יום רביעי, 5 במאי 2021

צרות של עשירים – הפועל ירושלים מועדון אוהדים

הפועל ירושלים - רמה"ש 26.4.2021
צילום: נרדי גרין
וידוי אישי: הגעתי להיות אוהד של הפועל ירושלים בגלל הרעיון, נשארתי בגלל הכדורגל1. 
ערב החגיגות במשחק הבית האחרון, מבחינתי יש שתי דילמות עיקריות עם עלייתה של הפועל ירושלים לליגת העל. אבל לפני כן קצת היסטוריה.

ב-2007 נפרדה הפועל קטמון מהפועל ירושלים והפכה להיות קבוצת האוהדים הראשונה בישראל. הפרידה הייתה בגלל שהקבוצה נוהלה על ידי בעלי הון שדרדרו אותה לעברי פי פחת, עד לפירוקה ב-2019. ב2020 קנתה קטמון את הזכויות על השם הפועל ירושלים וסוכם שתקרא "הפועל ירושלים-מועדון אוהדים". הרבותא היא שהקבוצה שייכת לאוהדיה, מעשה חתרני בעולם הקפיטלסטי של הכדורגל הישראלי והעולם המערבי בכלל.

כנגד כל הסיכויים עלתה קטמון מליגה ג' עד לליגת העל, בתקופה של 14 שנה. התקופה הזו הייתה תקופה של בנייה מקצועית והבנה שצריך הרבה סבלנות, השקעה ויצירת ערך ארגוני שאפשר להזדהות אתו.

הקמת מועדון אוהדים נתנה השראה לקבוצות אוהדים נוספות. באותה שנה בה קמה הפועל קטמון, הוקמה גם הפועל אוסישקין בכדורסל. ב-2008 הוקמה קבוצת בני יצ'אלאל רחובות של יוצאי אתיופיה. כמו כן, קבוצת הכדורגל מכבי קביליו יפו וקבוצות הכדורסל הפועל חיפה, הפועל פתח תקווה והפועל רמת גן הוקמו מחדש על ידי אוהדיהן, לאחר שהקבוצות המקוריות התפרקו. ב-2014 נוסדו קבוצות הכדורגל הפועל רובי שפירא חיפה ובית"ר נורדיה ירושלים, בעקבות ביקורות כלפי צורת ההתנהלות של קבוצות הפועל חיפה ובית"ר ירושלים. ב-2015 הוקמה מחדש מכבי עירוני אשדוד כקבוצות בבעלות אוהדים ששמה הפועל אדומים אשדוד, שבחרה להתפצל ממועדון ספורט אשדוד, בדומה למצב שהיה קיים לפני האיחוד עם הפועל בשנת 1999. בשנת 2019 קמה קבוצת הכח גלי גיל רמת גן.

הפועל קטמון 2013
צילום: נרדי גרין

מאז שהתחלתי לאהוד את קטמון הציקו לי שתי שאלות: הראשונה היא המקצועיות שמתפרשת ברוח הזמנים בישראל ככסף וכח בלבד, אל מול השיתופיות הקיבוצית שנדמית כבינוניות. והשאלה השנייה לגבי הזהות האידיאולוגית של הקבוצה ואוהדיה. האם צבעיה הם רק צבעים או שיש להם משמעות מעבר? 

הדילמה הראשונה – מקצוענות מנוגדת לשיתופיות, כביכול.

ניתן לחשוב שכאילו בגלל שהקבוצה שיתופית ונתונה בידי האוהדים ש"מחליטים", זה יפגע במקצועיות של הקבוצה, וגם מאיפה יגיע הכסף? אבל, אם מוצאים את המודל הנכון הרי שקבוצת אוהדים יכולה להתמודד בכדורגל ברמה הכי גבוהה. בעולם יש מאות קבוצות אוהדים. בין אם אלה קבוצות שהוקמו על ידי האוהדים או שהחוק מחייב שמעל 50% מהמניות יהיו בידיהם. נזכיר רק שבספרד, גם ברצלונה וגם ריאל מדריד הן קבוצות אוהדים. בברזיל כל 12 הקבוצות הגדולות הן קבוצות אוהדים כולל סנטוס של פלה. החוק בברזיל חייב אותן עד 1993. אבל, גם לאחר שהותרה בעלות פרטית הן נשארו בבעלות האוהדים. בגרמניה החוק אוסר על בעלות פרטית יחידנית על קבוצות.

לברצלונה, כדוגמא שאפשר לשאוף אליה, יש נכון להיום, כ-140,000 חברים משלמים. מה שנותן לכל חבר הנחה לכרטיסי משחקים, אפשרות לקנות במכירה מוקדמת ואפשרות להצביע באספה הכללית למועצת המנהלים ולנשיאות. אי אפשר לקנות חברות באופן פשוט והיא ניתנת רק לקרובי משפחה של חבר, למי שהחזיק כרטיס מחויבות במשך שלוש שנים או חבר במועדון מעריצים למשך תקופה. עלות חברות שנתית, נכון להיום, לבוגר היא - 185€. 

הפועל קטמון, מאפרים לפני משחק 2015
צילום: נרדי גרין

לפי נתונים שפרסם עמרי זרחוביץ' בדה מרקר ב-2017, התקציב השנתי של הפועל קטמון היה 9 מיליון שקל, תקציב מכובד לליגה הלאומית. למשחקים הביתיים מגיעים כ-1,500-2,000 אוהדי ולמשחקים מכריעים מגיעים כ-5000. עם זאת, מספרי חברי העמותה הלך וירד בשנים האחרונות עד מ-950 ב2016, ל-766 ב-2021. לפי זרחוביץ' האוהדים אחראים רק ל–15% מסכום ההשקעה בקבוצה במהלך השנים. שאר הכסף מגיע מספונסרים, שותפים עסקיים לדרך, מענקים על פעילות קהילתית, עיריית ירושלים ועוד. בשנת הכספים שהסתיימה בסוף מאי 2016, למשל, הגיעו הכנסות הקבוצה ל–6.6 מיליון שקל — 39% מההכנסות הגיעו מהקצבות (זכויות שידור ומענקים מהטוטו); 21% מפרסום, 16% מתרומות, 14% מדמי חבר, 5% מפעילות הנוער והילדים ו–5% ממכירת כרטיסים.

בליגת העל התקציבים גדולים הרבה יותר. הקבוצות בתחתית התיקצוב עומדות על כ-10 מליון שקלים והקבוצות העשירות יכולות להגיע ל-180 מיליון שקלים כשבראש תמיד מכבי תל אביב, מכבי חיפה, הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים שהן קבוצות בבעלות מיליונרים. הפועל ירושלים מתחילה להערכתי ממקום טוב יחסית עם תקציב ששווה לקבוצות ליגת העל המתוקצבות נמוך. עם שיווק נכון של חברות בעמותה, והגדלת התמיכות והפרסום בעקבות העלייה ניתן יהיה לקנות שחקנים שיחזקו את הקבוצה בעונות הבאות.

התשובה לשאלה הראשונה היא שהפועל ירושלים אינה נפגעת מהיותה קבוצת אוהדים בצד המקצועי שלה. ראשיה עשו עבודה יוצאת מהכלל של בניית מותג, צוות מקצועי, שותפות דמוקרטית של האוהדים, סגל שחקנים ורכש שהבטיחו יציבות והישגים בעונה האחרונה בלאומית. כך למשל לצד המאמן יש את שי אהרון בתפקיד המנהל הספורטיבי, "ג'נרל מנג'ר", תופעה לא נפוצה בליגה הלאומית. המועדון מנוהל על ידי ועד מנהל המונה שבעה חברים, מתוכם ארבעה הם נציגי האוהדים, שנבחרים מדי שנה בבחירות דמוקרטיות בין כלל חברי העמותה ומתוכם בוחר הוועד את היו"ר. אל שלושת המקומות הנותרים הוועד יכול להזמין גורמים שתורמים לקבוצה למשך אותה עונת משחקים.

הפועל קטמון אחד במאי 2015
צילום: נרדי גרין

גם אם בסופו של דבר יש מבנה רעיוני, ארגוני ומקצועי מוצקים ונכונים, יש תקציב, הרי שבסופו של דבר הנטל הוא על השחקנים והמאמן. אם המועדון ידע ליצור תמהיל נכון של שחקנים וקבוצה מגובשת הרי שניתן יהיה להתמודד בליגת העל.

אישית, אני חושש מאד, אבל, אני גם מלא תקווה. זו הפעם הראשונה של הקבוצה בתצורתה הנוכחית בליגת העל. חייבים להודות שעד היום הכדורגל של קטמון והפועל ירושלים היה בינוני וזה עוד בליגה הלאומית. בהרבה משחקים בהם נכחתי או צפיתי בטלוויזיה, יצאתי עם מפח נפש בגלל רמת הכדורגל. הקריטריון להצלחה עבורי, כרגע, הוא עצם ההישארות בליגת העל. ירידה אחרי עונה אחת תהיה כישלון. על מנת להישאר בליגת העל, לתקופה ארוכה, הקבוצה חייבת להשתנות ברמת הכדורגל ולהתאים את עצמה. אבל, אני סומך על הצוות. עם הרוח הגבית של האוהדים זה יכול לעבוד.

הדילמה השנייה – זה רק ספורט? כלומר, זיהוי אידיאולוגי או אנמיה רעיונית?

כדי להפריך את המיתוס ש"זה רק ספורט" אפשר שוב להיתלות באילנות גבוהים – ברצלונה כמועדון אוהדים. אינה רק קבוצה בטופ העולמי, לא רק כ-150 מיליון אוהדים ברחבי העולם, לא רק מותג ששווה כמיליארד$ לפי מגזין פורבס נכון ל-2012. היא בעצם: "יותר ממועדון", בקטלאנית: "Més que un club" וזו הסיסמא שרשומה על היציע בקמפ נואו. זהו קואופרטיב דמוקרטי הנטוע בתרבות הקטלאנית ומייצג את הערכים הבדלניים הלאומיים של האוטונומיה הקטלונית, על סמלי הקבוצה נמצאים צבעי הדגל הקטלאני. די לראות מה קרה שם ב-2017 כאשר משאל עם בקטלוניה ביקש להיפרד מספרד, מיד הודיע יו"ר התאחדות הכדורגל הספרדית כי ברצלונה לא תוכל לשחק בליגה הספרדית אם קטלוניה תצא לעצמאות. לחלק משחקני ברצלונה היו התבטאויות פוליטיות. שחקנים כמו פיקה, שאפילו הודיע על פרישה מנבחרת ספרד והצטרפות לנבחרת קטלוניה.

הפועל קטמון 1.4.2016
צילום: נרדי גרין

אבל לברצלונה יש פרויקטים חברתיים והומניטריים רבים. למשל השותפות עם UNICEF קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים. על הזכות לשימוש בלוגו על חולצות השחקנים משלמת ברצלונה מיליון וחצי יורו מדי שנה ועד היום זה שווה לקרן 19 מיליון יורו על פי הודעתם הרשמית. וזה כולל גם משחקי צדקה ועוד. בעזרת הכסף מופעלים מיזמים לשיפור תנאי המחיה של ילדים ברחבי העולם. המיזם המשותף הראשון עסק בעזרה לילדים חולי איידס בסווזילנד. בנוסף, בשנות ה-90 גם כן, השתתף המועדון במאבק נגד סמים וארגן מספר אירועים בשיתוף פעולה עם ה-"Fundación de Ayuda contra la Droga" (העמותה לעזרה נגד סמים), שרווחיהם נתרמו למיזמים שונים. 

במהלך כהונתו של ז'ואן לאפורטה כנשיא ביטא המועדון את כוונתו להגדיל את מעורבותו בעניינים חברתיים וכן את שאיפתו להיות מוכר ברחבי העולם בזכות רוח הסולידריות שלו. לאור זאת ארגן המועדון משחק ידידות בקאמפ נואו בין שחקני כדורגל ישראלים ופלסטינים בשנת 2005. בעשור הראשון של המאה ה-21 חתם המועדון על הסכמי שיתוף פעולה, בהם התחייב להעניק תמיכה כספית למדינות מתפתחות. 0.7% מתקציב המועדון מועבר לקרן ברצלונה, שמטרתה לסייע למיזמים הומניטאריים. 

ב-2008 החל המועדון בפעילות משותפת עם נציבות האו"ם לפליטים, במיזם שנקרא MÉS. במסגרת המיזם מועברים רווחי מכירות מוצרים לנציבות ולקרן ברצלונה במטרה לקדם את הספורט ואת החינוך של מקופחים ופליטים ברחבי העולם.

אקדמיית הנוער של המועדון - La Masia מהווה חלק גדול מהרעיון שברצלונה היא יותר ממועדון, יש לה שאיפות חינוכיות לטפח בוגרים לחיים שלמים לצד היותם ספורטאים גדולים.

הערכים שמקדם מיזם "יותר ממועדון" הם: "ענווה, שאפתנות, מאמץ, עבודת צוות וכבוד".

חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון 3.5.2013
צילום: נרדי גרין

מה עם "הפועל ירושלים מועדון אוהדים" האם זהו רק מועדון ספורט שבמקרה צבעיו הם אדום ושחור?

התשובה לכך בעיני היא חד משמעית לא. אסור בשום פנים ואופן להיות אנמיים מבחינה אידיאולוגית. גם הפועל ירושלים מקדמת ערכים ופרויקטים חברתיים חשובים. ביניהם מאבק באלימות, גזענות והומופוביה. הדבר בא לידי ביטוי הן בהנפת כרזות על ידי האוהדים בזמן המשחקים והן בתוכן הפעילות החברתית של המועדון. בשנת 2015 החלו אוהדי והנהלת הקבוצה גם להדגיש את מאבקם בהומופוביה במגרשי הכדורגל. באתר המועדון נמכרות חולצות עם תמונה של דוגמנים מאותו המין, מתנשקים. יש גם מספר רב של פעילויות קהילתיות וחינוכיות דרך כדורגל. זאת לרבות הדרכה וחינוך ילדים בתחומי הכדורגל, עידוד ספורטאים צעירים מוכשרים ופעילויות לטובת הקהילה.

יתירה מכך, הרעיון של מועדון אוהדים נובע מרעיון הקואופרטיביזם. זהו רעיון של שמאל אידיאולוגי במובן המקורי של סולידריות מעמדית ואנושית, הומניזם, ליברליזם וקבלת האחר. לא במובן המצומצם והמשובש בישראל שימין ושמאל זה ניציות מול יוניות, או ערבים ויהודים. 

במקורו הסמל של הפועל משלב בין דמות של ספורטאי ההודף באגרופו את היריב לבין הפטיש והמגל, סמל הקומוניזם המייצג את מעמד הפועלים (פועלי התעשייה מיוצגים באמצעות הפטיש והחקלאים באמצעות המגל). הצבע שנבחר הן לסמל והן למדי הקבוצה הוא הצבע האדום, שאף הוא מזוהה עם השמאל ונחשב למייצג את תנועת הפועלים ומבטא את ההשקפה כי כל בני האדם שווים ואותו דם זורם בעורקיהם.

כל המשפחה בטדי 3.5.2013
צילום: נרדי גרין

בקהל יש דגלים שחורים אדומים של התנועה שמקורה ברפובליקת ויימר: ״פעולה אנטי פאשיסטית״, או "חזית הברזל" הסוציאל דמוקרטית שסמלה הנוסף היה דגל שלושת החיצים, שסימלו הגנה על הדמוקרטיה ומלחמה בשלושה דברים: בנאציזם, בקומוניזם הסובייטי הטוטליטרי ובמלוכנות. 

סמלים המבטאים השקפות עולם רחבות וכוללניות, מעצם טבעם מנוכסים לאידיאולוגיות יריבות ושונות, כך למשל מנחם בגין הכריז שהדגל האדום הוא "סמלו של הקומנאציזם", כדי להסית ולשלהב כנגד השמאל. טראמפ הוציא שם רע ל"פעולה אנטי פאשיסטית" מה שכונה בארה"ב "אנטיפה". למרות שזוהי תנועה אמורפית ללא ארגון או מיסוד. טראמפ הכריז ללא שום סמכות חוקית שהם ארגון טרור, במטרה להסית נגדם. הוא באמת הצליח לאחר שבשרלוטסוויל נרצחה מפגינה שבאה למחות כנגד מפגיני הנאציזם והפאשיזם של עצרת הימין המאוחד. אבל אין לחשוש מהוצאת הדיבה והשיבושים האלה, הם תמיד יהיו, לא משנה מה ייאמר.

דור העתיד של האולטראס בטדי 1.4.2016
צילום: נרדי גרין

התועלת של הדגשת הסמלים והדגשת הבידול הרעיוני הוא הגברת תחושת הזהות ויצירת מותג ברור. העלות גם היא ברורה - אנטגוניזם לחלק מהאוהדים שאינם מזדהים וחוסר לוקליות כביכול. כך למשל באחד המשחקים האחרונים הנפתי דגל של פעולה אנטי פאשיסטית, ניגש אלי בחור צעיר ושאל אותי למה אני מכניס דגל עם "תכנים פוליטים"... הוא לא היה מוכן לשמוע הסבר. מוזר שהוא שר: ״הפטיש, המגל והאינטרנציונל. החולצה האדומה...״ בהתלהבות אבל זה לא נחשב תוכן פוליטי... במשחק העלייה נגד נס ציונה כבר ראיתי ביציע שני דגלים של פעולה אנטי פשיסטית מלבד שלי, שמסיבות טכניות לא יכולתי לנופף ונותר בתיק.

טיעון נוסף נגד היה שהשימוש בסמלים האלה הוא "ארכאי" ו"לא לוקאלי". השימוש בסמלים של אגודות הספורט העבריות מכבי, הפועל ובית"ר גם הוא ארכאי, משום שהם קדמו לסמל הפעולה האנטי פאשיסטית. סמל המנורה הוא מ-1924 ובמקור שימש את הגדודים העבריים עוד קודם לכן במלחמת העולם הראשונה וסמל הפועל מ-1926. הסמל של מכבי אולי אפילו קודם לכך. דגל הפעולה האנטי פאשיסטי הוא רק מ-1932, ובהתחלה היו בו שני דגלים אדומים שסימלו את הקומוניזם ואת הסוציאל דמוקרטיה. רק מאוחר יותר שולב הדגל השחור.

ביציע מונפים בהתלהבות דרך קבע סמלים "לא לוקליים" כמו דגל בוב מרלי עם הכיתוב One Love, גולגולת פיראט עם בנדנה אדומה, סמל הפטיש והמגל, סמל המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, דגל תימן (אדום לבן שחור), דגל צלב אדום/איקס על רקע שחור, ועוד דגלים שלא הצלחתי לברר את מקורם. סמלים יעוררו תמיד אנטגוניזם, בעיקר אצל אוהדי הקבוצה היריבה. זו מטרתם, לעשות פרובוקציה ויזואלית כדי להלהיב.

בעונה הבאה טדי יהיה מלא בדרבי מול בית״ר. אדומים מול צהובים, לאחר 21 שנים שהקבוצה לא הייתה בליגת העל. ההחזרה של הדרבי לירושלים תעשה טוב לכדורגל ולירושלים. ה"קלאסיקו" הישראלי היה פעם הפועל מול מכבי תל אביב. היום הוא מפנה את מקומו ל"קלאסיקו" החדש והלוהט: הפועל ירושלים מול בית"ר. אי אפשר להשאיר את הזירה הפוליטית/רעיונית מופקרת. הרי ברור שבית"ר, אולי לא כל אוהדיה, מייצגת ברוחה ובקריאות במגרשים, ערכים של לאומנות, גזענות, הומופביה וקסנופוביה. אם מותר למירי רגב או לביבי להפוך את משחקי בית"ר לתעמולת בחירות ופוליטיקה, אם הם לא מתביישים ביציע מזרחי מלא להריע לביבי שבוע וחצי לפני הבחירות, גם אנחנו לא צריכים להתבייש בהשקפת עולם פוליטית שמאלית (לא חייב שתהיה מפלגתית). הם, הצהובים לכולם, ישירו את הלהיטים: ״שיישרף לכם הכפר״, ״מוות לערבים״ ושלטי ״בית״ר טהורה לעד״. מול הרוח הרעה הזו אנחנו נשיר: ״הפטיש, המגל והאינטרנציונל. החולצה האדומה, הלב והנשמה״, נניף שלטים: ״פועלי ירושלים התאחדו״, נניף דגלים אדומים, שחורים ודגלי אנטיפה. 

אחת התופעות המבורכות זו קבוצת האולטראס של הפועל: "הבריגדה של מלחה" שמעודדת את קבוצות הפועל גם בכדורסל וכדורעף, ומכניסה רוח חיים רעננה ומלהיבה למגרש ולשחקנים. כשאפשר, אני עומד איתם, אבל בדרך כלל אין מקום ואם נידונתי לשבת ביציעים אחרים יוצא לי לעיתים לשבת ליד חבר'ה שלא קמים בכלל, רק אם מסתירים להם, ועושים טובה שהם מוחאים כף פעם אחת, שלא לדבר על אלו שמתמקדים בטלפון במקום במשחק... אבל, אשמח אם נאמץ את הערכים של ברצלונה גם בהתנהגות האוהדים: "ענווה, שאפתנות, מאמץ, עבודת צוות וכבוד". נמחא כפיים בצורה מנומסת כשהקבוצה היריבה עולה למגרש, נמחא כף לקבוצות אדומות אחיות ונריע להישגים מיוחדים של היריבות. כלומר, ניתן כבוד. בין לבין, נעשה כל כל מה שצריך כדי לנצח. מה שקצת קשה לי אלו ביטויי השנאה, ואולי את אלו צריך להחליף. למשל: "מי שקופץ שונא בית"ר", "אוחנה בן זונה שיכור", "דייויד בלאט מת" או "השנאה למנורה".

המשימה, בליגת העל, היא למלא את היציע המערבי בלפחות 10 אלפים אדומים, לשאוף למקום כמה שיותר גבוה בטבלה, לנצח את בית"ר ולהביא את בשורת הסולידריות והאהבה של מועדון שהוקם על ידי האוהדים למען האוהדים.

הפועל ירושלים נגד רמת השרון 12.3.2021, צילום ועריכה: נרדי גרין

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

1. לא גדלתי כאוהד הפועל ירושלים. אני במקור בת-ימי, ביסודי שיחקתי בילדים של מכבי תל אביב כדורסל יחד עם לייזי גורדון, ולאחר מכן בגלל שהייתי כל כך טוב עברתי למועדון הפאר אליצור בת-ים... מכיוון שגדלתי בשנות ה-70 של המאה הקודמת הייתי אוהד מכבי תל אביב. על הקיר היה לי פוסטר של צביקה רוזן מ"פנדל". זו הייתה תקופה אחרת שבה שיחקו עבור הסמל ופחות עבור הכסף. למרות שאהדתי את מכבי, לא הפסקתי להיות איש שמאל תמיד. חינה של מכבי סר בעיני פחות או יותר עם תופעת אבי נמני המאוסה (לא השחקן, האווירה שסביבו). לפני שנים רבות עברתי לירושלים. כששמעתי על הרעיון שמועדון כדורגל יכול להיות בבעלות האוהדים מיד נדלקתי והתחלתי ללכת למשחקים. הכדורגל לא היה גדול, אבל האווירה הייתה מחשמלת, במיוחד שבקהל פגשתי חברים: חבר הכנסת אילן גילאון ואשתו יהודית שהם חברים ועמיתים משכבר הימים, את פפה אללו שהיה סגן ראש עיריית ירושלים, את יואב סימון מחנך ותיק בבית הספר התיכון למדעים ולאומנויות וחבר, את אורי גבע שהיה המנהל המוערך של בני הגדול בתיכון הניסויי. וכמובן שראיתי בין לבין עיתונאים מפורסמים כמו: רפי רשף, טל שורר, ג'קי לוי, גיא לרר, יונתן כהן, אמיר שואן. ועוד רבים וטובים, לא זוכר את כולם. הבאתי את הילדים שלי כשהיו קטנים והם נדלקו על הקבוצה. הבן הגדול שלי הפך לחלק מהאולטראס, מתנדב לפני משחקים והולך לכל הכינוסים של הבריגדה והמשחקים של הפועל בכדורסל. לפתע, בשנתיים האחרונות הקבוצה החלה להתברג בצמרת הטבלה בלאומית וההישג של העלייה לליגת העל היה מרהיב ביופיו ובעוצמתו. אני מרגיש שיש לי בית ספורטיבי ואידיאולוגי, שגם מצליח.

יום ראשון, 11 באפריל 2021

תפילה חילונית לשלום המדינה 2021

צילום: Pixabay
התפילה הדתית לשלום המדינה אינה עתיקה, אלא חדשה. היא אינה קדושה, אלא מקודשת בידי אדם. היא לא ירדה משמיים, אלא נכתבה בידי בני תמותה. היא אינה מייצגת את כלל היהודים אלא עמדה פוליטית מסוימת. הגיע הזמן לתפילה חילונית לשלום המדינה, הראויה להיאמר בפי כל.

לפני 13 שנה העליתי לראשונה את התפילה החילונית לשלום המדינה, שערכתי, לבלוג. הנה נוסח מותאם לימינו, מתוקן ומנוקד, לתפילה חילונית לשלום המדינה, לכבוד יום העצמאות הקרוב למדינת ישראל. לשימוש הכל:


תְּפִלָּה חִלּוֹנִית לִשְׁלוֹם הַמְּדִינָה / הָרַב נָרְדִי גְרִין

שֶׁתְּהֵא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת ע"ג לְעַצְמָאוּתָהּ, לִכְלֵי רָאוּי לְחַיִּים טוֹבִים לְכָל תּוֹשָׁבֶיהָ. 

שֶׁיִּשְׂרְרוּ בָּהּ הָאַהֲבָה, הָרֵעוּת וְהָאַחְוָה, 

שֶׁיִּרְחֲקוּ מִמֶּנָּה שִׂנְאָה אֵיבָה וְקִנְאָה. 

וַתִּמָּלֵא רֹגַע, שָׁלוֹם, שַׁלְוָה וְשִׂגְשׂוּג. 

מִי יִתֵּן וְתָמִיד תְּהֵא אוֹר לַגּוֹיִים. 

שֶׁנַּגְשִׁים בִּמְלוֹאוֹ אֶת חֲזוֹנָם שֶׁל מְיַסְּדֶיהָ כְּפִי שֶׁנֻּסַּח בִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת:

"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת".

בְּרוּכִים עוֹשֵׂי הַשָּׁלוֹם וְהַחוֹתְרִים לְדוּ קִיּוּם בֵּין הָעַמִּים.

בְּרוּכִים הַשּׁוֹמְרִים עַל הַחֹפֶשׁ וְהַדֵּמוֹקְרַטְיָה.

בְּרוּכִים הַשּׁוֹקְדִים עַל בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה. 

תְּחַזֵּקְנָה יְדֵי הַמְּגִנִּים בְּעֹז וּבִגְבוּרָה.

מִי יִתֵּן וְיָשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַנֶּעֱדָרִים. 

בְּרוּכִים אַתֶּם תּוֹשָׁבֵי הַמְּדִינָה הַמְּקַיְּמִים אֶת הַמְּדִינָה בְּאֶבְרַת חַסְדֵיכֶם, וּבְיָגִיעַ כַּפֵּיכֶם. שִׁלְּחוּ אוֹרְכֶם וַאֲמִתְּכֶם לְרָאשֵׁי הַמְּדִינָה, שׁוֹפְטֶיהָ וְנִבְחָרֶיהָ, וּתְקָנוּם בְּעֵצָה טוֹבָה לְנַהֵל אֶת הַמְּדִינָה בְּיֹשֶׁר, בַּהֲגִינוּת וּבְאַהֲבָה.

בָּרוּךְ עֲמַל כַּפָּיו שֶׁל הָאָדָם הַיּוֹצֵר, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיַּמְנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה, לִחְיוֹת בִּמְדִינָתֵנוּ.

אָמֵן סֶלָה!

יום שלישי, 9 במרץ 2021

מה רוצה המדינה מוולאג'ה?

מבט מוולאג'ה לכיוון צפון. לגבעת משואה. צילום: נרדי גרין
בהמשך לעוולות המתמשכים כנגד הכפר וולאג'ה הנמצא בפאתים הדרום מערביים של ירושלים, עליהן כבר כתבתי כאן וכאן. לאחר שנים רבות בהן דחתה המדינה את תכנית המתאר שהוצעה על ידי תושבי הכפר, ובעקבות עתירה לעליון חויבה הועדה המחוזית לתכנון ובנייה לדון בתכנית 12062 העוסקת בתכנית המתאר של הכפר בצד הישראלי שלו. דיון כזה אכן התקיים ביולי 2020. והחלטת הוועדה פורסמה בינואר 2021. לא הייתה ציפייה גדולה ולכן גם לא התאכזבנו מכך שהוועדה דחתה את תכנית המתאר של וולאג'ה. אבל, מה שמדהים בהחלטה אלו הם הנימוקים ההזויים להמשך לעוול המתמשך כלפי תושבי הכפר.

הכפר הועבר ב-1950, בעקבות מלחמת 1948, משטח ישראל לשטח ירדן. לאחר מלחמת ששת הימים ישראל סיפחה חלק מאדמות הכפר אך לא את תושביו. רק לחלקם יש תעודת זהות כחולה. למרות שחלק מתושבי הכפר מקבלים חשבונות ארנונה מעיריית ירושלים השרות היחיד שמתקבל ממדינת ישראל הוא הריסת בתים. ישראל החלה באמצע שנות השמונים להרוס בתים בכפר. מגמת ההריסה מתרחבת בעקבות התכנית להקים גן לאומי על אדמות הכפר. בעוד כחודש עומד להתברר בג"ץ כנגד הריסת 38 מבנים בתחומי הכפר.

בית הרוס קרוב לקו הסיפוח בצד הישראלי
בית הרוס קרוב לקו הסיפוח בצד הישראלי. צילום: נרדי גרין
בשנים האחרונות הכפר הולך ונדחק והועמד תחת מצור בגלל בניית גדר ההפרדה שהפרידה את תושבי הכפר משדותיהם, התרחבות התנחלות הר גילה הצמודה לכפר. הקמתו של גן לאומי על שדותיו של הכפר. העברת מחסום עין יעל שכניסת תושבי מזרח ירושלים אסורה ממנו, מעבר למעיין עין חניה, כך שתושבי הכפר לא יוכלו להגיע למעיין ולא יפריעו לבאי המעיין והגן הלאומי, הישראלים והיהודים. בנייה מאסיבית שכבר החלה במורדות גילה, במורדות מלחה וכזו המתוכננת בעתיד: התנחלות חדשה מצדו המערבי של הכפר, ומעבר לוואדי - שכונות חדשות של 500 יחידות דיור במורדות משואה, ו-6500 יחידות דיור ברכס לבן.

תושבי הכפר חייבים לבנות, כי המשפחות מתרחבות, אבל, הם אינם יכולים להגיש בקשה להיתר בנייה משום שאין לכפר תכנית מתאר. משפחות אינן יכולות להתרחב, בנים נישאים אינם יכולים לבנות את ביתם בכפר בצורה חוקית, אין אפשרות אפילו לבנות מדרגות פשוטות לבית משום שבאים והורסים אותן. מכל הכיוונים בונים, אפילו בוולאג'ה שנמצאת בשטח C בונים בנייני מגורים רבי קומות. אבל בוולאג'ה בצד הירושלמי אסור. למה? בואו נשמע מה אומרות הרשויות. וכך נכתב בהחלטות הוועדה המחוזית דחתה את תכנית המתאר שתושבי הכפר הביאו בעצמם:

הוועדה התרשמה כי התכנון המוצע, אינו מבוסס על תכנון של שטח פתוח משמעותי ועל שימור של ערכי המורשת הקיימים בשטח, אלא על רצון להכשיר את הבינוי הלא חוקי הקיים בשטח. הוועדה סבורה כי ההיקף הגדול של הבינוי המוצע להכשרה בתכנית, אינו מאפשר שמירה על הערכים הייחודיים של האזור, המתאפיין בערכיות נופית וסביבתית גבוהה, ברצף של שטחים פתוחים ובערכי תרבות חקלאית יוצאת דופן ועתיקה.

בנוסף, הוועדה תציין כי התכנית המוצעת אינה תואמת גם את מדיניות התכנון של הוועדה, כפי שהותוותה בתכנית המתאר 2000 .בהתאם לתכנית המתאר 2000 השטח הכלול בתכנית מיועד לשטח פתוח בו יותרו שימושים לשטח טבעי, יער וחורשות, חקלאות, גינון קהילתי, שבילים ופעילות נופש, ואסורה בו הקמת בניינים מכל סוג שהוא.

בית קומות שנבנה כמה עשרות מטרים מהבית ההרוס
יש לו אישור בנייה משום שהוא בשטח C
צילום: נרדי גרין
כלומר, זה לא כפר שחיים בו אנשים בכלל, זה סוג של "שטח פתוח" שישראל מייעדת לנופש, לישראלים, מעין יער קסום שרק שומר היערות יוכל לגור בו, בביתן מיוחד שבנה לעצמו לפני מלחמת ששת הימים, כנראה ששמו אבו האגריד... 
כאשר ביקרנו לא מזמן בכפר ושאלתי את חברי ועד הכפר: "מה ישראל רוצה בעצם?" הם ענו לי בלי למצמץ: "הם רוצים שנלך מפה". לאן ללכת? התשובה ברורה - לשטחי הרשות. למשל לבית לחם הקרובה, לשם עברו חלק מתושבי הכפר שנמאס להם.
בפעם הראשונה שביקרתי את וולאג'ה מישהו השתמש בביטוי: "טיהור אתני" לגבי מה שהכפר עובר. אני חשבתי אז שזה קצת יותר מדי מרחיק לכת, אבל כשאני רואה, פוגש וקורא את מה שמתרחש בכפר המגמה של הגירוש ברורה. המדינה תקשה את חיי התושבים בכפר ככל יכולתה, עד שייאלצו לנטוש, וישראל תוכל להשלים את תכניות הגן הלאומי לרווחת הישראלים.
מה שנדרש מאתנו, תושבי ישראל, זה להקים קול זעקה מידי, ראשית, לעודד את העליון לדחות את צווי ההריסה, לבקש מעיריית ירושלים וממשרד הפנים לאשר מידית את תכנית המתאר של הכפר על מנת שתושבים יוכלו לבנות כחוק את בתיהם.

יום חמישי, 28 בינואר 2021

קליפ החתונה של אור וענר הפתעה בתקופת הקורונה

צילום: נרדי גרין
 אחרי יותר משמונה חדשים של מצור בתחום החתונות, בגלל סגירת אולמות האירועים, מתקשרת אלי מישהי: ״אני מעוניינת ברב לחתונה מצומצמת, למשפחה בשבת, בעוד כמה זמן, האם תוכל?” אמרתי לה שכן, סיפרה לי מה נדרש, ובסוף השיחה אמרתי לה שתשלח מייל עם הפרטים המלאים. במייל היא כתבה ששם משפחתה צ׳אושו... פה התחלתי לחשוד. עניתי במייל חזרה שאולי היא מכירה איזה ג׳ינג׳י שקוראים לו גבי? אחרי כמה רגעים גבי בעצמו מתקשר אלי: ״שמעתי שאתה מחתן את הבת שלי״... לא רק שזו הייתה חתונה ראשונה אחרי המון זמן, אני מכיר את המשפחה, את ההורים של הכלה, את הסבתא של הכלה, ועוד. גבי ואני גדלנו יחד בשכונה ולמדנו יחד באותו תיכון. הטקס היה יהודי-חילוני למהדרין ועיקרו שתי טבעות ושתי אמירות קידושין וכתובה שוויונית. חגגנו במסגרת המשפחה המצומצמת, כך שנשמרו כל כללי הקורונה. זה הסיפור האישי שסופר במהלך הטקס בתמצית: 

"אור וענר מכירים כבר מעל חמש וחצי שנים. זה היה במסיבת יום העצמאות באוניברסיטת תל אביב כשענר ראה את אור בזווית העין והחליט לגשת אליה ולדבר איתה. משם הפכו לזוג מהר מאד ועברו לגור יחד. הם הרחיבו את המשפחה, לפני שלוש שנים עם סנדי הכלבה שהפכה לסימן ההיכר שלהם. איתה הם מטיילים ורצים על החוף מדי פעם. זה רמז לכך שאתם יודעים ששניהם אנשי ספורט ריצות וגלישה וגם סקי כל שנה, כשאפשר... הכל כבר היה ברור לפני כשנה אור וענר יצאו לטיול בסיני ושם על הרקע הרומנטי של שקיעת השמש וההרים, ענר כרע ברך ושלף את הטבעת. אור אמרה ברור שכן! וזה מה שהוביל לטקס המרגש היום."

 

יום שני, 23 בנובמבר 2020

להפוך את השולחנות - קריאה למלחמת אזרחים חדשה?

Photo: Anthony Crider.
Wikimedia Commons/CCO 2.0

עדיין לא הסתיימה ספירת הקולות בארה"ב ולא הוכרז רשמית על הנשיא הבא, אבל, תיאוריות הקונספירציה המטורפות מבית היוצר של הימין המטורלל, הפונדמנטליסטי בארה"ב ממשיכות לזרום. מטיפים אוונגליים בקהילות ובערוצי השידור שלהם מזמנים את כוחו של האל, ואת המאמינים, על מנת לעשות דה-לגיטמציה למערכת כולה ולהפוך את תוצאות הבחירות. 

למשל הכומר ג'ורג' פירסונס מטקסס שמשתייך לכנסיות של קנת קופלנד משווה בין הפיכת השולחנות של ישו בבית המקדש לבין השולחנות של סופרי הקולות. בברית החדשה כתוב בבשורה על פי מתי כ"א: 

"וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ אֶל מִקְדַּשׁ הָאֱלֹהִים וַיְגָרֶשׁ מִשָּׁם אֵת כָּל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בַּמִּקְדָּשׁ וַיַּהֲפֹךְ אֶת שֻׁלְחֲנוֹת הַשֻּׁלְחָנִים וְאֶת מֹשְׁבוֹת מֹכְרֵי הַיּוֹנִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֵן כָּתוּב כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא וְאַתֶּם שַׂמְתֶּם אֹתוֹ לִמְעָרַת פָּרִיצִים"

ישוע מחה נגד שחיתות מעמד הכוהנים בבית המקדש. ההשוואה בין הברית החדשה לתוצאות הבחירות בארה"ב היא  קריאה להפיכה פיזית של "השולחנות" של המשטר הדמוקרטי והשלטת שלטון האל, או יותר נכון - טראמפ. זו קריאה להפיכה שלטונית.

דוגמא נוספת היא הכומר ושדרן הטלוויזיה מפלורידה ריק וויילס שטוען שיש משימה שטנית של השתלטות על ארה"ב שמטרתה היא הכנסייה, הנצרות והמאמינים. חייבים לצאת לרחובות ו"לסגור להם את המערכות", אם נמות נמות, חייבים להראות שלא מפחדים גם אם יהרגו 100 איש ביריות. זו קריאה מפורשת לשאת נשק.
יטען הטוען שאין כאן קשר ישיר לטראמפ. אז הנה פולה ווייט, יועצת של טראמפ לענייני רוחניות, שנאמה בטקס ההשבעה שלו, מזמנת בטקס כמו שמאני, באמצעות דיבור רפטטיבי, את האלוהים להכות באוייבים, "האל אמר שהדבר נעשה" ושומעים את הנצחון הקרב. היא גם כאילו "מדברת בלשונות" כדי להראות את ההשראה האלוהית שנחה עליה. אפשר היה לפטור את כל זה כמטורללת הזויה, אלמליא הקשרים ההדוקים והתפקיד הרשמי שניתן לה בבית הלבן.
עוד אפשר לציין את הנאום ההזוי של ג'ון וויט, כוכב הקולנוע שטען שהבחירות מזוייפות ויש להילחם בתוצאות הבחירות, כאילו שזה הקרב האחרון עלי אדמות והמלחמה היא נגד השמאל (ביידן) שהוא השטן. אלו אינן הדוגמאות היחידות, יש עוד הרבה נוספות שאפשר למצוא ברשת. הרוח הקונספירטיבית הזו מהווה סכנה מוחשית לא רק לארה"ב, היא מחלחלת לעולם המערבי וגם לישראל והופכת לא רק את הקונספירציות, אלא גם את המאבק האלים ללגיטימי.

יום שלישי, 17 בנובמבר 2020

חבר האלקטורים ושיבושי שיטת הבחירות האמריקאית

 חוסר ההתאמה בין תוצאות הבחירות לנשיאות ארצות הברית לבין סיכום כלל הקולות הידועה בכינוי "Popular Vote" קרתה בצורה בוטה בשתי מערכות בחירות בשנת 2000 בהן אל גור קיבל מעל חצי מיליון קולות יותר מג'ורג' בוש, ובבחירות 2016 בהן קיבלה הילרי קלינטון מעל 2.8מליון קולות יותר מטראמפ, ובכל זאת שניהם הפסידו.

העיוות הראשון הוא בהבנה של הביטוי: "One person one vote", ברור מאליו שכל אדם מצביע בפתק אחד, אבל משקלו של כל אדם אינו שווה לקולו של אדם אחר בגלל השיטה. הסיבה היא שרב הקולות של המדינה הולכות לאלקטורים שימליצו על מועמד מצד אחד. השיטה של "המנצח לוקח הכל" במדינה, קובעת תאורטית שגם אם רב הקולות של כלל המדינות הלכו למועמד אחד בפועל יכול להיבחר נשיא אחר. המצב יכול להיות עוד יותר גרוע אם יש תיקו, או אין רב מתוך הסך הכללי של 538 האלקטורים משום שיש יותר משני מועמדים ואף אחד לא עבר את מספר הקסם 270, אזי בית הנבחרים בוחר את הנשיא. וכבר קרה שמועמד שקיבל רק 84 אלקטורים וקיבל רב בבית הנבחרים, נבחר לנשיא. זה קרה בבחירות 1824. דוגמא נוספת: בבחירות 2016 קלינטון קיבלה בממוצע אלקטור לכל 166 אלף קולות. טראמפ קיבל אלקטור לכל 144 אלף קולות. בניגוד לעקרון היסוד הדמוקרטי של "One person one vote".

כאשר בוחנים את המקורות של השיטה, כפי שעשה פרופסור אלכסנדר קיסר מהרווארד, הוא שאל למה השיטה עדיין קיימת, וכתב על כך ספר. המסקנה שלו היא שיש שלוש סיבות עיקריות (את הפירוט וההסברים אפשר לראות בווידאו בתחתית):

1. מורכבות השיטה - כל שינוי קטן בשיטה יחייב את שינוי כלל מנגנון הבחירות.

2. שיטת שתי המפלגות - שינוי מנגנון הבחירות יערער את המסורת הדו-מפלגתית האמריקאית.

3. מורשת העבדות - דווקא בעלי העבדים הצפוניים רצו לשמור על חבר האלקטורים כדי לשמור את האפשרות לייצג את העבדים שלא היו מקבלים את זכות ההצבעה ממילא.

במשך ההיסטוריה האמריקנית היו  כמה ניסיונות לשנות את השיטה. יש אפילו ברית של 15 מדינות כנגד שיטת האלקטורים, לא במפתיע אלו מדינות שמסורתית הן "כחולות", כלומר דמוקרטיות. הרפובליקנים עושים את כל שבכוחם לשמר את השיטה הקיימת שמסייעת להם בבחירת נשיא על ידי טכניקות כמו: דיכוי בוחרים, חלוקה למחוזות בחירה על פי רב שמרני בבחירות האזוריות, בבחירות 2020 כשלושה חדשים לפני הבחירות החל טראמפ להילחם בשרות הדואר האמריקני, משום שידע שהבחירות יוכרעו באמצעות קולות אלה נגדו והכריז מראש על כך שלא יקבל את תוצאות הבחירות. הרפובליקנים אומרים בפירוש שאם תתקבל שיטת הרב קובע, מדינות כמו קליפורניה וניו יורק יקבעו מי יהיה הנשיא בגלל מספר התושבים שלהן.

למרות שאנחנו מבכים את שיטת הבחירות שלנו בישראל, הרי שעוצמתה היא בייצוגיות שהיא מאפשרת בחברה מקוטבת. היא מאפשר לקולות להיבחר ולהישמע, הרבה יותר מאשר בארה"ב שבה אין ייצוג ממשי לחלקים גדולים מאד באוכלוסייה והיא הרבה יותר דמוקרטית.

ראו את הוידאו להסבר מפורט על ההסבר לקיומה של שיטת הבחירות האמריקאית

יום שלישי, 10 בנובמבר 2020

למה טראמפ הצליח? ביקורת על הסרט התיעודי American Dharma

צילום מסך הוט VOD

עשייתו של הסרט התיעודי "דהרמה אמריקאית" הסתיימה ב-2018 אבל רק לאחר 14 חודשים הוא הוצג בבכורה בפסטיבל ונציה. הוא נדחה על ידי בתי הקולנוע ולאחר שחרורו היה כישלון קופתי מהדהד. הסרט שודר לראשונה בארץ בערוץ 8 ב 27.10.20 וניתן עדיין לצפות בו בהוט VOD.

הסרט הוא למעשה ראיון אחד על אחד עם האסטרטג הראשי של טראמפ בבחירות 2016, סטיב באנון. הריאיון משולב בקטעי סרטים שהשפיעו עליו, קטעי חדשות וכותרות עיתונים שכביכול מעמתים את סטיב באנון עם המציאות. התפאורה והמוסיקה דרמטיים וממחישים את האפילה שסובבת את הדמות החמקמקה של באנון.

הביקורת על הסרט לאחר צאתו הייתה קטלנית, המבקרים לא אהבו אף אספקט שלו החל מהבחירות האומנותיות וכלה במה שלדעתם היה לתת במה לאיש הימין הקיצוני, גזען, איש העליונות הלבנה. זה יוצא דופן במיוחד משום שיוצר הסרט הוא אחד הדוקומנטריסטים החשובים בארה"ב ארול מוריס, יהודי ודמוקרט, שסרטו "ערפל המלחמה - 11 שיעורים מחייו של רוברט ס. מקנמרה" זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 2003, וסרטו על דונאלד ראמספלד זכה לשבחים רבים. חלק גדול מהביקורת על הסרט הייתה שמוריס אינו מעמת את באנון, ונותן לו לגיטימציה.

אני נדרש לסרט לא בגלל ההיבטים הדוקומנטריסטיים והאמנותיים שבו אלא בגלל שהוא מסמך מרתק שחושף טפח ועונה על אחת השאלות המטרידות ביותר: כיצד הצליח טראמפ לסחוף אחריו עשרות מליוני בוחרים ולהפוך לנשיא ארה"ב.

צילום מסך הוט VOD

הנסיון להבין את משנתו של באנון היא משימה סבוכה למדי. אין לו כזו מלבד ניהיליזם אופורטוניסטי. המטרה היא להרוס את מה שקיים על מנת להשתלט עליו. הוא אומר שהוא רוצה במערכת אחרת של חלוקת העושר שאם לא תתקיים היא תוביל למהפכה. זה שימוש במושגים ומתודות המרקסיסטיות, לא על מנת לתקן את הסדר החברתי והעולם, אלא כדי לנצח את מה שיש. שינוי בכל מחיר לטובת צבירת כח.

באנון לא עונה ישירות לשאלות האידיאולוגיות ומתחמק מזיהוי עם הימין הקיצוני או עם גזענות, אבל בקטעי ראיונות שלו מהרצאות האירופה הוא מציע לשומעיו שאם יאשימו אותם בגזענות עליהם לשאת את זה כאות של כבוד. בתגובה לתמונות משרלוטסוויל שבהם מפגינים נאו נאצים קראו: "יהודים לא יחליפו אותנו" ומפגינה נגדם נרצחה, הוא עונה שהנאו נאצים הם יציר של התקשורת ואין להם משמעות בתנועה הפופוליסטית.

באנון מעיד על עצמו שהוא פופוליסט, שונא את הגלובליזציה ואת האליטות העשירות. מטרתו למוטט אותן. אבל לשאלה למה הוא כפופוליסט ו"עממיקו" התחבר לטראמפ או לתאגידים, שנהנים ממדיניות טראמפ, בעצם חלק מהאליטה, או לשאלה האם אתה רוצה פשוט להרוס את הכל? גם על כך לא הייתה לו תשובה.

באנון לא מספק תמונת עולם אוטופית עתידית בדומה לכשל המרקסיסטי, אין "עולם המחר". אבל, רמז לאידאולוגיה של באנון ניתן למצוא בעצות שנתן לטראמפ בנושאי מדיניות, שטראמפ יישם אותן חלקית: עצירת ההגירה הבלתי חוקית, עימות כלכלי מול סין והחזרת הייצור מאסיה לארה"ב הפסקת המלחמות בארצות זרות ונסיגה מכל המקומות בהם מוצב צבא ארה"ב כמו אפגניסטן ועירק. שלשת "הניצבים" האלה שהיו אבן יסוד בקמפיין טראמפ וגם יושמו במידה רבה כאשר היה נשיא, מצביעים על אידיאולוגיה גזענית ובדלנית. הוא גם מודה שמדיניות זו הייתה הכרחית להצלחתו של משאל העם על הברקזיט בבריטניה - בדלנות חסרת הגיון שעד היום, ארבע שנים אחרי מתקשים ליישם אותה. 

הוא מספר בסרט כיצד הגיע למהפך ששינה את חייו וסייע לו להגיע להכרה שהוא פופוליסט לאומני. הוא היה בן למשפחה דמוקרטית, אבל פטריוטית שתמכה במלחמת וייטנאם, הקורבנות היו עצומים. בנו של של מאמן הפוטבול שלו בתיכון מת במלחמה. וב-2008 כאשר ביקר את ביתו, שהייתה צוערת בווסטפוינט, הוא ראה קופסה עם מדי נבחרת הכדורעף שלהם ועליה היה כתוב: "תוצרת וייטנאם". זו הייתה נקודת השבר.

האופורטוניזם של באנון מתבטא בכך שהוא לקח את טראמפ, דמות שכביכול מנוגדת לחלוטין להשקפת עולמו, והפך אותו למנצח בכל אמצעי אפשרי, בלי לוותר כלל. כאן נכנס המושג ההודי של דהרמה שהוא, כפי שבאנון מסביר, בעיקר מחויבות למטרה. אבל לאיזו מטרה? מדרך התנהלותו בסחי של הקמפיין אפשר להבין שהמטרה הזו היא אחת: הניצחון. הוא אפילו אומר שהוא העדיף את ברני סאנדרס ואם היה מנהל הקמפיין שלו, סאנדרס היה מנצח. רק לא הילארי נציגת האליטות העשירות.

מוריס מעמת אותו עם האמירה בה הוא מכנה את טראמפ כ-"Fuck you president". אתם רוצים ביטוח בריאות? - Fuck you, אתם רוצים מי שתייה נקיים? - Fuck you. באנון צוחק ואומר שזו אמירת Fuck you לכל הממסד. למעשה זהו תיעול של רגשות מחאה לאומניים, כלכליים ורגשות פחד להצבעה למנהיג אופורטוניסטי של בדלנות גזענית אוטוריטארית.

גם פיטוריו של באנון על ידי טראמפ נתפסים על ידו כמהלך טבעי של הקרבה. אחרי שבעצם טראמפ אימץ את האידיאולוגיה האופורטוניסטית שלו לחלוטין הוא כבר לא נדרש למנטור שלו. המחויבות למטרה באה לידי ביטוי בעת כתיבת שורות אלו, תוך כדי ספירת הקולות הסופיים בבחירות 2020, כאשר היתרון של ביידן ברור. טראמפ לא מוכן להכיר בתבוסה שלו לביידן. הדהרמה שלו היא להיאחז בכסא, לעתור משפטית ולא לפנות את הבית הלבן, לא משנה מה המציאות.

המניעים להצביע לטראמפ הם מרובים, הוא אופורטוניסט לפי משנת באנון. הוא מרצה את כולם. לכל קהל הוא נתן את ליטרת הבשר שלו, גם אם הדברים סותרים אפילו את השקפותיו, אורח חייו ודמותו. למשל למעמדות הצווארון הכחול הוא נתן תקווה לשינוי כלכלי, ללאומנים הגזענים נתן את הניצחון על השחור אובמה ועידוד לעליונות הלבנה, לאבנגליסטים הוא נתן מקום מרכזי בהבאתם לטקסים רשמיים ומינויים ליועצים ותפקידי מפתח כמו סגן הנשיא למייק פנס, ויש דוגמאות רבות נוספות.

ועכשיו גם ברור למה בישראל והישראלים בארה"ב היו בעדו, בניגוד לקהילה היהודית האמריקנית שרובה תמכה באופן מסורתי בדמוקרטים ובבחירות 2020 בביידן. לישראלים לא אכפת מארה"ב, אכפת להם שטראמפ כביכול היה ידיד של ישראל ועשה עבורה דברים שאף נשיא אחר לא עשה כמו העברת השגרירות לירושלים, הכרה בסיפוח הגולן והסכמי נורמאליזציה עם מדינות ערביות.

באנון הוא פסאודו-אינטלקטואל גאון בהסברה, תקשורת ואסטרטגיה. שמערבב פילוסופיות שונות, מזרחיות ומערביות בצורה שטחית ואופורטוניסטית עם תרבות פופולארית. אומן הבולשיט, שמטרתו יצירת דמות כוחנית ששואפת לנצחון או מוות. הסרט חשוב ביותר להבנת התופעה המסוכנת הזו שניתן לכנות אותה בגדול "טראמפיזם". הרוח הזו משפיעה לא רק על הברקזיט בבריטניה אלא על רוח לאומנית פשיסטית ברבות ממדינות העולם, כולל ישראל. 

בסוף הסרט הכל נשרף.

ראיון עם ארול מוריס על הסרט לערוץ ReasonTV 8.11.2019