‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמת לבנון השנייה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמת לבנון השנייה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 5 ביוני 2007

ארבעים לששת הימים

במלאות 40 למלחמת ששת הימים מתקיים שיח ציבורי במרכזו השאלה האם המלחמה הייתה טובה לישראל. יש סקרים ששואלים את השאלה ומבקשים תשובה בכן ולא פשוטים. אי אפשר לסכם את ההשפעה של המלחמה הזו על ישראל בכן ולא פשוטים משום שהיא השפיעה על כל תחומי החיים שלנו.
ההשפעה לטובה הייתה בכמה תחומים. למשל, המורל הלאומי והיחס לישראל בזירה הבינלאומית השתפרו פלאים. הכלכלה הישראלית המריאה בזכות ההחלפה של שכבת עובדי הכפיים. פועלי השטחים החליפו את ערביי ישראל והיהודים המזרחיים בעבודות בניין וחקלאות ואיפשרו לכל השכבות בישראל לעלות ברמת ובאיכות החיים. בזכות השטחים ישראל התעצמה מאד מבחינה כלכלית.
היו גם השפעות שליליות. למשל האחריות שישראל נטלה לא רק על שטחים שנכבשו, אלא גם על אוכלוסיה יצרה בעיית פליטים חדשה ונוספת. שלטון על עם אחר עם ממשל צבאי. אוכלוסיה אדירה ללא זכויות כלל שהפכה מאז סוף שנות ה 80 לבעיה ואיום אסטרטגי על חוסנה של המדינה. מדינת ישראל החלה ביישוב נמרץ של השטחים האלה לאחר 1976 , דבר שסיבך מאד את האפשרות לפתור בעית הריבונות על השטחים. ישראל הפכה להיות מדינה ללא גבולות ברורים. יש תחושה מתמדת של אי וודאות לגבי הגבולות והתקדים של ההתנתקות רק החריף את התחושה הזו.
הקללה הקשה ביותר של המלחמה היא היצירה של תחושת שכרון הכוח המזויפת שמלווה אותנו כבר 40 שנה. היכולת להכניע צבאות כבירים בתוך שישה ימים הפכה את צה"ל ואת המדינה למיתוס. את תוצאות השליליות של המיתוס הזה ניתן לראות גם במלחמת לבנון השנייה, באותה אמונה עיוורת שחיל האוויר יפתור את הבעיה. תחושת שכרון הכוח מלווה אותנו מאז משלה אותנו שסכסוכים מדיניים ניתן לפתור רק בכח הזרוע. הניסיון היחיד לשינוי המיתוס הזה בתקופת אוסלו, על ידי רבין, כמעט ונשכח ומוקע כיום על ידי חלק גדול מהציבור כאילו הוא נכשל.
מלחמת ששת הימים ודאי הייתה המאורע החשוב ביותר מאז הקמת של מדינת ישראל, לטוב ולרע, אי אפשר לסכם את השפעתה במילה אחת לטוב ולרע. מעטים היו האנשים שקראו להחזרת השטחים מיד לאחר כיבושם, לא האזנו להם אז ולכן אנחנו צריכים להתמודד עם השפעות המשך הכיבוש והמשך השליטה על עם זר. אבל הגיע הזמן לאמר באומץ, שוב, שיש להחזיר את השטחים, לפנות את כל ההתנחלויות, כפי שנעשה בעזה ועל ידי כך לייצב את הגבול הבינלאומי של המדינה, לייצב רוב יהודי ממערב לירדן, לחזק את מעמדה של ישראל בעולם ולהבטיח את בטחונה והמשכה של מדינת ישראל.

יום שבת, 5 באוגוסט 2006

מלחמת החופש הגדול

האשליה שנוכל להביס את חיזבאללה באמצעות כמה התקפות אוויריות, נגוזה. האשליה שנוכל לאלץ את לבנון לטפל בארגון טרור הפועל משטחה, נגוזה גם כן. כעת, התקווה היחידה שנותרה היא הקהילה הבינלאומית שאמורה לסייע בהשתלטות על הדרום ולשקם את לבנון. והנה התבשרנו כי הערב מתכנסת מועצת הבטחון של האו"ם ויש הסכמה על נוסח בין צרפת לארה"ב. יש בזה יסוד של תקווה להתחלת הסיום של המלחמה. הדדליין של המלחמה תלוי בעיקר ביכולת של העורף לספוג אבידות והפסדים כלכליים. כרגע החברה הישראלית ברובה מאוחדת סביב המלחמה ומוכנה לספוג את האבידות, אבל אסור לשכוח שזו "מלחמת החופש הגדול". באחד בספטמבר אמורים לחזור ללימודים כל ילדי ישראל, זה אחד הגורמים החשובים ביותר בקרוב קיצה של המלחמה. ולא לשכוח שצריך שבועיים קודם לקנות קלמרים, יומנים ועטיפות למחברות, הקניות האלה הן אייטם חשוב בחדשות. לכן הצלצול להפסקה, עד המערכה הבאה, הוא החמישה עשר באוגוסט, לכל היותר עשרים באוגוסט ונקווה שקודם.
אני עדיין חושב שהמלחמה הייתה חשובה, הכרחית ונחוצה. אבל אסור לשכוח שאחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו מאבדים במלחמה הזו זה את הצלם. לא רק ערך חיי אדם הפך למרמס, אלא גם האמונה כי האדם במרכז, כלומר, ההומניזם, סופג מכה קשה. מי ששילם את עיקר המחיר במלחמה הזו הם אזרחים תמימים משני הצדדים. אנחנו מצידנו "התמזגנו במרחב", והתנהגנו כמוהם. הריסון שהפגנו גרם למות מאות אזרחים בלבד, במקום עשרות אלפים. לא משנה כמה שנספר לעצמנו כמה צודקים היינו, משהו בנו, בזהות העצמית שלנו הולך ומשתנה, הישראליות הולכת ומקבלת פנים נוספות, או אולי בעצם מבליטה פן שכבר היה קיים בה מזמן.

יום ראשון, 16 ביולי 2006

הייתי חבר של סמיר ג'עג'ע

צילום: נרדי גרין

כך אמר לי באוקטובר 2005, חנא איברהים, נהג מונית שהסיענו לנמל התעופה של דטרויט בסיומו של ביקור הקהילה היהודית-ההומניסטית בפרברי דטרויט. לאחר שאמרנו לו שאנחנו מישראל סיפר לנו חנא את קורותיו בארה"ב. נוצרי מרוני ממוצא לבנוני, חי באמריקה כ 17 שנה, במקור הוא מכפר ליד ג'וניה. הוא עבד בעבודות מעבודות שונות בכל מיני מקומות בעולם, אפילו בערב הסעודית. היום הוא נוהג בלינקולן טאון-קאר בעבור שרות המוניות של נמל התעופה הבינלאומי של דטרויט והוא מבסוט. הוא מאד אוהב את לבנון ואת כפרו הוא מבקר מדי פעם, אבל לא יחזור לשם. אבל הוא מקווה, ואפילו יודע שבקרוב החיזבאללה יובס והלבנונים יחזירו לעצמם את השלטון, החיזבאללה חלש ונסראללה סתם אפס. שני פושעים יש במזרח התיכון, אמר חנא, האחד זה אסד והשני אהוד ברק. הנסיגה מלבנון הייתה טראומה גדולה גם עבורו והוא לא יכול לסלוח לישראל על שזרקה את חבריו בדרום לכלבים. הוא עצמו היה חבר של סמיר ג'עג'ע (בקטע הזה
צילום: נרדי גרין
נעתי באי נוחות על המושב שליד הנהג...) הוא היה בכוחות הלבנוניים והתאמן תקופה אפילו בישראל בשנות השמונים. שאלתי אותו, לאור העבודות השונות שעשה מה המקצוע שלו, הוא ענה ללא היסוס: חייל.
נזכרתי בסיפור בגלל מאורעות הימים האחרונים. למרות הכל, אמרתי מהיום הראשון שבו נחטפו החיילים שפעולת צה"ל, ברוטאלית ככל שתהיה, היא מוצדקת.י
מצאתי את עצמי במצב מוזר, ב 82' התנגדתי בכל מאודי, מהרגע הראשון, למלחמה בלבנון. הפגנתי נגד בכל הזדמנות שיכולתי, וספגתי קללות ויריקות. והיום, יש שר בטחון משלום עכשיו, שמאפשר הפצצה של אזרחים ותשתיות אזרחיות בלי הנד שפם, ואני מסכים איתו. אין יותר אפשרות לקבל את הסיטואציה שבה יושב ארגון שמטרתו השמדת ישראל על גדר הגבול, יורה, הורג וחוטף ואנחנו מקבלים זאת כמובן מאליו. לעת הזו יש קונצנזוס רחב בישראל. החברה מוכנה לספוג אבידות. נשלם בחיי חיילים, אזרחים והרס תשתיות, בשיתוק של המדינה לתקופת מה, כי על הראש של נסראללה יש תגית מחיר גבוהה מאד. עלינו לעשות זאת במהירות האפשרית כל עוד התנאים הבינלאומיים מאפשרים לנו. המחיר עולה ככל שעובר הזמן.
המחיר יכול להיות גם אישי, לכולם יש חברים שגרים בצפון. בקרוב אצטרך להגיע בעצמי לצפון לערוך חתונות. וגם לי יש חרדות. אני מנסה לשכנע את חברי בחיפה לרדת דרומה ולא להישאר בטווח הטילים, בינתיים ללא הצלחה. זה הזמן להושיט יד. תתקשרו לחברים תארחו אותם, זה לא ייגמר מחר.