אחד השירים הידועים של ט"ו בשבט הוא "כי תבואו אל הארץ", כולם זוכרים ודאי את השיר מהגן ומבית הספר. בזמרשת כתוב כי הלחן עממי תימני, והמילים מן המקורות, אבל מה באמת קרה למקורות האלה בדרך אל השיר? כדי לענות על שאלה זו כדאי לקרוא את הציטוט של אוריאל סימון, בספרו "בקש שלום ורדפהו – שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה" (2002):
 |
| השקדיה פורחת עין כרם 2009 צילום: נרדי גרין |
"בשיר לט"ו בשבט הפכו את הרישא של הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל", מתיאור נסיבתי (הקובע שמצווה חלה רק בארץ) למצווה בפני עצמה. הדבר נעשה על ידי קיטוע נועז, המשאיר רק את המילים "כי תבואו את הארץ ונטעתם כל עץ", והשלמתן במילים מפסוק רחוק (יחזקאל ל"ד, 27) בתוספת של חריזה "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ תחילה ונתן העץ פיריו והארץ יבולה". ואכן, המדרש ההתיישבותי הזה הולך בעקבות מדרש חכמים לא רק בטכניקה הפרשנית אלא גם במסקנה העניינית (אם כי החכמים לא הרחיקו לכת עד כדי הגדרת הנטיעה כמצוות עשה). "כי תבואו אל הארץ ונטעתם. אמר להם הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם (...)" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת קדושים סימן ח)".
אוריאל סימון תוקע סיכה בבלון המנופח של מיתוס ט"ו בשבט. המשמעות היא אם כן, שאין מצוות עשה בויקרא לטעת עצים, וזהו רק "מדרש התיישבותי" שמקבץ פסוקים מפה ומשם כדי לחזק את האתוס הציוני של בניית הארץ, יישובה והפרחת השממה. מתברר כי בתהליך בנייתו של החג לוקטו ונערכו כל איזכורי הנטיעות והעצים במקורות ושונו כך שיתאימו לרוח החג. כך הפך למשל הסיפור הטראגי על מותו של חוני המעגל בתענית כ"ג לסיפור על מצוות נטיעה. הסיפור המקוצץ מייצר את אחד ממשפטי מוסר ההשכל החשובים ביותר לט"ו בשבט: "עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי" (עולם עם חרובים מצאתי, כשם שנטעו אבותי לי כך אטע אני לבניי). אף אחד לא זוכר שלא חוני אמר את המשפט, אלא חטף אותו כסטירת לחי מהנוטע כתגובה ליהירותו, שבסופו של דבר גרמה למותו.
ההבנייה של ט"ו בשבט ממועד בעל חשיבות מנהלית לחג של נטיעות היא רק משל לדרך בה מתפתחת התרבות וליכולת האנושית להתאים את התרבות לנסיבות הזמן והתהליך הזה מהווה עבורי השראה כיצד לשמר את המסורת תוך חידוש והתאמה להווה ולרצון לעתיד טוב יותר.
ההבנייה של ט"ו בשבט ממועד בעל חשיבות מנהלית לחג של נטיעות היא רק משל לדרך בה מתפתחת התרבות וליכולת האנושית להתאים את התרבות לנסיבות הזמן והתהליך הזה מהווה עבורי השראה כיצד לשמר את המסורת תוך חידוש והתאמה להווה ולרצון לעתיד טוב יותר.
