יום שלישי, 15 באוקטובר 2019

תגובת תודה מאחות החתן לאחר טקס שערכתי

משתף בתגובה שקיבלתי בפייסבוק מסנג'ר, והפעם לא מהזוג עצמו, אלא מאחות החתן שהייתה שותפה לחופה. מרגש מאד ומחמם את הלב.

יום רביעי, 2 באוקטובר 2019

דברים שלי לפרשת "וילך" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "וילך", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-2.10.2019:
דברים ל"א, כ"ז: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".
זהו יומו האחרון של משה כמנהיג, הוא כבר יודע שלארץ המובטחת לא ייכנס, הוא מודה בפה מלא שמצבו הבריאותי אינו מאפשר לו "לָצֵאת וְלָבוֹא". ולכן הוא עושה הכנות אחרונות על מנת שהמורשת האדירה שלו לא תגווע. מה המשמעות של "וַיֵּלֶךְ"? לאן ההליכה? ייתכן וזוהי הליכה ממשית אל ראשי העם כדי לתת להם הוראות אחרונות, מעין מסע פרידה, ואולי הכוונה מטאפורית ורמז לבאות. אך באופן מעשי הוא מזכיר לעם שהוא מכיר אותו, הרי אחרי שימות ברור שהם יחטאו. ולכן צריך לעשות את כל ההכנות הארגוניות לשמר את המסגרת.
הדבר הראשון הוא הכתרת יורש, חייבת להיות דמות עם שם ומוניטין וזה יהושע, אבל יהושע ידוע כאיש של חוזק ואומץ, ולא של רוח, לכן צריך את הדבר השני הוא חיזוק הגבולות האידיאולוגיים באמצעות מעמד שנתי – "הַקְהֵל" שבו העם מתכנס ושומע את מה המשמעות של להיות חלק מהקבוצה הקרויה עם ישראל, מה החוקים, מה המחירים ומה התועלות. הדבר השלישי הוא ההנצחה - כתיבה של הדברים על ספר והטמנת הספר בצד ארון הברית, כמו שהטמינו את משה בתיבה כדי להצילו, כך יש להציל את התורה באמצעות כתיבתה. עם ישראל מסיים את מסעו במדבר ומתחיל את המסע שלו לריבונות כשמשה נותן את העצה שכל סבתא יודעת מאז לתת: "תעשה את זה ישר – עקום זה יצא ממילא".

יום שני, 30 בספטמבר 2019

קליפ החתונה של יעל ושחר 18.4.2019

ליעל ושחר ערכתי חתונה שווה באפריל 2019 בחוות אלנבי. טקס יהודי חילוני כהלכתו ואני מביא כאן את קליפ החתונה הקצר שבו אפשר לראות הבלחות מהטקס. הסיפור שסיפרתי עליהם בטקס:
יעל ושחר הכירו לפני כ-6 שנים באמצעות חברים משותפים שהביאו אותם לחוג ריקודי סלסה. אחרי שנה של הכרות, בסוף 2013, הם סוף סוף הפכו לזוג. הם עברו לגור יחד וכבר הכל היה ברור. הם טיילו בדרום אמריקה יחד  ולפני קצת יותר משנה, בפרו ליד לגונה יפייפיה ורומנטית בהרים, יחד עם עוד 7 מטיילים ישראלים אחרים, בגובה של כ-5 ק"מ. המטרה הייתה שלא יהיה הרבה חמצן כדי שיעל לא תחשוב יותר מדי... שחר כרע ברך, שלף טבעת שקנה בשוק בפרו שאפשר להגיד עליה שהיא באמת שוות פרוטה, אבל ערכה לא יסולא בפז, כרע ברך, שאל את השאלה. יעל הייתה בהלם, התרגשה מאד, לקחה שאיפת מהאוויר הדליל ואמרה כן! וזה מה שהוביל לטקס המרגש היום.

יום חמישי, 26 בספטמבר 2019

שנה שווה חתונה שווה - שנה טובה מטקסים

כבכל שנה אתר טקסים מאחל חתונה שווה לשנה החדשה ושתהא השנה הבאה מלאת אירועים מתוקים ומשמחים.


יום שלישי, 24 בספטמבר 2019

שנה טובה ממשפחת גרין-יקיר לשנת תש"ף

צולם באמצעות סלפי סטיק של שיאומי, אייפון 6s, באגם האלשטט, אוסטירה יולי 2019
עיצוב: ארנון חן BrandThis

יום שני, 9 בספטמבר 2019

קליפ החתונה של קמי ואופק 3.5.2019

לקמי ואופק סידרתי קידושין בערב שבת 3.5.2019 בגן האירועים "אביגדור" בתל אביב.
הטקס היה חילוני למהדרין וקליפ החתונה שלהם מראה רק הבלח קצר של הטקס, אבל הקליפ שם דגש על מה שאני מנסה לקדם כבר כמעט 20 שנה בטקסי הנישואין שאני עורך - הסיפור של הזוג הוא הדבר העיקרי. ובקליפ היפה שערכו אביב וטלי זהו הדגש העיקרי, וכך גם בטקס זה מה שסיפרתי עליהם:
קמי ואופק הכירו לפני 9 שנים בקורס בצבא, אבל עדיין לא היו זוג. לאחר כ-4 שנים כאשר שניהם היו יחד באותו בסיס, אופק הזמין את קמי לקפה בבסיס, והיא כמובן הבריזה לו, אבל זה מה שגרם למחויבות יותר גדולה ולדייט שני על בירה. אחרי כמה דייטים הפכו לזוג וכבר הכל היה ברור, וכשקמי חזרה מנסיעתה הם עברו לגור יחד. יום אחד, בקיץ האחרון, יצאה קמי לטיול בירושלים עם חברה וכשחזרה הביתה ראתה לפתע כי הבית ריק פרט למצלמה שהחלה לדבר אליה, קופסא עם הוראות, מכתבים וחידות שהיה צריך לפענח. כמובן שקמי עמדה במשימה ולתדהמתה הגיעה לאתר אינטרנט שנבנה במיוחד וחבר שחיכה למטה לקח אותה לדירת גג עם נוף, שם הציע אופק נישואין, וכמובן שקמי אמרה כן! לאחר מכן המשפחות נפגשו בארוחת שבת והייתה שמחה גדולה.

יום רביעי, 28 באוגוסט 2019

דברים שלי לפרשת "ראה" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "ראה", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-28.8.2019:
דברים י"א: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".תילי תילים של מדרשים נכתבו על עקרון הבחירה החופשית הטמון כביכול בפסוק הזה ובאחרים בהם מציב יהוה אפשרות בינארית של בחירה. אפס או אחד, מקל מול גזר, טוב מול רע, שחור מול לבן, למעשה חיים מול מוות. מה הן הנסיבות של האמירה הזו? אלוהים אומר "הַיּוֹם", נקודה בזמן שבה חייב העם, כיחידים וכקבוצה, לעשות מהפך מחשבתי. מקבוצת עבדים לעם שיצא לחופשי. אבל אי אפשר להתיר את הרסן "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". אלוהים אומר: שימו לב עם ישראל, עד עוד רגע הנדודים נגמרים. מרגע שחוצים את הירדן אתם הולכים לקבל נחלה והכל הולך להשתנות. אנחנו במסגרת הכתבה של חוקי וכללי התנהגות מאד מורכבים לאדם הפשוט. חוקים הכוללים שינוי התנהגות גדול מאד שכולל שליטה על יצרים וקביעת מקומות ומועדים, ויתור על משאבים אישיים והקרבה למען רעיון גדול יותר שבשבילו צריך לנתץ, להרוג, להשמיד ולאבד, אולי אפילו להקריב חיים. מרגע זה אין יותר אפשרות להתחמק, או שתבחרו את הבחירה הנכונה, או שיקרו אסונות נוראיים. יהוה מבין שהרבה יותר פשוט לעשות מהפכות בחיים ולבנות נאמנות כאשר החוקים ברורים והבחירה ברורה. מכיוון שעברנו, כעם וכיחידים, לא מעט מאז, חייבים לשאול: האם במסגרת הכתבה כזו של בחירה, עדיין נשמר הרצון החופשי?

יום שישי, 26 ביולי 2019

לזכרו של יעקב מלכין זצ"ל

צילום: נרדי גרין יוני 2006
זכיתי להיות היום בטקס הפרידה של יעקב שהיה מורי ורבי במשך שנים ארוכות. הטקס היה אחד היפים, המכובדים והמרשימים. הוא התקיים בתיכון לאומנויות בירושלים, ליד גן הפעמון ונכחו בו כ-200 אנשים. ועוד רבים אחרים לא הצליחו להגיע, אבל צפו בשידור החי בפייסבוק.
מלה אחת לא נאמרה על מה נעשה עם הגופה, ובאמת מה זה משנה? למרות שהיה בכי, העיקר היה כמו שאמרה סיון ביתו: התאספנו כדי "לחגוג את חייו". אני מניח שהוא השאיר הוראות מפורטות לסידורים שייעשו לאחר מותו. הציווי היחיד שלו היה בנושא של "השארות הנפש" - הזכרון והחותם שהוא הותיר על רבים.
היו קטעי נגינה ושירה, מני גל ואורן יהי-שלום הרבנים ונכדתו שניגנה בצ'לו. דיברו יפה, הפרופסור אלי בר נביא, יוסי קליין מבקר הקולנוע של הארץ, הרב נפתלי רוטנברג, וכמובן ילדיו ונכדיו שהיו מרגשים מאד. אני רק תוהה, בהינתן חוש ההומור הנפלא שלו, אם הוא לא היה אומר שחסר לו שיוקרן קטע מתוך הסרט של מונטי פייטון, "בריאן כוכב עליון", נגיד סצינת הסקילה...
תרומתי הצנועה הייתה לכתוב מאמר ברשת, במנהג יפה שמכונה "שבעה ברשת", שבו בכל יום מימי השבעה מתפסם דברים לזכר הנפטר באינטרנט. זכיתי לכתוב את המאמר הראשון בסדרה ואני מצרף כאן את הדברים שכתבתי לזכרו של יעקב:
צילום: דני דניאלי
בצניעות אולי אוכל להגדיר את עצמי מתלמידיו, למדתי ממנו, בביתו, במשך שנים רבות, החל מהפגישה הראשונה של "תמורה - המסלול להכשרת רבנים חילוניים" ב-2003. יש הרבה מה לומר לזכרו האהוב. הוא היה מעין אב רוחני ואדמו"ר ליהדות החילונית. אבל אם צריך למקד את ההשפעה שלו על תפיסתי כיהודי חילוני וכרב, בוגר המחזור הראשון של "תמורה", הרי זה בהמשגת שני דברים פשוטים שתמיד האמנתי בהם אך לא נוסחו בצורה חדה כמו אצל יעקב. 
הראשון, האבחנה בנושא האמונה. ההתנגדות לחלוקת העולם בין "מאמינים" ל"לא מאמינים". חלוקה שגויה אליה נפלו גם גדולי ההוגים האתאיסטים, כמו דוקינס, היצ'נס ואחרים. הפח היקוש הזה מצוי מיני ובי בתוך המונח הנגטיבי "אתאיזם", כלומר, אי אמונה באל, וגם במובלע בתוך המונח "חילוני". אבל אין באמת אדם שאינו מאמין, כל אדם מאמין במשהו, השאלה רק במה. יעקב אמר שהתנגשות התרבויות היום היא בין מי שמאמין ב"אמונות דתיות" לבין מי שמאמין ב"אמונות לא דתיות". אדם חילוני מאמין באופן חיובי בריבונות האדם על חייו, בזכויות בני אדם לשוויון ולחופש בחירה של דרכם בחיים למען הטבת החיים האנושיים. האמונות הללו פורטו בפרק הראשון בספרו של מלכין: "יהדות ללא אל – יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות", 2003.
השני הוא האבחנה בשאלת קיומו של האל. יעקב כתב במפורש: "אלוהים חי וקיים". כמובן שאין הכוונה לישות שקיימת בממד החומרי, ולא בממד טרנסצנדנטי שממילא אינו קיים. חיותו של האל היא בממד אחר לחלוטין: בתודעתו של האדם. וכך הוא כותב: "הכוונה כמובן לגיבור ספרותי של יצירה שמצליחה לעצב וליצור גיבור חי, כלומר, גיבור שאנו מתייחסים אליו כאל אדם, ולפעמים אנו מכירים אותו טוב יותר מאשר בני אדם הנקרים על דרכנו." ('אלוהים כגיבור ספרותי', בתוך "תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל", עורך: יעקב מלכין, 2005, ע' 405). האדם יצר את האל מתוך צורך פסיכולוגי וטיפח אותו כגיבור ספרותי לא רק בתנ"ך, הדבר בולט בספרות חז"ל, במיוחד בתלמוד, שם חכמים ואלוהים נפגשים ומתכתשים תדירות.על בסיס שתי האבחנות הללו, בין השאר, התאפשר ל"יהדות כתרבות", וגם לי, להמשיך לפתח אידאולוגיה ופרקטיקה אנושית שמשלבת את הטוב מכל העולמות: עולם ההגות היהודית ותרבויות העולם. לאפשר קיום של יהדות חילונית רבנים חילוניים לא מתוך תפיסת עולם של התנגדות ושלילה, אלא מתוך חיוביות ויצירתיות.
ניתן לראות את הטקס כפי שהועלה ליוטיוב:


יום רביעי, 24 ביולי 2019

דברים שלי לפרשת "מטות" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "מטות", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-23.7.2019:
אחד הדברים האחרונים שמשה מקבל כציווי מיהוה הוא לנקום את נקמת חטא בעל פעור במדיינים. באמצעות בלעם, המדיינים הבינו את חולשת ישראל למעשי זנונים פולחניים, ופענחו את מנגנון הענישה: "שיעשו אהבה ולא מלחמה" - אלוהים ממילא יהרוג אותם. ואכן, בעקבות החטא, העם נענש במגיפה שבה מתים 24,000 איש. המגיפה נעצרת כשפנחס ממציא טריק יותר זוועתי מסתם מחלה ומהמם בכך גם את יהוה. כהרגלו של האל הוא אינו שוכח להעניש את האחראים, ובפרשתנו מצווה יהוה על משה דבר קשה מאד: תנקום באלו הקרובים לך, במדיינים. אלו שקשורים אליך בקשר דם. מיד לאחר מכן אתה מפוטר, כלומר, מת. הנקמה אליה מתכוון האל היא הנקמה הטוטאלית, לא מלחמה רגילה. האינסטינקט הראשון של משה הוא להתנגד, כמו שתמיד היה רגיל כאשר קיבל פקודה מעליה מתנוסס דגל שחור. הדבר הזה גורם אצלו להיסוס. דווקא את היכולות הארגונית הוא למד מחותנו יתרו כהן מדין, והוא מנצל אותן היטב לארגן את הגייסות. אבל, הפקודות מגומגמות כנראה והמלאכה לא מבוצעת עד תומה – הצבא הורג רק את הזכרים. ולכן הוא נאלץ לתקן ומסדר את הפקודות – להרוג גם את הנשים שהיו מקור הצרה, וגם את כל הילדים שעלולים לגדול ולהיות בעלי פוטנציאל הרסני. מותר רק לשבות את הילדות הקטנות. משה המוקדם, רודף  צדק היה, ראו למשל, כיצד הושיע את בנות יתרו. הוא ודאי היה מתנגד לקטל המיותר. חז"ל אף אמרו עליו בתלמוד: "מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".  משה המאוחר מקבל את הדין ומשתף פעולה עם הזעם חסר הגבולות של יהוה. אולי בגלל שלא רצה להיחשד בקרבת יתר למדיינים, או שרצה להיכנס לדפי ההיסטוריה כמנהיג נאמן. אבל מה טעם מצא לא להתנגד כשכבר ידע שהסוף קרב? למי צריך להיות נאמן לצו המצפון או לרשויות?

יום שישי, 5 ביולי 2019

גם בצה"ל - אפשר לקיים לוויה חילונית

הידיעה ב"הארץ"
5.7.2019
ידיעה ב"הארץ" ב5.7.2019, של אמנון רבינוביץ' על כך שבעקבות עתירה של עמותת חדו"ש, צה"ל יתיר קיום טקסי לוויה לא אורתודוקסיים בהלוויות צבאיות. חדשות משמחות וכעת רק יש צורך לשים את ההחלטה בממד הפרקטי ולראות כיצד זה מתיישב עם הנהלים והפקודות האחרות הקשורים להלוויות. 
גם אני עורך טקסי לוויה חילוניים לכבוד יהיה לי אם יפנו אלי משפחות לסייע בקיום טקס פרידה מכובד ומרגש בבית עלמין צבאי.

יום ראשון, 30 ביוני 2019

מכתב תודה חדש לטקס נישואין שערכתי

ההשקעה הרבה בכל זוג ובכל אדם, שאני נותן לו שרות, מניבה את אותותיה כשאתה מקבל מכתבי תודה מרגשים כאלה.


יום רביעי, 26 ביוני 2019

דברים שלי לפרשת "קורח" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "קורח", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-26.6.2019
במדבר טז, ג': "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".
בפרק הסיום של משחקי הכס מציע המלומד הראשי סמואל טרלי לשאר השליטים לבחור את המלך בבחירות דמוקרטיות שבהן לכל אחד יש קול. הוא נתקל בבוז ובלעג בסגנון של: "בא ניתן גם לכלבים להחליט". במיתולוגיה שלנו מעז קורח לעשות את אותו הדבר, אבל, בסיטואציה הרבה יותר קשה. מתוך ידיעה מראש, עם הוכחות שניתנו באותות ובמופתים, שהכח ניתן רק למקור סמכותני אחד: האל ושליחיו הנבחרים. קשה שלא להעריך את האומץ למרוד בשיטה הקיימת ולהציע חלופה. קורח משתמש ברטוריקה האלוהית כדי לנסות ולשנות את המשטר. כפי שנאמר כבר קודם בפרשת קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". ההגיון של קורח היה – "רגע, אתה אמרת שכולם קדושים, אתה קבעת את עקרון השיוויון, אם כך, למה הכח מרוכז רק בידיים של אדם או משפחה אחת? האם הם קדושים יותר מאחרים? אני לא לבד, באתי עם נציגים ממשפחות מכובדות ו250 נשיאים". החלופה שהוא מציע לא מפורטת אבל משה טוען שזוהי תלונת שווא של לויים שכבר ממילא נבדלים מהשאר, ועכשיו הם רוצים את הכהונה, את המשרות הבכירות. מתוך כך ההנחה הפרשנית לאורך כל הדורות הייתה שהמהלך שלילי, קורח ועדתו הם "בני בליעל" המחלוקת אינה לשם שמיים, אלא פוליטיקה אינטרסנטית. הסוף ידוע מראש – כולם מתים. יְהוָה ידוע כדמות עצבנית שלא שוכחת ולא סולחת, במיוחד למי שמעז לערער על סמכותו.
בתקופה של בניית עם, במיוחד בעת העתיקה, כשאנשים האמינו שלשליט יש תוקף וסמכות אלוהית אין מקום לערער על הסמכות. מאז נחלש ונעלם הקשר עם המטאפיזי. בכל זאת יש היום בני אדם מלאי הִיבְּרִיס, שמדברים "בְּשֵׁם", או "עִם", שחושבים שבידיהם ניתנה הסמכות האלוהית לקבוע דברים, שניתן להחיל את חוקי המקרא וההלכה על החברה היום, ושניתן לקצץ בעקרון השוויון, בזכויות הפרט ובדמוקרטיה. במקרה של שלטון כזה נצטרך כנראה קורח חדש.


יום שני, 3 ביוני 2019

התפרסם בבלוג חתונות יהודיות בינלאומי

צילום: נרדי גרין
הודות לגמבא צלמים ולאביחי לוי, צלם אתו נפגשתי בחתונות רבות, גם אני מוזכר בפרסום הזה כרב חילוני וכמי שסייע לאולגה וחן לערוך מה שהם כינו "טקס משמעותי" של התחדשות סביב המשמעויות של חגי תשרי וראש השנה.
תודה לכם אולגה וחן על הפרגון ותודה על כל הזוגות שלהם אתם ממליצים עלי כעורך טקס.

יום חמישי, 30 במאי 2019

דברים שלי לפרשת "במדבר" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "במדבר", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב 29.5.2019.
במדבר פרק א', ג': "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן."העם מתכונן לכניסה לארץ ישראל והמשימה הראשונה שניתנת, בפתיחת ספר במדבר, היא מפקד אוכלוסין. זהו אינו המפקד הראשון בתורה, אבל, בניגוד לפעם הקודמת בספר שמות כשמטרת המפקד הייתה גביית מס, הפעם המטרה היא גיוס הצבא לקראת כיבוש הארץ. גיל הגיוס נקבע ל-20, והמלש"בים היו כמעט כולם. האם ייתכן שלמישהו ניתן פטור משרות צבאי כבר בתורה? כל השבטים נקראו לשאת בנטל כולם נספרו והתפקדו מגיל 20 ומעלה, מלבד שבט לוי שנמנה בצורה אחרת. הם משתתפים במפקד, אבל לא מגיל 20 ומעלה, אלא מגיל חדש. הלוויים קבלו אמנם פטור מגיוס, אבל לא פטור מעבודה. על השבט הקטן ביותר מכל השבטים הוטלה משימה פיזית הדומה למשמר המלכה, או הוותיקן. הם חונים סביב המשכן, והם המשרתים של המשכן ושל צרכי הכוהנים. הם נושאי הכלים, הם המובילים, שמפרקים ומרכיבים את כלי המשכן לכל מקום אליו הוא עובר עם הוראות המפורטות בפרשה כמו בהרכבת רהיט. הם "משמרות הקדש" - שומרים שלא יתקרבו זרים. אם מתקרב זר למשכן צריך להמיתו, כלומר תפקידי שיטור לא צבאיים. הפיקוד עליהם נמסר לכהונה, לאהרון ובניו. בשום מקום בפרשה לא כתוב שיש להם תפקיד "רוחני". בבניין אומה יש חלוקת תפקידים מסודרת המחולקת על ידי השלטונות, יש הנושאים בנטל בגיוס לצבא ויש העובדים בעבודה פיזית. לאף אחד אין פטור מהתרומה לכלל בניינו של ישראל.

יום חמישי, 16 במאי 2019

דברים שלי לפרשת "בהר" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "בהר", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר" ב 16.5.2019:
ויקרא כ"ה, כ"ג: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
מיכה שטרית שואל בשירו הנודע: "של מי האדמה, האוויר והים? של מי העולם?". פרשתנו פורשת מניפסט חברתי רדיקאלי לקיום עם ישראל בארצו. חוקי השמיטה והיובל הם בעצם מנגנון מתוחכם של הבניית עם. כרגע זוהי קבוצה בהתהוות, לא מזמן התקבלו עשרת הדברות ועכשיו הגיע הזמן לפרט את החוקים הספציפיים הנוגעים לחיי היום יום. ההקשר של החוקים של שמיטה ויובל קשורים לעתיד לבוא כאשר העם ישכון לבטח בארצו ויעבד את אדמתו. אחד החוקים החשובים מבטל את האפשרות לקניין נצחי על אדמה. היא חוזרת לבעליה המקוריים בשנה היובל. הארץ, כמשאב טבע, לא יכולה להישאר לצמיתות בבעלות פרטית. עוד לפני שהעם בארצו, מגביל החוק המקראי את מה שנראה לנו היום כזכות טבעית – הזכות לקניין. אחת ל-50 שנה יש חזרה לחלוקה המקורית של הנחלות לשבטים. יש סמכות עליונה ומסגרת חוקית נטולת פניות שאינה מתייחסת למשאבי הטבע כהשקעה הונית. מטרתה היא ליצור שוויון בין האנשים. כולנו גֵרִים וְתוֹשָׁבִים ארעיים החיים "בהשאלה" על האדמה הזו. התשובה היא אם כן שהאדמה היא של כולנו.
לרעיון של שוויון בחלוקת קרקעות ובמשאבי טבע יש נגיעה מידית לחיינו היום כל הוגי הציונות, ניסו לקחת השראה מחוקי היובל ולהציע הצעות כיצד מיישמים אותם בחברה העתידית. התנועה הקיבוצית ראתה בקרקע משאב ששייך לכלל הקהילה ולא לאדם פרטי. חוקי המדינה נשענים בצורה מסוימת על חוקי היובל. עד היום אלו החיים בבית על קרקע של רשות מקרקעי ישראל, מחכירים אותה ל-49 שנים. האם אפשר ללמוד משהו מרוח שנת היובל גם להיום? אולי גם לגבי משאבי הטבע בים?

יום שלישי, 14 במאי 2019

ל"ג בעומר - הנחיות מנהל החינוך בירושלים

כבר אמרתי בעבר שאין צורך לחגוג את ל"ג בעומר עם מדורה, או בכלל. אבל מכיוון שקשה לשרש מסורת שנתקדשה, ראוי לפחות לשים לב לכמה כללים לשמירת איכות הסביבה ושיפור החוויה. את הכללים הבאים פרסם מנהל החינוך של עיריית ירושלים וזה פשוט מצוין. לגזור ולשמור.

יום חמישי, 25 באפריל 2019

דברים שלי לפרשת "אחרי מות" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "אחרי מות", עם סיום פסח תשע"ט, התפרסם באתר מקומון "כל העיר" ב 25.4.2019:
"למה מי מת?" הוא ביטוי בסלנג שמשמעו: אין ממה להתרגש. התרבות היהודית העממית הביאה את הביטוי "אחרי מות קדושים אמור" המבוסס על שם הפרשה שלנו ושתי שהפרשות שאחריה. זה אמנם לא ביטוי מקורי, משום שמייחסים אותו לכילון מספרטה, כבר במאה ה-6 לפני הספירה. בתרגום מיוונית: "אל תדבר סרה במתים". אבל, זוהי נורמה ומנהג החברתי, שהשתרשו, כלומר, לא להזכיר את חטאיו של הנפטר אלא לדבר רק בשבחיו מיד לאחר מותו.
מי מת? אלו שני בני אהרון, נדב ואביהוא. הם חטאו בכך שחשבו מחוץ לקופסה והכניסו יצירתיות וחדשנות לעבודת המשכן. הם חטאו בקרבת יתר ובעיני יהוה, חדירה לא מורשית למרחב הפרטי שלו, מצריכה מוות מידי. ולפי גרסאות אחרות השתמשו ב"אש זרה", לא מורשית. האם עליהם עצמם מותר להחיל את הנורמה של לדבר בשבחם לאחר מותם?
הנורמה לדבר בשבחו של הנפטר היא חשובה מאד, ולא נועדה עבור המת שכבר לא יכול להגיב לנאמר עליו. היא נועדה עבור אלו שהותיר מאחוריו, עבור החיים, האבלים על גריעתה של דמות נוכחת בחייהם. תהליך עיבוד האבל בתרבות היהודית מורכב מלוויה - מעמד הפרידה וההספדים. "השבעה" שלאחריה - קצובת זמן שבה זכרו המדובר של המת ישמש כפיצוי והשלמה על ההיעדר.
אבל ייתכן ויש דין שונה כאשר מדובר במנהיגים ואישי ציבור. נשאלת השאלה האם יש צורך להזכיר את חטאיהם מיד לאחר מותם? מה הדין שראוי היה לנהוג, למשל, בגולדה? בבגין? ברבין? בפואד? בכהנא?
ייתכן שאיש ציבור צריך להיות מוכן לכך שאחרי מותו יישפט באופן מידי על הדברים הטובים והרעים שעשה.
נדב, בנו של אהרון, על אף שגודל וטופח לרשת את אביו ככהן גדול, העיתונות התקופתית - המקרא, שפטה אותו לחומרה בגלל חטאו היחיד, רגע לפני מותו. אהרון לא זכה לחסד של "אחרי מות קדושים אמור". אבל אני קראתי לבני בשם נדב.

יום רביעי, 17 באפריל 2019

מקווה לגברים בשכונה שלנו - גבעת משואה

רחוב בגבעת משואה צילום: נרדי גרין
ב-15.4.2019 התפרסמה כתבה של שלומי הלר באתר עיתון "כל העיר" ירושלים שכותרתו: "גבעת משואה: תוכנית להקמת מקווה נוסף מעוררת סערה" שבמסגרתו גם אני רואיינתי וצוטטתי. אני מביא את הציטוט כלשונו:
ממכתב ששלח הרב נרדי גרין, פעיל בשכונה, למנהל מינהלת מבני דת בעירייה יצחק הנאו, הוא דורש להעביר את התוכניות לבניית המקווה לידי המנהל הקהילתי. "כתושב גבעת משואה אני יודע שהצעת בעבר להרחיב את המקווה לנשים שמיועד לקום ולבנות גם מקווה לגברים. לאחר מאבק של השכונה בשיתוף הימנהל הקהילתי גנים, התקבלה החלטה בהנהלת המינהל לפיה יוקם מקווה לנשים (בלבד) בחלקו התחתון של המגרש ברחוב אל סלוודור. מגרש זה כבר הוקצה להקמת בית כנסת של עמותת נצח יהודה ולכן מדובר בשימוש יעיל יותר של הקרקע. הפשרה היתה שבמקביל, יוקצה שטח לטובת הציבור הכללי בכניסה לשכונה. שישנה את ייעודו הנוכחי ממגרש לצרכי דת למגרש לצורכי ציבור. הפשרה אכן התקבלה ומופיעה גם בתוכנית".
"ב-3.4.2019 בישיבת ועדת המשנה לתכנון ובנייה הופקדה התוכנית לבניית בית כנסת ומקווה, אבל יו"ר המינהל ומנהל המנהל טוענים שאתה מסרב להעביר את התוכנית המפורטת לידי המינהל הקהילתי", כך כותב וטוען הרב גרין. "בתוכנית כתוב שהכוונה היא להקים בניין של חמש קומות ומתוך המטראז' ואחוזי הבנייה אנחנו מבינים וגם שמענו שמועות שהכוונה היא להקים בניין שכולל בתוכו לא רק מקווה לנשים ובית כנסת אלא גם מקווה לגברים, אולם אירועים ומי יודע מה עוד".
לדברי הרב גרין, "תושבי השכונה קיבלו מתוך פשרה, גם אם כואבת, את הקמתו של בית כנסת נוסף, על שלושת הקיימים, מקווה לנשים נוסף על זה הקיים במרחק קילומטר הליכה, בקרית מנחם. התנאי הבסיסי היה שלא יוקם גם מקווה לגברים שממילא אף תושב בשכונה לא משתמש בו וממילא כבר קיים מקווה לגברים בקרית מנחם במרחק קילומטר הליכה מגבעת משואה".
בהמשך טוען הרב גרין בפנייתו להנאו כי "ייתכן שכוונתך היא לשנות את אופי השכונה ולהפוך אותה לשכונה חרדית על ידי השתלטות על שטחי ציבור בחסות העירייה. בכל מקרה בניית המבנה משמעותה גם יצירת מפגע סביבתי של אנשים הנוהרים מכל רחבי ירושלים, לרחוב צר וצדדי שבחלקו הוא חד סטרי והחניה בו היא מעטה. ויצירת מפגע של רעש במידה ואכן מתוכנן אולם אירועים, אבל כאמור, אנחנו לא יודעים, כי לא ראינו את התוכניות. אנחנו מבקשים ממך להעביר את התוכנית המפורטת של המבנה לידי המנהל הקהילתי ולהפגש עם תושבי השכונה על מנת להסביר את הצורך בהקמת מבנה כפי שהוצג בועדת המשנה לתכנון ובנייה. ולשמוע את התנגדות התושבים דתיים וחילוניים כאחד".

יום שישי, 5 באפריל 2019

קליפ החתונה של אנה ושחר 30.8.2018


לאנה ושחר ערכתי חתונה חילונית למהדרין באוגוסט 2018, בחוות אלנבי. כעת יצא סוף סוף קליפ החתונה שלהם, זו הזדמנות טובה להיזכר.
אפשר לראות בקליפ את השמחה ואת האהבה ואת ההתלהבות שיצרו אירוע בלתי נשכח. קידושין שווים בטבעות ואמירות, כתובה שוויונית מעוצבת על ידי הכלה, הקראה של דברים אישיים מהלב האחד לשנייה, שבירת כוסות שוויונית על ידי החתן והכלה וכל האלמנטים השוויוניים באו לידי ביטוי בטקס הזה.
(לצערי הסאונד בקליפ אינו שלם, לא באחריותי יש דממה בחלק מהקטעים)

יום רביעי, 27 בפברואר 2019

שאלת רב - צורת טבעת הקידושין

שאלת הרב שקיבלתי הפעם, מזוג שאני עומד לסדר את קידושיהם, נוגעת לשאלת צורת טבעות הקידושין.
שאלה אמנם פשוטה, אבל כבר נשאלתי שאלה הזו פעמים רבות ולכן אני מעלה אותה. שואל נ', החתן:
"רציתי לשאול לעניין הטבעות, האם יש בעיה בחריטה פנימית בתוך הטבעת?"
בהלכה הדתית אפשר לקדש בשווה פרוטה. המנהג של טבעת הקידושין הוא מנהג שהועתק ממנהגי הגויים והתפתח לאחר קביעת מהות הקידושין. במאה ה14 בערך היו נהוגות טבעות  מפוארות עם מבנים ופיתוחים. אבל בתקופה המודרנית התקבע המנהג שעיצוב הטבעת צריך להיות פשוט, בדרך כלל טבעת זהב או כסף חלקה ותמה שאין עליה פיתוחים, חריטות ועיצובים. מטרת העיצוב הפשוט של טבעת הקידושין ביהדות היא שהכלה תוכל להעריך נכון את שווי הטבעת. הנימוק הוא שאם הכלה תחשוב שהטבעת שווה יותר מערכה האמיתי יש חשש שרק מתוך מחשבה זו הסכימה להינשא, ויהיו אלה נישואי טעות. מכיוון שבטקסים שאני עורך מדובר בחתונה ברוח יהודית-חילונית אין בכלל מובן של קניין והקדש, אלא הקדשה שוויונית והדדית בין הכלה לחתן, ולכן אין חשש למקח טעות. כל טבעת היא טובה.
ההלכה החילונית אומרת שהטבעת היא חפץ סימבולי בלבד, הסמל הוא ההקדשה ההדדית ולכן טוב כל חפץ וכל טבעת אפילו אם זו טבעת פלסטיק פשוטה.

יום ראשון, 24 בפברואר 2019

שאלת רב - כיסוי כתפיים בחופה לנשים

ט', כלה לה אני עורך טקס נישואין שלחה את השאלה הבאה שחשבתי שכדאי להעלות משום שזו אינה הפעם הראשונה שאני נשאל:
"שלום, רציתי לשאול אם מתחת לחופה האמהות צריכות ללבוש כיסוי כתפיים או שזה לפי בחירתנו?"
לפני שנתייחס לתשובה אביא את ההלכה הדתית והלכות הצניעות שהן הבסיס לשימוש בהוראות משטור הלבוש של נשים. הלכות אלה קובעות שיש חלקים מגוף האישה שחייבים להיות מכוסים בכל עת. וודאי שבטקס פומבי בו עומדים בפני אנשים. בתפיסה ההלכתית, מחשופים וכתפיים חשופות אינם צנועים ולעיתים הרב שמסדר את הקידושין מעיר לנשים בחופה, המהדרין אפילו מפרידים בין נשים לגברים במעמד החופה. הינומה על פניה של הכלה גם היא סמל לצניעות. אין חובה לפריט לבוש מסוים, אלא אמירה כללית שיש להתלבש "בצניעות". המשמעות העכשווית של "צניעות" במובן זה הוא כיסוי גופן של נשים ככל הניתן, דבר שלעיתים מנוגד לצו האופנה, האומר שצריך לחשוף את גופן של נשים ככל הניתן. ולכן נשים מוצאות פתרונות ביניים שמכסים טפח ומגלים טפחיים. לעיתים העליונית היא שקופה או שלאחר החופה מורידים את העליונית שמכסה את הכתפיים. בעיני זו צניעות מעושה, מלאכותית ומזויפת.
ההלכה החילונית אומרת שכל אחד אחראי על הגוף שלו, על הראש ועל הכתפיים ועל שאר האיברים. כלומר, מה ללבוש בחופה זוהי בחירה אישית המוכוונת על ידי טעם אישי ומנהג המקום. יתירה מכך, הרב אינו יועץ אופנה ולא יכול להורות מה ללבוש, איך ללבוש ומתי ללבוש. צריך להתלבש לחופה כמו שמתלבשים לאירוע חגיגי, לא כדי לרצות מישהו שאינו קשור לאירוע. והכי חשוב להרגיש נינוח וטבעי, ולהיות בשמחה ובאהבה כדי לשמח את הזוג.

יום שלישי, 22 בינואר 2019

בשם השם נעשה ונצליח, מה זה?

בריאת האדם, מיכלאנג'לו, תחילת המאה ה-16
פרסקו בקאפלה הסיסטינית בותיקן ברומא
בעל מקצוע חובש כיפה שאליו הלכתי לאחרונה, שאל אותי למשלח ידי. אמרתי לו שאני רב חילוני וגם הפניתי אותו למרשתת על מנת להתרשם. והוא החל לדבר אתי דברי תורה ובין השאר הוא פלט את הביטוי שמתמיה אותי תמיד: "בַּשֵּׁם הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ". שאלתי אותו מהיכן הציטוט? הוא לא ענה כי ברור שאין שום מקור לביטוי הזה. 
הביטוי אינו נזכר במקורות ואם יש התייחסויות לביטוי הרי שמסתכלים עליו כאל פתגם, או אמרת כנף, ללא חשיבות. עד כדי כך שדף שנכתב עליו המשפט אינו טעון גניזה.
למה הכוונה במשפט הזה? שהרי אין אפשרות בהלכה הדתית לדבר בשם האל. אני מניח שבתרבות העממית זו אמירה בסגנון של "בעזרת השם". אבל יש הבדל סמנטי קטן בין בשם השם, לבין בעזרת השם. כאשר אומרים בעזרת השם אולי מייחלים לסיוע עליון למעשי אדם באופן כללי, כאשר אומרים "בשם השם", המשמעות היא שהאדם הדובר הוסמך על ידי רשויות עליונות להעביר מסר. אם היינו שואלים לדעתו של ישעיהו לייבוביץ' על שתי האמירות הרי ששתיהן הן חילול השם משום שזו חוצפה לזמן רשויות עליונות לסייע בפעולות האדם, קל וחומר לדבר בשמו. זו עבירה ברורה על הדיבר השלישי מעשרת הדיברות: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".
יחד עם זאת יש מקורות במקרא שמזכירים דיבור בשם יְהוָה. למשל בתקופה שבה הייתה נבואה, אלוהים הסמיך אנשים ספציפיים לדבר בשמו, גם אם לא נראה שמעשיהם היו מוסריים במיוחד. כך למשל נאמר על אלישע, שיורש את אליהו בתפקיד הנביא, במלכים ב'  כ"ד: "וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה", הוא מקלל נערים שצחקו על הקרחת שלו וסופם שהם נטרפים על ידי דובים.
גם בני המעמדות הנבחרים, הלוויים והכהנים יכולים לדבר "בשם" כך למשל כתוב בדברים כ"א ה': "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע". מדובר במתן תוקף אלוהי לעריפת ראש של עגלה ככפרה על רצח, במקרה שלא נמצא הרוצח. 
בתהלים מוזכר הביטוי הכי הרבה פעמים למשל בתהלים קי"ח כ"ו: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהוָה'". הכהנים מקבילים את פניהם של עולי הרגל המביאים את הביכורים לבית המקדש וכשותפים לדירה יכולים לדבר בשמו של השותף הנוכח נעדר.
אבל הגם שנבואה פסה מישראל ואין יותר בית מקדש השימוש בביטוי: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה" הוא ביטוי בו משתמשים רבות למשל בפשקווילים ובכרזות שבהם יש כינוס עם רבנים חשובים בחברה החרדית, ולעתים מעל שער  הכניסה לבית כנסת וכדומה.
השימוש ב"בַּשֵּׁם הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ" הוא כנראה שדרוג של התקופה המודרנית ולטעמי מבטא השפעה נוצרית על היהדות. בנצרות הקתולית יש דיבור בשם האל, כהני הדת (הכמרים) מוסמכים לדבר בשמו ואף לבצע מה שמכונה "סקרמנט" - העברה של החסד האלוהי מהשילוש הקדוש אל האדם. בטקסים שונים אומרים כהני הדת הקתוליים מפורשות את הביטוי: "בשם האב, הבן ורוח הקודש", המבוסס על הברית החדשה בהַבְּשׂוֹרָה עַל פִּי מַתּי, כ"ח 9: "עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" ובלטינית: "In nomine Patris, et Filii, et Spiritus Sancti" ולאחר מכן תורגם לאנגלית "In the name of", ובעברית "בַּשֵּׁם" (ולא "לְשֵׁם"). 
ההשפעה הנוצרית הזו של דיבור בשם ישויות עליונות היא רק קצה הקרחון של ה"קתוליזציה של היהדות" בעת המודרנית, יחד עם הפיכתם של רבנים לקדושים בעלי תכונות של יכולת העברת קדושה (חסד) אל האדם. דוגמאות לכך ניתן למצוא בפולחן הקדושים, הסגידה לרבנים המכונים "באבא" או כאלה שיש להם כוחות אבחון, ייעוץ וריפוי מיוחדים וזוכים לכינויים כמו: "הרנטגן", "ה-MRI", וכדומה. ויש ביכולתם להעביר קדושה אל חומרים דוממים כמו קמעות, מים או שמן שניתן לבקבק ולמכור לכל המרבה במחיר.
את עקבות היהדות הקתולית הזו ניתן למצוא גם בטקסים שונים ובביטויים  הרווחים בלשון יומיום, גם אצל שחקני כדורגל, כדוגמת "בַּשֵּׁם הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ".

יום חמישי, 17 בינואר 2019

התפרסם במכתבים למערכת בעיתון "הארץ"

הכותרת שניתנה ("חילונים, אל תְּמַקְבְּלוּ") כמובן שגויה לחלוטין. והנה הנוסח שהתפרסם:


חילונים, אל תְּמַקְבְּלוּ
בתגובה למאמר המערכת "נישואים אזרחיים בישראל" ("הארץ", 10.1).
הנתונים על הירידה במספר הנישאים ברבנות נכונים, אבל מסקנותיו של "הארץ" שגויות. ראשית, בכותבו כי אחת הסיבות לירידה היא: "עלייה במספר הזוגות המתחתנים על ידי קונסרבטיבים ורפורמים". לטעמו, אין יהודים חילוניים, אין טקסים יהודיים־חילוניים, אין יהדות חילונית. מאמר המערכת הגדיל עשות והציע הקמת מערך מקביל של נישואים אזרחיים, תחת משרד המשפטים, שיאפשר לכל להתחתן בחתונה אזרחית.
משמעות המלים "מערך מקביל" היא השארת מוסד הרבנות על כנו, בעוד מי שירצה להתחתן בנישואים אזרחיים, יעשו לו טובה והוא יוכל לעשות כן ב"מערך מקביל". כלומר הבחירה תהיה בין "נישואים יהודיים" לנישואים כלליים או כאלה שאינם יהודיים.
הגיעה העת להפקיע את היהדות מידיו של זרם המיעוט האורתודוקסי, ולהפוך למדינת חוק שווה לכל. הגיע העת לנישואים אזרחיים אמיתיים. פירוש הדבר רישום אחיד של נישואים לכל אזרח ישראלי, ללא קשר לעדתו הדתית, מוצאו, מגדרו או נטייתו המינית, במטרה להבטיח את זכויות המשפחה החדשה שנוצרת, ולא לשמור על הטוהר האתני של קבוצות אוכלוסייה.אין זה מעניינה של המדינה עם מי מתחתנים — לשם כך יש חוקים המגבילים את גיל הנישואים וריבוי בני זוג. אין זה מעניינה של המדינה מהו אופיו של הטקס שהזוג בוחר — הוא יכול להתחתן בטקס חרדי או יהודי־חילוני. זהו עניינם הפרטי של הנישאים.
אכן הגיע הזמן. אבל לא למערך מקביל של חוקים, אלא להפרדה של הדת מהמדינה. אף מפלגה בישראל עדיין לא אימצה את ההמלצות לרישום אחיד של נישואים, וגם לא "הארץ", שכנראה עודו ירא מלהציע הפרדת דת ממדינה.
נרדי גרין, רב חילוני הומניסטי, ירושלים

צילום מסך מאתר "הארץ"

יום ראשון, 13 בינואר 2019

"מערך מקביל" - כניעה לרבנות של מערכת הארץ

מאמר המערכת של "הארץ" מיום 10.1.2019, מדווח על "הייאוש משליטת הרבנות בחיי האישות בישראל" מתוך נתונים שמתפרסמים בקשר לירידה האבסולוטית במספרי הנישאים ברבנות. הנתונים נכונים והירידה אינה רק אבסולוטית, אלא יחסית לגידול באוכלוסיה כפי שכבר נכתב כאן וכאן.
אבל המסקנות שגויות לחלוטין לטעמי.
ראשית, הארץ קובע שאם מתחתנים אז זה רק בצורה דתית בכותבו שאחת הסיבות לירידה היא: "עלייה במספר הזוגות המתחתנים על ידי קונסרווטיבים ורפורמים". כלומר, המשפט הזה לא רק סותר את המציאות, אלא מבטא את תפיסת העולם המושרשת, כנראה בציבור שאם מתחתנים, אז זה רק אצל הדתיים, בין אם הם אורתודוכסיים, קונסרווטיבים או רפורמים. לטעמו של עיתון "הארץ" אין יהודים חילוניים, אין טקסים יהודיים-חילוניים, אין יהדות חילונית. 
ואז מאמר המערכת מגדיל עשות ומציג את האלטרנטיבה הרצויה לטעמו לנישואים היום: 
"הגיעה העת להקים מערך מקביל של נישואים אזרחיים, תחת משרד המשפטים, שיאפשר לכל אזרח ואזרחית במדינה להתחתן בחתונה אזרחית".
 המשמעות של המילים "מערך מקביל" היא השארת מוסד הרבנות על כנו ובמקביל, מי שירצה להתחתן בנישואים אזרחיים, יעשו לו טובה והוא יוכל לעשות כן ב"מערך מקביל". כלומר הבחירה תהיה בין "נישואים יהודיים" לנישואים כלליים/לא יהודיים.
הגיעה העת להפקיע את היהדות מידיו של זרם המיעוט האורתודוקסי ולהפוך למדינת חוק שווה לכולן/ם. הגיע העת לנישואים אזרחיים אמיתיים ולא פתרון ביניים עד בא המשיח. כלומר, רישום אחיד של נישואים לכל אזרח ישראלי, ללא קשר לעדתו הדתית, מוצאו, מגדרו, או נטייתו המינית. המטרה של רישום נישואים היא להבטיח את זכויות המשפחה החדשה שנוצרת ולא לשמור על הטוהר האתני של קבוצות אוכלוסייה. אין זה מעניינה של המדינה עם מי מתחתנים - לשם כך יש חוקים המגבילים את גיל הנישואין וריבוי בני זוג. בנוסף, אין זה מעניינה של המדינה מהו אופי הטקס שבוחר הזוג לעשות הוא יכול להתחתן בטקס חרדי או יהודי-חילוני, זהו עניינם הפרטי של הנישאים.
הגיע הזמן באמת, אבל לא למערך מקביל של חוקים, אלא להפרדה של הדת מהמדינה.
רישום אחיד של נישואין הוא המלצה של חוקרים דתיים דווקא ממכון מצי"לה: פרופסור פנחס שיפמן ודוקטור אבישלום וסטרייך שכתבו נייר עמדה בנושא כבר בשנת 2013, תחת הכותרת: "מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין בישראל". אף מפלגה בישראל לא אימצה עדיין את ההמלצות הללו, וגם לא עיתון "הארץ" שכנראה ירא עדיין מלהציע הפרדת דת ממדינה.
__________________________________________
עדכון 17.1.2019 - המאמר התפרסם בגרסא מקוצרת במכתבים למערכת בעיתון הארץ