העברית בארץ ורואה בעיני רוחו את צמיחת דמות הצבר האנטי גלותית, המתנשאת. ביאליק לא היה מהפכן, היה חסיד של הציונות הרוחנית של אחד העם, עד אז. כפי שכתבה חמוטל צמיר1.
במשך הזמן הוא כבר משנה את גישתו וב-1916 הוא כותב את המאמר "הלכה ואגדה" שם כבר מבין את הצורך של העשייה לצד הרוח:
"יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית".
ב-1924 עולה ביאליק לארץ. ושנה לאחר מכן הוא מוזמן לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים שצוינה בטקס חגיגי ב-1 באפריל 1925 באמפיתיאטרון בהר הצופים. ההערכות מדברות על 7,000 -10,000 אורחים ומוזמנים שהשתתפו באירוע וביניהם נציגיהן של אוניברסיטאות בעולם. אגרות ברכה ממדינות רבות בעולם התקבלו לרגל פתיחת האוניברסיטה. על בימת עץ, בלי מיקרופון או אמצעי הגברה אחר, נאמו בזה אחר זה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית יושב ראש הטקס, הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה); הלורד בלפור; הנְציב העליון לארץ ישראל סֵר הרברט סמואל וביאליק.
הנאום של ביאליק בן כ-2300 מילים היה יוצא דופן אצל ביאליק משום שביאליק, לעדותו, לא אהב שימוש במליצות, לא אהב פומפוזיות. היה ניגוד בין ביאליק האישי ללאומי. אפילו את הנאום הוא מתחיל במילים: "קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל שהם". אבל מצד שני זה: "יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו". הוא מדגיש שני ממדים מושגיים: "התורה", כלומר ההיבט הרוחני, תיאולוגי שעליו שמרנו לאורך כל הדורות לעומת ההיבט הארצי, החומרי. ואז הוא עושה סינתיזה שלהם במושג "תרבות", בפסקה שבעיני היא החשובה ביותר בנאום:
"...בלי בית-מולדת ממשי ובלי רשות היחיד לאומית, שהיא כולה לנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי א"י, ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג "תרבות" במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי "תורה". באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו".
הרבה ניגודים אצל ביאליק. למשל: הוא כותב לילדים אבל אין לו ילדים, הוא מסתייג מפומביות אבל מתפקד כאיש ציבור שעולים אליו לרגל, הוא לא אוהב נאומים פומפוזיים אבל הוא נושא כאלה, בשיריו יש את הייסורים האישיים מול הכאב הלאומי, שורש נשמתו גלותית אבל תודעתו לאומית מתחדשת. הוא נפש עתיקה בעולם מודרני של לאומיות כפי שכותבת חמוטל צמיר2. למרות הניגודים ביאליק הוא איש של חזון שמבין שהמעבר לקיום לאומי מודרני מצריך יצירה תרבותית חדשה.
נדרשתי לדברים האלה דווקא היום בעת המלחמה משום שביאליק, לפני כמעט מאה שנה, ממשיך להיות רלוונטי. בעקבות האיום על זהותנו הלאומית והקריאות במערב לשחרר את פלסטין "מהנהר עד הים", יש הרוצים להחזיר אותנו לעידן שלפני הלאומיות, לעידן של דתיות ומלוכנות. דווקא ביאליק מאפשר פוזיטיבית את מילוי "הריק" הלאומי על ידי התמרה של הרוחניות העתיקה לתרבות יהודית חדשה, סינתזה בין הרוח למעשה.
אנחנו, כרבות ורבנים חילוניות וחילוניים עושים בדיוק את הדברים האלה ובמובן הזה, לתחושתי, אנחנו ממשיכים את הרוח של ביאליק ביצירה תרבותית חדשה. והנה עוד טקסט שהוא נושא בנאום לרגל ועידת התרבות העברית באמריקה, שנה אחרי.
עבודת התרבות איננה עבודת הכלל, כי אם עבודת-הפרט. צריך שיווצר "שלחן-ערוך" או "אורח-חיים" ציוני, שעל פיו יחיה כל הדוגל בשם התחיה העברית... אין אני, במובן ידוע, יהודי דתי, אך שמח אני גם בחנוך דתי. אנו באים להוסיף, ולא לגרוע, אולם גם כאן בתנאי, שתורתנו לא תהפך לדוגמה יבשה וקרה, אלא תהיה תורת-חיים. ומתפלא אני על התנגדותם של רבנים לפעולה זו שאתם פותחים בה. אולם אין להתפלא כלל על ה"ראביים" הידועים, שיצאו אף הם כנגד, ה"רביים" האלה יראים מפני פריחתה של התרבות העברית בארץ זו, שמא תראה קטנותם לאורה… ממערב אירופה באו אלה עם ה"כבודה" הרוחנית שלהם, ומה הוסיפו? איזו תורות חדשות, איזה רעיונות חדשים ומקוריים? – לא כלום". ("ארח חיים" ציוני / חיים נחמן ביאליק בועידה לתרבות עברית באמריקה, אדר תרפ"ו, 1926.)
להוותי, כל טקסי הנישואין שתוכננו לסוף שנת 2023 בוטלו ונדחו בשל המלחמה. כולם מלבד זוג אחד, שהחתונה שלו נקבעה מראש לדצמבר, והם החליטו באומץ רב לא לדחות. ההחלטה הזו התבררה כמצוינת כי האירוע שערכו היה משמח, מרום נפש ובדיוק בזמן הנכון כדי לאפשר למשפחה ולחברים להשתתף בשמחתם.
בתרבות היהודית זו מצווה גדולה גם להתחתן וגם לשמח חתן וכלה, המצווה הזו עולה על הרבה מצוות אחרות. נירית וגיא אפשרו אור גדול לכולנו בתקופה שחורה ועצובה. כן ירבו.
בימים אלה אנחנו מציינים 20 שנה להיווסדו של אתר טקסים. בינואר 2004, ישבנו כמה עמיתים והגינו והעלינו את הרעיון של דרך ייחודית לבחור את עורכי הטקסים, עד אז לא הייתה פלטפורמה שבה יכלו אנשים המעוניינים לתת משמעות יהודית חילונית לצמתי החיים החשובים שלהם לבחור באופן ישיר את עורכי הטקסים. גייסנו כמה שמויות מפתח בתרבות הישראלית כמו: אברי גלעד, יאיר ניצני, אסתי זקהיים, דן תורן, אלברט אילוז, חלי גולדנברג, מירב מיכאלי שהופיעו באתר לצידם של רבנים ורבות חילוניים וערוכות ועורכי טקסים עצמאיים שהזדהו עם התפיסה של יהדות כתרבות ויהדות הומניסטית.
בעשרים השנה שחלפו סייענו לאלפי זוגות להינשא, לכלות וחתני בת ובר מצווה לערוך טקס משמעותי, למשפחות להן נולדו ילדים וחיפשו דרך לכרות ברית עם התרבות העברית וברית מילים עם הנולדים, למשפחות באבלן באמצעות קיום לוויות ואזכרות ועוד ציוני דרך במעגלי החיים.
האתר המשיך את פעילותו במלוא המרץ, גם בימי הסגרים של המגיפה וגם כעת במלחמת חרבות ברזל. וימשיך את פעילותו גם בעתיד. גם אתם יכולים להינות משירותי עורכות ועורכי הטקסים המקצועיים שלנו על ידי בחירה ופניה ישירה מעמוד עורכות ועורכי הטקסים.
חברי קבוץ מגן ראש השנה תשפ"ד גבעת שייח נוראן. צילום: נרדי גרין
רק ביום ה-11 למלחמה החלו להתרבות העדויות בתקשורת על קבוץ מגן. במשך קרוב לשבועיים היו רק איזכורים רגעיים. זה מובן לאור הטרגדיות הגדולות שהיו מסביב. הקבוץ נמצא כ-4.6 ק"מ מגבול הרצועה, בחלק הדרומי, מזרחית לחאן יונס.
מכיוון שיש לי קשרים אישיים ומשפחתיים עם מפקד כיתת הכוננות, עידו, אני מביא את הסיפור של הקרב במגן, מנקודת מבטו.
עידו הוא גיסי. קבוץ מגן זו קהילה שקרובה לליבי1.
בפעם האחרונה שהייתי בקבוץ מגן הייתה בערב ראש השנה, שלושה שבועות לפני, ב-15.9.
הצטרפנו למנהג היפה לקבל את פני השנה החדשה אל מול השקיעה בגבעת שייח נוראן, עם ברכות, שירה בציבור ויונים שהופרחו. הפריצה לקיבוץ הייתה לא הרחק משם.
טקס הפרחת יונים בראש השנה ליד מקום הפריצה לקיבוץ. צילום: נרדי גרין
מבט לכיוון גדר המערכת של מגן אל המקום המשוער של הקרב צילום: נרדי גרין
נפגשתי עם עידו שבוע אחרי סיום הקרב, ב-14.10, לאחר שהתפנה עם המשפחה לאזור השרון. בקול נרגש הוא תיאר את אירועי שבת 7.10. אני הזלתי דמעה תוך כדי הדברים והיה לי קשה מאד גם לשמוע אותו, וגם לכתוב את הדברים. למרות שביקשתי את רשותו של עידו לפרסם, לאחר שיקרא, הימים הנוראים שעוברים על כל קהילת מ.א. אשכול לא אפשרו לעידו למצוא את הפנאי לעבור על הדברים גם לאחר כתיבתם, אפילו לאחר שהתפרסם בתקשורת. יכול להיות שהרשימה עוד תתעדכן בהתאם לנסיבות.
הטראומה אינה רק אישית אלא שבתודעה הקולקטיבית, שבת ה-7.10 היא תערובת קטלנית של מאורעות תרפ"ט, גטו וורשה, מלחמת העצמאות ומחדל יום הכיפורים. כדי שאירוע כזה לא יחזור, יש להביא את כל הסיפורים של השבת הזו, מתוכם אפשר אולי להסיק מסקנות לקראת העתיד.
אני מביא את הדברים של עידו (מפקד כיתת הכוננות של מגן), בעיקרם, לא מילה במילה ועם תוספות שלי.
שימו לב שזהו לא תחקיר, אלא עדות מזיכרון, ולכן הדברים לא תמיד בסדר הכרונולוגי המדויק, או תואמים עדויות אחרות. יש סתירות ברורות בין עדויות שונות שראיתי. ברור שאירוע בסדר גודל כזה, שמעורבים בו עשרות אנשים, שנמצאים במקומות שונים הוא רשומון. לכן יש להתייחס לעדות כעדות ראשונית שאין לה תכלית מבצעית. גם עידו אמר תוך כדי הראיון, שיהיה מעניין להשוות את דבריו לעדויות האחרות, כדי לראות מה באמת קרה.
להלן תמצית דבריו של עידו:
בשעה 6:30 בבוקר החלה הרעשה כבדה מהרגיל. התעוררתי, התארגנתי. ענבל והילדים נכנסו לממ"ד. כבר הבנתי שקורה משהו גדול והכנתי את האפוד והנשק. ב-7:15 אוהד דרזמן, סגן הרבש"ץ שלח הודעת הקפצה. עליתי על האופניים ונסעתי לחמ"ל שנמצא במרכז הקיבוץ. כשאני מגיע לשם, סגן הרבש"ץ מדבר בטלפון עם אחד מחברי הקיבוץ, ערן צורף, שכבר החל להילחם מול הגדר. בסביבות 7:30 שמעתי את הפיצוץ של הגדר ואת היריות. כבר קודם, ערן עלה על קטנוע ותפס עמדה שולטת של בטונדה מול הפריצה, גבעת השייח, כ-250 מטר לפניו הוא ראה את המחבלים פורצים את הגדר ומנסים להיכנס. לפי עדותו של ערן, הם עשו הכל בנחת, הניחו את המטען, הלכו אחורה, חייכו. הם לא התנהגו כחיילים מאומנים שאמורים להישכב דרוכים ולאבטח את הפריצה. ערן, שהיה לבד, פתח עליהם באש, עיכב ובלבל אותם. היה מדובר בכוח שמנה עשרות לוחמי נוחבה (ההערכה היא 50, אבל אי אפשר לדעת בוודאות), עם הרבה אופנועים וכ-5 טנדרים (טויוטה היילקס). היתרון שלהם היה במספר ובציוד. היו להם מדי חאקי ונעליים צבאיות, חלקם עם אפודים. הם לא התנהגו כחיילים, טעו, מבחינה צבאית, בנקודת הפריצה לקיבוץ, גם לא הסתערו ולא חתרו למגע ולכן בסופו של דבר נהדפו. (לתיאור מפורט של ארסנאל הנשק שהשתמשו בו לפריצה לישראל לחצו כאן)
רכב הרבש"ץ שנפגע צילום: עידו יקיר
אייל צורף, האח של ערן, תפס עמדה על גג של מבנה וצלף במחבלים מנקודה שולטת. מיד עליתי לכיוון הקרב, הספקתי לראות את הרבש"ץ, ברוך, דוהר עם הרכב שלו לכיוון המחבלים. (מעדותו עולה שדהר לכיוונם וירה עליהם מהחלון הפתוח, תוך כדי נהיגה). בערך ב-7:30 שמעתי את הפיצוץ של ירי עליו, כנראה נ"ט או RPG, וראיתי את עננת העשן השחורה. הרכב שלו נתקע והוא פצוע בתוך הרכב, עם רגל מרוסקת. מיד התקרבתי לשם, איגפתי כדי לא להיות חשוף, וכ-20 מטר משם הייתה מכת אש חזקה של המחבלים. ואז אמרנו אחד לשני שמה שקורה עכשיו זה כמו מה שקרה במוצבי התעלה ביום כיפור: "אף אחד לא יבוא לעזור לנו". הייתה ציפייה שיגיע מסוק קרב לסיוע אווירי. בינתיים נדב מוציא מהרכב את ברוך, משכיב אותו על הכביש וחוטף פגיעה ביד, אבי פליישר נפגע בעמדה שלו והוא פצוע קשה. ברוך בהכרה מלאה, שוכב כשהרכב מסתיר אותו מהמחבלים, אבל יש חשש שהם יחטפו אותו. הגעתי לאבי ואני רואה שהוא פגוע במרכז גוף ואני לא יכול להרים אותו כי צריך שניים. אני נסוג אחורה ואני צריך להחליט מה עושים. נדב חילץ את עצמו אחורה עם יד מרוסקת, אבי שוכב 5 מטר מאחורי ברוך וצריך לחלץ אותם. וככה הם שוכבים כשעה וחצי. יאיר בר-לב, אייל צורף ואני מחפים באש. רם צורף ושגיא ארד מחלצים לאחור את הפצועים. קודם את אבי שהיה עדיין היה בהכרה, לאחר מכן את ברוך. הלכתי לדפוק על דלתות וד"ר שני כספי יצאה מהממ"ד והצטרפה לכוח הרפואה שהביא רכב פרטי, מעמיסים את שלושת הפצועים ודוהרים החוצה ממגן. אבל, צומת מעון חסומה וירי בכל הכבישים. הם נאלצו לפנות דרומה, לכיוון צאלים. בינתיים מתקשרים למד"א שמכינים פינוי מוסק ברביבים (נסיעה של כ-60 ק"מ), הפצועים מועלים למסוק והכוח הרפואי חוזר למגן.
וידאו שצילם עידו למחרת ובו רואים את רכב הרבש"ץ במקום שבו נעצר ומשם חולץ ואת נקודת הטיפול בפצועים.
כל מי שיכול היה, מכיתת הכוננות, מתקשר לחברים בצבא כדי להזעיק סיוע רגלי וסיוע אווירי, ואכן, בשעה 9:00 מסק"ר אפאצ'י מגיע מכיוון מזרח ולא יורה אש מהוולקן2, רק עושה סיבוב וממשיך בדרכו. ללא קשר למסק"ר, הם מבולבלים מתחילים לחלץ אחורה לכיוון "הבאר הקטנה", שזה בערך 800 מטר מערבה, מעין גבעה קטנה עם באר שהייתה תחנת רכבת עות'מאנית שנסגרה ב-1927. הם רצים לשם ורוכבים על האופנועים כשאנחנו יורים עליהם. מי שנשאר מהמחבלים מתיישב מאחורי הגבעה בבאר הקטנה. אנחנו יורים על כל מי שמרים את הראש, למרות שזה כבר לא טווח של ירי מדויק. לא צמצמנו טווח, לא הסתערנו, אף אחד לא התקדם. אנחנו לא היינו צריכים, הרגשנו בטוחים בעמדות שלנו, שלחתי הודעה לכל כיתת הכוננות: "קרב בלימה, להישאר בעמדות". ואז יש דיון ביננו מתי הכוחות הרגליים יגיעו.
בערך ב-11:00 אנחנו רואים עמוד עשן עולה מכיוון מזרח. מסתבר שהמחבלים תקפו והעלו באש את תחנת הדלק "פז אשכול". תחנת הדלק נמצאת בכביש 232 בצמוד למפעלי מעון, וליד צומת הכניסה הדרומי לקיבוץ. מכיוון צפון מערב ראינו את ניר עוז ונירים בוערים, אנחנו מבינים שבניר עוז קורים דברים איומים ונוראים. שיירה של טרקטורים יוצאת מניר עוז לכיוון הרצועה, אז לא הבנו שזו שיירת הביזה. הסתבר אחר כך שחוץ מהכוחות של הנוחבה, נכנסו אלפי אנשים מכיוון חאן יונס, לתוך ניר עוז שרפו ובזזו מכל הבא ליד.
וידאו שצילם עידו במבט לכיוון עמודי העשן של הקיבוצים ועמוד העשן העולה מתחנת הדלק ליד צומת הכניסה לקיבוץ
בשעה 11:10 לערך, שני טנקי מרכבה מגיעים בדהרה מהשדות, מכיוון ניר עוז, מגיעים לאזור הפרצה בגדר, הוצאתי הודעה "לשים קסדות ולתפוס מחסות", כי היה לי ברור שאם הם יורים אנחנו עלולים להיפגע. אבל הם ממשיכים הלאה. המחבלים לא ירו, הטנקים לא עצרו. ולא ירו. המשיכו בדהרתם לכיוון דרום.
הירי על המחבלים ממשיך כשהם מרימים ראש. בזמן הזה יש נפילות בקיבוץ. אני שולח מישהו מכיתת הכוננות שיהיה אחראי על הנפילות. בינתיים הבית של איגור נפגע מנפילה ונשרף כולו.
בשעה 13:30 מופיעים ג'יפים ראשונים של הצבא, כוח של יחידת אגוז. ג'יפ אחד מגיע מהשער של הקיבוץ ועולה לשייח נוראן ושניים עוקפים מכיוון דרום, מחוץ לקיבוץ, ומגיעים לאזור של הפרצה בגדר. שם הם נתקלים במחבלים שיורים עליהם נ"ט מהבאר הקטנה. החיילים לא נפגעו. לאחר שמגיע עוד כח בשעה 14:30, הכוח הצבאי יוצא לסריקה רגלית לכיוון הבאר הקטנה, בצורה מוזרה מהצד השני של הבאר הקטנה נוחת מסוק יסעור, ומוריד כוח. לא ברור מה היה שם, המזל שלא היה ירי דו צדדי. הכוח של יחידת אגוז מטפל במחבלים בבאר הקטנה. כשהם חוזרים מהבאר הקטנה הם נושאים איתם בחור צעיר, לבוש יפה, שכמעט הרגו אותו. הסתבר שזה בחור מניר עוז שהיה בהלם. עם תחילת הקרבות ברח לשדות והסתובב שם. שמרנו עליו, והתקשרנו לניר עוז להודיע שהוא בסדר ונמצא אצלנו.
מפת קרב חלקית ששחזרתי יחד עם עידו. הכביש במרכז התמונה הוא גדר המערכת המערבית של הקבוץ (מתוך Google Earth)
אני זוכר שבזמן הקרב רוקנתי מחסנית וחצי על המחבלים. יריתי בבודדת, דרך כוונות על כל מי שזיהיתי. יש לי זיכרון מעומעם איפה אני מחליף את המחסנית, וששניים מהמחבלים עלו ישירות בכוונות.
בסביבות 15:00 מגיע מ"פ של אגוז ומתחילה העברת אחריות מסודרת לצבא. תהליך שלוקח המון זמן משום שהמ"פ צריך ללמוד את הנסיבות והאזור, לקחת אחריות ולחלק את הכוחות. אני הייתי רגוע כי ברור שנגמר הירי ואין מחבלים. היו כאלה שחשבו שעדיין יש מחבלים בשטח. הצבא בשלב הזה סורק את השטח, בלי כיתת הכוננות. שחררתי את כיתת הכוננות מהעמדות, למרות שהיו כאלה שנשארו בעמדה שלהם.
חבר קיבוץ אחר שנעדר מאז שעות הבוקר, אופיר ירון ז"ל, נסע בשעות הבוקר לכיוון הקבוץ בנסיבות שעדיין לא התבררו. הרכב בו נסע נמצא ליד צומת מעון לאחר שאוכן, עם כתמי דם וסימני ירי, ללא חבר הקיבוץ. חלק מחברי כיתת הכוננות רצו לצאת ולחפש אחריו. אמרתי שאין טעם לחפש זה תפקיד הצבא. ובאמת הצבא לא נתן לצאת. לאחר זמן הגופה שלו נמצאה על ידי הצבא במיקום שעדיין לא נמסר.
הצבא ביקש מאיתנו לסגור את הפרצה בגדר. חבר הקיבוץ עמית יעקבי לוקח טרקטור, אני נוסע יחד אתו לסגור את הפרצה. שם אנחנו מגלים גופת מחבל. מזה אני מסיק ששאר הגופות חולצו על ידי המחבלים. ליד הגופה מאג אחד, קרקעי מונח, עם שרשראות הכדורים והתוף. בצד זרוק תרמיל של נ"ט.
עידו חוזר הביתה אחרי יום של קרב צילום: ענבל מר
משם הלכנו לבתים. ענבל אמרה לי כשחזרתי: "הילדים כבר רחוצים"... מאוחר יותר אפשר היה להיפגש עם משפחות וכל בעלי
המשפחות שוחררו. כוחות מיוחדים כבר היו בקיבוץ בכל מקום.
למחרת, יום ראשון בבקר, היה כבר ברור שיש הוראת פינוי מסודרת של כל יישובי עוטף עזה. רק ב-16:30 ניתנת האפשרות לכל מי שרוצה לצאת באמצעות רכבים פרטיים. התארגנתי ליציאה וב-17:30 יצאנו לכביש 232, נסענו במהירות וראינו לאורך כל הדרך שלדות של מכוניות שרופות וירויות. אמנם לא באותם מספרים כמו ברעים, אבל הרבה. ביום שני בצהריים המדינה שלחה אוטובוסים וחברי קבוץ מגן הנותרים התפנו למלון בים המלח.
בתמצית, הקרב העיקרי התנהל בין 7:30-9:00, עד הגעת המסוק ואז תמונת הקרב השתנתה לחלוטין. בלמנו אותם והדפנו אותם עד להגעת הכוחות הקרקעיים ב-13:30.
עד כאן דבריו של עידו.
הודות לחברי וחברות כיתת הכוננות, וחברי קיבוץ שהתנדבו ויצאו מהממ"ד, נלחמו כמו אריות וצוות החירום היישובי (צח"י) ניצל קיבוץ מגן, וניצלה המשפחה שלי. תודה לכם גיבורים (לא כולם השתתפו בקרב וחלק רק נותר בקיבוץ לאחר שפונה כדי לתחזק את המשק הריק. שימו לב שהרשימה לא סופית וצריכה עדיין אישור והשלמה):
אברהם פליישר ז"ל נפל בקרב, ברוך כהן הרבש"ץ נפצע ואיבד רגל, נדב רוט נפצע בידו כשחילץ את הרבש"ץ מהרכב, אוהד דרזמן סגן הרבש"ץ, עידו יקיר מפקד כיתת הכוננות, ערן צורף קפץ ראשון אל מול המחבלים ועיכב אותם, אייל צורף, יואב צורף, רם צורף, זהר צורף, ענבל כספי, דרור רגב, שגיא ארד, יובל אביעד, יאיר בר לב, אור ברנשטיין, איסי שמש, איתן אדר, אלי גיגי, אסף בבלי, אפרים גלסברג, בועז גינזבורג, מיטל מקיץ', עדי אבו פול, ריף כרמין. ד"ר שני כספי, ד"ר דורון גל.
________________
עדכון 11.09.2025 התפרסם תחקיר צה"ל על הקרב ראו את הפרסומים בעיתונות
1. איך אני קשור?זוגתי היא בת קבוץ מגן, אני מכיר רבים מבני קבוצתה שלמדו איתה במוסד החינוכי מעלה הבשור. אמה, אחיה ומשפחתו גרים שם. אנחנו מבקרים שם תדיר. הייתי שותף להכנת פעילות תרבותית במגן, חיתנתי זוג על הדשא מול חדר האוכל ואני מכיר הרבה חברי מגן. וגם רבים מחברי הקיבוצים באזור כי היו לי מדריכים בשומר הצעיר מקיבוצים בעוטף, הייתי חבר קבוץ (אחר, לא בעוטף), וחבר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר. עבדתי עם אנשים שגרו בעוטף עזה, הבאתי גרעיני נח"ל לקיבוצים והכשרתי מדריכים בקבוצים, ביניהם של קיבוצים מעוטף עזה. ואנחנו מטפלים ברכב במוסך של הקיבוץ אצל יואב צורף שהיה חלק מהקרב כחבר כיתת הכוננות.
2. בעדותם בכאן 11, ובפנייה אישית אלי, חברי כיתת הכוננות, טוענים שהמסוק לא ירה אף כדור. למרות הזכרון הראשוני של עידו, שהמסוק ירה, הוא תיקן אחר כך את עדותו ואמר שהמסוק לא ירה.
.jpg)
.jpg){kind=link}