חוות הדעת ה-149 באתר מתחתנים למען מתחתנים

 
חוות דעת חדשה. באתר מתחתנים למען מתחתנים ה-149 במספר.

לקראית חוות הדעת המלאה היכנסו לקישור

#הויה

חוות הדעת ה-148 ב"מתחתנים למען מתחתנים"

 

את החתונה של אנה וואדים ערכתי באשדוד, באוקטובר 2025. והם כתבו חוות דעת מצויינת באתר מתחתנים למען מתחתנים, אפשר לקרוא אותה בקישור כאן.

הם ההוכחה לכך שאין צורך ברבנו או בממסד הדתי על מנת לחגוג את ציון הקמת המשפחה ובכלל הצמתות החשובים ובכלל את החיים. לציין את המאורעות החשובים כאדם חופשי, אבל עם זהות יהודית חילונית ברורה. תודהלכם אנה וודים!

אם גם אתם תרצו טקס כלבבכם צרו עימי קשר.

רבנן צריכי נטירותא?

תמונה נוצרה באמצעות AI

אחת הסוגיות המעניינות הקשורות לפטור מגיוס חרדים לצבא מצויה בבבא בתרא ח' א': 

"אָמַר רַב יְהוּדָה: הַכֹּל לַאֲגַלֵּי גָפָא, אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא". 

מדובר בשאלת מיסים שגובים מהקהילה ושואלים האם כולם משלמים בשווה או שיש חריגים והקלות, במקרה הספציפי כולם משלמים לבניית שערי החומות, אפילו מיתומים גובים, אבל רבנן לא צריכי נטירותא, כלומר, חכמים אינם צריכים שמירה ולכן הם פטורים מתשלום זה. הסיבה שבגללה הם לא צריכים שמירה מפני ש"תּוֹרָה מַגְּנָא וּמַצְּלָא" (סוטה כ״א א:י׳).

תילי תילים של טיעונים נשפכו על מאמר זה בתלמוד לאורך הדורות, אני רוצה להתייחס לפרשנות אחת שנמצאת בשו"ת הרדב"ז הסיבה שראוי להזכירה היא משום שרוב הדיון ההלכתי בנושא הוא תיאורטי. כאן השאלה היא מעשית. ומתייחסת לנסיבות מציאותיות. השאלה שנתבקש הרדב"ז לתת עליה את דעתו (תשובות הרדב"ז, חלק ב', תשנ״ב):

"מחלוקת אשר נפל בירושלם בין הבעלי בתים ובין החכמים על ענין פריעת שומרי השכונה".

השו"ת הוא קובץ, שנאסף בכמה חלקים, מסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 כנראה מתחילת התקופה העות'מאנית. בירושלים חיו כ-200 משפחות יהודיות והמצב היה קשה, התרבו הגנבים. מעמד היהודים נשמר עוד מהתקופה הממלוכית ככבני חסות המשלמים מיסים לשליטים המוסלמיים, ע"פ "תנאי עומר". תלמידי החכמים מבקשים מפרנסי הקהילה לארגן שמירה, אבל לפטור אותם מתשלום שהרי יש עקרון הלכתי כזה. והתשובה של הרדב"ז בתמצית היא שבעלי הבתים בעצמם אינם מבקשים שמירה משום שהם אפילו יותר עניים מתלמידי החכמים שמודים שהם זקוקים לשמירה, כלומר, שהתורה והלימוד והתפילות, אינם מספיקים והם עצמם דורשים שמירה ודורשים שיממנו להם אותה, אבל הם אולי במצב טוב יותר מבעלי הבתים, והרדב"ז מלגלג עליהם ואומר: "כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור". אם באמת הם דורשים שמירה כי הם טוענים שהם צריכים אותה, הרי שוודאי שהם צריכים לשלם את דמיה. 

האם אפשר להסיק מכך על גיוס חרדים לצבא? אני חושב שכן.

והנה התשובה המלאה משו"ת הרדב"ז: 

"כבר ידעת דאמרינן בבבא בתרא אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא ואפי' מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא וזה מוסכם לא נפל בו מחלוקת אבל במס המוטל אקרקפתא דגברא הוא דאיכא פלוגתא אם חייבים הצבור לפרוע בעדם או לא וכבר נהגו לשמוע למיקול ופורעין הכל. אבל בנ"ד אפי' האומרים שאין החכמים חייבין לפרוע כסף גלגלתא מודים הם דחייבים החכמים לפרוע בשמירות דבשלמא היכא שהמלך או שר העיר מצוה להניח שומרים בכל שכונה ושכונה או שיצאו הם בעצמם לשמור כל אחד ואחד לילו בכי האי גוונא החכמים פטורים דלא בעו נטירותא ופורעין הבעלי בתים עליהם ואם צריכין לשמור בעצמם יצאו הם ולא החכמים דרבנן לאו בני מיפק באכלוסא נינהו א"נ שאין המלך מצוה ולא כופה אותם ובני העיר צריכים (לשמור) [לשכור] שומרים החכמים פטורים כדכתיבנא. אבל בנ"ד הבעלי בתים אומרים אין אנחנו צריכין שומרים כי עניים אנחנו והחכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים והם בעצמם מודים דבעו נטירותא היש מן הדין או כן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם ואי אמרה לא צייתינן ליה כי לקת מדת הדין אבל יכולין לכוף אותם שיעמידו שומרים אם דבר צריך הוא ויסייעו כולם כדתנן כופין בני העיר זה את זה וכו' ואע"פ שידעתי שיש חכמים שהם חלוקים על זה לעצמם הם דורשין ואין שומעים להם ומ"מ אל תטעה בדברי שלא אמרתי אלא בזמן שהבעלי בתים טוענין אין אנו צריכין שמירה אם לא יסייעו כולם והחכמים אומרים עכ"פ תעמידו שומרים בכה"ג אני אומר כופין אלו את אלו ואע"פ שיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור ומכל מקום מה שכתבתי נראה לי ברור בלי חולק ומכל מקום אם הדבר ברור שגם הבעלי בתים צריכין שמירה ואין טוענים כך אלא כדי שיסייעו החכמים עמהם בזה הדבר ברור שאם החכמים טוענים לא בעיא נטירותא א"נ דשתקו אינם חייבים לסייע אותם אבל אם הם מודים דבעו נטירותא וצועקים לאמר תעמידו שומרים הדבר ברור אצלי דחייבים לסייע עמהם דהודאת בעל דין כמאה עדים והא אמרו דבעי נטירותא וכ"ש במה שאני רואה בירושלם שנתרבה עין הגנבים בשביל החכמים שאין לבושם כלבוש הבעלי בתים ונראין מכובדים יותר מהם וכ"ש שיש בדבר ספק נפשות כאשר הוא מפורסם ואין ראוי שיהיה בדבר התרשלות והנראה לעניות דעתי כתבתי וכתב הרשב"א בתשובה על אחד שהיה פטור ממסים וארנונות דחייב לפרוע בפסי העיר משום דבעי נטירותא אף הכא נמי ת"ח אע"ג דפטורי ממסים וארנונית אי בעו נטירותא יהבי בפסי העיר".

מחשבות על אלול

תמונה נוצרה באמצעות AI

נתבקשתי לכתוב כמה הרהורים על חודש אלול עבור דף הפייסבוק של יהדות חילונית רבנים חילוניים והנה המאמר בנוסחו המקורי:

חז"ל גייסו חודש שלם, אלול, לטובת כניסה למצב נפשי של התבוננות עצמית. 

במקור גולי בבל מביאים איתם את לוח השנה המסופוטמי וחודש אֱלוּל מהמילה האכדית "אוּלוּלוּ" שמשמעותה קציר, היינו סיום עונת הקציר. שם החודש נזכר לראשונה בתנ"ך כמועד סיום שיקום חומת בית שני, בספר נחמיה ו', ט"ו: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל". אלול היה החודש השישי בלוח השנה שהתחילה בניסן. המהפכה של חז"ל כללה שינוי בלוח השנה כדי להתאים לרעיון המרכזי שרצו להעביר: המרכזיות של האדם ופנימיותו, הפניה ליחיד וקהילתו. לשם כך הפכו את תשרי לחודש הראשון ואלול לחודש האחרון. חז"ל מהנדסים שבכ"ה אלול נברא העולם ובא' בתשרי נברא האדם, בהשפעה בבלית כנראה. לא מועד לאומי, אלא מועד אוניברסאלי. זה לא הספיק להם והם מייעדם את מועדי תשרי, הסתומים בתורה, על מנת להופכם למועדים של שפיטה וקביעת גורל לשנה שמגיעה. ולשם כך הם מכניסים משמעויות חדשות לשם אלול. בתרגום התורה של אונקלוס לארמית, תורגם הפסוק על המרגלים "וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" (במדבר י"ג כ"א), ל-"וִיאַלְּלוּן יָת אַרְעָא". ואז אומרים שאלול בא מ"ִיאַלְּלוּן", כלומר, מוכנסת המשמעות של לתור, לחפש ולבקש שמתאימה בדיוק למועד של חשבון נפש. ומוסיפים על כך משמעויות חדשות כדי להעמיק את ההתרחקות מחגים חקלאיים פגאניים. אלול הוא ראשי תיבות מהפסוק בשיר השירים, ו', ג': "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי", בפרשנות הזו זהו הקשר בין אלוהים לאדם. הדבר הזה מתקבע בהלכה האורתודוקסית בסביבות המאה ה-16, למשל, בקיצור שלחן ערוך קכ״ח: 

"מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֵמָּה יְמֵי רָצוֹן. וְאַף כִּי בְּכָל הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה מִן הַשָּׁבִים אֵלָיו בְּלֵב שָׁלֵם, מִכָּל מָקוֹם יָמִים אֵלּוּ מֻבְחָרִים יוֹתֵר וּמְזֻמָּנִים לִתְשׁוּבָה, לִהְיֹתָם יְמֵי רַחֲמִים וִימֵי רָצוֹן, כִּי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, עָלָה משֶׁה אֶל הַר סִינַי לְקַבֵּל לוּחוֹת שְׁנִיּיּם, וְנִשְׁתֵּהָה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, וְיָרַד בַּעֲשָֹרָה בְּתִשְׁרִי, שֶׁהָיָה אָז גְּמַר כַּפָּרָה. וּמִן אָז הֻקְדְּשׁוּ יָמִים אֵלּוּ לִימֵי רָצוֹן, וְיוֹם עֲשִׂירִי בְּתִֹשְרִי לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִנְהָג בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל וְלַעֲשׂוֹת סֵדֶר יוֹם כִּפּוּר קָטָן, כְּדֵי שֶׁיָּכִינוּ לִבָּם לִתְשׁוּבָה. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּשַׁבָּת, מַקְדִּימִין לְיוֹם חֲמִישִּׁי שֶׁלְּפָנָיו. הָרַב אֲדוֹנֵנוּ רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב, וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל, לוֹמַר כִּי חֹדֶשׁ זֶה, הוּא עֵת רָצוֹן לְקַבֵּל תְּשׁוּבָה עַל הַחֲטָאִים שֶׁעָשָׂה בְּכָל הַשָּׁנָה. וְגַם רֶמֶז שֶׁגַּם עַל הַשְּׁגָגוֹת צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. עוֹד אָמְרוּ דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת, וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. וְכֵן אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. וְכֵן אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. רֶמֶז לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, שֶׁהֵם, תְּשׁוּבָה, תְּפִלָּה וּצְדָקָה, שֶׁצְרִיכִין לְהִזְדָּרֵז בָּהֶם בְּחֹדֶשׁ זֶה. וּמָל ה' וְגוֹ' רוֹמֵז לִתְשׁוּבָה. אֲנִי לְדוֹדִי וְגוֹ' רוֹמֵז לִתְפִלָּה, שֶׁהִיא רִנַּת דּוֹדִים. אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים, רוֹמֵז לִצְדָקָה".

המעבר ממועד חקלאי עם רמזים פגאניים לחודש של חיפוש, חשבון נפש ותשובה התקבע מהמאה ה-16 והתאים ככפפה ליד למקובלים של צפת שנדרשו למועדים מיוחדים בהם אפשר לדבר תוכחה מוסרית ישירות לנפש היחיד. שיא התוכחה הוא יום גזר הדין, יום הכיפורים, שהפך מיום טוב במשנה למועד של צום, סיגוף והיום הנוראי ביותר בשנה. חודש אלול מהווה אם כן פרודזדור של הכנה נפשית לקראת יום הדין - ראש השנה, ויום גזר הדין - עשרה ימים אחר כך. בערך באותה תקופה החל המנהג לקום בשחרית היום, או בחצות הליל, ללכת לבית הכנסת ולומר "סליחות". המהפכה החז"לית הקובעת מועד בשנה להתבוננות עצמית הושלמה.

מה הרלוונטיות לאדם היהודי, החילוני של חודש אלול על מנהגיו? חז"ל מספקים לנו השראה הומניסטית. הפניה היא ישירות לאדם. העול המוסרי מוטל על כתפי היחיד. שהרי אין בית מקדש. נסתיים הקשר הישיר לאל. אין נבואה. אין מלוכה, והיום גם אלוהים מת. האדם נדרש למועד שבו יוכל לעשות התבוננות עצמית וחשבון נפש על מה שעבר ולרצות לבצע את המלאכה היהודית העתיקה של "תיקון" לעתיד, וזו היא ה"תשובה". חז"ל קבעו שהתיקון החשוב ביותר הוא בין אדם לחברו. המיקוד הוא על האדם ועל סביבתו הקרובה. בתוך לוח השנה יש לנו תהליך מובנה כבר של אתחול הנפש, התבוננות עצמית, חשבון לקראת התיקון והשיפור העצמי הרצויים.

קטע מנאום ביאליק לפתיחת האוניברסיטה העברית

לכבוד מפגש מרח"ב שהתקיים ב 8.3.2024 , בנהלל נתבקשתי לשאת דברים קצרים ליחידה שניתנת תמיד, מכונה: "פרקי אימהות ואבות" ונועדה לתת קצת שאר רוח. התלבטתי איזה טקסט אפשר להביא בימים קשים אלו של מלחמה וחשבתי שאחד מהם הוא הנאום של ביאליק לפתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים. זה אינו מאמר אקדמי, אלא דברים שנאמרו בעל פה ואני מביא כאן את תמציתם, בשינויים קלים. 

כמו שאמר מזכ"ל האו"ם, לרגל מלחמת חרבות ברזל, ואני מסכים אתו לחלוטין, כל דבר נמצא בהקשר. כלומר: הדובר, המקום והתקופה. אנחנו בשנת 1925. בין מלחמות העולם. שנה לאחר שביאליק מגיע לארץ. בתחילת העלייה הרביעית - עליית גרבסקי, גל עלייה גדול בין 1924–1931, בו עלו כ-80,000 נפש, וירדו כ-20,000.

ביאליק מבקר בארץ כבר ב-1909 כדי לבדוק את התנאים לעליה, 6 שנים אחרי פרעות קישינב ואחרי "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" ו"עַל הַשְּׁחִיטָה". הוא מתאכזב מהביקור וחוזר לאודסה למרות קבלת הפנים שקיבל והתחנונים שיישאר. הוא לא אהב את ההמולה סביבו, לא אהב את האירועים והנאומים הטרחניים ובכלל לא חשב להיות אישיות ציבורית. הוא התאכזב מהארץ בצורה שמזכירה מאד את מרק טווין. ארץ שונה לחלוטין ממה שמציירים בדמיון או בספרות הקודש. למניה הוא כותב בצורה ישירה ש"אינו יודע מדוע נגע מראה הארץ עד נפשו רק במעט". ב"רק במעט" הזה הוא מרגיש כבר את השינוי ואת התחיה ומבין שמה שהיה לא יהיה כי ראה את הילדים דוברי העברית בארץ ורואה בעיני רוחו את צמיחת דמות הצבר האנטי גלותית, המתנשאת. ביאליק לא היה מהפכן, היה חסיד של הציונות הרוחנית של אחד העם, עד אז. כפי שכתבה חמוטל צמיר¹.

במשך הזמן הוא כבר משנה את גישתו וב-1916 הוא כותב את המאמר "הלכה ואגדה" שם כבר מבין את הצורך של העשייה לצד הרוח:

"יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית".

ב-1924 עולה ביאליק לארץ. ושנה לאחר מכן הוא מוזמן לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים שצוינה בטקס חגיגי ב-1 באפריל 1925 באמפיתיאטרון בהר הצופים. ההערכות מדברות על 7,000 -10,000 אורחים ומוזמנים שהשתתפו באירוע וביניהם נציגיהן של אוניברסיטאות בעולם. אגרות ברכה ממדינות רבות בעולם התקבלו לרגל פתיחת האוניברסיטה. על בימת עץ, בלי מיקרופון או אמצעי הגברה אחר, נאמו בזה אחר זה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית יושב ראש הטקס, הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה); הלורד בלפור; הנְציב העליון לארץ ישראל סֵר הרברט סמואל וביאליק.

הנאום של ביאליק בן כ-2300 מילים היה יוצא דופן אצל ביאליק משום שביאליק, לעדותו, לא אהב שימוש במליצות, לא אהב פומפוזיות. היה ניגוד בין ביאליק האישי ללאומי. אפילו את הנאום הוא מתחיל במילים: "קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל שהם". אבל מצד שני זה: "יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו". הוא מדגיש שני ממדים מושגיים: "התורה", כלומר ההיבט הרוחני, תיאולוגי שעליו שמרנו לאורך כל הדורות לעומת ההיבט הארצי, החומרי. ואז הוא עושה סינתיזה שלהם במושג "תרבות", בפסקה שבעיני היא החשובה ביותר בנאום:

"...בלי בית-מולדת ממשי ובלי רשות היחיד לאומית, שהיא כולה לנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי א"י, ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג "תרבות" במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי "תורה". באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו".

הרבה ניגודים אצל ביאליק. למשל: הוא כותב לילדים אבל אין לו ילדים, הוא מסתייג מפומביות אבל מתפקד כאיש ציבור שעולים אליו לרגל, הוא לא אוהב נאומים פומפוזיים אבל הוא נושא כאלה, בשיריו יש את הייסורים האישיים מול הכאב הלאומי, שורש נשמתו גלותית אבל תודעתו לאומית מתחדשת. הוא נפש עתיקה בעולם מודרני של לאומיות כפי שכותבת חמוטל צמיר². למרות הניגודים ביאליק הוא איש של חזון שמבין שהמעבר לקיום לאומי מודרני מצריך יצירה תרבותית חדשה.

נדרשתי לדברים האלה דווקא היום בעת המלחמה משום שביאליק, לפני כמעט מאה שנה, ממשיך להיות רלוונטי. בעקבות האיום על זהותנו הלאומית והקריאות במערב לשחרר את פלסטין "מהנהר עד הים",  יש הרוצים להחזיר אותנו לעידן שלפני הלאומיות, לעידן של דתיות ומלוכנות. דווקא ביאליק מאפשר פוזיטיבית את מילוי "הריק" הלאומי על ידי התמרה של הרוחניות העתיקה לתרבות יהודית חדשה, סינתזה בין הרוח למעשה. 

אנחנו, כרבות ורבנים חילוניות וחילוניים עושים בדיוק את הדברים האלה ובמובן הזה, לתחושתי, אנחנו ממשיכים את הרוח של ביאליק ביצירה תרבותית חדשה. והנה עוד טקסט שהוא נושא בנאום לרגל ועידת התרבות העברית באמריקה, שנה אחרי.

עבודת התרבות איננה עבודת הכלל, כי אם עבודת-הפרט. צריך שיווצר "שלחן-ערוך" או "אורח-חיים" ציוני, שעל פיו יחיה כל הדוגל בשם התחיה העברית... אין אני, במובן ידוע, יהודי דתי, אך שמח אני גם בחנוך דתי. אנו באים להוסיף, ולא לגרוע, אולם גם כאן בתנאי, שתורתנו לא תהפך לדוגמה יבשה וקרה, אלא תהיה תורת-חיים. ומתפלא אני על התנגדותם של רבנים לפעולה זו שאתם פותחים בה. אולם אין להתפלא כלל על ה"ראביים" הידועים, שיצאו אף הם כנגד, ה"רביים" האלה יראים מפני פריחתה של התרבות העברית בארץ זו, שמא תראה קטנותם לאורה… ממערב אירופה באו אלה עם ה"כבודה" הרוחנית שלהם, ומה הוסיפו? איזו תורות חדשות, איזה רעיונות חדשים ומקוריים? – לא כלום". ("ארח חיים" ציוני / חיים נחמן ביאליק בועידה לתרבות עברית באמריקה, אדר תרפ"ו, 1926.)

תפילה חילונית לשלום המדינה 2023

צילום: נרדי גרין

לרגל 75 שנות המדינה ובמיוחד לרגל המחאה אני מביא שוב את התפילה החילונית לשלום המדינה שהעליתי לפני 15 שנה. כמעט ולא נערכו בה שינויים. אני חושב שגם בחלוף הזמן היא נותרה רלוונטית. צריך לזכור שהתפילה הדתית לשלום המדינה אינה עתיקה, אלא חדשה. היא אינה קדושה, אלא מקודשת בידי אדם. היא לא ירדה משמיים, אלא נכתבה בידי בני תמותה. היא אינה מייצגת את כלל היהודים אלא עמדה פוליטית מסוימת. הגיע הזמן לתפילה חילונית לשלום המדינה, הראויה להיאמר בפי כל.

הנה נוסח מתוקן ומנוקד, לתפילה חילונית לשלום המדינה, לכבוד יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל. לשימושכם בערב יום העצמאות ובמנגלים: 

        

           תְּפִלָּה חִלּוֹנִית לִשְׁלוֹם הַמְּדִינָה / הָרַב נָרְדִי גְרִין

שֶׁתְּהֵא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת ע"ה לְעַצְמָאוּתָהּ, לִכְלֵי רָאוּי לְחַיִּים טוֹבִים לְכָל תּוֹשָׁבֶיהָ. 

שֶׁיִּשְׂרְרוּ בָּהּ הָאַהֲבָה, הָרֵעוּת וְהָאַחְוָה, 

שֶׁיִּרְחֲקוּ מִמֶּנָּה שִׂנְאָה אֵיבָה וְקִנְאָה. 

וַתִּמָּלֵא רֹגַע, שָׁלוֹם, שַׁלְוָה וְשִׂגְשׂוּג. 

מִי יִתֵּן וְתָמִיד תְּהֵא אוֹר לַגּוֹיִים. 

שֶׁנַּגְשִׁים בִּמְלוֹאוֹ אֶת חֲזוֹנָם שֶׁל מְיַסְּדֶיהָ כְּפִי שֶׁנֻּסַּח בִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת:

"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת".

בְּרוּכִים עוֹשֵׂי הַשָּׁלוֹם וְהַחוֹתְרִים לְדוּ קִיּוּם בֵּין הָעַמִּים.

בְּרוּכִים הַשּׁוֹמְרִים עַל הַחֹפֶשׁ וְהַדֵּמוֹקְרַטְיָה.

בְּרוּכִים הַשּׁוֹקְדִים עַל בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה. 

תְּחַזֵּקְנָה יְדֵי הַמְּגִנִּים בְּעֹז וּבִגְבוּרָה.

מִי יִתֵּן וְיָשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַנֶּעֱדָרִים. 

בְּרוּכִים אַתֶּם תּוֹשָׁבֵי הַמְּדִינָה הַמְּקַיְּמִים אֶת הַמְּדִינָה בְּאֶבְרַת חַסְדֵיכֶם, וּבְיָגִיעַ כַּפֵּיכֶם. שִׁלְּחוּ אוֹרְכֶם וַאֲמִתְּכֶם לְרָאשֵׁי הַמְּדִינָה, שׁוֹפְטֶיהָ וְנִבְחָרֶיהָ, וּתְקָנוּם בְּעֵצָה טוֹבָה לְנַהֵל אֶת הַמְּדִינָה בְּיֹשֶׁר, בַּהֲגִינוּת וּבְאַהֲבָה.

בָּרוּךְ עֲמַל כַּפָּיו שֶׁל הָאָדָם הַיּוֹצֵר, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיַּמְנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה, לִחְיוֹת בִּמְדִינָתֵנוּ.

אָמֵן סֶלָה!

תפילה חילונית לשלום המדינה 2021

צילום: Pixabay

התפילה הדתית לשלום המדינה אינה עתיקה, אלא חדשה. היא אינה קדושה, אלא מקודשת בידי אדם. היא לא ירדה משמיים, אלא נכתבה בידי בני תמותה. היא אינה מייצגת את כלל היהודים אלא עמדה פוליטית מסוימת. הגיע הזמן לתפילה חילונית לשלום המדינה, הראויה להיאמר בפי כל.

לפני 13 שנה העליתי לראשונה את התפילה החילונית לשלום המדינה, שערכתי, לבלוג. הנה נוסח מותאם לימינו, מתוקן ומנוקד, לתפילה חילונית לשלום המדינה, לכבוד יום העצמאות הקרוב למדינת ישראל. לשימוש הכל:

תְּפִלָּה חִלּוֹנִית לִשְׁלוֹם הַמְּדִינָה / הָרַב נָרְדִי גְרִין

שֶׁתְּהֵא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת ע"ג לְעַצְמָאוּתָהּ, לִכְלֵי רָאוּי לְחַיִּים טוֹבִים לְכָל תּוֹשָׁבֶיהָ. 

שֶׁיִּשְׂרְרוּ בָּהּ הָאַהֲבָה, הָרֵעוּת וְהָאַחְוָה, 

שֶׁיִּרְחֲקוּ מִמֶּנָּה שִׂנְאָה אֵיבָה וְקִנְאָה. 

וַתִּמָּלֵא רֹגַע, שָׁלוֹם, שַׁלְוָה וְשִׂגְשׂוּג. 

מִי יִתֵּן וְתָמִיד תְּהֵא אוֹר לַגּוֹיִים. 

שֶׁנַּגְשִׁים בִּמְלוֹאוֹ אֶת חֲזוֹנָם שֶׁל מְיַסְּדֶיהָ כְּפִי שֶׁנֻּסַּח בִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת:

"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת".

בְּרוּכִים עוֹשֵׂי הַשָּׁלוֹם וְהַחוֹתְרִים לְדוּ קִיּוּם בֵּין הָעַמִּים.

בְּרוּכִים הַשּׁוֹמְרִים עַל הַחֹפֶשׁ וְהַדֵּמוֹקְרַטְיָה.

בְּרוּכִים הַשּׁוֹקְדִים עַל בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה. 

תְּחַזֵּקְנָה יְדֵי הַמְּגִנִּים בְּעֹז וּבִגְבוּרָה.

מִי יִתֵּן וְיָשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַנֶּעֱדָרִים. 

בְּרוּכִים אַתֶּם תּוֹשָׁבֵי הַמְּדִינָה הַמְּקַיְּמִים אֶת הַמְּדִינָה בְּאֶבְרַת חַסְדֵיכֶם, וּבְיָגִיעַ כַּפֵּיכֶם. שִׁלְּחוּ אוֹרְכֶם וַאֲמִתְּכֶם לְרָאשֵׁי הַמְּדִינָה, שׁוֹפְטֶיהָ וְנִבְחָרֶיהָ, וּתְקָנוּם בְּעֵצָה טוֹבָה לְנַהֵל אֶת הַמְּדִינָה בְּיֹשֶׁר, בַּהֲגִינוּת וּבְאַהֲבָה.

בָּרוּךְ עֲמַל כַּפָּיו שֶׁל הָאָדָם הַיּוֹצֵר, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיַּמְנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה, לִחְיוֹת בִּמְדִינָתֵנוּ.

אָמֵן סֶלָה!

שאלת רב: האם אפשר לגייר קטין ללא ברית מילה

 שאלה: אני בת לאב יהודי, גדלתי בארץ, נישאתי ללא יהודי ויש לנו ילד בן 5. במסגרת גיור רפורמי שאני עוברת הרב המליץ לנו לגייר את בננו, כאופציה ואני גם רוצה שיתגייר כחלק מתהליך רוחני שאני עוברת. אבל, במסגרת ההסכם שיש לתנועה הרפורמית עם המדינה הוא יהיה חייב לעבור ברית מילה. בן זוגי ואני מתנגדים לברית המילה. האם יש אפשרות לגיור ללא ברית מילה?

תשובה: הדילמה מובנת, מה עוד שקיומה של עורלה אינה מורידה כהוא זה מיהדותו של אדם, היא רק יכולה למנוע ממנו להתגייר. במדינת ישראל על מנת שגר יקבל מעמד רשמי במרשם האוכלוסין כ"יהודי" יש חובה לקיומה של ברית המילה. 

בעיני ההלכה החילונית, אין חובה בכלל בתהליך גיור משום שההחלטה על זהותו של אדם היא ההגדרה העצמית שלו ולכן יש מה שנקרא: "אימוץ" של אדם אל התרבות בעקבות שינוי בהגדרתו העצמית. לכן, כל עוד את מוכרת כאזרחית מדינת ישראל וגם הוא יוכר כאזרח בעקבותייך לאחר עיבוד כל הבקשות, הרי שאין בכם שום פסול. אתם בני אדם שלמים ותוכלו לבחור את דרככם בחיים. אף אחד לא יכול להטיל בכך ספק ואין לכם ממה לחשוש.

אין אפשרות לגיור רשמי ללא קיומה של ברית מילה, לצערנו הרב. אחת האופציות היא לשקול את הדחייה של התהליך עד להגעתו של הילד לגיל שבו הוא מודע למעשיו ויכול לבחור אם ירצה להתגייר ולעשות ברית מילה. מהצד השני, אין חובה כלל להתגייר, או להתנתח לשם כך.

אני מאחל לכם בחירה מוצלחת ומועילה וחיים מלאים ומאושרים.

ל"ג בעומר - הנחיות מנהל החינוך בירושלים

כבר אמרתי בעבר שאין צורך לחגוג את ל"ג בעומר עם מדורה, או בכלל. אבל מכיוון שקשה לשרש מסורת שנתקדשה, ראוי לפחות לשים לב לכמה כללים לשמירת איכות הסביבה ושיפור החוויה. את הכללים הבאים פרסם מנהל החינוך של עיריית ירושלים וזה פשוט מצוין. לגזור ולשמור.

שאלת רב - צורת טבעת הקידושין

שאלת הרב שקיבלתי הפעם, מזוג שאני עומד לסדר את קידושיהם, נוגעת לשאלת צורת טבעות הקידושין.

שאלה אמנם פשוטה, אבל כבר נשאלתי שאלה הזו פעמים רבות ולכן אני מעלה אותה. שואל נ', החתן:

"רציתי לשאול לעניין הטבעות, האם יש בעיה בחריטה פנימית בתוך הטבעת?"

בהלכה הדתית אפשר לקדש בשווה פרוטה. המנהג של טבעת הקידושין הוא מנהג שהועתק ממנהגי הגויים והתפתח לאחר קביעת מהות הקידושין. במאה ה14 בערך היו נהוגות טבעות  מפוארות עם מבנים ופיתוחים. אבל בתקופה המודרנית התקבע המנהג שעיצוב הטבעת צריך להיות פשוט, בדרך כלל טבעת זהב או כסף חלקה ותמה שאין עליה פיתוחים, חריטות ועיצובים. מטרת העיצוב הפשוט של טבעת הקידושין ביהדות היא שהכלה תוכל להעריך נכון את שווי הטבעת. הנימוק הוא שאם הכלה תחשוב שהטבעת שווה יותר מערכה האמיתי יש חשש שרק מתוך מחשבה זו הסכימה להינשא, ויהיו אלה נישואי טעות. מכיוון שבטקסים שאני עורך מדובר בחתונה ברוח יהודית-חילונית אין בכלל מובן של קניין והקדש, אלא הקדשה שוויונית והדדית בין הכלה לחתן, ולכן אין חשש למקח טעות. כל טבעת היא טובה.

ההלכה החילונית אומרת שהטבעת היא חפץ סימבולי בלבד, הסמל הוא ההקדשה ההדדית ולכן טוב כל חפץ וכל טבעת אפילו אם זו טבעת פלסטיק פשוטה.

שאלת רב - כיסוי כתפיים בחופה לנשים

ט', כלה לה אני עורך טקס נישואין שלחה את השאלה הבאה שחשבתי שכדאי להעלות משום שזו אינה הפעם הראשונה שאני נשאל:

"שלום, רציתי לשאול אם מתחת לחופה האמהות צריכות ללבוש כיסוי כתפיים או שזה לפי בחירתנו?"

לפני שנתייחס לתשובה אביא את ההלכה הדתית והלכות הצניעות שהן הבסיס לשימוש בהוראות משטור הלבוש של נשים. הלכות אלה קובעות שיש חלקים מגוף האישה שחייבים להיות מכוסים בכל עת. וודאי שבטקס פומבי בו עומדים בפני אנשים. בתפיסה ההלכתית, מחשופים וכתפיים חשופות אינם צנועים ולעיתים הרב שמסדר את הקידושין מעיר לנשים בחופה, המהדרין אפילו מפרידים בין נשים לגברים במעמד החופה. הינומה על פניה של הכלה גם היא סמל לצניעות. אין חובה לפריט לבוש מסוים, אלא אמירה כללית שיש להתלבש "בצניעות". המשמעות העכשווית של "צניעות" במובן זה הוא כיסוי גופן של נשים ככל הניתן, דבר שלעיתים מנוגד לצו האופנה, האומר שצריך לחשוף את גופן של נשים ככל הניתן. ולכן נשים מוצאות פתרונות ביניים שמכסים טפח ומגלים טפחיים. לעיתים העליונית היא שקופה או שלאחר החופה מורידים את העליונית שמכסה את הכתפיים. בעיני זו צניעות מעושה, מלאכותית ומזויפת.

ההלכה החילונית אומרת שכל אחד אחראי על הגוף שלו, על הראש ועל הכתפיים ועל שאר האיברים. כלומר, מה ללבוש בחופה זוהי בחירה אישית המוכוונת על ידי טעם אישי ומנהג המקום. יתירה מכך, הרב אינו יועץ אופנה ולא יכול להורות מה ללבוש, איך ללבוש ומתי ללבוש. צריך להתלבש לחופה כמו שמתלבשים לאירוע חגיגי, לא כדי לרצות מישהו שאינו קשור לאירוע. והכי חשוב להרגיש נינוח וטבעי, ולהיות בשמחה ובאהבה כדי לשמח את הזוג.

בשם השם נעשה ונצליח, מה זה?

בריאת האדם, מיכלאנג'לו, תחילת המאה ה-16
פרסקו בקאפלה הסיסטינית בותיקן ברומא

בעל מקצוע חובש כיפה שאליו הלכתי לאחרונה, שאל אותי למשלח ידי. אמרתי לו שאני רב חילוני וגם הפניתי אותו למרשתת על מנת להתרשם. והוא החל לדבר אתי דברי תורה ובין השאר הוא פלט את הביטוי שמתמיה אותי תמיד: "בְּשֵׁם הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ". שאלתי אותו מהיכן הציטוט? הוא לא ענה כי ברור שאין שום מקור לביטוי הזה. 

הביטוי אינו נזכר במקורות ואם יש התייחסויות לביטוי הרי שמסתכלים עליו כאל פתגם, או אמרת כנף, ללא חשיבות. עד כדי כך שדף שנכתב עליו המשפט אינו טעון גניזה.

למה הכוונה במשפט הזה? שהרי אין אפשרות בהלכה הדתית לדבר בשם האל. אני מניח שבתרבות העממית זו אמירה בסגנון של "בעזרת השם". אבל יש הבדל סמנטי קטן בין בשם השם, לבין בעזרת השם. כאשר אומרים בעזרת השם אולי מייחלים לסיוע עליון למעשי אדם באופן כללי, כאשר אומרים "בשם השם", המשמעות היא שהאדם הדובר הוסמך על ידי רשויות עליונות להעביר מסר. אם היינו שואלים לדעתו של ישעיהו לייבוביץ' על שתי האמירות הרי ששתיהן הן חילול השם משום שזו חוצפה לזמן רשויות עליונות לסייע בפעולות האדם, קל וחומר לדבר בשמו. זו עבירה ברורה על הדיבר השלישי מעשרת הדיברות: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".

יחד עם זאת יש מקורות במקרא שמזכירים דיבור בשם יְהוָה. למשל בתקופה שבה הייתה נבואה, אלוהים הסמיך אנשים ספציפיים לדבר בשמו, גם אם לא נראה שמעשיהם היו מוסריים במיוחד. כך למשל נאמר על אלישע, שיורש את אליהו בתפקיד הנביא, במלכים ב'  כ"ד: "וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה", הוא מקלל נערים שצחקו על הקרחת שלו וסופם שהם נטרפים על ידי דובים.

גם בני המעמדות הנבחרים, הלוויים והכהנים יכולים לדבר "בשם" כך למשל כתוב בדברים כ"א ה': "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע". מדובר במתן תוקף אלוהי לעריפת ראש של עגלה ככפרה על רצח, במקרה שלא נמצא הרוצח. 

בתהלים מוזכר הביטוי הכי הרבה פעמים למשל בתהלים קי"ח כ"ו: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהוָה'". הכהנים מקבילים את פניהם של עולי הרגל המביאים את הביכורים לבית המקדש וכשותפים לדירה יכולים לדבר בשמו של השותף הנוכח נעדר.

אבל הגם שנבואה פסה מישראל ואין יותר בית מקדש השימוש בביטוי: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה" הוא ביטוי בו משתמשים רבות למשל בפשקווילים ובכרזות שבהם יש כינוס עם רבנים חשובים בחברה החרדית, ולעתים מעל שער  הכניסה לבית כנסת וכדומה.

השימוש ב"בַּשֵּׁם הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ" הוא כנראה שדרוג של התקופה המודרנית ולטעמי מבטא השפעה נוצרית על היהדות. בנצרות הקתולית יש דיבור בשם האל, כהני הדת (הכמרים) מוסמכים לדבר בשמו ואף לבצע מה שמכונה "סקרמנט" - העברה של החסד האלוהי מהשילוש הקדוש אל האדם. בטקסים שונים אומרים כהני הדת הקתוליים מפורשות את הביטוי: "בשם האב, הבן ורוח הקודש", המבוסס על הברית החדשה בהַבְּשׂוֹרָה עַל פִּי מַתּי, כ"ח 9: "עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" ובלטינית: "In nomine Patris, et Filii, et Spiritus Sancti" ולאחר מכן תורגם לאנגלית "In the name of", ובעברית "בְּשֵׁם" (ולא "לְשֵׁם"). 

ההשפעה הנוצרית הזו של דיבור בשם ישויות עליונות היא רק קצה הקרחון של ה"קתוליזציה של היהדות" בעת המודרנית, יחד עם הפיכתם של רבנים לקדושים בעלי תכונות של יכולת העברת קדושה (חסד) אל האדם. דוגמאות לכך ניתן למצוא בפולחן הקדושים, הסגידה לרבנים המכונים "באבא" או כאלה שיש להם כוחות אבחון, ייעוץ וריפוי מיוחדים וזוכים לכינויים כמו: "הרנטגן", "ה-MRI", וכדומה. ויש ביכולתם להעביר קדושה אל חומרים דוממים כמו קמעות, מים או שמן שניתן לבקבק ולמכור לכל המרבה במחיר.
את עקבות היהדות הקתולית הזו ניתן למצוא גם בטקסים שונים ובביטויים  הרווחים בלשון יומיום, גם אצל שחקני כדורגל, כדוגמת "בַּשֵּׁם הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ".

עמוס עוז שלי

כל אחד ועמוס עוז שלו במאות אלפי מילים שנשפכו כהספד בסוף השבוע על מותו של הרב הראשי לחילוניים, עמוס עוז זצ"ל. גם אני אביא את עמוס עוז שלי מתוך: "באור התכלת העזה" (1979, הוצאת ספרית הפועלים הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר). קטע קצר מהרשימה "ארץ מולדת" מאוקטובר 1967:

"בשם יהודי אני קורא למי שרואה עצמו יהודי וכן למי שנאלץ להיות יהודי. יהודי הוא אדם המודה ביהדותו. מודה בפני הרבים. הרי זה - בדרך כלל - יהודי מתוך בחירה. מודה בפני נפשו בלבד, הרי זה יהודי מתוקף גורלו. אינו מודה בשום קשר אל העם היהודי, לא ברבים ולא בסתר ייסוריו, אין הוא יהודי אף אם ההלכה רואה אותו כיהודי מפני שנולד לאם יהודייה. יהודי, לפי גרסא לא הלכתית זו, הוא כל אדם הבוחר בשותפות-גורל עם יהודים אחרים או נדון לשותפות גורל כזו. ועוד: להיות יהודי, משמעו כמעט תמיד לקיים יחס נפשי אל עברם של היהודים. ויהי יחס של גאווה, או של מועקה, או של גאווה עם מועקה, ויהי בושה ויהי מרי, ויהיה גאווה או געגועים. ועוד: להיות יהודי, משמעו כמעט תמיד לקיים יחס אל ההווה היהודי: ויהי היחס הזה חרדה או בטחון ויהי גאווה על הישגיהם של היהודים או בושה על מעלליהם או רצון עז להטות אותם מדרכם או צורך נפשי להיצמד אל דרכם. ואחרון להיות יהודי, פירושו לחוש כי במקום שבו רודפים יהודי על היותו יהודי מתכוונים אליך.

..אינני יושב כאן כדי לחדש ימינו כקדם ולא כדי להשיב עטרה ליושנה הנני חי כאן מפני שרצוני לחיות כיהודי חופשי".

והנה עמוס עוז נואם באנגלית על היהדות שלו

שיימיניג לא עזר, אז עושים מעשה רמייה

לפני יותר משנתיים, במסגרת מלחמת הרבנות בסרבני גט, במיוחד בעודד גז, הוכנס כלי דיגיטאלי חדש - השיימינג. אבל כלים מודרניים לא יעזרו ולכן היה צורך לחזור למאגר הנשקים היותר קונבציונליים שיש להלכה הדתית - "הפקעת קידושין".

לכאורה, היה ניתן לשבח את בית הדין הרבני ולומר שהוא גמיש, ההלכה גמישה, איזה יופי, מצאו פתרון במסגרת ההלכה. אבל, חייבות להישאל שאלות משום שמדובר בבית דין במדינת ישראל. לא מדובר במסגרת פרטית וולונטרית. זהו פסק דין עם חשיבות גדולה.

הפקעת קידושין נעשית במקרים קיצוניים בהם יש ספק באחד מהמרכיבים המשפטיים של הנישואין למשל בעדים שהובאו כדי לחתום על הכתובה ולהיות עדי קידושין. ואכן נמצא ה"אקדח המעשן". על עד אחד מתוך השניים שחתמו על הכתובה נכתב בעיתונות:

העד גדל בבית דתי והתחנך במוסדות מתאימים, אך לימים עזב את הדת ובזמן חתונתם של בני הזוג גז "חי חיים המנוגדים באופן מוחלט וברור לתורה ומצוות" - חילל שבת ברבים ואף עבד בסופי שבוע, קיים יחסי אישות מלאים עם נשים ובעדותו לבית הדין אמר: "הייתי מודע לאיסור נידה, אבל זה לא הפריע לי". "אל בית הדין הגיעו בנוסף שניים מחבריו לדירה, שהעידו על חילול השבת המלא שלו ועל העובדה שהיה 'פרוץ בעריות', כהגדרת ההלכה", נכתב בהודעה. "אחד מהעדים סיפר כי באחת הפעמים אף קיים יחסי מין עם אחת מ'חברותיו' כשהדלת חצי פתוחה והם נמצאים מחוץ לחדר בסוג של פרהסיה".

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא איפה הייתה הרבנות במשך שנתיים? מה לא ידעו שהעד אינו כשר? למה נדרש זמן רב כל כך? שאלה נוספת היא האם יפורסם פסק הדין? כרגע, פורסמו רק שברירים מתוכו כדי לספק את התקשורת. אם יפורסם פסק הדין הרי שמה שיקרה זה שהרבנות תעשה שיימינג על שיימינג. שמו של העד יוכפש ברבים, הפעם.

אבל בואו נניח שאותו העד הסכים מראש לשתף פעולה עם התעלול המחוכם הזה כדי לשחרר את אשתו של עודד גז. השאלה הנשאלת היא האם לא תפקידו של מסדר הקידושין, הרב שערך את טקס הנישואין לבדוק את כשרותם של העדים? הרי ברור לחלוטין שהעד הזה היה עובר עבירה. מסתבר שבפלגים חרדיים זו המלצה להביא עדים פסולים מלכתחילה. וכבר פורסם ב"כיכר השבת" ב-2012, וגם ב Ynet, וגם בסרוגים, שבשיעורו השבועי של הרב יעקב יוסף ז"ל, שבחתונות חילוניות מומלץ להביא עדים פסולים. וכך נכתב בדיווח:

רב שהולך לסדר חופה וקידושין ויודע שמדובר בזוג שאינו ושומר תורה ומצוות, עליו לקחת עדים קרובי משפחה. העדים צריכים להיות אב ואח של החתן והכלה, כדי שהעדים יהיו פסולים והקידושין לא יהיו תקפים על פי ההלכה. ומי שיש לו עדים עם אינטרנט לא מבוקר, דינם כעד פסול.

כלומר, הכלי הזה של הפקעת קידושין, לא רק שקיים במאות שנות הלכה, אלא בתקופה המודרנית הופך להיות כלי בידי פוסקי ההלכה כדי להשתמש בו למפרע.

אצל הדתיים-לאומיים, שלוקחים את ההלכה הדתית ברצינות, לא מתייחסים לפעלול הזה בסלחנות וכבר כתב על כך הרב אמנון בזק, ר"מ ישיבת הר עציון ומרצה לתנ"ך במכללת הרצוג שזהו מעשה חמור של הונאה ורמאות. וכי: 

הרב מחויב לעשות את תפקידו ביושר ובאמונה, ולחתן את בני הזוג כדת וכדין. אם אכן הרב מבקש לדאוג לעתיד, מתוך חשש שמא בני הזוג יבגדו זה בזה, מן הראוי שהוא יקדיש זמן לשוחח עם בני הזוג על חשיבות הנאמנות שביניהם, על הדרכים לשמור על הזוגיות ועל האמצעים למנוע מצב עתידי של התנהגות לא-מוסרית של אחד מבני הזוג כלפי האחר.

אכן מילים קשות, אבל זהו המצב הנתון שבו ההלכה היא חלק מהחוק במדינת ישראל. בין אם אתה אשה או גבר, כאשר אתם נישאים ברבנות הראשית כדמו"י, האיש הופך להיות "הבעלים" של האישה, במצב זה היא נתונה לגחמות של "בעלה". לא רק אלא גם של ההלכה ושל בית הדין הרבני. ידוע מראש שתאורטית יכול להיות שהאישה תהיה מסורבת גט. ידוע לכל שאי אפשר לכפות מתן גט מהגבר, רק ללחוץ על אדם. ולכן אם את/ה לא רוצים להיות במעמד סירוב גט פשוט אל תתחתנו ברבנות. ולכן, זו אחריותם של הנישאים גם כן.

על נישואין ברבנות יש זה מכבר מדבקה, כמו שמשרד הבריאות שם על סיגריות: "אזהרה! העובדות מוכיחות שנישואים ברבנות יובילו למפח נפש". ולאחר שהתחתנתם ברבנות אל תתפלאו. 

הפתרון צריך להיות שמדינת ישראל תאפשר דרך כניסה ויציאה שוויונית מזוגיות, לא יכול להיות שבמאה ה-21 החוק בישראל יתיר לצד אחד שרירות לב בפרוק שותפות זוגית.  ולא יכול להיות שפתרון מקרה כזה יהיה על ידי גנבת הדעת ורמייה. חייבת להיות הפרדת דת מהמדינה.

לא למסלול משני לנישואין אזרחיים

ב-15.2.2018 התפרסמו בYnet יהדות, כנראה לרגל יום המשפחה, נתונים לגבי נישואין, ידועים בציבור, נישואין אזרחיים וידועים בציבור שלוקחים משכנתא יחד. יחד עם הנתונים הללו הובאה עמדת הציונות הדתית המתונה של "נאמני תורה ועבודה" ורבנים אורתודוכסיים מהיותר מתונים, בקרב רבני צהר ובציונות הדתית וגם טוענות רבנות. המסר העיקרי הוא שערכי הדמוקרטיה קודמים לערכי ההלכה, כאשר מדובר בזכות להקים משפחה ולהינשא.

אך יש לשים לב, מה שמדאיג אותם יותר היא העמדה ההלכתית של התנגדות ליצירת המעמד של הידועים בציבור מחשש ממזרות ובעיות הלכתיות אחרות.

שתי הבעיות האלה של הפגיעה בזכויות אדם והפגיעה ההלכתית מביאה את הדוברים לפתרון של מסלול נישואין אזרחיים. אבל לא נישואין אזרחיים בצורה גורפת, אלא "מסלול משני" כפי שמכנה אותו הרב יובל שרלו.

כתבתי כאן פעמים רבות את דעתי בנושא שיטת "המסלולים" בנישואין. אסור שיהיו מסלולים, זהו מתכון לאפליה ופגיעה נוספת בזכויות ומעמד של אנשים. מהו ההגיון ביצירת מסלול עיקרי של נישואין שייחשב כמועדף ולצידו יהיה כסרח עודף, מסלול לחילוניים.

האם נדרש להציג תעודת זהות ובה יהיה רשום "נשוי, אבל...", כלומר, בן אדם שמעמדו המשפחתי פגום בגלל שנישא במסלול "משני".
אז שרלו, באמת תודה לך, אבל לא תודה. עדיף להשאיר את המצב הקיים ושיהיו מסלולים אלטרנטיביים מאשר להפוך לסרח עודף.

אם באמת הרבנים הנכבדים דואגים לזכויות הפרט ולדמוקרטיה יש להנהיג מסלול אחד לנישואין אזרחיים, שוויוני לכולם. בין אם אתה יהודי, נוצרי, מוסלמי, חילוני, או דתי. הרישום יהיה אחיד, הטקס שבו אדם יבטא את כניסתו לברית הנישואין יהיה נתון לבחירה על פי השקפתו ואמונתו. ועל כך אפשר לקרוא בהרחבה כאן.

בר מצווה ברוח חילונית שוויונית בכותל המערבי

לאחר טקסי בר ובת מצווה שערכתי לאחרים, הגיע זמן בר מצווה לבני בכורי נדב, שהגיע לגיל מצוות. כמובן שבדרך לחגיגות היו החרדות של מה יבחר לעשות. אחד העקרונות החשובים בתפיסה החילונית הוא הבחירה החופשית, שואלים את הנער לרצונו.

ברקע יש את קבוצת השווים שלו ואת הנורמות לעריכת טקסי בת ובר מצווה.

נדב מנחה את הסיור
צילם: נעם תור

מכיתה ו', כאשר הבנות בשכבה היו בנות מצווה, הוא הלך אחת לשבוע או לשבועיים למועדון ריקודים כדי לחגוג "בת מצווה". כמובן שלא הייתה אף בת מהכיתה או מהשכבה או מהחברים של נדב שההינה לעלות לתורה באיזשהו זרם יהודי, או לעשות משהו שונה. הבנים, בחטיבת הביניים עלו לתורה בצורה אורתודוקסית, בדרך כלל בשילוב של מסיבה, או במלון שיש בו גם בית כנסת וגם אולם אירועים או בבית כנסת עם אולם אירועים או מסעדה בקרבת מקום.

היו אם כן שתי ברירות - האחת ללכת בעקבות כולם ולעשות טקס אורתודוקסי, או לבחור בדרך החילונית הומניסטית שעיקרה הוא בחירת מטלה של אחריות ובגרות שיכולה להיות סביב הפרשה בתורה, אבל יכולה להיות גם שונה.

כבר שנה לפני המועד ביקש ממני נדב שאעלה אותו לתורה בכותל, הוא כבר ראה אותי מכין חתני בר מצווה וגם היה בטקסים שערכתי ולכן הבחירה שלו הייתה מתוך הכרות עם הברירות השונות.

נדב מנחה את הסיור
צילם: נעם תור

ניתנה לו ברירה גם לבחור את התוכן מתוך התנ"ך שהוא רוצה, הוא בחר את הפרשה על פי תאריך הלידה שלו שהייתה פרשת ניצבים בספר דברים. 

החלטה הבאה הייתה להחליט על מסגרת לטקס ולמסיבה. הבהרנו לו שלא יהיה מועדון ולא ניסע ל"טיול בר מצווה" למשחק כדורגל בחו"ל, או טיול בחו"ל אחר. הוא ביקש לערוך מסיבה לחברים הקרובים על חוף הים, ללא קשר לאירוע למשפחה, בר מצווה עם תריסר חברים קרובים, בסופשבוע, על חוף הים. הם עשו סוג של קמפינג בגן הלאומי אשקלון ועשו לו מעין טקס של החברים עם ברכות.

אירוע בר המצווה היה אירוע למשפחה הקרובה אבל מה שהיה חשוב היה התוכן. התהליך לבנייתו היה בנוי מכמה שלבים. השלב הראשון היה לימוד והבנה של פרשת ניצבים. לאחר מכן שתי מטלות שנגזרות מתוך הפרשה, ראשית לדעת לקרוא בהגיה נכונה את הפסוקים הנבחרים מול קהל והשנייה לכתוב דבר תורה עם מסר אקטואלי על הפסוקים שנקראו.

נדב קורא בתורה
צילם: נעם תור

השלב השני היה הכנה למטלה השנייה והיא הנחיית סיור למשפחה בגן הארכאולוגי ומוזיאון מרכז דוידסון בכותל.

שלושת המטלות האלה הן המוקד של בר המצווה - קריאה בתורה, פרשנות אישית ואקטואלית על הפרשה והנחיית סיור באתר מורשת וארכאולוגיה.

את ההכנה לסיור עשינו באמצעות שני ביקורים מקדימים, הראשון בסיור עם מדריכה מטעם המקום והשני כדי לחזור על הפרטים, לקבוע את התחנות בהן עוצרים ולשים דגשים בהנחיה.

מלבד המשפחה הקרובה הצטרפו אלינו לסיור 5 חברים קרובים של נדב, כך שבסיור היו כ 20 אנשים הסבים הדודים, בני הדודים והחברים.

היום עצמו החל אצלנו בבית בכיבוד קל. משם לקחנו הסעה משותפת לכולם ישירות אל הגן הארכאולוגי. התחלנו בסיור בהנחיית נדב, שעשה עבודה מצוינת, יחסית לכך שזהו הסיור הראשון שהוא מנחה והפעם הראשונה שהוא עומד בפני קהל.

בפעם הראשונה שבישרנו למשפחה כי הטקס יהיה בכותל נתקלנו בתגובות קשות שעיקרן היה: למה שם? מה אתה דתי? למה אתה מקדש אבנים? וחלק איימו שלא יבואו בתירוץ שיש שם בעיות ביטחוניות. ביום עצמו עוד נשאלו שאלות אם צריך לבוא בבגדים צנועים לכותל...

נדב קורא בתורה
צילם: נעם תור

המסרים העיקריים שנדב העביר בסיור, מלבד הפרכת המיתוסים שהכותל המערבי הוא קיר של בית המקדש ושחומות העיר העתיקה נבנו על ידי שלמה המלך, היה שלמקום בו אנו עומדים אין קדושה אימננטית, אלא הוא תוצר של בחירה ובנייה אנושית, וגם הרס וחורבן אנושיים. אין קדושה באבנים. אבל זהו המרכז הרוחני וההיסטורי של עם ישראל ואין בעלות לזרם אחד על המקום הזה. 

בתום הסיור, הוצאנו את ספר התורה ממרכז דוידסון והתמקמנו בקרבת קשת רובינסון לטקס בר המצווה.

התחלנו בקריאה בתורה אותה התחיל נדב בצורה נכונה ומדוייקת, לאחר מכן הצטרפו לקריאה בני המשפחה האחרים שהסכימו לקרוא. דבר התורה של נדב התמקד בפסוק הראשון בפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", ובמיוחד במילה "כֻּלְּכֶם" והדרש היה על הנושא של שוויון בפני החוק והיחס אל הגר העולה מתוך הפרשה, עם דוגמאות אקטואליות.

לאחר מכן היו ברכות אישיות של כל בני המשפחה בסגנון של עצה לחיים. הברכות היו מרגשות מאד. 

נדב דורש על הפרשה
צילם: נעם תור

אני אמרתי בטקס שנדב, שימח אותי מאד בבחירתו. ושהדברים החשובים לי להנחיל לו גולמו בטקס, והם תיקון עבורי. אני מהגר בן למשפחת מהגרים. לכן, הדבר החשוב היה לספק לו זו זהות יציבה במובן האישי. כלומר, שפה ומקום. וגם משפחה, משום שלי לא היה אבא כשחגגתי בר מצווה, אף אחד לא שאל אותי איך אני רוצה לציין את המועד. הודיתי לו על שאיפשר לי את ההישג הגדול של להיות לו לאב, בבר המצווה. ועל כך שהיה לי לבן, ולימד אותי, כבן בכור להיות אבא. 

חתמנו את הטקס, עלינו על ההסעה וחזרנו הבייתה שם ציפתה לכולם ארוחה חגיגית שהכנו ענבל ואני.

לאחר הארוחה, צפינו בסרט/מצגת של תמונות וסרטונים מ 13 שנות חייו של נדב ושיחקנו במשחק ידע אינטראקטיבי שכותרתו הייתה: "עד כמה אתם מכירים את נדב?" עם שאלות על הדברים האהובים על נדב.

ביום שאחרי, נדב הודה לי על כל היום ואמר לי שהיה כיף גדול. מבחינתי זו היה הדבר החשוב ביותר.

צילום: נעם תור

כנס השידוכים הגדול בעולם

המכביה ה-20 שנפתחה בירושלים ב-6.7.2017 סיפקה את אחד הרגעים היותר מביכים בתולדות המכביות, אולי קצת פחות מאסון "גשר המכביה"...

באולימפיאדת הנימולים ובנות ישראל הכשרות, הייתה קריאה של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה: "הגעתם הבייתה", ישראל היא הבית שלכם.  אם לא הבנתם את המסר הסמוי צריך לעשות עלייה, להגר ומיד למדינת ישראל.
אם זה לא הספיק הייתה גם "חתונה בהפתעה". ב Ynet דווח ש"חבר המשלחת הקנדית, שחקן ההוקי קרח אבי שטיינברג, נישא על הבמה המרכזית לבת זוגו רייצ'ל, שהתגיירה לפני כשנה. רייצ'ל ידעה כי תעלה על הבמה, אך נאמר לה שהזוג רק יקבל ברכות על אירוסיו. במקום זאת, היא קיבלה חתונה בהפתעה, כאשר מי שהשיא את הזוג היה הרב אבי פאופקו, שעבר עם רייצ'ל את הליך הגיור". 

זה כבר לא רמז, כמו למשל ב"תגלית", שם מכניסים לחללים סגורים (אוטובוסים למשל) רווקים ורווקות יהודיים בתקווה שיקרה משהו, כאן הסמל אליו צריך לכוון היה כבר על הבמה, גלוי לעיני כל - המטרה היא להתחתן. המכביה הפכה להיות לכנס שידוכים וזיווגים למי שעדיין לא מצאו בן או בת זוג. המסר הוא: הכנו עבורכם מאגר גנים מצוין, גם יהודים ויהודיות וגם ספורטאים וספורטאיות, רק תבחרו. שידוך הגון וזיווג מצוין, באידיש זה נשמע יותר טוב... ותראו את המודל שאליו צריך לשאוף - חתונה יהודית כדת משה וישראל, חופה וקידושין עם רב.

על החתונה עצמה נאמר שהיא לא הפתיעה אף אחד, משפט הקידושין שהכלה אמרה, כבר היה מוכן מראש והיא אמרה אותו בצורה יפה ואפילו העניקה טבעת לבן זוגה, מה שאולי יכול להיות עילה להפקעת הקידושין. טקס הומניסטי של רב אורתודוקסי זו פעם ראשונה שאני רואה. כל הכבוד! לא הייתה כתובה, כנראה בגלל קוצר הזמן ולכן הלכתית אין פה גמר נישואין. הם כנראה יצטרכו לחזור על הכל מחדש לאחר שיירשמו לנישואין איפה שהם חיים.

על הרב אבי פופקו שניהל את הטקס, כתוב במרשתת ש"גדל במונטריאול, קנדה, למד ב'שער התורה' - גרונדו, ישיבת מיר בירושלים, ובכולל גרוס לפני שלמד הסטוריה יהודית ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן. הוא היה רב ב"הלל" בהרוורד בשנים 2005-2007, ולאחר מכן לימד בישראל במשך ארבע שנים, בתחילה במכון פרדס ולאחר מכן במדרשת עין פרת. הוא היה רב קהילה בצפון מסצ'וסס 2011-2016. לאחרונה חזר לארץ עם אישתו שפרה ושלושת ילדיו. אבי אוהב את המשפחה שלו, משחקי וידיאו, את מדינת ישראל, שלמה קרליבך ופוטבול אמריקאי." היום הוא אחד המרצים במדרשת עין פרת וכנראה מתגורר בכפר אדומים. בטקס עצמו הוא היה חביב ונחמד, את הטקסט ירה במהירות אדירה, ואפשר להבין למה, מגבלות הזמן של שידור חי בערוץ 2 בפריים טיים מול כל עם ישראל וגם מול כל העם היהודי.

בסך הכל מפגן דביק ומיותר של לאומנות ואתנוצנטריזם. נאחל הצלחה ושמחה לזוג הצעיר.

הלכות חתונה בסיסיות - חתונה שוויונית

צילום: נרדי גרין

הלכה חילונית היא שטקס החתונה צריך לבטא באופן בסיסי את ערך השוויון בין בני הזוג הנישאים. השאלה שאני תמיד נשאל לגבי טקס החתונה היא כיצד מתבטא השוויון בתוך הטקס?

התשובה לכך פשוטה - שני דברים הם החשובים ביותר לביטוי השוויון בטקס החתונה:

- שוויון באמירת הקידושין

- שוויון בחוזה החתונה - הכתובה

שוויון בקידושין

הקידושין בהלכה הדתית היא מעשה חד צדדי של קנין. הגבר קונה לו אישה. אמנם זוהי קנייה סימבולית, הקניין יכול להיעשות על ידי חפץ שווה פרוטה. אבל עדיין פעולת הקניין מבטאת גישה אדנותית. הגבר הוא "בעלה", ו"בועלה".
התפיסה החילונית אומרת שלאדם אין "בעלים". אין בעלות על נפש. אדם הוא חופשי להיקשר לאדם אחר מרצונו החופשי. לכן, בטקס החילוני הקידושין הם הדדיים, כלומר - קניית הזיקה והחסות נפרשים באופן הדדי. האמירה "הרי אתה מקודש לי" נענית באמירה "הרי את מקודשת לי", ומסתיימת בהכרזה "מקודשים, מקודשים מקודשים". הם בחרו וקנו את החסות האחת כלפי השנייה, באופן הדדי ושוויוני. 

כל הפעולות הנעשות בחתונה מצד אחד, מומלץ שיהיו נענות באותה פעולה מצד שני, שלא יישמע קולו של אדם אחד בטקס ויושתק קולו של השני. אבל פעולת הקידושין היא החשובה מכולן ובלעדיה אין שוויון בטקס.

שוויון בכתובה

הכתובה האורתודוקסית היא חוזה נישואין שבו התחייבות מצד אחד לצד שני. מהגבר כלפי האישה. הגבר מתחייב לזכויות האישה בנישואין ובגירושין. בעת העתיקה היה הגיון רב בקיבוע זכויות האישה. נשים היו חסרות כל זכויות והתרבות היהודית הייתה אחת הראשונות לקבע זכויות אלה במסגרת חיי הנישואין. אבל היום, התחייבות חד צדדית, בה כתוב שהאישה מסכימה, אבל לא חותמת ואפילו לא נוכחת במעמד החתימה כבר לא מתאימה.

לחוזה החתונה השוויוני יכולים להיות גם היבטים חוקיים, אפשר להסדיר את את החוזה מול עורך/ת דין המתמתחים בדיני משפחה ולחתום על הסכם ממון. הכתובה בטקס הנישואין היהודי-חילוני היא בעצם חוזה שניתן לכנותו "פסיכולוגי". זו ההתחייבות ההדדית איך לחיות יחד במסגרת חיי הנישואין. הנוסח פתוח וניתן להתאימו לבני הזוג. 

החותמים אינם עדים משפטיים ואין הגבלה על מספרם, מינם או גילם. החותמים הם הערבים ליצירת המשפחה החדשה. ניתן להחתים את כל האורחים בחתונה כערבים, ואפשר שרק בני הזוג ועורך הטקס יחתמו. כל שילוב הוא לבחירת הזוג.

חתונה שווה

חתונה שוויונית היא חתונה שווה. ללא שמירה על העקרונות הבסיסיים הללו, אין חתונה שוויונית. כל שאר האלמנטים בטקס ניתנים לבחירה, לשינוי ולעיצוב על ידי בני הזוג יחד עם עורך הטקס.

לשם מה יש צורך בחתונה שוויונית? האם זה לא נגד "ה"יהדות?

לטקס החתונה תפקיד בסימול היחסים העתידיים בין בני הזוג במסגרת חיי הנישואין. זוגות יהודיים-חילוניים היום שמים כערך חשוב את השוויון ביניהם. השוויון בפרנסת הבית וגידול הילדים ובמלאכות החיים הבסיסיות. ובמיוחד במתן מרחב לשני בני זוג לשמור על על עצמיותם. הטקס מבטא את הערכים בהם מאמינים. ולכן חשוב לבטא את השוויון בטקס.

ההלכה הדתית קפאה בזמן במאה ה-16 בחוקי שולחן ערוך. מאז נשכח המקור למלה "הלכה" - שמשמעותה ללכת עם הזמן, להשתנות לפי הנסיבות ולהתאים את החיים היהודיים להווה.

אבל הלחצים על ההלכה הם כבדים - נשים פמיניסטיות דתיות רוצות לדבר בטקסי הנישואין שלהן, רוצות לחתום על הכתובה ורוצות לקדש את בן זוגן. ואילו הרבנים פוסקי ההלכה אוסרים על כך וטוענים שזו "תורה למשה מסיני", כלומר, ללא שום הצדקה, מלבד שמירת מבנה השליטה הכוחני של סמכויות הרבנים הגברים.

כבר היום יש פתרונות "הלכתיים" עוקפים כיצד האישה יכולה להעניק טבעת לגבר מבלי לדבר, במהלך הקידושין, או לעשות זאת בתום הטקס לאחר שבירת הכוס. אבל יש קולות שקוראים לשינוי ההלכה הזו, והלכות אחרות בנושא החתונה. דוגמא לכך היא אמירתו של הרב בני לאו, אחד מחשובי רבני הציונות הדתית שכתב בדף הפייסבוק שלו:

"...תקנה חדשה של חכמים שתקבע שהאשה מקדשת את האיש והופכת אותו למקודש אליה, ורק אליה. תקנה כזו נמצאת בידי החכמים כמו שכל הקידושין נמצאים בידיהם: "כל המקדש על דעת חכמים מקדש, וזהו שאנו אומרים: "כדת משה וישראל"." (לפירוט לחצו כאן). 

אבל יש דוגמאות רבות נוספות על הרצון לשנות את הכתובה הארכאית, לעשות לצידה הסכם לכבוד הדדי ויוזמות נוספות.

אבל זוגות חילוניים צריכים הלכה חילונית ולא דתית, ביטוי שוויוני של הברית ביניהם היא הדבר הנכון בטקס הנישואין שלהם.

טקס חול וטקס נר האחדות בחתונה

טקס חול בקליפורניה ארה"ב יולי 2012
התמונה לקוחה מ saphireeventgroup.com

באחת החתונות האחרונות שערכתי נתוודעתי למנהג חדש - טקס חול. הדרך בה מתבצע הטקס היא שלכל אחד מבני הזוג כלי עם חול בצבע שונה, ושניהם שופכים את החולות לכלי חדש. בהתאם לדרך שבה הם שופכים את החול מתקבל דגם צבעוני של עירוב החולות בכלי חדש. 

הסמליות כאן היא ברורה לכל אחד הצבע של האישיות שלו והחיבור בין שני בני הזוג יוצר שותפות חדשה שיש לה צבעים חדשים. הכלי עם הצבעים החדשים בעצם מסמל את חיי הנישואין החדשים הצבועים בצבעים של שני בני הזוג יחד.

לא מדובר כאן במיזוג, כלומר, בני הזוג לא מתמזגים ליישות אחת חדשה אלא ניתן לראות בכלי את הצבעים של כל אחד מהם בשכבות שנוצרות (בתנאי ששופכים לסרוגין ולא ביחד). ההמלצה היא לסמל יצירת אחדות ולא אחידות, שותפות ולא התמזגות.

הכלי החדש, עם שכבות החולות הופך להיות אלמנט קישוט יפה שניתן להציב אותו אחר כך בבית ולהיזכר בטקס.
אני מעריך שההיסטוריה של הטקס הזה היא חדשה. אין עליו אפילו ערך בויקיפדיה. ייתכן שהוא החל בשנים האחרונות ונפוץ בארה"ב, באוסטרליה וברוסיה. לא ראיתי דוגמאות ואזכורים לטקסים כאלה לפני יותר מעשור.
טקס שפיכת החול נקרא באנגלית 'Blending of the sand' או 'Unity Sand Ceremony' וזה מזכיר מנהג אחר ותיק יותר של "נר האחדות"  'Unity Candle', אבל גם הוא די חדש יחסית. בטקס הנר, לכל אחד מבני הזוג אחד נר משלו ושניהם מדליקים נר אחד מרכזי, גדול, הקלוע משתי צמות שעווה, או יותר. הנר המרכזי הוא הנר המסמל את האיחוד בין שני בני הזוג, או שתי המשפחות. לפעמים נהוג שלכל האורחים יש נר ביד ואז יש מעמד מרהיב של תאורה.  טקס נר דלקת הנר הוא הזדמנות להביא את הציטוט בשמו של הבעל שם טוב:

"כל אדם עוטה אור הבוקע ועולה השמיימה, וכשנפגשות שתי נשמות אשר זו לזו נועדו מתלכד אורן לאלומה אחת וקרן אור גדולה שבעתיים מבהיקה מהוויתן האחת".

לא מצאת את המקור המדויק של הציטוט, אבל משמעותו מדברת על הסינרגיה של שתי קרני אור, שנמשלת לסינרגיה שיש בין שני בני אדם היוצרים שלם שגדול יותר מסך חלקיו. אפשר להתשמש בציטוט הזה גם לטקס החול.
כמובן שסביב הטקסים החלה תעשייה שלמה של מוצרים נלווים. הטקס מוצע גם לנישואי גרושים שבהם יש איחוד של ילדים קודמים משני הצדדים ואז כל המעורבים שופכים את החול הצבעוני לכלי חדש שמייצג את המשפחה החדשה שנוצרת, או מדליקים נר עם כמה צמות קלועות. גם טקס החול וגם טקס נר האחדות אינם במקור טקסים דתיים, למרות שמשתמשים בהם בחתונות נוצריות. אבל קראתי כבר שכומר התייחס אל טקס נר האחדות וכינה אותו: "המצאה של הולמארק". הולמארק היא חברה אמריקאית, בת יותר ממאה שנה שמתמחה בכרטיסי ברכה ומוצרי מתנה קיטשיים לאירועים. הדבר ממחיש אולי עד כמה טקסי החיים שלנו  וזהותנו התרבותית מושפעים מהדת הצרכנית. כולנו קונסומרסיטים אדוקים...
שני הטקסים הם טקסים יפים מלאים בסמליות ובמידה ומשתמשים בהם בזהירות הנכונה הם יכולים לסייע ביצירת אירוע משמעותי.

אני מביא שתי דוגמאות מיני רבות מ You Tube לטקסי חול שנערכו בחתונה חילונית ברוסיה ב-2013, ובחתונה נוצרית בארה"ב, ב-2011.

אגדה לתשעה באב - אין דוחקים את הקץ

וכך מסופר בתלמוד הבבלי בבבא מציעא, פה ע"ב (בתרגום חופשי):

"אליהו היה מצוי בישיבתו של רבי (רבי יהודה הנשיא). יום אחד ראש חודש היה, איחר (אליהו) ולא בא בזמן. אמר לו רבי: למה התעכבת? אמר לו: עד שהעמדתי את אברהם אבינו משנתו ורחצתי ידיו והתפלל והשכבתי אותו, וכן ליצחק, וכן ליעקב. שאל רבי: אולי תעמידם יחד? ענה לו (אליהו): שמא יתחזקו יחד בתפילה ויביאו את המשיח שלא בשעתו. אמר לו רבי: וכי יש דוגמתן בעולם הזה? אמר לו: יש, רבי חייא ובניו. גזר רבי תענית, הוריד את רבי חייא ובניו להתפלל לפני התיבה. אמר "משיב הרוח" ונשבה הרוח, אמר "מוריד הגשם" ובא הגשם, כשבא לומר "מחיה המתים" רגש העולם. אמרו בשמים: מי גילה את הסוד בעולם? אמרו: אליהו. הביאו את אליהו והיכו אותו בשישים שבטים של אש. בא אליהו למטה ונגלה לרבי חייא ובניו כדב של אש וטרד אותם מתפילתם".

האגדה על אליהו הנביא הדמות הקנאית מובאת במסגרת קובץ סיפורים המעלים על נס את דמות של רבי חייא, בעל כוחות אגדיים, תלמידו וחברו של רבי יהודה הנשיא. כבר בשורה הראשונה יש סיפור מדהים על כך שאליהו הנביא בכבודו ובעצמו היה יורד ממרום ולומד תדיר עם רבי יהודה הנשיא. ראש חודש אחד מחכה לו רבי, אבל התירוץ של אליהו לכך שאיחר לחברותא בינהם היה שהוא בעצם הפיליפינית של שלושת האבות בגן עדן. הוא משכימם, עוזר להם ליטול ידיים להתפלל ומשכיב אותם לישון חזרה. אבל, כל אחד בנפרד. ולכן זה לוקח לו זמן רב. לרבי עולה רעיון ייעול גאוני והוא אומר למה שלא תעיר את כולם ביחד ואז תספיק להגיע בזמן ללימוד של מטה. ואז אליהו נותן לו את התירוץ האולטימטיבי, אם האבות יתאחדו בתפילה משותפת הם יביאו את המשיח "שלא בשעתו".
רבי מבין את הפוטנציאל הגלום בתפילה משותפת של בעלי כוחות מיוחדים ולכן שואל את אליהו אם יש אנשים בעלי כוחות כאלה בעולם של מטה שיכולים להתאחד בתפילה ולדחוק את הקץ. אליהו מגלה לו שאלו רבי חייא ובניו. מיד לאחר שהם מסיימים את לימודם החליט רבי שהוא עושה ניסוי בהבאת המשיח. הוא נכנס לתענית, כלומר למצב רוחני מדיטטבי, שהרי גם לו יש כוחות, הוא מביא את רבי חייא ובניו והניסוי מתחיל. הם מתפללים תפילת עמידה וכאשר הם מגיעים למילים משיב הרוח, אכן נושבת הרוח, וכשהם אומרים מוריד הגשם אכן יש גשם, להבל פיהם יש השפעה מאגית בעולם החומרי. התזוזה הזו בעולם של מטה מזיזה משהו בעולם של מעלה ושם, רגע לפני אמירת ״מחיה המתים״, רגע לפני הקץ, נשאלת השאלה: מי גילה את הסוד האסכטולוגי ונתן אותו לבני תמותה? התשובה כמובן שזהו אליהו. עונשו של אליהו בא רגע לפני הקץ, משמיים מכים אותו שישים מכות של אש והוא הופך להיות "דב של אש", מעין יצור פלאי שנגלה לפני רבי, רבי חייא ובניו ומפסיק אותם מתפילתם ממש בדקה ה-90.

אליהו הופך כאן לדמות חתרנית שמגלה את סודות הקץ לבני תמותה ומקבל ביקורת קשה מהתלמוד. לא רבי ורבי חייא נענשים כאן, אלא דווקא אליהו הנביא. צריך לזכור שאליהו מגלם את דמות הקנאי האולטימטיבי והתלמוד בסיפור הזה מבקר אותו חריפות. אבל לקח נוסף שהתלמוד מעלה כאן הוא שאין לדחוק את הקץ. הכל צריך לבוא "בשעתו". לקח שחשוב ללמוד אותו דווקא בתשעה באב הזה, כאשר שהר הבית עומד במוקד תשומת הלב הציבורית והעולמית.