לעת כתיבת שורות אלו, ערב סוכות תשפ"ו, עדיין לא ברור אם עסקת החטופים שהוביל טראמפ תצלח או תכשל כשלון מהדהד. ולכן יש פה "אם" גדול. אם זה יצליח.
אם זה יצליח הרי שהמודל ברור ורוב השחקנים מעוניינים בו מלבד החמאס. יש פה שילוב אינטרסים של מדינות המערב עם המדינות הערביות, עם טורקיה, עם סין ורוסיה. שלמעשה כופות הסדר על ישראל והחמאס. אף צד אינו מרוצה מההסכם, לא ישראל ולא חמאס. אבל, אם יצליח הרי שישראל השיגה הישג אדיר של שחרור החטופים והכרעה מסוימת של החמאס. היא תשלם מחירים כבדים בשחרור אסירים כבדים, בהפסקת המלחמה ואולי בהישארות חמאס בעמדת כח. אבל, יהיה הסדר ארוך טווח שאם יופר, תמיד אפשר יהיה לחזור למלחמה.
אם תצליח העסקה הטראמפיסטית הרי שהיא יכולה להיות מודל לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. פתרון לא יוכל לבוא מלמטה כפי שנוכחנו כבר לדעת. נדרשת כפייה של הסכם ע"י המעצמות ומדינות ערב על שני הצדדים, שיבטיח מצד אחד ריבונות ותחושת שחרור לפלשתינים מצד אחד, וגבולות מוכרים, ברי הגנה ובטחון לישראל, מצד שני.
לשם כך יש להשלים את הנורמליזציה עם המדינות המוסלמיות, במיוחד ערב הסעודית ואינדונזיה ולאחר מכן לגשת לשלב המו"מ על פתרון הקבע של שתי מדינות לשני עמים, שחיות זו לצד זו בדו קיום ושלום.
כתבתו של אוהד חמו ששודרה ב-28.7.2025, בחדשות n12, על הנעשה בדיר אל בלח קורעת לב. אם אתם בני אדם לא יכול להיות שלא תזילו דמעה על המצב הנוראי בו נמצאים בני האדם החיים ברצועת עזה. אני לא יודע מה הרב חושב ולא יודע אם הקולות שנשמעים בכתבה נכונים או לא, אבל על רקע הוויכוח המתמשך בזמן האחרון, האם זו הרעבה מכוונת? אם יש רעב?, אני חושב שהתשובה די ברורה - יש רעב.
מי שאחראית על המצב, ללא כל ספק, היא ישראל ששולטת בשטח, וודאי לא עשתה מספיק כדי למנוע את האסון ההומניטרי בעזה. יש גם אחריות על החמאס שמשתמש בתושבי הרצועה ככלי במלחמה, אבל עליהם אני לא אחראי.
הגיע הזמן שנראה מה קורה בעזה, עד היום לא היה מי שידווח מהשטח וזה הישג עיתונאי אדיר להביא צילומים וראיונות באיכות שידור ולא סרטונים מניידים. אני יכול רק לקוות שהאנשים שרואיינו לכתבה לא ייפגעו בגלל מה שאמרו, חלקם דיברו ללא טשטוש הפנים וחלקם שפניהם מטושטשות אפשר לדעתי לזהותם בקלות. מי שהתראיין עשה זאת באומץ גדול.
לגבי הנאמר, יש מי שיטילו ספק באותנטיות של האמירות נגד החמאס, ברצון להגר מעזה, דבר הפוגע באתוס ה"צומוד" הפלשתיני. אני לא יכול להכריע במידת האמיתיות של האמירות, חשוב לראות את הכתבה, אחת החשובות ששודרו עד היום בישראל על מצב הפלשתינים ברצועה.
במשחק הדרבי בין בית"ר ירושלים להפועל ירושלים ב-21.2.2025, חזרו התופעות שהורגלנו אליהן בכל דרבי בירושלים של אלימות פיזית ומילולית, ביטויי גזענות והסתה לרצח. ברור לחלוטין שחלק גדול מאוהדי בית"ר הם ארגון טרור. יש לנקוט נגדו יד קשה. ההמלצה שלי היא לפרק את המועדון ולהשליט בו סדר. אני אומר חלק מהאוהדים, משום שיש גם חלק גדול שלא מזדהים עם זה. אני מכיר אוהדי בית"ר שקונים כרטיס למשחק ביציע שלנו רק כדי לא לשבת לצד הטרור האלים, מכיר כאלה שהביעו בפני מורת רוח על התופעות האלה. שלא לדבר על המפורסמים שהפסיק בשל כך לאהוד את הקבוצה ואפילו יש כאלה שהקימו קבוצה חליפית: "בית"ר נורדיה". באופן אישי אני יכול להעיד שעל ילדיי ירקו, לאשתי משכו בשיער על הגשר המוליך לטדי ולי ניסו לחטוף צעיף מהצוואר כשחיכיתי לאוטובוס הביתה אחרי דרבי. אבל אלו מקרים קלים לעומת מה שאוהדים אחרים ספגו. בגלל האלימות הקשה כלפי האוהדים שלנו, על מנת להימנע מחיכוך עם אוהדי בית"ר. הנהיגה הפועל ירושלים הסעה מיוחדת בחינם לאוהדים שרוצים בכך מכל רחבי העיר, ישירות ליציע.
בתחילת המשחק אמנם ארגן המועדון של בית"ר ירושלים טקס הנצחה לשניים מהנרצחים שהוצאו יחד להורג. האחד אורי דנינו, אוהד בית"ר והשני, הירש גולדברג-פולין. הודעת המועדון של בית"ר (מתוך אתר הקבוצה):
תמונה מתוך השאטל של אוהדי הפועל - חלון מנופץ צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים
"משפחת דנינו ומשפחת גולדברג-פולין יעלו יחד אל כר הדשא לפני שריקת הפתיחה, יחד עם שחקני הקבוצות, לטקס מרגש לזכרם של אורי והירש, שנחטפו לרצועת עזה בשביעי באוקטובר ממסיבת הנובה וגופותיהם חולצו משבי חמאס ב-31.08.2024. שחקני שתי הקבוצות ילבשו חולצות מיוחדות לזכרם, אשר נושאות את הכיתוב "כולנו אחים"".
אבל זה לא עניין כלל את הקהל של בית"ר. כך נכתב בפוסט שפרסמה הקבוצה שלי, הפועל ירושלים (מתוך עמוד הפייסבוק של הקבוצה):
אחרי הטקס המכבד לזכר הנרצחים בשבי, מקרב שני הקהלים, נתקלנו שוב בסיומו של הדרבי באלימות ומראות מבישים. בין היתר, שמשות שני אוטובוסים שהסיעו את אוהדי הפועל נרגמו באבנים ונופצו. הפורעים ביזו בצעקות ומחוות גופניות את זכרו של הירש גולדברג-פולין, גם באצטדיון וגם מחוצה לו. לא יתכן שבמדינת ישראל, בימים כאלה, נראה תופעות מחליאות מסוג זה, שיעברו לסדר היום.
חוץ מזריקת האבנים על השאטלים שלנו וזלזול בזכרו של הירש זצ״ל, המוזכרים בפוסט של הקבוצה, נזכיר גם את מה שלא מופיע בפוסט: בתום המשחק ירי של שוטרים לעבר גלגלי מכונית שנחשדה בניסיון דריסה, הרקע עדיין לא ברור, זריקת חפצים באימון המקדים למשחק על השחקנים והספסל שלנו. שירת: ״תנו לצה״ל לנצח, לזיין ת׳ערבים״, ״מוות לערבים״ ״הנה היא עולה הקבוצה הגזענית של המדינה״, הדלקת רימון עשן כתום לכבוד הביבסים, קריאה לנקמה (בניגוד לרצון משפחת ביבס שקראה לעסקה ולא לנקמה) בהנפת שלט עם ציטוט מעוות משירו של ביאליק, ״על השחיטה״ שאומר בדיוק הפוך:
מתוך עמוד ה-X של ינון מגל צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים
"וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.״
כדי להמחיש את האיוולת שבשימוש במשפט מתוך השיר מנותק מהקשרו, אני רוצה להביא פרשנות קצרה מתוך ספרם של יאיר זקוביץ' ואביגדור שנאן, מגילת איכה - פירוש ישראלי חדש : המגילה ורשמיה בארון הספרים היהודי לדורותיו (עמוד: 251), כדי להמחיש את העיוות בשימוש ב משפט: "דם ילד קטן עוד לא ברא השטן".
"...בהמשך לפנייתו אל התלין פונה המשורר אל השמים ואף מתריס כלפיהם: "וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד! / אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ / הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ – / יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!". הצדק הריהו הצדק האלוהי, והכס הוא כסאו של האלוהים, והמשורר אינו נרתע מלקרוא בחום לבו להריסת הכסא, אם לא ימהר ויופיע הצדק. בסופו של השיר קובע המשורר כי אין טעם בבקשת נקם, שהרי לא ניתן אף לדמות גמול ראוי לזוועה שנתחוללה שם".
את מי שמעניין אותו הכדורגל, בעונה הנוכחית 2024-2025, שני משחקי הדרבי הסתיימו בתוצאות תיקו. 3:3 ו-1:1.
היו שכעסו עלי כי פרסמתי פוסט שכותרתו: "האם ניתן להכריע ארגון טרור?", ואפילו כתבו דברים שמעולם לא אמרתי כמו: "לטעמך ניתן באותות ומופתים לחסל את החיזבאללה"... ועוד. הם טענו את זה כלפי פשוט משום שלא קראו את מה שכתבתי. כתבתי במפורש שאפשר להכריע, אבל, לא לחסל את חיזבאללה. והמשמעות של הכרעה היא שהם יקבלו את החלטת האו"ם 1710, משודרגת. בינתיים נראה שצדקתי, אבל זה רק בינתיים. תנא דמסייע לטענתי היא התכנית "60 Minutes" ששידרה תחקיר בו ישראל אישרה באופן סופי את מה שהרבה פרשנים אמרו. כך התברר למשל שהמבצע החל עם מכשירי הקשר הממולכדים, כבר לפני עשר שנים, ומבצע הביפרים ב-2022, דרך חברות קש שמכרו אותם לחיזבאללה, עם תווית של חברה טייוואנית שלא חשדה בכלום. ראו את הוידאו של התחקיר.
פרשן קטן אני, ולא מבין כלום בכלום. אבל, אחת הטענות החוזרות על עצמן היא שאין אפשרות לחסל ארגון טרור. אני מסכים שאין אפשרות לחסל באופן מוחלט, אבל הכל תלוי בתנאים ובנסיבות. למשל, את חמאס אי אפשר לחסל כי חמאס זה רעיון. בנוסף, חמאס שולט בטריטוריה מוגדרת ואין מעליו מדינה, או סמכות אחרת שהוא כפוף לה. הוא יכול לעשות כרצונו.
בניגוד לחמאס החיזבאללה הוא ארגון טרור שהקים מדינה בתוך מדינה. הוא חלק ממדינת לבנון ובניגוד לחמאס יהיו רבים בתוך לבנון שישמחו שייעלם. המטרה שלמענה יצאו למלחמה היא "סולידאריות עם פלשתין", בסוגריים: השמדת ישראל. המטרה הזו לא רק שלא מושגת, היא מתחילה להיראות מוזרה יותר ויותר לתומכי חיזבאללה בדרום, שמתחילים לשאול את עצמם: "האם את כל הבלאגן הזה עשינו בשביל הפלשתינים?". כאן נכנסת לתמונה ההיסטוריה עתיקת היומין בין הסונה לשיעה. השיעים תמיד היו ציר התנגדות לסונה. אין להם באמת אינטרס לעזור לפלשתינים, אלא רק לקדם את האינטרס העצמי שלהם והוא השמדת ישראל, או לפחות להכאיב לה על ידי כיבוש שטחים, הריגת אזרחים, השמדת בסיסי צבא והשתלטות על משאבים כמו שדות הגז, מים וקרקע. המלחמה הזו פרצה ללא תכנון והחמאס מלכד את החיזבאללה לתגובה.
אילו היו שואלים אותי את השאלה האם אפשר להכריע את החיזבאללה, לפני חודש, וודאי שהתשובה הייתה שלא ניתן. אבל במספר מהלכים טקטיים מבריקים ישראל הצליחה לעשות כמה דברים חשובים מאד שמקרבים מאד את ההכרעה, שימו לב שלא כתבתי חיסול. הכרעה משמעותה כניעה וקבלת הסדר דיפלומטי שבסיסו החלטת מועצת הבטחון של האו"ם 1701, משודרג.
הטקטיקה הצה"לית מהשמיני באוקטובר, בצורה אקטיבית, הייתה חיסול נקודתי של חוליות ומשגרים וחיסול של ניסיונות חדירה לגבול. לאחר זמן מה החלו תקיפות עומק של בסיסים ומתקנים של החיזבאללה בעומק לבנון, באזור דמשק. וגם בדחייה בביירות בינואר 2024, החלו חיסולים ממוקדים של מפקדים בעיקר כאלו שקשורים לחמאס ולחות'ים, אבל גם מפקדים בדרגים נמוכים, בעיקר מפקדי גזרות ואזורים, של החיזבאללה.
בצורה איטית וממוקדת צה"ל החל לחסל מפקדים יותר בכירים, להפציץ מהאוויר מטרות ברחבי לבנון וסוריה. ההתכתשות ההדדית נמשכה. עד לספטמבר 2024 שם צה"ל החל לשנות את הטקטיקה שלו. הפעולה המשמעותית הראשונה הייתה ב-8.9, ההתקפה על מרכז CERS ומפעל לייצור טילים מדויקים תת-קרקעי של משמרות המהפכה של איראן. מסוקים צבאיים הנחיתו כוחות מיוחדים ישראלים שהשתלשלו ממסוקים באמצעות חבלים במקום, בהגנת מסוקי קרב וכטב"מים שמנעו מכוחות צבא סוריה להתקרב לאזור. הפעולה נמשכה כשעה, במהלכה הכוחות לקחו בשבי בין 2 ל-4 קצינים איראנים ואספו ציוד ומסמכים חשובים ולאחר מכן מיקשו אותו מבפנים והשמידו אותו.
ב-17 בספטמבר הממשלה הוסיפה מטרה חדשה למלחמה: השבת האזרחים בבטחה לבתיהם בצפון. בשעות אחר הצהריים, הייתה התפוצצות מתואמת של מכשירי הזימוניות מרשת הקשר של פעילי חיזבאללה, שנמשכה כחצי שעה. אלפי פעילי חיזבאללה שנשאו את הזימוניות על גופם, נפצעו בדאחייה בביירות בירת לבנון, ובאזורים נוספים ובהם הר הלבנון, וגבולה הדרומי עם ישראל. אחד מהפצועים הוא שגריר איראן בלבנון שנפגע בעיניו. לפחות 52 אנשים נהרגו ועוד כ-4,000 נפצעו, מהם לפחות 400 באופן קשה, כתוצאה מפיצוץ מכשירי הקשר. לפי דיווחים בסוריה 18 מפקדים בחיזבאללה נפצעו מהתפוצצות המכשירים, 6 מהם במצב קשה ו-7 נהרגו, בנוסף לפי אותם דיווחים 19 חיילים של משמרות המהפכה נהרגו. סגן מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם היה בין הנפגעים. בנוסף איבראהים עקיל נפצע מפיצוץ ביפר, הוא שוחרר ב-20 בספטמבר מבית החולים מספר שעות לפני שנהרג על ידי צה"ל.
ב-18 בספטמבר, החל מהשעה 17:00, התפוצצו מכשירי קשר רבים בדאחייה בביירות ובדרום לבנון, מדגם שונה מהזימוניות שהתפוצצו יום לפני כן. בסך הכול מפיצוצי מכשירי הקשר ביום זה נהרגו 20 בני אדם ונפצעו למעלה מ-400 אנשים. לאחר גל זה אנשי חזבאללה התחילו לגרש באלימות את כוח השלום של האו"ם מלבנון, במטרה לסלק את הנוכחות של כוח זה מלבנון.
ב-24 בספטמבר בשעות אחר הצהריים, הרג צה"ל את אבראהים קובייסי, ראש מערך הטילים של חזבאללה ואת שאר צמרת יחידת הטילים של חזבאללה, בדאחייה של ביירות.
ב-26 בספטמבר צה"ל תקף בדאחייה בביירות והרג את מפקד היחידה האווירית של חזבאללה. בגבול סוריה–לבנון צה"ל תקף תשתיות שבהן חזבאללה השתמש להעברת אמל"ח לצפון לבנון ודרום לבנון.
ב-27 בספטמבר, בערב, צה"ל תקף את המפקדה המרכזית של חזבאללה בלבנון, שנמצאת באזור דאחייה בביירות. בתקיפה קרסו לפחות 6 מבנים ולפי הערכות כ-300 אנשים נהרגו. בתקיפה נהרגו מזכ"ל הארגון חסן נסראללה ועלי כרכי. בנוסף יש דיווחים שלפיהם נהרגו גם האשם ספי א-דין היורש של נסראללה ונעים קאסם, הסגן שלו, אבל זה עדיין לא וודאי.
למעלה מניתי את הפעולות המרכזיות, בעיני, לעת כתיבת שורות אלו, אם תרצו פרוט רב יותר אפשר לראות כאן.
הדרג הבכיר של חיזבאללה שחוסל
הפעולות שהוזכרו מחזקות תשובה חיובית לשאלה בדבר האפשרות להכריע את החיזבאללה על ידי התוצאות הבאות:
חיסול דרג ההנהגה הבכיר. ראו בתרשים.
חיסול מרכז הייצור של טילים מדויקים.
חסימת שרשרת האספקה של נשק ותחמושת מסוריה ועיראק.
חיסול רשת הקשר הארגונית.
חיסול הפיקוד והשליטה.
חיסול כ-50% מהתחמיש הרקטי המיועד לשיגור.
הוצאה מפעילות של אלפים במתקפת הזימוניות ומכשירי הקשר. בעיקר דרגי ביניים.
חיסול מאות חיילים פשוטים.
בריחה של אלפים מחברי הארגון מלבנון לסוריה ועיראק, במהלך ההפצצות.
חדירה מודיעינית עמוקה לתוככי הארגון.
חדירה לתוך מערכות הקשר של המדינה הלבנונית כדי להבטיח את חסימת האספקה האווירית מאיראן.
הרתעה שעיקרה גורם ההפתעה. כנראה שיש דברים רבים נוספים שצה"ל נושא באמתחתו.
מכיוון שהדברים מתפתחים תוך כדי כתיבת השורות האלה, אין וודאות שאכן חיזבאללה יוכרע. לכל אחד יש תחליף. גם לנסראללה. אולי אפילו גרוע ממנו. בנוסף, ההערכות על מספרי חברי חיזבאללה הוא בין 50-100 אלף. חיזבאללה, איראן ושאר בעלי הברית שלהם, עדיין לא הגיבו, לא באומר ולא במעשה. הכל תלוי בשאלת התגובה, האם הם ילכו עד הסוף למלחמה כוללת, או שיהיו מוכנים להסדר מדיני שינתק את הציר הצפוני מהחמאס ונוכל להחזיר את התושבים בצפון לבתיהם.
יותר מחצי שנה אחרי השבעה באוקטובר, ב-12.5.2024 הועלה הסרט על הקרב בקבוץ מגן כולל עדויות לוחמי כיתת הכוננות
וחברי קיבוץ, צילומים מטלפונים ניידים ומצלמות אבטחה. הסרט שנאסף, עובד ונערך על ידי חברי הקבוץ: אייל צורף, זוהר צורף וגל כרמיאלי, שופך אור בצורה ישירה על אירועי אותו יום מנקודת מבטם של אלו שחלקו את זיכרונותיהם. אני ראיינתי והעליתי תיעוד כבר בשבועות שלאחר ה-7.10, בשיחה עם מפקד כיתת הכוננות, עידו יקיר, ולאחר מכן דיברתי על האירועים עם רבים מחברי מגן. שהרגישו שהתיעוד שקיים חלקי ולא מספק, ולכן עשו מאמץ מעורר פליאה ומרגש להעלות את התיעוד הקרוב ביותר למציאות, בצורה כרונולוגית וגראפית. ממליץ לראות את הסרט המרגש והמצמרר שכותרתו: "הקרב על מגן".
בתאל ולירון דחו את החתונה מאוקטובר 23, שלושה שבועות לפני המועד המתוכנן פרצה המלחמה והם לא הרגישו בנוח לערוך מסיבת חתונה באותה עת ולכן דחו לאפריל 24. גם הם וגם אני לא ציפינו שהמלחמה תתארך ליותר מחצי שנה. ומזלי הם לא דחו שוב את המועד וערכות מסיבת חתונה נפלאה ששימחה את משפחת, חבריהם, קהילתם ואת כל עם ישראל.
חתונה בעת מלחמה זה דבר שנותן תקווה להמשכיות ולעתיד. ועכשיו נקווה שנוכל לחגוג עם כל החטופים והחיילים שיחזרו במהירה בשלום.
להוותי, כל טקסי הנישואין שתוכננו לסוף שנת 2023 בוטלו ונדחו בשל המלחמה. כולם מלבד זוג אחד, שהחתונה שלו נקבעה מראש לדצמבר, והם החליטו באומץ רב לא לדחות. ההחלטה הזו התבררה כמצוינת כי האירוע שערכו היה משמח, מרום נפש ובדיוק בזמן הנכון כדי לאפשר למשפחה ולחברים להשתתף בשמחתם.
בתרבות היהודית זו מצווה גדולה גם להתחתן וגם לשמח חתן וכלה, המצווה הזו עולה על הרבה מצוות אחרות. נירית וגיא אפשרו אור גדול לכולנו בתקופה שחורה ועצובה. כן ירבו.
חברי קבוץ מגן ראש השנה תשפ"ד גבעת שייח נוראן. צילום: נרדי גרין
רק ביום ה-11 למלחמה החלו להתרבות העדויות בתקשורת על קבוץ מגן. במשך קרוב לשבועיים היו רק איזכורים רגעיים. זה מובן לאור הטרגדיות הגדולות שהיו מסביב. הקבוץ נמצא כ-4.6 ק"מ מגבול הרצועה, בחלק הדרומי, מזרחית לחאן יונס.
מכיוון שיש לי קשרים אישיים ומשפחתיים עם מפקד כיתת הכוננות, עידו, אני מביא את הסיפור של הקרב במגן, מנקודת מבטו.
עידו הוא גיסי. קבוץ מגן זו קהילה שקרובה לליבי1.
בפעם האחרונה שהייתי בקבוץ מגן הייתה בערב ראש השנה, שלושה שבועות לפני, ב-15.9.
הצטרפנו למנהג היפה לקבל את פני השנה החדשה אל מול השקיעה בגבעת שייח נוראן, עם ברכות, שירה בציבור ויונים שהופרחו. הפריצה לקיבוץ הייתה לא הרחק משם.
טקס הפרחת יונים בראש השנה ליד מקום הפריצה לקיבוץ. צילום: נרדי גרין
מבט לכיוון גדר המערכת של מגן אל המקום המשוער של הקרב צילום: נרדי גרין
נפגשתי עם עידו שבוע אחרי סיום הקרב, ב-14.10, לאחר שהתפנה עם המשפחה לאזור השרון. בקול נרגש הוא תיאר את אירועי שבת 7.10. אני הזלתי דמעה תוך כדי הדברים והיה לי קשה מאד גם לשמוע אותו, וגם לכתוב את הדברים. למרות שביקשתי את רשותו של עידו לפרסם, לאחר שיקרא, הימים הנוראים שעוברים על כל קהילת מ.א. אשכול לא אפשרו לעידו למצוא את הפנאי לעבור על הדברים גם לאחר כתיבתם, אפילו לאחר שהתפרסם בתקשורת. יכול להיות שהרשימה עוד תתעדכן בהתאם לנסיבות.
הטראומה אינה רק אישית אלא שבתודעה הקולקטיבית, שבת ה-7.10 היא תערובת קטלנית של מאורעות תרפ"ט, גטו וורשה, מלחמת העצמאות ומחדל יום הכיפורים. כדי שאירוע כזה לא יחזור, יש להביא את כל הסיפורים של השבת הזו, מתוכם אפשר אולי להסיק מסקנות לקראת העתיד.
אני מביא את הדברים של עידו (מפקד כיתת הכוננות של מגן), בעיקרם, לא מילה במילה ועם תוספות שלי.
שימו לב שזהו לא תחקיר, אלא עדות מזיכרון, ולכן הדברים לא תמיד בסדר הכרונולוגי המדויק, או תואמים עדויות אחרות. יש סתירות ברורות בין עדויות שונות שראיתי. ברור שאירוע בסדר גודל כזה, שמעורבים בו עשרות אנשים, שנמצאים במקומות שונים הוא רשומון. לכן יש להתייחס לעדות כעדות ראשונית שאין לה תכלית מבצעית. גם עידו אמר תוך כדי הראיון, שיהיה מעניין להשוות את דבריו לעדויות האחרות, כדי לראות מה באמת קרה.
להלן תמצית דבריו של עידו:
בשעה 6:30 בבוקר החלה הרעשה כבדה מהרגיל. התעוררתי, התארגנתי. ענבל והילדים נכנסו לממ"ד. כבר הבנתי שקורה משהו גדול והכנתי את האפוד והנשק. ב-7:15 אוהד דרזמן, סגן הרבש"ץ שלח הודעת הקפצה. עליתי על האופניים ונסעתי לחמ"ל שנמצא במרכז הקיבוץ. כשאני מגיע לשם, סגן הרבש"ץ מדבר בטלפון עם אחד מחברי הקיבוץ, ערן צורף, שכבר החל להילחם מול הגדר. בסביבות 7:30 שמעתי את הפיצוץ של הגדר ואת היריות. כבר קודם, ערן עלה על קטנוע ותפס עמדה שולטת של בטונדה מול הפריצה, גבעת השייח, כ-250 מטר לפניו הוא ראה את המחבלים פורצים את הגדר ומנסים להיכנס. לפי עדותו של ערן, הם עשו הכל בנחת, הניחו את המטען, הלכו אחורה, חייכו. הם לא התנהגו כחיילים מאומנים שאמורים להישכב דרוכים ולאבטח את הפריצה. ערן, שהיה לבד, פתח עליהם באש, עיכב ובלבל אותם. היה מדובר בכוח שמנה עשרות לוחמי נוחבה (ההערכה היא 50, אבל אי אפשר לדעת בוודאות), עם הרבה אופנועים וכ-5 טנדרים (טויוטה היילקס). היתרון שלהם היה במספר ובציוד. היו להם מדי חאקי ונעליים צבאיות, חלקם עם אפודים. הם לא התנהגו כחיילים, טעו, מבחינה צבאית, בנקודת הפריצה לקיבוץ, גם לא הסתערו ולא חתרו למגע ולכן בסופו של דבר נהדפו. (לתיאור מפורט של ארסנאל הנשק שהשתמשו בו לפריצה לישראל לחצו כאן)
רכב הרבש"ץ שנפגע צילום: עידו יקיר
אייל צורף, האח של ערן, תפס עמדה על גג של מבנה וצלף במחבלים מנקודה שולטת. מיד עליתי לכיוון הקרב, הספקתי לראות את הרבש"ץ, ברוך, דוהר עם הרכב שלו לכיוון המחבלים. (מעדותו עולה שדהר לכיוונם וירה עליהם מהחלון הפתוח, תוך כדי נהיגה). בערך ב-7:30 שמעתי את הפיצוץ של ירי עליו, כנראה נ"ט או RPG, וראיתי את עננת העשן השחורה. הרכב שלו נתקע והוא פצוע בתוך הרכב, עם רגל מרוסקת. מיד התקרבתי לשם, איגפתי כדי לא להיות חשוף, וכ-20 מטר משם הייתה מכת אש חזקה של המחבלים. ואז אמרנו אחד לשני שמה שקורה עכשיו זה כמו מה שקרה במוצבי התעלה ביום כיפור: "אף אחד לא יבוא לעזור לנו". הייתה ציפייה שיגיע מסוק קרב לסיוע אווירי. בינתיים נדב מוציא מהרכב את ברוך, משכיב אותו על הכביש וחוטף פגיעה ביד, אבי פליישר נפגע בעמדה שלו והוא פצוע קשה. ברוך בהכרה מלאה, שוכב כשהרכב מסתיר אותו מהמחבלים, אבל יש חשש שהם יחטפו אותו. הגעתי לאבי ואני רואה שהוא פגוע במרכז גוף ואני לא יכול להרים אותו כי צריך שניים. אני נסוג אחורה ואני צריך להחליט מה עושים. נדב חילץ את עצמו אחורה עם יד מרוסקת, אבי שוכב 5 מטר מאחורי ברוך וצריך לחלץ אותם. וככה הם שוכבים כשעה וחצי. יאיר בר-לב, אייל צורף ואני מחפים באש. רם צורף ושגיא ארד מחלצים לאחור את הפצועים. קודם את אבי שהיה עדיין היה בהכרה, לאחר מכן את ברוך. הלכתי לדפוק על דלתות וד"ר שני כספי יצאה מהממ"ד והצטרפה לכוח הרפואה שהביא רכב פרטי, מעמיסים את שלושת הפצועים ודוהרים החוצה ממגן. אבל, צומת מעון חסומה וירי בכל הכבישים. הם נאלצו לפנות דרומה, לכיוון צאלים. בינתיים מתקשרים למד"א שמכינים פינוי מוסק ברביבים (נסיעה של כ-60 ק"מ), הפצועים מועלים למסוק והכוח הרפואי חוזר למגן.
וידאו שצילם עידו למחרת ובו רואים את רכב הרבש"ץ במקום שבו נעצר ומשם חולץ ואת נקודת הטיפול בפצועים.
כל מי שיכול היה, מכיתת הכוננות, מתקשר לחברים בצבא כדי להזעיק סיוע רגלי וסיוע אווירי, ואכן, בשעה 9:00 מסק"ר אפאצ'י מגיע מכיוון מזרח ולא יורה אש מהוולקן2, רק עושה סיבוב וממשיך בדרכו. ללא קשר למסק"ר, הם מבולבלים מתחילים לחלץ אחורה לכיוון "הבאר הקטנה", שזה בערך 800 מטר מערבה, מעין גבעה קטנה עם באר שהייתה תחנת רכבת עות'מאנית שנסגרה ב-1927. הם רצים לשם ורוכבים על האופנועים כשאנחנו יורים עליהם. מי שנשאר מהמחבלים מתיישב מאחורי הגבעה בבאר הקטנה. אנחנו יורים על כל מי שמרים את הראש, למרות שזה כבר לא טווח של ירי מדויק. לא צמצמנו טווח, לא הסתערנו, אף אחד לא התקדם. אנחנו לא היינו צריכים, הרגשנו בטוחים בעמדות שלנו, שלחתי הודעה לכל כיתת הכוננות: "קרב בלימה, להישאר בעמדות". ואז יש דיון ביננו מתי הכוחות הרגליים יגיעו.
בערך ב-11:00 אנחנו רואים עמוד עשן עולה מכיוון מזרח. מסתבר שהמחבלים תקפו והעלו באש את תחנת הדלק "פז אשכול". תחנת הדלק נמצאת בכביש 232 בצמוד למפעלי מעון, וליד צומת הכניסה הדרומי לקיבוץ. מכיוון צפון מערב ראינו את ניר עוז ונירים בוערים, אנחנו מבינים שבניר עוז קורים דברים איומים ונוראים. שיירה של טרקטורים יוצאת מניר עוז לכיוון הרצועה, אז לא הבנו שזו שיירת הביזה. הסתבר אחר כך שחוץ מהכוחות של הנוחבה, נכנסו אלפי אנשים מכיוון חאן יונס, לתוך ניר עוז שרפו ובזזו מכל הבא ליד.
וידאו שצילם עידו במבט לכיוון עמודי העשן של הקיבוצים ועמוד העשן העולה מתחנת הדלק ליד צומת הכניסה לקיבוץ
בשעה 11:10 לערך, שני טנקי מרכבה מגיעים בדהרה מהשדות, מכיוון ניר עוז, מגיעים לאזור הפרצה בגדר, הוצאתי הודעה "לשים קסדות ולתפוס מחסות", כי היה לי ברור שאם הם יורים אנחנו עלולים להיפגע. אבל הם ממשיכים הלאה. המחבלים לא ירו, הטנקים לא עצרו. ולא ירו. המשיכו בדהרתם לכיוון דרום.
הירי על המחבלים ממשיך כשהם מרימים ראש. בזמן הזה יש נפילות בקיבוץ. אני שולח מישהו מכיתת הכוננות שיהיה אחראי על הנפילות. בינתיים הבית של איגור נפגע מנפילה ונשרף כולו.
בשעה 13:30 מופיעים ג'יפים ראשונים של הצבא, כוח של יחידת אגוז. ג'יפ אחד מגיע מהשער של הקיבוץ ועולה לשייח נוראן ושניים עוקפים מכיוון דרום, מחוץ לקיבוץ, ומגיעים לאזור של הפרצה בגדר. שם הם נתקלים במחבלים שיורים עליהם נ"ט מהבאר הקטנה. החיילים לא נפגעו. לאחר שמגיע עוד כח בשעה 14:30, הכוח הצבאי יוצא לסריקה רגלית לכיוון הבאר הקטנה, בצורה מוזרה מהצד השני של הבאר הקטנה נוחת מסוק יסעור, ומוריד כוח. לא ברור מה היה שם, המזל שלא היה ירי דו צדדי. הכוח של יחידת אגוז מטפל במחבלים בבאר הקטנה. כשהם חוזרים מהבאר הקטנה הם נושאים איתם בחור צעיר, לבוש יפה, שכמעט הרגו אותו. הסתבר שזה בחור מניר עוז שהיה בהלם. עם תחילת הקרבות ברח לשדות והסתובב שם. שמרנו עליו, והתקשרנו לניר עוז להודיע שהוא בסדר ונמצא אצלנו.
מפת קרב חלקית ששחזרתי יחד עם עידו. הכביש במרכז התמונה הוא גדר המערכת המערבית של הקבוץ (מתוך Google Earth)
אני זוכר שבזמן הקרב רוקנתי מחסנית וחצי על המחבלים. יריתי בבודדת, דרך כוונות על כל מי שזיהיתי. יש לי זיכרון מעומעם איפה אני מחליף את המחסנית, וששניים מהמחבלים עלו ישירות בכוונות.
בסביבות 15:00 מגיע מ"פ של אגוז ומתחילה העברת אחריות מסודרת לצבא. תהליך שלוקח המון זמן משום שהמ"פ צריך ללמוד את הנסיבות והאזור, לקחת אחריות ולחלק את הכוחות. אני הייתי רגוע כי ברור שנגמר הירי ואין מחבלים. היו כאלה שחשבו שעדיין יש מחבלים בשטח. הצבא בשלב הזה סורק את השטח, בלי כיתת הכוננות. שחררתי את כיתת הכוננות מהעמדות, למרות שהיו כאלה שנשארו בעמדה שלהם.
חבר קיבוץ אחר שנעדר מאז שעות הבוקר, אופיר ירון ז"ל, נסע בשעות הבוקר לכיוון הקבוץ בנסיבות שעדיין לא התבררו. הרכב בו נסע נמצא ליד צומת מעון לאחר שאוכן, עם כתמי דם וסימני ירי, ללא חבר הקיבוץ. חלק מחברי כיתת הכוננות רצו לצאת ולחפש אחריו. אמרתי שאין טעם לחפש זה תפקיד הצבא. ובאמת הצבא לא נתן לצאת. לאחר זמן הגופה שלו נמצאה על ידי הצבא במיקום שעדיין לא נמסר.
הצבא ביקש מאיתנו לסגור את הפרצה בגדר. חבר הקיבוץ עמית יעקבי לוקח טרקטור, אני נוסע יחד אתו לסגור את הפרצה. שם אנחנו מגלים גופת מחבל. מזה אני מסיק ששאר הגופות חולצו על ידי המחבלים. ליד הגופה מאג אחד, קרקעי מונח, עם שרשראות הכדורים והתוף. בצד זרוק תרמיל של נ"ט.
עידו חוזר הביתה אחרי יום של קרב צילום: ענבל מר
משם הלכנו לבתים. ענבל אמרה לי כשחזרתי: "הילדים כבר רחוצים"... מאוחר יותר אפשר היה להיפגש עם משפחות וכל בעלי
המשפחות שוחררו. כוחות מיוחדים כבר היו בקיבוץ בכל מקום.
למחרת, יום ראשון בבקר, היה כבר ברור שיש הוראת פינוי מסודרת של כל יישובי עוטף עזה. רק ב-16:30 ניתנת האפשרות לכל מי שרוצה לצאת באמצעות רכבים פרטיים. התארגנתי ליציאה וב-17:30 יצאנו לכביש 232, נסענו במהירות וראינו לאורך כל הדרך שלדות של מכוניות שרופות וירויות. אמנם לא באותם מספרים כמו ברעים, אבל הרבה. ביום שני בצהריים המדינה שלחה אוטובוסים וחברי קבוץ מגן הנותרים התפנו למלון בים המלח.
בתמצית, הקרב העיקרי התנהל בין 7:30-9:00, עד הגעת המסוק ואז תמונת הקרב השתנתה לחלוטין. בלמנו אותם והדפנו אותם עד להגעת הכוחות הקרקעיים ב-13:30.
עד כאן דבריו של עידו.
הודות לחברי וחברות כיתת הכוננות, וחברי קיבוץ שהתנדבו ויצאו מהממ"ד, נלחמו כמו אריות וצוות החירום היישובי (צח"י) ניצל קיבוץ מגן, וניצלה המשפחה שלי. תודה לכם גיבורים (לא כולם השתתפו בקרב וחלק רק נותר בקיבוץ לאחר שפונה כדי לתחזק את המשק הריק. שימו לב שהרשימה לא סופית וצריכה עדיין אישור והשלמה):
אברהם פליישר ז"ל נפל בקרב, ברוך כהן הרבש"ץ נפצע ואיבד רגל, נדב רוט נפצע בידו כשחילץ את הרבש"ץ מהרכב, אוהד דרזמן סגן הרבש"ץ, עידו יקיר מפקד כיתת הכוננות, ערן צורף קפץ ראשון אל מול המחבלים ועיכב אותם, אייל צורף, יואב צורף, רם צורף, זהר צורף, ענבל כספי, דרור רגב, שגיא ארד, יובל אביעד, יאיר בר לב, אור ברנשטיין, איסי שמש, איתן אדר, אלי גיגי, אסף בבלי, אפרים גלסברג, בועז גינזבורג, מיטל מקיץ', עדי אבו פול, ריף כרמין. ד"ר שני כספי, ד"ר דורון גל.
1. איך אני קשור?זוגתי היא בת קבוץ מגן, אני מכיר רבים מבני קבוצתה שלמדו איתה במוסד החינוכי מעלה הבשור. אמה, אחיה ומשפחתו גרים שם. אנחנו מבקרים שם תדיר. הייתי שותף להכנת פעילות תרבותית במגן, חיתנתי זוג על הדשא מול חדר האוכל ואני מכיר הרבה חברי מגן. וגם רבים מחברי הקיבוצים באזור כי היו לי מדריכים בשומר הצעיר מקיבוצים בעוטף, הייתי חבר קבוץ (אחר, לא בעוטף), וחבר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר. עבדתי עם אנשים שגרו בעוטף עזה, הבאתי גרעיני נח"ל לקיבוצים והכשרתי מדריכים בקבוצים, ביניהם של קיבוצים מעוטף עזה. ואנחנו מטפלים ברכב במוסך של הקיבוץ אצל יואב צורף שהיה חלק מהקרב כחבר כיתת הכוננות.
2. בעדותם בכאן 11, ובפנייה אישית אלי, חברי כיתת הכוננות, טוענים שהמסוק לא ירה אף כדור. למרות הזכרון הראשוני של עידו, שהמסוק ירה, הוא תיקן אחר כך את עדותו ואמר שהמסוק לא ירה.
.jpg)
