יום שישי, 17 בנובמבר 2017

אוריה היפ בישראל 2017

אוריה היפ 15.11.17 צילום: נרדי גרין
הגשמתי חלום ילדות ישן והלכתי לראות את אוריה היפ. הכנתי את עצמי מראש לביקורות הצפויות על להקה שלא רק שהיא קשישה בת 50, אלא בעצם מחברי הלהקה המקוריים לא נותר כמעט אף אחד מלבד הגיטריסט מיק בוקס. הסולן המקורי דיויד ביירון פרש ב-1976 ונפטר ב-1985, הקלידן והסולן קן הנסלי שכתב ושר כמה מהשירים האגדיים פרש ב-1980, הבסיסט טרבור בולדר שהצטרף ב 1977 ומת ב 2013, המתופף לי קרסלייק עזב ב-2007. היו חברים רבים נוספים בלהקה שבאו והלכו במהלך השנים, אבל המותג אוריה היפ מחזיק מעמד כבר 50 שנה, מאז הקמת הלהקה ב-1967. הדימוי שלהם בעיני היה תמיד של הדבר הכי קרוב שאפשר לפרודיה על להקת רוק - ספיינאל טאפ. הם תמיד נחשבו לאחת הלהקות החשובות של הרוק הכבד, אבל אף פעם לא הצליחו להגיע להצלחה של לד זפלין, דיפ פרפל ואחרים. שירים מצוינים, בלדות רוק וקטעי סולו, אבל איכשהו זה אף פעם לא הגיע לרמה של סטיירווי טו הבן, או סמוק און דה ווטר. הם מעולם לא הצליחו כל כך בארה"ב, אבל הצליחו הכי הרבה במזרח אירופה, ברוסיה הם מצליחים עדיין למלא אצטדיונים. הדבר המדהים שהם לא מפסיקים להופיע ולא מפסיקים להקליט. ברני שו אמר שהם בין ההופעות ממשיכים את ההקלטות של אלבום חדש.
אוריה היפ 15.11.17 צילום: נרדי גרין
אני הכרתי אותם כבר בסוף שנות ה-70, באמצעות חברים שלי, עולים מברית המועצות כמובן.
ההופעה בארץ הייתה בשני מועדונים קטנים, אחד בחיפה והשני בתל אביב. וכדי להוסיף לגיחוך הם הופיעו בתל אביב במועדון סלסה שנקרא: "הוואנה קלאב" באזור יד אליהו... בתור לכניסה היה אפשר לראות את הקהל, הרוב היו גברים, גילאי 40-70, מחצית מהם דוברי רוסית...
כל הנתונים היו בכיוון שההופעה תהיה קוריוז או בדיחה, אבל להפתעתי זו הייתה הופעה מעולה. היתרון הגדול היה דווקא בכך שזה מועדון קטן בתפוסה של עד 667 נפש לפי השלט בכניסה, ולא אצטדיון. הסאונד ישב בול על החלל הלא גדול, כמעט חף מטעויות. היו בערך 500 איש להערכתי, מה שגרם להופעה להיות אינטימית וכיפית, אולי גם בגלל שהייתי בשורות הראשונות, כמעט על הבמה.
ההרכב הנוכחי לא חדש לגמרי, כאמור מיק בוקס היחיד ששרד 50 שנה, אבל הקלידן פיל לנזון והסולן ברני שו הצטרפו ב-1986, כלומר יש להם ותק של יותר מ-30 שנה. המתופף ראסל גילברוק הצטרף ב-2007 והבסיסט דייוי רימר החליף את טרבור בולדר ב-2013. גילברוק המתופף הוא בעיני הנגן המוכשר ביותר בלהקה, הוא וירטואוז שלא נח לרגע. הוא לא סתם מניח את הקצב לשירים אלא דוחף את כל הסאונד של הלהקה לרמה אחרת, בצורה אנרגטית.
מימין לשמאל: דייוי רימר, ברני שו, פיל לנזון
מיק בוקס, ראסל גילברוק (צילום: נרדי גרין)
הם ביצעו חלק מהלהיטים הגדולים שלהם, פתחו עם Gypsy וסיימו עם Easy Livin', בין לבין היו בין השאר: The Magician's Birthday, Look at Yourself,  Lady in Black, July Morning, Sunrise, Stealin' וגם כמה שירים חדשים יותר. ברני שו עם קול מעולה וכריזמה בלתי נדלית. משתף את הקהל בפזמונים והיה חביב מאד. הוא הזכיר שזו לא פעם ראשונה שלו בארץ, אכן הלהקה הופיעה כבר כמה פעמים בארץ והם תמיד שמחים לחזור. דף הפייסבוק של הלהקה מלא בתמונות של ארוחות חומוס סלטים וביקורים בחופי ישראל. הוא ציין כמה קר באנגליה וכמה חם פה ושהוא נהנה מאד על החוף, הכל כיף (אין כיבוש ואין צרות, אין יור פייס רוג'ר ווטרס). 
הצליל של ההופעה היה הדוק ומלוכלך במובן הטוב, מיק בוקס פחות מנגן ויותר משתמש בדיסטורשן, ססטיין ופדל ווה ווה, הוא אוהב לנגן בלי פריטה ולעשות מחוות ביד ימין, היא יותר באוויר מאשר על המיתרים... אבל היה שווה כל רגע.
אני מביא כאן כמה קטעי וידאו מתוך ההופעה למי שפספס.


תגובה 1:

  1. שלום לכבוד הרב.
    לכתוב על נגן הגיטרה הכי וירטואוז שאי פעם הופיע על במות שהוא פחות מנגן ויותר עסוק במחוות ידיים לקהל- נו באמת- כנראה שלגמת לא מעט יין פטישים לפני ההופעה.
    מיק בוקס מוכר בקרב מעריצי הגיטריסטים כגיטריסט הגדול מאז ומעולם.
    נכון גילסבורק הוא המתופף הטוב בעולם כיום אבל מיק בוקס הוא אגדת גיטרה והמחוות לקהל המעריצים הן מצניעות וטוב לב.
    בית הספר שעשית על ההיסטוריה עדיין לא גורם לך כנראה להבין מי הענק שעומד מולך.
    אגב- הייתי בהופעה כמו בשאר הופעותיהם בארץ.
    כדאי שתגיע ותתרשם גם בעתיד.
    אה- וקצת פחות שיכור. !!

    השבמחק