יום שישי, 12 ביוני 2026

For this time - Be Korach | thoughts on Parashat Korach

“They combined against Moses and Aaron and said to them, “You have gone too far! For all the community are holy, all of them, and GOD is in their midst. Why then do you raise yourselves  above GOD’s congregation?” (Numbers 16:3)

In the final episode of Game of Thrones, the chief scholar, Samwell Tarly, proposes that the rulers choose the king through equal elections in which every person has a vote. He is met with scorn and ridicule along the lines of: “Why not let the dogs decide as well?”

In our own mythology, that is, in this week’s Torah portion, Korach dares to do much the same thing, though in a far more challenging context. Here, it is already known, proven through signs and wonders, that authority has been granted to a single source: God and His chosen representatives. It is difficult not to appreciate the courage required to rebel against the existing system, to risk one’s life, and to propose an alternative.

Korach employs divine rhetoric in an attempt to transform the regime. As was already stated in Parashat Kedoshim: “You shall be holy, for I, the ETERNAL your God, am holy”. (Leviticus 19:2).

Korach’s reasoning might be summarized as follows:

“God established the principle of equality. You said in His name that everyone is holy, so all of them are holy, and GOD is among them. You know that absolute power corrupts absolutely, so why is power concentrated in the hands of a single individual or one nuclear family? Are they holier than everyone else? Know that I am not alone. Although I am connected to the family, I have come together with the entire leadership that represents the people.”

The alternative Korach proposes is never fully articulated. Moses argues instead that this is a false complaint from Levites who are already set apart from the rest of the people and who now seek the priesthood: the highest offices. Consequently, the dominant interpretation throughout the generations has been that Korach’s rebellion was a negative act. Korach and his followers are portrayed as wicked men, their dispute not “for the sake of Heaven” but rather the product of self-serving political ambition.

The ending is well known: they all die. The Lord is depicted as an irritable figure who neither forgets nor forgives, especially those who dare challenge His authority.

Some commentators influenced by Kabbalah and Hasidism, however, presented Korach in a positive light, as a man of pure motives whose sole desire was to draw closer to God. Others argued that Korach was essentially correct, but that he acted prematurely in attempting to introduce a utopian vision of equality.

If we place Korach in his historical context, the picture changes. During the formation of a people in the ancient world, in the process of transforming a crowd into a sovereign nation, and within a worldview that attributed divine authority to rulers: whether priest, king, or prophet, it is understandable that such authority could not be questioned.

But if we seek a lesson for our own time, an age in which the direct connection to the metaphysical has long since been lost, then we must stand by the principle of equality that Korach advocated. We must insist that leadership be chosen democratically and that corrupting power not be concentrated in the hands of a single leader and their family.

Yet even today there are people filled with hubris who speak “in the name of,” or “with,” higher powers. They believe they have been granted divine authority to determine public affairs; that biblical and halakhic laws can be imposed upon society; that the principles of equality, individual rights, and democracy may be curtailed.

Especially at a time such as this, when elections in Israel are taking place, we should summon the courage that Korach displayed and insist upon the principles upon which the Third Temple of the State of Israel was built, the principles enshrined in the Israeli Declaration of Independence.

--------------------------------------------------------------------------------------------

Translation from the Hebrew post by RHR (Rabbis for Human Rights)

לעת הזו – היו קֹרַח | דבר תורה לפרשת קרח

צילמתי במפגש בין קרח ועדתו למשה ואהרון (נוצר ב-AI)
נתבקשתי לכתוב דבר תורה עבור "קול רבני לזכויות אדם" לפרשת קרח והתפרסם באתר קול רבני. ראו בקישור כאן.

במדבר טז, ג': 

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".


בפרק הסיום של "משחקי הכס" מציע המלומד הראשי, סמואל טרלי, לשאר השליטים לבחור את המלך בבחירות שוויוניות בהן לכל אחד יש קול. הוא נתקל בבוז ובלעג בסגנון של: "בֹּא ניתן גם לכלבים להחליט...". במיתולוגיה שלנו, כלומר בפרשתנו, מעז קורח לעשות את אותו הדבר, אבל, בהקשר הרבה יותר קשה. מצב בו ידוע מראש, עם הוכחות שניתנו באותות ובמופתים, שהכח ניתן רק למקור סמכותני אחד: האל ושליחיו הנבחרים. קשה שלא להעריך את האומץ למרוד בשיטה הקיימת, לסכן את החיים ולהציע חלופה. קורח משתמש ברטוריקה האלוהית כדי לנסות ולשנות את המשטר. כפי שנאמר כבר קודם בפרשת קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". ההיגיון של קורח היה:
"את עקרון השוויון קבע אלוהים. אמרת בשמו שכולם קדושים, אז כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'. אתה יודע שכח מוחלט משחית בצורה מוחלטת, אז למה הכח מרוכז רק בידיים של אדם או משפחה גרעינית אחת? האם הם קדושים יותר מאחרים? תדע לך שאני לא לבד, הגם שאני קשור למשפחה, באתי עם כל ההנהגה שמייצגת את העם". החלופה שהוא מציע לא מפורטת, אבל משה טוען שזוהי תלונת שווא של לויים שכבר ממילא נבדלים מהשאר, ועכשיו הם רוצים את הכהונה - את המשרות הבכירות. מתוך כך ההנחה הפרשנית לאורך כל הדורות הייתה שהמהלך שלילי, קורח ועדתו הם "בני בליעל", שהמחלוקת אינה לשם שמיים, אלא פוליטיקה אינטרסנטית. הסוף ידוע מראש – כולם מתים. יְהוָה ידוע כדמות עצבנית שלא שוכחת ולא סולחת, במיוחד למי שמעז לערער על סמכותו.

היו פרשנים הקשורים לתורת הקבלה והחסידות שדווקא הציגו את קורח באורח חיובי, כאדם שמניעיו טהורים שרצונו היה רק להתקרב ליְהוָה, והיו פרשנים טענו שהוא צדק, אבל הקדים את המאוחר בניסיונו להציע מהלך שוויוני אוטופי.

אם נכניס את קורח להקשרו ההיסטורי, הרי שבתקופה של בניית עם, בעת העתיקה, בתהליך הפיכת אספסוף לעם ריבוני, יחד עם האמונה שלשליט: כהן, מלך או נביא, יש סמכות אלוהית, ברור שאין מקום לערער עליה.

אבל, אם אנחנו רוצים לקח לימינו אלה, בהם מזמן אבד הקשר הישיר עם המטאפיזי, הרי שאנחנו צריכים לעמוד על עקרון השוויון שמציע קורח, לעמוד על כך שמנהיגות צריכה להיבחר באופן דמוקרטי ושאין לרכז כח משחית אצל מנהיג אחד ומשפחתו.

למרות זאת יש היום בני אדם מלאי הִיבְּרִיס, שמדברים "בְּשֵׁם", או "עִם" ישויות עליונות, שחושבים שבידיהם ניתנה הסמכות האלוהית לקבוע דברים, שניתן להחיל את חוקי המקרא וההלכה על החברה, שניתן לקצץ בעקרון השוויון, בזכויות הפרט ובדמוקרטיה. במיוחד לעת הזו, בה יש בחירות, יש לאזור את האומץ שהיה לקורח, ולהתעקש על העקרונות שעליהן נבנה בית המקדש השלישי של מדינת ישראל – העקרונות שרשומים במגילת העצמאות.

יום שבת, 6 ביוני 2026

תגובה לכתבתו של צח יוקד בסופשבוע של הארץ 5.6.2026


צילום מסך אפליקציית הארץ
כותרת הכתבה של צח יוקד מ-5.6.2026 בסופשבוע של "הארץ", הייתה: "איך להיות יהודי בעולם מעורער? לאנשי היהדות ההומניסטית יש תשובה רדיקלית". מכיוון שגם אני רב חילוני-הומניסטי הכתבה ראויה לתגובה.
הכתבה על קהילה יהודית הומניסטית במנהטן, ניו יורק שנקראת: The City Congregation for Humanistic Judaism, בה אני מכיר את הרב הנוכחי, צמח יורה (Tzemah Yoreh) , וגם את הקודם, פיטר שוויצר, את שניהם פגשתי, ואני גאה לומר ששניהם רעים ועמיתים. את ההסמכה שלי כרב קיבלתי מאותו מוסד שהם קיבלו. עשיתי בר מצווה למשפחה מתוך הקהילה שהגיעה לארץ.
לטעמי מה שעשה צח יוקד היה יותר לספר על תפיסתו את היהדות, יותר מאשר לתאר את הקהילה בה פגש. מה שעולה מהכתבה, או למעשה המיסגור שלה הוא שיש תופעה מוזרה בגולה הדוויה שלא נוהגת על פי מה שצח יוקד חושב שהיא יהדות ״רגילה״. התיאורים של הסימבולים והטקסים הם כביכול מוזרויות שלא מתסתדרות לו עם ההלכה הדתית כנראה. למשל, מה פתאום וויסקי במקום יין, איך רב לא מאמין באלוהים וכד׳. כל הנסיון הוא לצייר את הקהילה כמשהו אקזוטי, מוזר וייחודי, משהו אִידְיוֹסִינְקְרָטִי ממש. סוג של מי הזיז את הגבינה שלי. קשה לו להתמודד עם יהדות אחרת ששונה ממה שהוא מכיר בארץ, או מהדימוי של מה זה יהודי. אולי לטעמו אין בחירה חופשית בתרבות, דת ואמונה וכל מי שיהודי צריךבניו יורק להיות חרדי שעובד ב-B&H...
אפשר להבין מהמשקל שהוא נותן לשאלה התיאולוגית את עמדתו על מה צריכה להיות בעיניו היהדות - זו בעצם דת שמחייבת אמונה באלוהים. כל מה ששונה הוא חריג.
הכותרת: "תשובה רדיקלית" נכונה במובן שהיהדות ההומניסטית נותנת תשובה שורשית ומעמיקה לשאלות זהותיות ופילוסופית כמו שמרומז במילה רדיקלי שבאה מלטינית - רדיקס, שורשי. אבל, יחד עם כל האלמנטים האחרים שמוצגים כאקסצנטריים, צובעת את הקהילה והתפיסה של היהדות ההומניסטית כמשהו מחוץ למה שצח יוקד מאפיין כיהדות שהוא כנראה חושב שהיא אמיתית.
צמח יורה ואני בכנס הסמכת רבנים חילוניים 2019
יד יצחק בן צבי, ירושלים
בשתי הפסקאות האחרונות הוא ניסה לצבוע את הקהילה כולה כאנטי ציונית, כל זה מתוך ציטוטים של שתי נשים בקהילה שדיברו על רגשותיהן, לא על עובדות, אידיאולוגיות ומעשים. לא היה בכתבה שום נסיון לעמת אותן מול מציאויות או עמדות סותרות. לטעמי, גם מתוך מפגש עם משפחה אחת מהקהילה שהגיעה לארץ לטקס בר מצווה שערכתי להם, התמונה הרבה יותר מורכבת לגבי היחס לישראל.

מכיוון שאני יודע שצמח בחור רגיש מאד, שמדבר ומתראיין באופן גלוי על כך שהוא על הספקטרום האוטיסטי, כתבתי לו שהגם שכתבה עיתונאית נדונה מראש להיות שטחית, אין מה להיפגע. צריך להגיב בהתאם בעיתונות ולהראות את הצדדים החיוביים והמפרים בכתב. אני חושב שזה פרסום מצוין, לא זכור לי מתי קיבלנו סיקור כל כך נרחב עם ההיסטוריה הארגונית בעיתון ישראלי. כתבתי לו גם: "אני חושב שאתה יכול להיות גאה ואני מרים כוס השבת עם וויסקי לכבודך, שבת שלום לכל הקהילה". הוא הודה לי מאד על התגובה. הגיעה הזמן שנקבל קצת סיקור אוהד גם על השלוחה הישראלית של היהדות החילוניצת הומניסטית מהעיתונות הישרלית אחרי עשרים שנה בהן אנחנו קיימים.


יום חמישי, 28 במאי 2026

איך מיטהרים מטומאה לקראת הבחירות הקרבות? דבר תורה לפרשת בהעלותך

תמונה שצילמתי במעמד טהרת הלויים (באמצעות AI)
במדבר ח', 6-7: "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ".

טהרת הלויים או הקדשת הלויים, בפרשתנו, היא טקס שהורכב מטהרה מיוחדת של הלויים מטומאת מת. הטקס, שלאחריו החלו הלויים לעבוד את עבודת המשכן בתפקידיהם השונים, כלל את האלמנטים הבאים: גילוח כל שערות גופם. כיבוס בגדיהם. הזאת "מי חטאת" (מים עם אפר פרה אדומה) עליהם. הנפתם הפיזית - אהרן הכהן הניף את הלויים "תנופה לפני ה'". לדעת רוב המפרשים, הכוונה הייתה הולכה והבאה, העלאה והורדה, על מנת לסמל שהם מוקדשים לאלוקים השולט בכל רוחות השמיים והקרבת קורבנותיהם.

מערכת הטומאה והטהרה, שהיא מרכזית בפרשתנו, לא קשורה ללכלוך או להיגיינה. היא עוסקת בסדר, שליטה והגדרת גבולות קטגוריאליים. מערכת החוקים והכללים שמתחילה עם עשרת הדיברות, ממשיכה בפרשתנו. רגע לפני שהעם נכנס לארץ יש צורך בחיזוק והמשך התוויית הגבולות הברורים לקבוצת עבדים, או אספסוף, בתהליך הפיכתם להיות עם ריבוני בארצם. העניין אינו בניקיון פיזי, אלא כלי עצמתי לשליטה וסדר חברתי. החוק הדתי מפריד לחלוטין בין מושג ה"לכלוך" למושג ה"טומאה". סתם לכלוך כמו בוץ אינו מטמא, אבל חפצים נקיים ומבריקים עלולים לטמא. הטבילה של הגוף עצמו דורשת ניקיון מקדים.

ההגות האנתרופולוגית משייכת את הטומאה והטהרה לשליטה וסדר בכמה ממדים:

  • שליטה במרחב (גבולות פוליטיים וחברתיים). הקצאת הסמכות לקביעת הטהרה בידי הכהונה והקצאת מעמד המשרתים בקודש, הלויים.
  • שליטה בטבע
  • שליטה בוויסות חרדות אצל היחיד
  • שליטה באמצעות יצירת סדר קטגוריאלי. כלומר, הפרדה מוחלטת בין מושגים. הטומאה והטהרה יצרו סדר מחשבתי חד: יש קודש ויש חול, יש חיים ויש מוות. המערכת מנעה מהמוות והחול "לזלוג" אל תוך מרחב החיים והקודש של המשכן. במקביל יש איסור על ערבוב של קטגוריות (למשל, איסור שעטנז או כלאיים). 

הדבר הזה רלוונטי לימינו משום שהעשור האחרון בישראל התאפיין בכאוס. אנחנו חיים את הטלטלות היסטוריות ששינו מן היסוד את המציאות הביטחונית, הפוליטית, הכלכלית והחברתית של המדינה, בין היתר אפשר למנות את: חקירות ראש הממשלה, חמש מערכות בחירות, משבר הקורונה, אסון מירון, מבצע שומר החומות ועוד שמונה מבצעים שתקצר היריעה מלפרט. הרפורמה המשפטית והקרע החברתי, השבעה באוקטובר ושלוש מלחמות רב-זירתיות: "חרבות ברזל", "עם כלביא" ו"שאגת הארי", משבר גיוס חרדים, ניסיונות לטיהור אתני ברצועת עזה ובגדה המערבית. בנוסף, אנחנו נכנסים למערכת בחירות, השישית במספר, בשש השנים האחרונות, ממוצע של בחירות אחת לשנה. מערכת הבחירות הזו מלווה באזהרות מקדימות מפני אלימות פיזית ומילולית, דיכוי הצבעה, זיופים, ומבצעי השפעה תודעתית באמצעות בינה מלאכותית. הכאוס התקופתי שאנחנו נמצאים בו מחייב השלטת סדר, יצירת הפרדה קטגוריאלית בדמותה של מערכת טומאה וטהרה, מערכת פשוטה להבנה וליישום. מערכת שמבחינה בין מי לנו ומי לצרינו. זה מגיע עם המונחים "ציונות" ו"יהדות" בפרשנותם הסובייקטיבית. הטהור הוא הציוני והיהודי, הטמא הוא כל מי שאינם כאלה. כאן ישאל השואל: אבל, מיהו יהודי וציוני? התשובה היא: כל מי שמסכים עם עמדותינו. מה דינו של כל מי שלא מסכים עם עמדותינו? הוא בוגד וטמא. דינו כתוב בפרשתנו: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי  קׇרְבַּן יְהֹוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא". לא ייתכן שהכאוס הזה של ריבוי דעות וחופש הפרט יימשך, כי כמו שציטט פון פאפן ב-1932: "סדר חייב להיות" (Ordnung muß sein). וכבר ראינו לאן הסדר הזה הוביל.

יום שלישי, 19 במאי 2026

סיור בדרך עולי הרגל 5.6.2026

לאחר ההמולה של יום ירושלים, ולאחר חג השבועות, מוזמנים לסיור באתר חדש בירושלים שנפתח רק לפני כמה חודשים: "דרך עולי הרגל". נלך בעקבות עולי הרגל לבית המקדש שהגיעו מכל העולם בתקופות קודמות, אבל גם ניתן רקע למאיפה תחילה ירושלים וכיצד התפתחה, נראה את החידושים האחרונים בחפירות הארכאולוגיות במקום שבו נטייל ונאמר מילה על הבעייתיות הגיאופוליטית של חפירות באתר שהוא גם חשוב לכל הדתות וגם חיים בו אנשים את חיי היומיום שלהם.

לפרטים והרשמה סרקו את הקוד בהזמנה משמאל או הקליקו על הקישור.

לצערי הסיור אינו נגיש. 

האתר בניהול רשות הטבע והגנים והיא עדיין לא עשתה מספיק על מנת להנגיש את דרך עולי הרגל וחלק גדול מאתר עיר דוד. כתוב בפרסומים הרשמיים במפורש שהאתר אנו נגיש.

יום ראשון, 26 באפריל 2026

סיור בעין כרם שישי 8.5.2026

פעמיים נדחה הסיור בגלל המלחמה, הגיע הזמן לערוך אותו. זה קורה שבוע לפני ההמולה של יום ירושלים בשכונה הקסומה של עין כרם. מזמין את כולם לסיור מרתק. הקדימו להירשם כדי לשמור מקום. מספר המקומות מוגבל.

סרקו את הקוד או ליחצו על הקישור כדי לראות פרטים ולהירשם.

יום חמישי, 26 במרץ 2026

מפגש זום מיוחד בתקופת מלחמה לכבוד פסח

 אם אין התכנסויות פיזיות ויש לכם רגע פנאי בממ"ד לקראת פסח, אתם מוזמנים למפגש זום מיוחד. ליחצו על הקישור לאירוע בפייסבוק על מנת לסמן השתתפות ולקבל תזכורות ועדכונים. המפגש ללא עלות ומיועד לכולם.

הקישור לאירוע https://www.facebook.com/share/1Cbj8MbaWZ/


יום רביעי, 25 בפברואר 2026

הכרה בזרם "יהדות כתרבות"

רבות ורבנים חילוניים בכנס.
צילום: נרדי גרין
לפתע פתאום החליטה המחלקה למפעלים ציוניים, בהסתדרות הציונית, להכיר בזרם או באידיאולוגיה של "יהדות כתרבות". זה נעשה בכנס רב רושם ומושקע במרכז יצחק רבין, בתאריך 19.02.2026. הכנס שכותרתו הייתה: "שייכות, תיקון, תקווה", היה מאורגן לעילא, חולקו תגי שם, תיקי בד, עטים ופנקסים. היה כיבוד, עמדת קפה וארוחת צהריים, היה כינוס מרכזי, היו פאנלים בנושאים שונים בכיתות והיו הופעות. אנשים ישבו סביב שולחנו עגולים ומול כל כסא הייתה מתנה - זרעי צמחי תבלין להנבטה, כרמז לכך שמנביטים זרם חדש.

הכוונה והביצוע מצויינים אבל צריך לומר גם מילת ביקורת על הכינוס. הכנס נפתח וננעל בדוברים שמתוך דבריהם היה אפשר לחשוב שמדובר ברעיון חדש שלא נשמע קודם לכן, הגדילה לעשות אחת הדוברות שאמרה ש"צריך לכתוב ספרים". גם במכתב התודה שנשלח לאחר הכנס נאמר:

יאיר גולן ואני
צילום: נרדי גרין
ביקשנו יחד לעצב שפה חדשה של שייכות, אחריות ותקווה. במהלך היום עסקנו במתח ובחיבור שבין קהילה וזהות, בין קידוש לחידוש, בין ישראל לתפוצות, ובין יהודית לדמוקרטית, מתוך שאיפה לנסח תנועה חיה של תרבות, מנהיגות וערכים במרחב  ציבורי. השיחים, המפגשים והעשייה המשותפת המחישו עד כמה הצורך במהלך הזה חי ונוכח בשדה. אנו רואים בכנס נקודת פתיחה למסע רחב יותר - לבניית אקוסיסטם של חינוך, טקס, קהילה ומנהיגות, ולהקמת תנועה המחברת בין רעיון למעשה ובין חזון ליישום. 

נשמעו הרבה סיסמאות וחלק מהדוברים גם אמרו דברים של השראה ועומק. אבל אחת הבחירות הלא מובנות הייתה להזמין את יאיר גולן, יו"ר מפלגת הדמוקרטים לנאום בפתיחת הכנס. האם ההסתדרות הציונית לא אמורה להיות גוף ממלכתי שנותן במה לכל הזרמים ולכל הקולות? האם לא היה ראוי להביא נציגים של מפלגות אחרות?

בשיח בפאנל שנרשמתי אליו שכותרתו הייתה: "לטפח שדה גלובאלי ביחד", לא היה ברור הכיוון אליו הולך הפאנל והדוברים בעלי זיקה מקרית לכל היותר לנושא. לא הובן מהו השדה הגלובאלי אליו חותרים והיה רק דיבור עמום שצריך להתייחס ל"יהדות התפוצות". היה שיתוף של חוויות של הדוברים בפאנל שהיו בשליחות או בשהייה ארוכה בחו"ל ונפגשו עם קהילות שונות בארה"ב.

הרגשתי לכל אורך הכנס כשלון שלנו, הזרם החילוני הומניסטי להציג את הזרם ולדבר על השורשים והמסורת שלנו. בנוסף לכך נאמר לי על ידי מי שאחראית אצלנו על הנושאים האלה והיא טענה שהיא דיברה עם מארגני הכנס על מנת להשתתף ולו בהעמדת דוכן והיא סורבה, אבל נאמר לה שאולי יהיה כנס ביולי ושם תשקל ההשתתפות.

מכיוון שכך ומכיוון שלא היה מקום אחר שאפשר יהיה להציג בו את הדברים אמרתי בפאנל שבו השתתפתי את ביקורתי על הכנס ועיקרה הוא שלא ניתן בכנס כזה להתעלם מתנועת יהדות כתרבות והזרם החילוני הומניסטי ביהדות ששורשיו בשנות ה-60 של המאה ה-20 בארה"ב, אני מוסמך כרב חילוני ועובד בזה כבר 20 שנה, ערכתי כמעט 1000 טקסי חיים בארץ ובעולם. יש ספרות עניפה. אפשר לקחת כדוגמה את נאומו של ביאליק בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, מ-1925, ומספיק משפט אחד ממנו כדי להדגים את הפספוס הגדול של הכנס:

בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג “תרבות” במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי “תורה”.

שאנן סטריט רואיין ולאחר מכן שר
צילום: נרדי גרין
כלומר, כבר לפני יותר ממאה שנים קיים המושג "יהדות כתרבות" בארץ ישראל. שלא לדבר על הספרות העניפה שנכתבה בנושא. שלא לדבר על ספר שאחד מהמציגים בפאנל, ליאור טל שדה: "מה למעלה מה למטה" מ-2022. כותרת הספר מבוססת על מאמרו של ארי אלון מתוך הספר: "כזה ראה וחדש - היהודי החופשי ומורשתו", בעריכת יהושע רש מ-1986. ויש ספרים רבים שנכתבו בארץ ובעולם מטעמם של אנשים המזוהים עם היהדות כתרבות, או הזרם של היהדות החילונית הומניסטית. למשל, הספרים של יעקב מלכין משנת 2000 ואילך:  "יהדות ללא אל – יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות", "תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל",  "במה מאמינים יהודים חילוניים" ועוד. הספר של ידידיה יצחקי ז"ל:  "בראש גלוי, עיקרים של חילוניות יהודית", האנציקלופדיה: "זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי" בעריכת ירמיהו יובל, מ-2007. הספר של אורן יהי שלום: "שמע ישראל  יהדות חילונית מהרמב״ם עד אחד העם" מ-2024. ובנוסף ספרות עניפה של התנועה בארה"ב של הרבנים שרווין ווין, אדם שלום, ג'ודי קורנפלד, ג'ודית סיד, גרג אפשטיין ועוד. 

בהינתן דוגמאות ספורות אלו, כיצד אפשר להתעלם ולומר שמתחילים משהו מחדש? זה די מגוחך להתעלם ולא לאפשר אפילו להציב דוכן או לאפשר לאחד הדוברים מטעמנו להציג באחד הפאנלים. מהי הסיבה להתעלמות וההדרה הזו? למארגנים הפתרונים.