יום ראשון, 10 באפריל 2016

סמוטריץ' גם בניגוד להלכת טומאת יולדת

צילום מסך ערוץ 10
ב-5.4 התראיינה אשתו של חה"כ בצלאל סמוטריץ' ממפלגת "הבית היהודי", רויטל סמוטריץ' (להלן הסמוטריצ'ה), לרפי רשף, והרחיבה את תחולת ההפרדה הגזעית מחדרי ההתאוששות של היולדות לחדר הלידה עצמו. אני מביא בסוף הפוסט את הדברים בשם אומרם ואת הראיון עצמו בוידאו.
בעקבות הציוץ של חה"כ סמוטריץ' שדרש הפרדה בין היולדות היהודיות לערביות בגלל חפלות ערביות, וילדיהן של הערביות שהופכים למחבלים, הוא ספג ביקורת נוקבת. אבל מהצד האחר היו תגובות של אישוש להפרדה התרבותית כמו למשל ממנכ"ל "המרכז הבין-תרבותי לירושלים", חגי אגמון שניר, שכתב בדף הפייסבוק שלו:
תתפלאו, אבל במחלקות היולדות שיצא לנו לעבוד אתם, הקטע הזה של הפרדה בין ערביות ליהודיות הוא לרוב לשמחת שני הצדדים. ולא, לא בגלל גזענות בהכרח. אך טבעי שערביה שחוגגת את לידת ילדה תרצה שכנות השייכות לתרבות קרובה לה בחדר. וכן, גם כי אם השכנה היא יהודיה, מכיוון שהמזרח התיכון, איך נגיד, קצת מתוח, צריך קצת ללכת על ביצים כדי שלא להעליב אף אחד. לכן, הנטייה של האחיות היא להתחשב ואם יהודיה מביעה העדפה להיות עם יהודיה, או אם ערביה מביעה העדפה להיות עם ערביה מהסיבות התרבותיות - ינסו להתחשב בה. נולד כאן ילד וכולם רוצים להיות שמחים - לא להכניס מתחים תרבותיים וחברתיים לחדר.
גם אם יש מידה של צדק בדבריו הרי שהוא מתייחס לימים שלאחר הלידה, ימים בהם היולדת התשושה נמצאת במחלקת היולדות. הוא לא מתייחס אל הלידה עצמה שיש לה דין שונה. כולנו רוצים להאמין שהרופאים והאחיות בלידה עצמה נמצאים שם מתוקף הכשרתם ויכולתם המקצועית. הדבר היחיד שבית החולים מאפשר, מנסיון אישי, שזו תהיה מיילדת או אחות ממין נקבה ולא זכר, אם מבקשים.
את בננו הקטן יילדה מיילדת ערביה ולא הייתה לנו עם זה שום בעיה. אבל לסמוטריצ'ה יש בעיה עם הזהות הלאומית והתרבותית של המיילד/ת או האחות הנמצאים בחדר הלידה. לא רק שאסור שיהיו ערבים, היא מכלילה את זה על "כל מי שהוא לא יהודי". הטיעון פה כבר אינו הטיעון של מנוחה לאחר לידה, או, "אני לא רוצה להיות עם אויביי בחדר ההתאוששות מהלידה", אלא יש פה טיעון הרבה יותר עמוק, פסאודו הלכתי, האומר שרגע הלידה הוא רגע "קדוש", "טהור", "רגע יהודי". כלומר, הרגע שבו נולד תינוק שאינו יהודי, הוא בהכרח רגע ארצי של חולין, טמא ולא ראוי.
אבל ברור שהסמוטריצ'ה מתעלמת לחלוטין מההלכה הברורה של רגע הלידה. היא מתעלמת מהלכה מדאורייתא, ככתוב בספר ויקרא בפרק י"ב:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה
אשה יולדת היא בנידה. תקופת הנידה תלויה בשאלה אם ילדה זכר או נקבה. יולדת זכר טמאה במשך שבוע ויולדת נקבה, נידתה שבועיים. עד כדי כך הרגע הזה של הלידה אינו קדוש ואינו טהור, שיש ויכוח הלכתי על עצם שהיית הבעל בחדר הלידה, מחשש טומאה. וכך נכתב באנציקלופדיה ההלכתית רפואית של מכון שלזינגר לחקר הרפואה עפ"י התורה ליד המרכז הרפואי שערי צדק:
מבחינת ההלכה קיימת בעיה בנוכחותו של הבעל בשעת הלידה בגלל היות האשה נידה בתהליך הלידה, ולכן אסור לבעל להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו, ובוודאי לא בערוותה, בזמן שהיא נידה, ואסור לו לגעת בה, שכן הנגיעה באשתו נידה אסורה לכל הדיעות, אלא שיש הסוברים שהאיסור הוא מן התורה, ויש הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן. יש מי שכתב, שאיסור הנגיעה הוא אפילו לצורך עזרה, כגון שהאשה חולה, וצריכה לרדת ממיטתה; ויש הסבורים, שאיסור הנגיעה הוארק דרך תאווה, אבל אם אין מי שיסייע לה, מותר לבעל לגעת בה, אפילו אם היא חולה שאין בה סכנה, ואם מחלת האשה הנידה לא נובעת מחמת עבירה, מותר לבעל לגעת בה לשמשה, אפילו היא חולה שאין בה סכנה.
מסתבר שהלכתית, רגע הלידה, אינו רגע טהור וקדוש כלל, אלא רגע של טומאה. מבחינה לוגית, עדיף מבחינה הלכתית שלא יהודי הוא זה שיילד כדי להימנע מטומאת היולדת.
מבחינת ההלכה החילונית, רגע הלידה של אדם הוא רגע קדוש. תינוק לא נולד רוצח ואינו שייך עדיין לאף לאום או תרבות, זהותו עדיין לא נקבעה. ולכן יש תקווה גם לחמשת ילדיהם של הסמרקיצ'ים שיחזרו בתשובה יום אחד יראו את האמת ויהיו חילוניים, בניגוד להוריהם עובדי האלילים ומועלי היד...
מהי המסקנה מהסטמרצ'ות זו? מלבד שלל משחקי המילים על הסמוטריץ': שמוקטריץ', סמוחטיץ', סמרקיץ', שזכה בהם בצדק, הרי שמפלגת "הבית היהודי" על חברי הכנסת הגזעניים שבו מייצגת קצה קרחון של של גל עכור של גזענות בחברה הישראלית, בה יש להלחם. המלחמה בגזענות ובגזענים היא מלחמה עתיקה בתרבות היהודית ועליה נכתב במפורש במשנה במסכת סנהדרין:
"לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא"

עד כאן דבר תורה ועכשיו לטומאת הדברים שאמרה הסמוטריצ'ה לרפי רשף:

ויש לך בעיה שמיילדת תהיה ערבייה? כן,..  אני מכלילה פה מבחינתי כל מי שהוא לא יהודי, מבחינתי. כי הרגע הראשון שבו יוצא תינוק לאויר העולם שמבחינתי, לפי האמונה שלי הוא רגע קדוש, רגע טהור, רגע יהודי . ואני מאד אשמח שידיים יהודיות יגעו בתינוק שלי ברגע הראשון שהוא נמצא פה בעולם הזה.
מה, היו מקרים בלידת חמשת ילדייך שהיה רופא ערבי, או מיילדת, או אחות ערבייה, שביקשת: אנא אל תטפלו בי? היה מקרה אחד בלידה האחרונה שהיה מיילד ערבי, וביקשתי, ואגב, שוב ביקשתי נענו בהסכמה  גם בגלל שהוא גבר, אגב זה מפריע לי וגם בגלל שהוא ערבי. חשוב לי שברגע הזה שהוא באמת נס ופלא בעולם, יהיו מסביבי יהודים, כן.
וזו לא גזענות? מבחינתי זו לא גזענות. לא. אני שוב מבדילה בין ערבים ואשכנזים ותימנים וספרדים וכל דבר אחר בעולם. הם בני העם שלי, והם האויבים שלי.

יום רביעי, 6 באפריל 2016

קדיש חילוני חדש של טלי אורנן

לאחר מותו של שמעון ביגלמן מירושלים, נכתב עליו: "עורך ועיתונאי, גנן ומחבר ספרי גינון, זמר מקהלה, מנהל פסטיבל פנטסיה קולית בירושלים, חבר הנהלת תזמורת הבארוק ירושלים ופעיל באופרה הירושלמית, לוחם חברתי, אוהד אידיאולוגי של קבוצת הכדורגל הפועל קטמון ירושלים, חובב נופי מדבר וגליל וטייל מנוסה".
במלאות שלושים למותו פרסמה אשתו טַלַּי אורנן את הקדיש שכתבה לזכרו בעיתון "הארץ". הנוסח התפרסם ב"הארץ" אונליין במרץ 2016. אני מביא את הקדיש, לא רק בגלל שזהו אחד הנוסחים היפים והחשובים וראוי שכולם יכירו אותו ותהיה להם האפשרות להשתמש בו, אלא גם משום שזוהי תוספת חשובה לקאנון היהודי החילוני ולהלכה החילונית.
ב"הארץ" פרסמו את הקדיש תחת הכותרת: "שיר". אני לא חושב שזה שיר, לדעתי זהו קדיש. ראוי שייאמר על נפטרים, בטקסים ברוח יהודית חילונית ובכלל. הוא אמנם שייך בקטגוריה הכללית לספרות היהודית, אבל, זוהי הלכה. בהלכה החילונית כדאי שיהיו טקסטים שניתן לבחור מתוכם לתוך טקסי החיים שלנו, במיוחד ברגעים קשים כמו לוויה ואבלות.
ידוע כבר הקדיש שכתב שלום סמיד מנגבה ויש עוד אחרים אבל חשוב שיכירו את הקדיש היפה שכתבה אורנן.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ בֶּן הָאָדָם עַל שֶׁיָּדַע כִּי מִן הֶעָפָר הוּא וְאֶל הֶעָפָר יָשׁוּב, וְעַל אַף זֹאת בָּחַר בַּחַיִּים וְשָׂמַח, וְעָלַץ, וְרָגַשׁ, וְאָהַב.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח בֶּן הָאָדָם אֲשֶׁר מִן הַחֹמֶר בָּא וְאֶל הַחֹמֶר שָׁב, וְעַל אַף שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא כִּי סְפוּרִים יָמָיו עַל הָאֲדָמָה, הָיָה חַי וְשׁוֹקֵק, תְּאֵב דַּעַת וְשִׂמְחָה, צוֹחֵק וְדוֹמֵעַ, רוֹגֵז וּמַרְגִּיז, אוֹהֵב וְאָהוּב עַל כִּי אָדָם הוּא. יִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם בֶּן הָאָדָם עַל כִּי יָדַע שֶׁעָמֹק הַבּוֹר הוּא וְרָחָב וְלֹא יִמְתְּקוּ לוֹ שָׁם הָרְגָבִים. עַל כִּי יָדַע שֶׁאֵין בִּפְנֵי מִי וְאֵין עַל מָה לָתֵת אֶת הַדִּין כִּי אֵין אַחֲרִית בַּשַּׁחַת. רִיק וַאֲבַדּוֹן יִשְׁכְּנוּ שָׁם לְעוֹלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. וְעַל אַף זֹאת דָּבַק בַּחַיִּים, וְלָחַם עֲלֵיהֶם בְּפִכָּחוֹן, בְּאֹמֶץ, בִּגְבוּרָה, וּלְלֹא מוֹרָא. יִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר בֶּן הָאָדָם עַל כִּי יָדַע כִּי רַק בּוֹ מְצוּיָה מִדַּת הָרַחֲמִים. עַל כִּי קִוָּה, הֶאֱמִין, וְשָׁאַף לָשִׁית שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ בְּיוֹדְעוֹ שֶׁרַק עָלָיו וְעַל שֶׁכְּמוֹתוֹ מוּטֶלֶת מִצְוָה זוֹ וְאֵין אַחֵר זוּלָתָם שֶׁיָּשִׂימוּ שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ וְעַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ.
עַל כָּל אֵלֶּה וְעוֹד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ, יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח, יִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה בֶּן הָאָדָם, שִׁמְעוֹן בֶּן מִרְיָם וְשָׁאוּל, בַּעֲלִי, אַב יְלָדַי, נָעֲמָה וְנָדָב לְנֶצַח נְצָחִים, לְעוֹלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. וְאָנוּ כָּאן, הַנּוֹתָרִים: נִדְהָמִים, נְטוּשִׁים, וְגַלְמוּדִים.
לוּ נִמְצָא — בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב — מָעוֹן נָאוֹת לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת הַזִּכָּרוֹן. לוּ נִמְצָא, לוּ נִמְצָא מְנוּחָה נְכוֹנָה, מְנוּחָה נְכוֹנָה — לַגַּעְגּוּעַ.
טַלַּי אורנן