מה רוצה המדינה מוולאג'ה?

מבט מוולאג'ה לכיוון צפון. לגבעת משואה. צילום: נרדי גרין

בהמשך לעוולות המתמשכים כנגד הכפר וולאג'ה הנמצא בפאתים הדרום מערביים של ירושלים, עליהן כבר כתבתי כאן וכאן. לאחר שנים רבות בהן דחתה המדינה את תכנית המתאר שהוצעה על ידי תושבי הכפר, ובעקבות עתירה לעליון חויבה הועדה המחוזית לתכנון ובנייה לדון בתכנית 12062 העוסקת בתכנית המתאר של הכפר בצד הישראלי שלו. דיון כזה אכן התקיים ביולי 2020. והחלטת הוועדה פורסמה בינואר 2021. לא הייתה ציפייה גדולה ולכן גם לא התאכזבנו מכך שהוועדה דחתה את תכנית המתאר של וולאג'ה. אבל, מה שמדהים בהחלטה אלו הם הנימוקים ההזויים להמשך לעוול המתמשך כלפי תושבי הכפר.

הכפר הועבר ב-1950, בעקבות מלחמת 1948, משטח ישראל לשטח ירדן. לאחר מלחמת ששת הימים ישראל סיפחה חלק מאדמות הכפר אך לא את תושביו. רק לחלקם יש תעודת זהות כחולה. למרות שחלק מתושבי הכפר מקבלים חשבונות ארנונה מעיריית ירושלים השרות היחיד שמתקבל ממדינת ישראל הוא הריסת בתים. ישראל החלה באמצע שנות השמונים להרוס בתים בכפר. מגמת ההריסה מתרחבת בעקבות התכנית להקים גן לאומי על אדמות הכפר. בעוד כחודש עומד להתברר בג"ץ כנגד הריסת 38 מבנים בתחומי הכפר.

בית הרוס קרוב לקו הסיפוח בצד הישראלי. צילום: נרדי גרין

בשנים האחרונות הכפר הולך ונדחק והועמד תחת מצור בגלל בניית גדר ההפרדה שהפרידה את תושבי הכפר משדותיהם, התרחבות התנחלות הר גילה הצמודה לכפר. הקמתו של גן לאומי על שדותיו של הכפר. העברת מחסום עין יעל שכניסת תושבי מזרח ירושלים אסורה ממנו, מעבר למעיין עין חניה, כך שתושבי הכפר לא יוכלו להגיע למעיין ולא יפריעו לבאי המעיין והגן הלאומי, הישראלים והיהודים. בנייה מאסיבית שכבר החלה במורדות גילה, במורדות מלחה וכזו המתוכננת בעתיד: התנחלות חדשה מצדו המערבי של הכפר, ומעבר לוואדי - שכונות חדשות של 500 יחידות דיור במורדות משואה, ו-6500 יחידות דיור ברכס לבן.

תושבי הכפר חייבים לבנות, כי המשפחות מתרחבות, אבל, הם אינם יכולים להגיש בקשה להיתר בנייה משום שאין לכפר תכנית מתאר. משפחות אינן יכולות להתרחב, בנים נישאים אינם יכולים לבנות את ביתם בכפר בצורה חוקית, אין אפשרות אפילו לבנות מדרגות פשוטות לבית משום שבאים והורסים אותן. מכל הכיוונים בונים, אפילו בוולאג'ה שנמצאת בשטח C בונים בנייני מגורים רבי קומות. אבל בוולאג'ה בצד הירושלמי אסור. למה? בואו נשמע מה אומרות הרשויות. וכך נכתב בהחלטות הוועדה המחוזית דחתה את תכנית המתאר שתושבי הכפר הביאו בעצמם:

הוועדה התרשמה כי התכנון המוצע, אינו מבוסס על תכנון של שטח פתוח משמעותי ועל שימור של ערכי המורשת הקיימים בשטח, אלא על רצון להכשיר את הבינוי הלא חוקי הקיים בשטח. הוועדה סבורה כי ההיקף הגדול של הבינוי המוצע להכשרה בתכנית, אינו מאפשר שמירה על הערכים הייחודיים של האזור, המתאפיין בערכיות נופית וסביבתית גבוהה, ברצף של שטחים פתוחים ובערכי תרבות חקלאית יוצאת דופן ועתיקה.

בנוסף, הוועדה תציין כי התכנית המוצעת אינה תואמת גם את מדיניות התכנון של הוועדה, כפי שהותוותה בתכנית המתאר 2000 .בהתאם לתכנית המתאר 2000 השטח הכלול בתכנית מיועד לשטח פתוח בו יותרו שימושים לשטח טבעי, יער וחורשות, חקלאות, גינון קהילתי, שבילים ופעילות נופש, ואסורה בו הקמת בניינים מכל סוג שהוא.

בית קומות שנבנה כמה עשרות מטרים מהבית ההרוס
יש לו אישור בנייה משום שהוא בשטח C
צילום: נרדי גרין

כלומר, זה לא כפר שחיים בו אנשים בכלל, זה סוג של "שטח פתוח" שישראל מייעדת לנופש, לישראלים, מעין יער קסום שרק שומר היערות יוכל לגור בו, בביתן מיוחד שבנה לעצמו לפני מלחמת ששת הימים, כנראה ששמו אבו האגריד... 

כאשר ביקרנו לא מזמן בכפר ושאלתי את חברי ועד הכפר: "מה ישראל רוצה בעצם?" הם ענו לי בלי למצמץ: "הם רוצים שנלך מפה". לאן ללכת? התשובה ברורה - לשטחי הרשות. למשל לבית לחם הקרובה, לשם עברו חלק מתושבי הכפר שנמאס להם.

בפעם הראשונה שביקרתי את וולאג'ה מישהו השתמש בביטוי: "טיהור אתני" לגבי מה שהכפר עובר. אני חשבתי אז שזה קצת יותר מדי מרחיק לכת, אבל כשאני רואה, פוגש וקורא את מה שמתרחש בכפר המגמה של הגירוש ברורה. המדינה תקשה את חיי התושבים בכפר ככל יכולתה, עד שייאלצו לנטוש, וישראל תוכל להשלים את תכניות הגן הלאומי לרווחת הישראלים.

מה שנדרש מאתנו, תושבי ישראל, זה להקים קול זעקה מידי, ראשית, לעודד את העליון לדחות את צווי ההריסה, לבקש מעיריית ירושלים וממשרד הפנים לאשר מידית את תכנית המתאר של הכפר על מנת שתושבים יוכלו לבנות כחוק את בתיהם.

החיים מעבר לגדר ההפרדה

צילום: נרדי גרין

עברו שנתיים מאז היינו אצל משפחת חליל במסיק זיתים, כחלק מהסיוע לחקלאים הפלסטינים שנמצאים מאחורי גדר ההפרדה וזוכים לנחת זרועו של הכיבוש. התמונות אמנם פסטוראליות אבל המצב רק נהיה יותר גרוע. הבניה שחונקת את הכפר רק מתגברת. דווחנו שלא רק שגדר ההפרדה סוגרת את הכפר מצד אחד, התנחלות הר גילה מצד שני, הגן הלאומי נחל רפאים מצד שלישי אלא שהולכים לבנות התנחלות חדשה ממערב. 

דווקא מחסום עין יעל שהיה אמור לעבור לנקודה אחרת על מנת למנוע מעבר פלסטינים לגן הלאומי, ובמיוחד למעיין עין חניה ששירת את תושבי הכפר במשך מאות שנים, עדיין לא עבר מסיבות שרובן ביורוקרטיות. וזאת למרות הטענה של הצבא שיש פה דחיפות ביטחונית שהופרכה לחלוטין, משום שכבר שנים שהמחסום לא עובר מיקום למרות שהמעיין נפתח לסירוגין למבקרים.

צילום: נרדי גרין

עבדנו נשים, גברים וילדים מירושלים, מעוטף עזה ומהתנחלויות בכרם של משפחת חליל, ליד ביתם שבתוך הכפר, במזג אוויר נפלא. העצים הניבו הרבה פחות משנים קודמות, כנראה בגלל סיבות של מזג אוויר והעבודה נגמרה מוקדם מהצפוי, גם בגלל שהיינו הרבה. המשתתפים היו אמורים להתחלק לשלוש קבוצות, אבל חקלאי אחד דחה את המסיק בגלל שהחלקה שלו בוצית מדי כך שקיבלנו תגבור של קבוצה שלמה.

שרירות הלב של הכיבוש הומחשה בצורה הטובה ביותר כאשר הקבוצה השנייה שהייתה אמורה למסוק בכרם של משפחת ברגות, שנמצאת מעבר לגדר ההפרדה פשוט סורבה לעבור על ידי משמר הגבול, למרות שהכל תואם מראש. צריך להבין שהמעבר מותר לחקלאים הפלסטינים רק לצורך המסיק ורק לתקופה מצומצמת במהלך השנה. וגם מרווח הזמן המצומצם הזה למסיק תלוי בשרירות הלב של המגבנ"יק התורן. הפעם כנראה קם על צד שמאל והקבוצה לא נכנסה למסוק.

צילום באדיבות: דהרמה מעורבות חברתית

חייבים להדגיש את הנקודה שאנשים מופרדים ממקור מחייתם על ידי גדר ההפרדה, הם נדרשים להיתר של הרשויות על מנת להיכנס לשטחיהם הפרטיים וההיתרים האלה לא רק שניתנים בקמצנות, אלא כמו בדוגמא שראינו, גם לאחר שיש היתר וגם לאחר שהכניסה מתואמת המגבנ"יק פשוט לא בא לפתוח. למה? ככה! לא ברור. וכך נותר לו אבו נידאל יושב מתוסכל, נשען על גדר ההפרדה, אני חושב שפחות הצטער על הסירוב לעבור ויותר על כך שאכזב את ידידיו משכבר הימים כשהבטיח להם את מה שלא היה יכול לקיים, מעין הפרה של קוד הכבוד של הכנסת אורחים שזהו העלבון הגדול ביותר. כשהתברר שאינם יכולים לעבור לשדה, לקח אבו נידאל את אורחיו אל חצר ביתו ושם סיפר להם את הסיפור שלו ואת המכאובים של חיים מאחורי הגדר. כל זאת בעברית מצוינת, שהרי הוא עבד במשך עשרות שנים בישראל ויש לו ידידים ישראלים רבים.

צילום: נרדי גרין

אבו נידאל חי בקו אווירי של קילומטר אחד מהבית שלי בגבעת משואה. אני משקיף על ביתו מחלון ביתי. אבל תהום מפרידה ביננו, התהום של הכיבוש. 

למרות שמנסים לדכא בכל האמצעים את תושבי אל-וולאג'ה (الولجة) על ידי הבנייה המאסיבית סביבם, הריסת בתיהם, אי מתן שירותים, אי אישור תכנית מתאר או מתן היתרים לבנייה, הם אינם משתמשים באלימות. זהו כפר שקט ושליו. 

תודה לאביב טטרסקי ול"דהרמה מעורבות חברתית" על ארגון הסיוע לאל וולאג'ה ועל האפשרות לסייע לשכנינו.

הצילו את גן החיות ומורדות משואה

הצטרפו לקבוצה שפתחתי בפייסבוק להתנגדות לבנייה במורדות משואה. בין גן החיות התנ"כי לבין שכונת גבעת משואה. בקבוצה תמצאו פרטים על הבנייה, תכניות ותמונות ותוכלו להצטרף בתרומה ובתמיכה אקטיבית בהתנגדות.

‏הצילו את גן החיות ומורדות משואה‏ קבוצת פייסבוק · ‏62‏ חברים הצטרף לקבוצה ועד פעולה משואה הנה עמותה רשומה מספר 580558070 שנועדה להלחם בתכניות הבנייה על מורדות משואה. כ-500 יחידות דיור במגדלים בני כ-12 קומות בתוך ההר בצמוד לג...

על זה הולכים לבנות

וולאג'ה מדגים שהכיבוש קיים

תצלום אוויר של וולאג'ה
באדיבות אביב טטרסקי

כנגד הטיעון ש"אין כיבוש" אני מביא רק דוגמא אחת. הכפר הפלסטיני אל-וולאג'ה (الولجة) מצוי בפאתים הדרום מערביים של ירושלים. אבל גם  מול חלוני. בוקר בוקר כאשר אני צופה מן החלון לנוף אני רואה את בתי הכפר. כאשר עברנו לביתנו לא היו בנוף גדר ההפרדה והכביש המוליך ממחסום עין יעל למנזר הכרמיזן.
והנה בימים האחרונים הזדמן לי, בפעם הראשונה, לבקר את הכפר באמצעות השתתפות במסיק זיתים שאורגן על ידי "דהארמה- מעורבות חברתית", גוף פעילים התנדבותי ששמו מעיד על הכיוון הזן-בודהיסטי שלו. בפעם הראשונה ראיתי את ביתי מהצד השני של גדר ההפרדה.

אל-וולאג'ה מבט מגבעת משואה
מתחת לבתי הכפר - גדר ההפרדה
מתחת לגדר ההפרדה - שטחים חקלאיים
של תושבי הכפר

כדי להבין את הטרגדיה של הכפר צריך להכיר קצת את ההיסטוריה שלו. הכפר המקורי לא נמצא במקום שבו הוא שוכן היום אלא ברכס לבן, באזור עליו בנויים היום המושבים אורה ועמינדב ובו נמצא המעיין עין לבן, בגדה הצפונית של נחל רפאים בו עברה מסילת הרכבת לירושלים. תושביו היו מוסלמים, עובדי אדמה. יש עדויות לקיומו של הכפר המקורי כבר במאה ה-16 כאשר היו בו 100 משפחות. לפני קום המדינה היו בו כ-2000 תושבים. על פי המידע בעמותת "זוכרות", ב-1948 שהו בכפר לוחמים מצרים בלתי סדירים, אשר נלחמו לצד לוחמי גרילה פלסטינים. ב-21 באוקטובר 1948 תקף הגדוד השמיני של חטיבת עציוני את הכפר כחלק ממבצע ההר, אך נהדף על ידי התקפות נגד של הכוחות הערבים. לפי 'תולדות מלחמת הקוממיות' הכפר נמסר לידי ישראל במסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן ב-3 באפריל 1949. הצבא הישראלי נכנס לכפר בשבועות שלאחר חתימת ההסכם. מושב עמינדב הוקם על אדמות הכפר ב-1950. על פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן, עברו תושבי הכפר לגדה הדרומית של הנחל לאדמות שהיו בבעלותם ובנו שם בשנות ה-50 את וולג'ה "החדשה", במקום שבו היא נמצאת היום.

אל-וולאג'ה - מבט מגבעת משואה
מצד שמאל - הכביש
ה"בטחוני" העולה אל מנזר הכרמיזן
לפרטים על הכביש ראו את הקישור

לאחר מלחמת ששת הימים ישראל סיפחה חלק מאדמות הכפר, אך התושבים עצמם לא קיבלו תושבות קבע ישראלית. רק לחלק מהם יש תעודה כחולה בעקבות מעברי דירה ואיחודי משפחות וכן מי שגר בחלק הישראלי ועותר לקבלת תעודה ומצליח להוכיח כי גר שם מ-1967 יקבל תעודה. האבסורד הוא שתושבים שגרים בחלק הישראלי ואין להם תעודה הם בעצם שוהים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם¹.

אבסורד נוסף הוא שלמרות שחלק מאדמות הכפר הן בשטח המוניציפאלי של ירושלים, עיריית ירושלים לא מספקת שום שרות מוניציפלי לתושבי הכפר מלבד אחד - הריסת בתים. בשנת 1985 הוחלט בעירייה לממש את הריבונות הישראלית על חלק מהכפר והחלה להוציא צווי הריסה. בין השנים 1985 ו- 2005 נהרסו 45 בתים, ול- 50 נוספים הוצאו צווי הריסה. מאז אפריל 2016 הרסו הרשויות הישראליות 15 בתים בוולאג'ה. בנוסף ישנם למעלה מ-50 בתים אשר מאוימים בצווי הריסה.

מאחורי הגדר - מבט מוולאג'ה

בשנת 2009 יזמו התושבים בסיוע עמותת במקום והאדריכל קלוד רוזנקוביץ תכנית מתאר לכפר, אבל עיריית ירושלים סירבה לאשר אותה. לעומת זאת מסביב לכפר ועל אדמותיו המדינה מאפשר לבנות בצורה חופשית גם בשטחים וגם בשטח מדינת ישראל: הרחבה של התנחלות הר גילה, הרחבה של שכונת גילה, תכנית לבניה מאסיבית של אלפי יחידות ברכס לבן.

בשנת 2010 החלה להיבנות גדר ההפרדה במקום לבנותה על תוואי הקו הירוק היא נבנתה קרובה לבתי התושבים ובכך הפרידה בינם לבין כ-1200 דונם מאדמותיהם והשאירה גם בית אחד מחוץ לגדר ונאלצו לחפור מנהרה בעלות של 4 מליון שקלים. 

ב-2013 אושרה תכנית להקים גן לאומי על אדמות הכפר. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת 

מתוצרי המסיק

פעל יחד עם רשות הטבע והגנים על מנת להפוך את השטח שנותק מהכפר – שנמצא מעבר לקו הירוק אבל כלול בשטחים שסופחו לירושלים ב-1967 –  לגן לאומי נחל רפאים "לרווחת תושבי ירושלים". התכנית של הגן הלאומי קודמה במקביל לבניית הגדר על אדמות ולאג'ה. מאז השקיעה הממשלה – בעיקר דרך המשרד לענייני ירושלים – 14 מיליון ₪ לפיתוח מתקנים שונים בשטח. רוב ההשקעה היתה על מנת להפוך את המעיין עין חניה, ממעיין ששימש את חקלאי ולאג'ה ותושבי בית לחם למרכז פעילות עבור מבקרים ישראלים.

לאחר חנוכת הגן הלאומי בינואר 2018 החליטו הרשויות להעביר את מחסום עין יעל למיקום שישאיר את כל הגן הלאומי מ"צידו הישראלי". ומכיוון שממילא אין אישור לפלסטינים להיכנס לתחומי ישראל דרך מחסום עין יעל, הרי שגישתם של כלי רכב פלסטינים תיחסם אל המעיין ואילו ישראלים יוכלו להגיע לעין חניה בלי שהצורך לחצות מחסום יגרום להם להרגיש שהם יצאו מתחומי ירושלים אל אזור פלסטיני. עתירות הוגשו נגד העברת המחסום ובהן טען הצבא כי העברתו היא צורך בטחוני דחוף. אבל הטיעון המגוחך הזה נחשף עם חלוף הזמן כי כמעט שנה מאז שנחנך המעיין והחלו העבודות בהעתקת המחסום, הרי שלא רק שהמעיין לא נפתח למבקרים אלא גם המחסום לא הועבר בגלל סיבות מנהליות. כך שברור שאין שום צורך בטחוני דחוף בהעתקתו.

ארוחת צהריים לפועלים באדיבות משפחת חליל

למסיק הצטרפנו למשפחת חליל, בתוך הכפר שחלקת הזיתים שלה, למזלה, היא ליד הבית ולא מעבר לגדר ההפרדה. אלו שמעבר לגדר צריכים לקבל אישור על מנת למסוק את זיתיהם ואישור כזה מוגבל בזמן. הייתה הזדמנות לדבר עם שכנינו מעבר לנחל רפאים, שכל האינטראקציה בינינו היא רעש המואזין והזיקוקים מחתונות. עבדנו כל היום במסיק וזכינו לארוחה מסורתית מפוארת, יחסית לפועלי כפיים פשוטים כמונו, של מקלובה, יוגורט, סלט טרי, עלי גפן ממולאים ולקינוח בסבוסה. על צמרת העץ שמעתי את סיפורו של חאדר, פועל בניין, שנאלץ לעשות סיבוב גדול כל בוקר, לצאת מוקדם מאד רק כדי להיכנס לירושלים לעבודתו כפועל בנין בחברה גדולה כאשר ביתו נמצא כמה מאות מטרים בקו אווירי ממחסום עין יעל, אבל ממחסום עין יעל אין כניסה לתושבי השטחים, לבד מתושבי מזרח ירושלים. יש לו אישור להיכנס, לאשתו אין. אבל הוא יכול להיכנס רק ממחסום 300 שנמצא ליד שכונת גילה. בעמק של נחל רפאים, בין וולאג'ה לגבעת משואה, שוכן לו גן החיות. אבל חאדר ומשפחתו מעולם לא ביקרו בגן החיות. הם גרים מעליו, אבל לא יכולים להגיע אליו.

מפת וולאג'ה מתוך אתר "בצלם"
בפינה הימנית העליונה גבעת משואה
מקרא: הקו הירוק בתפקיד עצמו
הקו הצהוב - השטח המוניצפאלי של י-ם
השטח הצהוב - שטח C
בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית
השטח החום - שטח בנוי פלסטיני
הקו האדום - גדר ההפרדה
השטח הכחול - שטח התנחלות הר גילה

למרות התמונות הפסטורליות שצילמתי המציאות של תושבי וולאג'ה קשה מאד והיא מבטאת את המציאות הטראגית של הכיבוש. זהו עוד סיפור עצוב של כפר שמדינת ישראל עושה הכל על מנת לגזול את אדמותיו ולגרום לתושביו לעשות טרנספר מרצון על ידי סיפוח שטחיו, הפקעת אדמותיו החקלאיות, הקמת גדר ההפרדה על שטחיו, ניתוק תושביו ממקור פרנסתם, הקמת כביש בטחוני מיותר על שדותיו, העתקת מחסום על מנת שהתושבים לא יוכלו להגיע למעין של הכפר, הריסת בתיו והטרדת תושביו ללא סיבה.
זהו לא הכפר החצוי היחיד בין ישראל לרשות, אבל זהו אחד המקרים הבודדים שחלק משטחי הכפר סופחו בלי התושבים. בדרך כלל, התושבים הפלסטינים שהם חלק משטחה העירוני של ירושלים מקבלים תעודות זהות כחולות וזכאים, אם כי לא מקבלים, את השירותים של עיריית ירושלים ויש להם חופש תנועה. במקרה של וולאג'ה, לא רק שהדבר הזה נמנע אלא שהרשויות עושות ככל שביכולתן על מנת לגרש את התושבים ולגזול את רכושם.
היינו יכולים לצפות, במצב העניינים הזה, שתושבי אל וולאג'ה יתקוממו. היינו יכולים לצפות שמתוכם יצאו חוליות טרור. אבל הכפר ברובו שקט וכל האמצעים שנקטו בהם עד היום היו אמצעים לא אלימים, הפגנות, עתירות ודרכים חוקיות. מלבד מקרה אחד, בו הרשויות טוענות שאחד מתושבי הכפר לשעבר באסל אל-עארג' , בן 31, היה חבר בחוליית טרור, כנראה של החזית העממית, בחיפוש בביתו נמצאו כלי נשק, הוא היה מבוקש ונעצר על ידי הרשות הפלסטינית יחד עם עוד חמישה אחרים. בעקבות מחאה בציבור הפלסטיני הוא שוחרר אבל עדיין היה מבוקש על ידי ישראל ולכן ירד למחתרת למשך חצי שנה ונתפס על ידי כוחות הביטחון באל בירה ליד רמאללה במרץ 2017. הוא נהרג בקרב היריות שהתפתח, הרשויות הישראליות טוענות שהוא ירה ראשון. הדיווחים בתקשורת הישראלית לא ברורים בכל מקום כתוב שהוא תושב מקום אחר ובגיל שונה ויש גרסאות שונות. משיחה עם אנשים שהכירו אותו ברור שזו לא הייתה התארגנות מי יודע מה מסוכנת. אבל הריגתו על ידי ישראל הפכה אותו לגיבור ברחבי השטחים, 

גרפיטי של השהיד באסל אל-ערג'

הרשת החברתית געשה במשך זמן בצורה שלא הייתה במקרים אחרים. כנראה שזה נבע מתמימותו של אל-עארג' ואי שייכותו לפלגים המרכזיים של החמאס או הפתח. מעין גיבור עממי שעבר מהתנגדות בדרכי שלום להתנגדות מזויינת. בוולאג'ה זהו "השהיד" של הכפר ועל הקירות בכל מקום אפשר למצוא כתובות גרפיטי ופוסטרים שלו, בעצם זוהי האמירה שלמרות הדיכוי, גם אנחנו מתקוממים, גם לנו יש שהידים. מעניין איך יהודים היו מגיבים תחת משטר כזה של דיכוי.
המקרה של אל-עארג' מייאש ומדגים כיצד הכיבוד וההתאכזרות יכולים להפוך אנשים טובים לכאלו הרוצים לפגוע ולרצוח כדי להשתחרר מעול של כיבוד ודיכוי. לנו לא נותר אלא לנסות להמשיך את הדיאלוג והעזרה ולהראות לשכנינו ממול שיש גם אנשים שחושבים עליהם ועל מצוקתם.
________________________________________
עדכון 22.12.2018 מבלוג "ידידי וולאג'ה": לאחר בחירתו של ראש עיר חדש לירושלים ולאחר כמעט שנה מאז התחילו, חודשו העבודות להזזת מחסום עין יעל, תוך המשך הפגיעה בטבע ונוף ובצורה שאינה תואמת את מה שנמסר בעתירה. רשות הטבע והגנים ממשיכה להתעלם ומאשרת את המשך העבודות.
________________________________________________
¹ אפשר לראות את תצלום האוויר בראש הדף כדי לראות את הגבול המוניצפילי של ירושלים ואת תוואי גדר ההפרדה. ומפה נוספת בתחתית הפוסט. תודה לאביב טטרסקי על המפה ועל המידע בפוסט הזה.