סיור לעין כרם 17.7.2026

הילדים ב"חופש הגדול", אנחנו אחרי חגיגות ה-250 לארה"ב, בעיצומו של המונדיאל והמכביה שהחלה בירושלים. הסיור הבא נועד כדי לצאת קצת מהטירוף שקורא בעיר העתיקה בירושלים, במיוחד סביב הר הבית בימי בין המצרים. והוא יהיה לשכונה הציורית והמקסימה עין כרם.

נפגש בשעה 9:00 בבוקר בחניון הציבורי של עין כרם (חניה חינם), ברחוב מבוא השער 4. נסיים שם את הסיור.

אפשר יהיה אחר כך ללכת לאחת המסעדות הרבות והטובות של עין כרם כי זו שכונה תיירותית עם המון מבקרים מכל העולם. על השאלה היא למה באים לעין כרם מכל העולם נענב במהלך הסיור.

מספר המקומות מוגהל וכדאי להירשם בהקדם בקישור הבא:

https://forms.gle/2fJGCuuykK7MpBEj7

אז אם אתם לא בחו"ל ולא קבעתם תכניות ליום השישי הזה, אתם צפויים לחוויה אירופית בישראל כשנתראה ביום שישי 17.7.

חוויותי מחתונה באיטליה

נטלי, ג'ואי ואני לאחר החופה, בזמן המסיבה

החתונה ה-12 שעשיתי בחו"ל בסוף השבוע האחרון הביאה אותי לספור כמה חתונות ואיפה ערכתי. אז עבור מי שמתעניין, הנה המניין: גרמניה - 3,  ספרד - 2, פורטוגל - 2, יוון  - 2 (כרתים וסנטוריני), איטליה - 1, שבדיה - 1 ואוקראינה - 1 (לפני המלחמה הנוכחית). 

החתונה באיטליה הוזמנה על ידי זוג שראה אותי בחתונה של חברים באיביזה ביוני 2025. כעבור כמה חודשים התחלנו להיפגש בוידאו ולדבר על כל ההיבטים של איך עושים חתונה יהודית, חילונית.. אחד הדברים החשובים, שגם מתבררים כמשמעותיים הוא הלימוד וההכרות עם התרבות העברית ומנהגי החתונה, גם בחתונה הפעם קיבלתי תודות רבות על התהליך המשמעותי שעברו איתי.

אבל מטרת הדיווח הזה היא אחרת - לספר קצת על החוויות מהצד שלי, שלאו דווקא קשורות ישירות לטקס.

בשנים האחרונות לטוס לחתונה, או לטוס בכלל, הפכה למשימה מאתגרת. ראשית היו הסגרים של המגיפה ולהכנס לצינור מעופף סגור, עם אנשים, היה לא רק דבר מפחיד, אלא אפילו מסוכן. לאחר מכן הגיעו המלחמות. חברות תעופה הפסיקו לטוס לישראל. כך שלחתונה בשנה שעברה שנערכה באיביזה, עברתי מסע ייסורים של טיסות ברחבי אירופה עם חברת התעופה היוונית Aegean. בהלוך - מנתב"ג לאחונה, מאתונה לוינה, מוינה לאיביזה ובחזור מאיביזה לפרנקפורט, מפרנקפורט הייתי אמור לטוס לפראג כדי לתפוס טיסה לנתב"ג, אבל כמובן שפספתי את הטיסה והועברתי לטיסה עם אל על ישירות לנתב"ג. שהם כמובן שאל על לא העלו את המזוודה שלי לטיסה ורק אחרי חודש הם החזירו לי אותה.

הקולוסיאום ואני...

הפעם הזוג לא לקח סיכונים ורכש טיסות עם אל על, ישירות לרומא וממנה. אבל הבעיה העיקרית עם אל על שמה שיעצור אותם מלטוס זו רק השבת ולכן הטיסה הלוך הייתה ביום שישי, כאשר החתונה ביום ראשון. 

שוכנתי במלון ברומא ביום שישי והדבר הראשון שקרה כמובן היה להיות מרומה על ידי נהג מונית איטלקי שלקח אותי למלון. עצתי לכם, אל תסכימו לשלם לפי מונה. אי אפשר לראות את המונה בנסיעה ואי אפשר לראות באיזה תעריף התחילה הנסיעה, המונה בתוך המראה הזמינה רק לנהג. כך שעל נסיעה של פחות מ-30 ק"מ, בערך חצי שעה הוא ביקש שאשלם 85€ (!) כאשר התעריף הרגיל הוא 55€. לאחר דין ודברים הוא הסכים להוריד ל-75€, ללא קבלה... 

אם כבר ברומא ויש לי ערב חופשי עשיתי הליכה ישירות למקום שאני מרגיש שיש לי מניות בו - הקולוסיאום. הזדמנות חד פעמית לבקר את המקום שנבנה מכספי בית המקדש השני ועל ידי עבודה של הגולים מיהודה. הגעתי רק בערב והכל היה כבר סגור אז יכולתי לראות את הכל מבחוץ. הקפתי את הקולוסיאום מבחוץ, ראיתי את שער קונסטינוס לידו שמייצג את תחילת הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית. ולאחר מכן הלכתי לראות את שער טיטוס, אבל אי אפשר היה להתקרב  כמו שאמרתי היה סגור ולא יכולתי לצלם את תהלוכת הנצחון עם מנורת המקדש.  בדרך חזרה עברתי ליד הקירקוס מקסימוס (Circus Maximus או הזירה הגדולה), אצטדיון מרוצי מרכבות ענק שאורכי מעל 600 מטר ורוחבו כ-140 מטר, רק כדי ללמוד מהי המשמעות של "לחם ושעשועים" להמונים, בלב האימפריה הרומית הכבירה. ההשערות שהמקום הכיל עד 300 אלף איש בעמידה. עברתי גם ליד חומת אורליאנוס.

כנסיית קהילת סן וינצ'נזו

למחרת בבוקר, אספה אותי הסעה לטוסקנה, למלון קטן בעיירה לחוף הים הליגורי ויש הטוענים לחוף הים הטירני. עיירה תיירותית מקסימה ומנומנמת - סאן וינצ'נזו. שידועה במרינה שלה ובכך שממנה נשקפים האיים: קורסיקה ואלבה. באחד נולד נפוליאון ואל השני הוגלה. מכיוון שהיה לי גם שם ערב חופשי, סיירתי ברחובות העיירה. טיילתי במרינה הגדולה יחסית, ואפילו נכנסתי לכנסיית הקהילה הקתולית המקומית שבנויה על שרידים רומים עתיקים. הכנסיה שעומדת היום נבנתה ב-1865 ומוקדשת לאח, המסיונר, הקדוש וינסנט (ויצ'נזו). נכנסתי בדיוק בשעת המיסה של שבת. להפתעתי זו הייתה מיסה מוקלטת. אז הלכתי למאפייה בת יותר ממאה שנה ברחוב הראשי של העיירה, הייתה פיצה מצויינת ומשם המשכתי למדרחוב וניסיתי לקנות מתנה לבניי - חולצה של מועדון הכדורגל של ליבורנו (Livorno) מהליגה השלישית האיטלקית. הבן הגדול שלי הפנה את תשומת ליבי  שהקבוצה מזוהה  עם השמאל הרדיקלי והקומוניזם. זהו אחד ממועדוני הכדורגל המזוהים ביותר פוליטית בעולם, והוא נחשב למעוז הקומוניסטי המרכזי של הכדורגל האיטלקי. אבל בחנות בגדי הספורט היחידה שהייתה במדרחוב המוכרות אמרו שאין, רציתי להגיד שאנחנו במחוז ליבורנו וחבל, אבל האנגלית שלהן לא הייתה ברמת דיבור... כמובן שכמו בכל איטליה יש את מקבצי הנדבות האפריקאים שמסתובבים, דיברתי עם אחד מהם בשפה שלא הבין רק כדי שיניח לי.

המלון שבו לנתי נקרא l'Etrusco (האטרוסקי) שמרמז על העם ששכן באזור טוסקנה שקדם לרומאים. לא ברור מוצאם, אבל הם הושפעו מהתרבות ההלניסטית ובתורם השפיעו על התרבות הרומית. אפילו מצאתי שאחד מהרחובות בעיירה שהיה קרוי על שם ארץ האטרוסקים - אטרוריה. אבל המלון עצמו אכזב כי החדר היה קטן מאד, שירותים קטנים וצפופים, מקרר בחדר שלא עבד, למלון יש מסעדה בשרים ארגנטינאית (?) שנקראת פטגוניה... לא ניסיתי. אבל ארוחת הבוקר הייתה סבירה.

הקומדיה האלוהית של דנטה

החתונה עצמה נערכה בטירת סגלרי (Castello di Segalari) שנבנתה עבור משפחת האצולה דלה ג'רארדסקה (Della Gherardesca) במאה העשירית לערך. משפחה חשובה בטוסקנה שמרחב השפעתה היה באיזור הרפובליקה של פיזה. ואחד מהרוזנים שלה מונצח בקומדיה האלוהית של דנטה. לא לחינם מצאתי עותק באחד החדרים של הטירה. המשפחה המקורית נטשה את הטירה במאה ה-17 לערך ובמאה ה-20 נרכשה למגורים ע"י בני משפחתה מצד האמא של אליאי פורטה (Aliai Forte לבית ריצ'י), אשתו של מלונאי העל הבריטי סר רוקו פורטה (Sir Rocco Forte). הטירה עדיין משמשת כאתר נופש פרטי ואינטימי עבור משפחות פורטה וריצ'י במהלך הקיץ, אך בשאר השנה היא מושכרת כווילת נופש אולטרה-יוקרתית ומשמשת כמתחם יוקרתי לאירועים ולחתונות.

פגשתי בחתונה את הכלה שערכתי לה טקס לפני שנה באיביזה (ספרד). הזוג לו ערכתי את הטקס נכח בחתונה באיביזה וגם קיבל עלי המלצות. הודיתי לה מאד על כך ומסרתי ד"ש למשפחה.

אני חושב שהחתונה עצמה הייתה טובה משום שהמון אנשים ניגשו אלי גם לפני וגם אחרי ודיברו איתי. החמיאו לי מאד על הטקס ויתירה מכך, אמרו לי שאני האדם החשוב ביותר אחרי הכלה והחתן... ניסיתי להסביר להם שתפקידי הוא בסך הכל "לסדר את הקידושין" ולא "לקדש" (כמנהג כהן הדת הקתולי), אבל מי יכול להילחם בתפיסה העממית של מהי חתונה, ועוד באיטליה הקתולית... ניהלתי הרבה שיחות עם המשפחה וחברים על פוליטיקה, תרבות והמצב הגיאו-פוליטי בישראל היום. הרגשתי כמו אפרים קישון שהתלונן על כך שבארץ לא העריכו אותו כמו שהעריכו אותו באירופה, אבל שמחתי להיות שגריר של הטוב בישראל, של היהדות כתרבות והיהדות ההומניסטית באירופה.

טירת סגלרי וההכנות לחתונה

סיור איתי בהר הבית - ערב י"ז בתמוז וימי בין המצרים

אם לא יצא לכם עדיין לסייר בהר הבית אז אני מציע הזדמנות לעשות זאת בהדרכתי, במועד מיוחד, יום לפני י"ז בתמוז ורגע לפני תחילת ימי בין המצרים. הסיור יהיה ביום רביעי, 1.7.2026.

בטח תשאלו: "למה באמצע שבוע לא נוח לי...", לצערי הכניסה להר הבית למי שאינו מוסלמי מוגבלת בימים ושעות, ובסופי שבוע ובחגים מוסלמיים ההר סגור. וגם זה נושא שנדון בו בסיור: למה יש את ההגבלות האלה ומי קבע אותן?

הצטרפות בהרשמה מראש בלבד בקישור כאן

תכנית הסיור:
08:45-09:00 מפגש אחרי ארוחת בוקר. בידוק ותדריך בטחוני.
09:00-11:00 הר הבית (חייבים לצאת עד שעת הסגירה)
11:00-11:15 יציאה משער השלשלת והליכה לרחבת התפילה בכותל המערבי
11:15-12:15 תולדות רחבת התפילה בכותל המערבי, סיום וסיכום.

חלק מהשאלות בהן נעסוק: למה י"ז בתמוז? האם מותר או אסור לעלות להר הבית מבחינת ההלכה הדתית? מה זה הסטטוס קוו? מי קובע מה? כיצד נוצר המתחם? מה זה ווקף? איפה שרידי בתי המקדש? מה הם המבנים המרכזיים בהר הבית? מה זה אורוות שלמה? מה חשיבות הר הבית לשלוש הדתות הגדולות? למה יהודים דתיים עולים יחפים או עם גרביים? האם מותר ליהודים להתפלל ולהשתטח בהר הבית? האם יש קברים בהר הבית? מה הוא הכותל המערבי? למה אסור ללא מוסלמים להיכנס למבנים? מה ההבדל בין שער המוגרבים לשכונת המוגרבים? כמה שערים יש להר הבית ומאיפה נכנסים ויוצאים? מי בנה מה? איך נוצרה רחבת התפילה בכותל המערבי ומה יש מתחתיה היום? ועוד ועוד.  

העלות לסיור היא 70 ש"ח הצטרפות בהרשמה מראש בלבד בקישור כאן

For this time - Be Korach | thoughts on Parashat Korach

“They combined against Moses and Aaron and said to them, “You have gone too far! For all the community are holy, all of them, and GOD is in their midst. Why then do you raise yourselves  above GOD’s congregation?” (Numbers 16:3)

In the final episode of Game of Thrones, the chief scholar, Samwell Tarly, proposes that the rulers choose the king through equal elections in which every person has a vote. He is met with scorn and ridicule along the lines of: “Why not let the dogs decide as well?”

In our own mythology, that is, in this week’s Torah portion, Korach dares to do much the same thing, though in a far more challenging context. Here, it is already known, proven through signs and wonders, that authority has been granted to a single source: God and His chosen representatives. It is difficult not to appreciate the courage required to rebel against the existing system, to risk one’s life, and to propose an alternative.

Korach employs divine rhetoric in an attempt to transform the regime. As was already stated in Parashat Kedoshim: “You shall be holy, for I, the ETERNAL your God, am holy”. (Leviticus 19:2).

Korach’s reasoning might be summarized as follows:

“God established the principle of equality. You said in His name that everyone is holy, so all of them are holy, and GOD is among them. You know that absolute power corrupts absolutely, so why is power concentrated in the hands of a single individual or one nuclear family? Are they holier than everyone else? Know that I am not alone. Although I am connected to the family, I have come together with the entire leadership that represents the people.”

The alternative Korach proposes is never fully articulated. Moses argues instead that this is a false complaint from Levites who are already set apart from the rest of the people and who now seek the priesthood: the highest offices. Consequently, the dominant interpretation throughout the generations has been that Korach’s rebellion was a negative act. Korach and his followers are portrayed as wicked men, their dispute not “for the sake of Heaven” but rather the product of self-serving political ambition.

The ending is well known: they all die. The Lord is depicted as an irritable figure who neither forgets nor forgives, especially those who dare challenge His authority.

Some commentators influenced by Kabbalah and Hasidism, however, presented Korach in a positive light, as a man of pure motives whose sole desire was to draw closer to God. Others argued that Korach was essentially correct, but that he acted prematurely in attempting to introduce a utopian vision of equality.

If we place Korach in his historical context, the picture changes. During the formation of a people in the ancient world, in the process of transforming a crowd into a sovereign nation, and within a worldview that attributed divine authority to rulers: whether priest, king, or prophet, it is understandable that such authority could not be questioned.

But if we seek a lesson for our own time, an age in which the direct connection to the metaphysical has long since been lost, then we must stand by the principle of equality that Korach advocated. We must insist that leadership be chosen democratically and that corrupting power not be concentrated in the hands of a single leader and their family.

Yet even today there are people filled with hubris who speak “in the name of,” or “with,” higher powers. They believe they have been granted divine authority to determine public affairs; that biblical and halakhic laws can be imposed upon society; that the principles of equality, individual rights, and democracy may be curtailed.

Especially at a time such as this, when elections in Israel are taking place, we should summon the courage that Korach displayed and insist upon the principles upon which the Third Temple of the State of Israel was built, the principles enshrined in the Israeli Declaration of Independence.

--------------------------------------------------------------------------------------------

Translation from the Hebrew post by RHR (Rabbis for Human Rights)

לעת הזו – היו קֹרַח | דבר תורה לפרשת קרח

צילמתי במפגש בין קרח ועדתו למשה ואהרון (נוצר ב-AI)

נתבקשתי לכתוב דבר תורה עבור "קול רבני לזכויות אדם" לפרשת קרח והתפרסם באתר קול רבני. ראו בקישור כאן.

במדבר טז, ג': 

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".

בפרק הסיום של "משחקי הכס" מציע המלומד הראשי, סמואל טרלי, לשאר השליטים לבחור את המלך בבחירות שוויוניות בהן לכל אחד יש קול. הוא נתקל בבוז ובלעג בסגנון של: "בֹּא ניתן גם לכלבים להחליט...". במיתולוגיה שלנו, כלומר בפרשתנו, מעז קורח לעשות את אותו הדבר, אבל, בהקשר הרבה יותר קשה. מצב בו ידוע מראש, עם הוכחות שניתנו באותות ובמופתים, שהכח ניתן רק למקור סמכותני אחד: האל ושליחיו הנבחרים. קשה שלא להעריך את האומץ למרוד בשיטה הקיימת, לסכן את החיים ולהציע חלופה. קורח משתמש ברטוריקה האלוהית כדי לנסות ולשנות את המשטר. כפי שנאמר כבר קודם בפרשת קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". ההיגיון של קורח היה: "את עקרון השוויון קבע אלוהים. אמרת בשמו שכולם קדושים, אז כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'. אתה יודע שכח מוחלט משחית בצורה מוחלטת, אז למה הכח מרוכז רק בידיים של אדם או משפחה גרעינית אחת? האם הם קדושים יותר מאחרים? תדע לך שאני לא לבד, הגם שאני קשור למשפחה, באתי עם כל ההנהגה שמייצגת את העם". החלופה שהוא מציע לא מפורטת, אבל משה טוען שזוהי תלונת שווא של לויים שכבר ממילא נבדלים מהשאר, ועכשיו הם רוצים את הכהונה - את המשרות הבכירות. מתוך כך ההנחה הפרשנית לאורך כל הדורות הייתה שהמהלך שלילי, קורח ועדתו הם "בני בליעל", שהמחלוקת אינה לשם שמיים, אלא פוליטיקה אינטרסנטית. הסוף ידוע מראש – כולם מתים. יְהוָה ידוע כדמות עצבנית שלא שוכחת ולא סולחת, במיוחד למי שמעז לערער על סמכותו.

היו פרשנים הקשורים לתורת הקבלה והחסידות שדווקא הציגו את קורח באורח חיובי, כאדם שמניעיו טהורים שרצונו היה רק להתקרב ליְהוָה, והיו פרשנים טענו שהוא צדק, אבל הקדים את המאוחר בניסיונו להציע מהלך שוויוני אוטופי.

אם נכניס את קורח להקשרו ההיסטורי, הרי שבתקופה של בניית עם, בעת העתיקה, בתהליך הפיכת אספסוף לעם ריבוני, יחד עם האמונה שלשליט: כהן, מלך או נביא, יש סמכות אלוהית, ברור שאין מקום לערער עליה.

אבל, אם אנחנו רוצים לקח לימינו אלה, בהם מזמן אבד הקשר הישיר עם המטאפיזי, הרי שאנחנו צריכים לעמוד על עקרון השוויון שמציע קורח, לעמוד על כך שמנהיגות צריכה להיבחר באופן דמוקרטי ושאין לרכז כח משחית אצל מנהיג אחד ומשפחתו.

למרות זאת יש היום בני אדם מלאי הִיבְּרִיס, שמדברים "בְּשֵׁם", או "עִם" ישויות עליונות, שחושבים שבידיהם ניתנה הסמכות האלוהית לקבוע דברים, שניתן להחיל את חוקי המקרא וההלכה על החברה, שניתן לקצץ בעקרון השוויון, בזכויות הפרט ובדמוקרטיה. במיוחד לעת הזו, בה יש בחירות, יש לאזור את האומץ שהיה לקורח, ולהתעקש על העקרונות שעליהן נבנה בית המקדש השלישי של מדינת ישראל – העקרונות שרשומים במגילת העצמאות.

תגובה לכתבתו של צח יוקד בסופשבוע של הארץ 5.6.2026

צילום מסך אפליקציית הארץ

כותרת הכתבה של צח יוקד מ-5.6.2026 בסופשבוע של "הארץ", הייתה: "איך להיות יהודי בעולם מעורער? לאנשי היהדות ההומניסטית יש תשובה רדיקלית". מכיוון שגם אני רב חילוני-הומניסטי הכתבה ראויה לתגובה.

הכתבה על קהילה יהודית הומניסטית במנהטן, ניו יורק שנקראת: The City Congregation for Humanistic Judaism, בה אני מכיר את הרב הנוכחי, צמח יורה (Tzemah Yoreh) , וגם את הקודם, פיטר שוויצר, את שניהם פגשתי, ואני גאה לומר ששניהם רעים ועמיתים. את ההסמכה שלי כרב קיבלתי מאותו מוסד שהם קיבלו. עשיתי בר מצווה למשפחה מתוך הקהילה שהגיעה לארץ.

לטעמי מה שעשה צח יוקד היה יותר לספר על תפיסתו את היהדות, יותר מאשר לתאר את הקהילה בה פגש. מה שעולה מהכתבה, או למעשה המיסגור שלה הוא שיש תופעה מוזרה בגולה הדוויה שלא נוהגת על פי מה שצח יוקד חושב שהיא יהדות ״רגילה״. התיאורים של הסימבולים והטקסים הם כביכול מוזרויות שלא מתסתדרות לו עם ההלכה הדתית כנראה. למשל, מה פתאום וויסקי במקום יין, איך רב לא מאמין באלוהים וכד׳. כל הנסיון הוא לצייר את הקהילה כמשהו אקזוטי, מוזר וייחודי, משהו אִידְיוֹסִינְקְרָטִי ממש. סוג של מי הזיז את הגבינה שלי. קשה לו להתמודד עם יהדות אחרת ששונה ממה שהוא מכיר בארץ, או מהדימוי של מה זה יהודי. אולי לטעמו אין בחירה חופשית בתרבות, דת ואמונה וכל מי שיהודי צריךבניו יורק להיות חרדי שעובד ב-B&H...

אפשר להבין מהמשקל שהוא נותן לשאלה התיאולוגית את עמדתו על מה צריכה להיות בעיניו היהדות - זו בעצם דת שמחייבת אמונה באלוהים. כל מה ששונה הוא חריג.

הכותרת: "תשובה רדיקלית" נכונה במובן שהיהדות ההומניסטית נותנת תשובה שורשית ומעמיקה לשאלות זהותיות ופילוסופית כמו שמרומז במילה רדיקלי שבאה מלטינית - רדיקס, שורשי. אבל, יחד עם כל האלמנטים האחרים שמוצגים כאקסצנטריים, צובעת את הקהילה והתפיסה של היהדות ההומניסטית כמשהו מחוץ למה שצח יוקד מאפיין כיהדות שהוא כנראה חושב שהיא אמיתית.

צמח יורה ואני בכנס הסמכת רבנים חילוניים 2019
יד יצחק בן צבי, ירושלים

בשתי הפסקאות האחרונות הוא ניסה לצבוע את הקהילה כולה כאנטי ציונית, כל זה מתוך ציטוטים של שתי נשים בקהילה שדיברו על רגשותיהן, לא על עובדות, אידיאולוגיות ומעשים. לא היה בכתבה שום נסיון לעמת אותן מול מציאויות או עמדות סותרות. לטעמי, גם מתוך מפגש עם משפחה אחת מהקהילה שהגיעה לארץ לטקס בר מצווה שערכתי להם, התמונה הרבה יותר מורכבת לגבי היחס לישראל.

מכיוון שאני יודע שצמח בחור רגיש מאד, שמדבר ומתראיין באופן גלוי על כך שהוא על הספקטרום האוטיסטי, כתבתי לו שהגם שכתבה עיתונאית נדונה מראש להיות שטחית, אין מה להיפגע. צריך להגיב בהתאם בעיתונות ולהראות את הצדדים החיוביים והמפרים בכתב. אני חושב שזה פרסום מצוין, לא זכור לי מתי קיבלנו סיקור כל כך נרחב עם ההיסטוריה הארגונית בעיתון ישראלי. כתבתי לו גם: "אני חושב שאתה יכול להיות גאה ואני מרים כוס השבת עם וויסקי לכבודך, שבת שלום לכל הקהילה". הוא הודה לי מאד על התגובה. הגיעה הזמן שנקבל קצת סיקור אוהד גם על השלוחה הישראלית של היהדות החילוניצת הומניסטית מהעיתונות הישרלית אחרי עשרים שנה בהן אנחנו קיימים.

איך מיטהרים מטומאה לקראת הבחירות הקרבות? דבר תורה לפרשת בהעלותך

תמונה שצילמתי במעמד טהרת הלויים (באמצעות AI)

במדבר ח', 6-7: "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ".

טהרת הלויים או הקדשת הלויים, בפרשתנו, היא טקס שהורכב מטהרה מיוחדת של הלויים מטומאת מת. הטקס, שלאחריו החלו הלויים לעבוד את עבודת המשכן בתפקידיהם השונים, כלל את האלמנטים הבאים: גילוח כל שערות גופם. כיבוס בגדיהם. הזאת "מי חטאת" (מים עם אפר פרה אדומה) עליהם. הנפתם הפיזית - אהרן הכהן הניף את הלויים "תנופה לפני ה'". לדעת רוב המפרשים, הכוונה הייתה הולכה והבאה, העלאה והורדה, על מנת לסמל שהם מוקדשים לאלוקים השולט בכל רוחות השמיים והקרבת קורבנותיהם.

מערכת הטומאה והטהרה, שהיא מרכזית בפרשתנו, לא קשורה ללכלוך או להיגיינה. היא עוסקת בסדר, שליטה והגדרת גבולות קטגוריאליים. מערכת החוקים והכללים שמתחילה עם עשרת הדיברות, ממשיכה בפרשתנו. רגע לפני שהעם נכנס לארץ יש צורך בחיזוק והמשך התוויית הגבולות הברורים לקבוצת עבדים, או אספסוף, בתהליך הפיכתם להיות עם ריבוני בארצם. העניין אינו בניקיון פיזי, אלא כלי עצמתי לשליטה וסדר חברתי. החוק הדתי מפריד לחלוטין בין מושג ה"לכלוך" למושג ה"טומאה". סתם לכלוך כמו בוץ אינו מטמא, אבל חפצים נקיים ומבריקים עלולים לטמא. הטבילה של הגוף עצמו דורשת ניקיון מקדים.

ההגות האנתרופולוגית משייכת את הטומאה והטהרה לשליטה וסדר בכמה ממדים:

• שליטה במרחב (גבולות פוליטיים וחברתיים). הקצאת הסמכות לקביעת הטהרה בידי הכהונה והקצאת מעמד המשרתים בקודש, הלויים.
• שליטה בטבע
• שליטה בוויסות חרדות אצל היחיד
• שליטה באמצעות יצירת סדר קטגוריאלי. כלומר, הפרדה מוחלטת בין מושגים. הטומאה והטהרה יצרו סדר מחשבתי חד: יש קודש ויש חול, יש חיים ויש מוות. המערכת מנעה מהמוות והחול "לזלוג" אל תוך מרחב החיים והקודש של המשכן. במקביל יש איסור על ערבוב של קטגוריות (למשל, איסור שעטנז או כלאיים). 

הדבר הזה רלוונטי לימינו משום שהעשור האחרון בישראל התאפיין בכאוס. אנחנו חיים את הטלטלות היסטוריות ששינו מן היסוד את המציאות הביטחונית, הפוליטית, הכלכלית והחברתית של המדינה, בין היתר אפשר למנות את: חקירות ראש הממשלה, חמש מערכות בחירות, משבר הקורונה, אסון מירון, מבצע שומר החומות ועוד שמונה מבצעים שתקצר היריעה מלפרט. הרפורמה המשפטית והקרע החברתי, השבעה באוקטובר ושלוש מלחמות רב-זירתיות: "חרבות ברזל", "עם כלביא" ו"שאגת הארי", משבר גיוס חרדים, ניסיונות לטיהור אתני ברצועת עזה ובגדה המערבית. בנוסף, אנחנו נכנסים למערכת בחירות, השישית במספר, בשש השנים האחרונות, ממוצע של בחירות אחת לשנה. מערכת הבחירות הזו מלווה באזהרות מקדימות מפני אלימות פיזית ומילולית, דיכוי הצבעה, זיופים, ומבצעי השפעה תודעתית באמצעות בינה מלאכותית. הכאוס התקופתי שאנחנו נמצאים בו מחייב השלטת סדר, יצירת הפרדה קטגוריאלית בדמותה של מערכת טומאה וטהרה, מערכת פשוטה להבנה וליישום. מערכת שמבחינה בין מי לנו ומי לצרינו. זה מגיע עם המונחים "ציונות" ו"יהדות" בפרשנותם הסובייקטיבית. הטהור הוא הציוני והיהודי, הטמא הוא כל מי שאינם כאלה. כאן ישאל השואל: אבל, מיהו יהודי וציוני? התשובה היא: כל מי שמסכים עם עמדותינו. מה דינו של כל מי שלא מסכים עם עמדותינו? הוא בוגד וטמא. דינו כתוב בפרשתנו: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי  קׇרְבַּן יְהֹוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא". לא ייתכן שהכאוס הזה של ריבוי דעות וחופש הפרט יימשך, כי כמו שציטט פון פאפן ב-1932: "סדר חייב להיות" (Ordnung muß sein). וכבר ראינו לאן הסדר הזה הוביל.

סיור בדרך עולי הרגל 5.6.2026

לאחר ההמולה של יום ירושלים, ולאחר חג השבועות, מוזמנים לסיור באתר חדש בירושלים שנפתח רק לפני כמה חודשים: "דרך עולי הרגל". נלך בעקבות עולי הרגל לבית המקדש שהגיעו מכל העולם בתקופות קודמות, אבל גם ניתן רקע למאיפה תחילה ירושלים וכיצד התפתחה, נראה את החידושים האחרונים בחפירות הארכאולוגיות במקום שבו נטייל ונאמר מילה על הבעייתיות הגיאופוליטית של חפירות באתר שהוא גם חשוב לכל הדתות וגם חיים בו אנשים את חיי היומיום שלהם.

לפרטים והרשמה סרקו את הקוד בהזמנה משמאל או הקליקו על הקישור.

לצערי הסיור אינו נגיש. 

האתר בניהול רשות הטבע והגנים והיא עדיין לא עשתה מספיק על מנת להנגיש את דרך עולי הרגל וחלק גדול מאתר עיר דוד. כתוב בפרסומים הרשמיים במפורש שהאתר אנו נגיש.

סיור בעין כרם שישי 8.5.2026

פעמיים נדחה הסיור בגלל המלחמה, הגיע הזמן לערוך אותו. זה קורה שבוע לפני ההמולה של יום ירושלים בשכונה הקסומה של עין כרם. מזמין את כולם לסיור מרתק. הקדימו להירשם כדי לשמור מקום. מספר המקומות מוגבל.

סרקו את הקוד או ליחצו על הקישור כדי לראות פרטים ולהירשם.

מפגש זום מיוחד בתקופת מלחמה לכבוד פסח

 אם אין התכנסויות פיזיות ויש לכם רגע פנאי בממ"ד לקראת פסח, אתם מוזמנים למפגש זום מיוחד. ליחצו על הקישור לאירוע בפייסבוק על מנת לסמן השתתפות ולקבל תזכורות ועדכונים. המפגש ללא עלות ומיועד לכולם.

הקישור לאירוע https://www.facebook.com/share/1Cbj8MbaWZ/

הכרה בזרם "יהדות כתרבות"

רבות ורבנים חילוניים בכנס.
צילום: נרדי גרין

לפתע פתאום החליטה המחלקה למפעלים ציוניים, בהסתדרות הציונית, להכיר בזרם או באידיאולוגיה של "יהדות כתרבות". זה נעשה בכנס רב רושם ומושקע במרכז יצחק רבין, בתאריך 19.02.2026. הכנס שכותרתו הייתה: "שייכות, תיקון, תקווה", היה מאורגן לעילא, חולקו תגי שם, תיקי בד, עטים ופנקסים. היה כיבוד, עמדת קפה וארוחת צהריים, היה כינוס מרכזי, היו פאנלים בנושאים שונים בכיתות והיו הופעות. אנשים ישבו סביב שולחנו עגולים ומול כל כסא הייתה מתנה - זרעי צמחי תבלין להנבטה, כרמז לכך שמנביטים זרם חדש.

הכוונה והביצוע מצויינים אבל צריך לומר גם מילת ביקורת על הכינוס. הכנס נפתח וננעל בדוברים שמתוך דבריהם היה אפשר לחשוב שמדובר ברעיון חדש שלא נשמע קודם לכן, הגדילה לעשות אחת הדוברות שאמרה ש"צריך לכתוב ספרים". גם במכתב התודה שנשלח לאחר הכנס נאמר:

יאיר גולן ואני
צילום: נרדי גרין

ביקשנו יחד לעצב שפה חדשה של שייכות, אחריות ותקווה. במהלך היום עסקנו במתח ובחיבור שבין קהילה וזהות, בין קידוש לחידוש, בין ישראל לתפוצות, ובין יהודית לדמוקרטית, מתוך שאיפה לנסח תנועה חיה של תרבות, מנהיגות וערכים במרחב  ציבורי. השיחים, המפגשים והעשייה המשותפת המחישו עד כמה הצורך במהלך הזה חי ונוכח בשדה. אנו רואים בכנס נקודת פתיחה למסע רחב יותר - לבניית אקוסיסטם של חינוך, טקס, קהילה ומנהיגות, ולהקמת תנועה המחברת בין רעיון למעשה ובין חזון ליישום. 

נשמעו הרבה סיסמאות וחלק מהדוברים גם אמרו דברים של השראה ועומק. אבל אחת הבחירות הלא מובנות הייתה להזמין את יאיר גולן, יו"ר מפלגת הדמוקרטים לנאום בפתיחת הכנס. האם ההסתדרות הציונית לא אמורה להיות גוף ממלכתי שנותן במה לכל הזרמים ולכל הקולות? האם לא היה ראוי להביא נציגים של מפלגות אחרות?

בשיח בפאנל שנרשמתי אליו שכותרתו הייתה: "לטפח שדה גלובאלי ביחד", לא היה ברור הכיוון אליו הולך הפאנל והדוברים בעלי זיקה מקרית לכל היותר לנושא. לא הובן מהו השדה הגלובאלי אליו חותרים והיה רק דיבור עמום שצריך להתייחס ל"יהדות התפוצות". היה שיתוף של חוויות של הדוברים בפאנל שהיו בשליחות או בשהייה ארוכה בחו"ל ונפגשו עם קהילות שונות בארה"ב.

הרגשתי לכל אורך הכנס כשלון שלנו, הזרם החילוני הומניסטי להציג את הזרם ולדבר על השורשים והמסורת שלנו. בנוסף לכך נאמר לי על ידי מי שאחראית אצלנו על הנושאים האלה והיא טענה שהיא דיברה עם מארגני הכנס על מנת להשתתף ולו בהעמדת דוכן והיא סורבה, אבל נאמר לה שאולי יהיה כנס ביולי ושם תשקל ההשתתפות.

מכיוון שכך ומכיוון שלא היה מקום אחר שאפשר יהיה להציג בו את הדברים אמרתי בפאנל שבו השתתפתי את ביקורתי על הכנס ועיקרה הוא שלא ניתן בכנס כזה להתעלם מתנועת יהדות כתרבות והזרם החילוני הומניסטי ביהדות ששורשיו בשנות ה-60 של המאה ה-20 בארה"ב, אני מוסמך כרב חילוני ועובד בזה כבר 20 שנה, ערכתי כמעט 1000 טקסי חיים בארץ ובעולם. יש ספרות עניפה. אפשר לקחת כדוגמה את נאומו של ביאליק בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, מ-1925, ומספיק משפט אחד ממנו כדי להדגים את הפספוס הגדול של הכנס:

בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג “תרבות” במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי “תורה”.

שאנן סטריט רואיין ולאחר מכן שר
צילום: נרדי גרין

כלומר, כבר לפני יותר ממאה שנים קיים המושג "יהדות כתרבות" בארץ ישראל. שלא לדבר על הספרות העניפה שנכתבה בנושא. שלא לדבר על ספר שאחד מהמציגים בפאנל, ליאור טל שדה: "מה למעלה מה למטה" מ-2022. כותרת הספר מבוססת על מאמרו של ארי אלון מתוך הספר: "כזה ראה וחדש - היהודי החופשי ומורשתו", בעריכת יהושע רש מ-1986. ויש ספרים רבים שנכתבו בארץ ובעולם מטעמם של אנשים המזוהים עם היהדות כתרבות, או הזרם של היהדות החילונית הומניסטית. למשל, הספרים של יעקב מלכין משנת 2000 ואילך:  "יהדות ללא אל – יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות", "תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל",  "במה מאמינים יהודים חילוניים" ועוד. הספר של ידידיה יצחקי ז"ל:  "בראש גלוי, עיקרים של חילוניות יהודית", האנציקלופדיה: "זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי" בעריכת ירמיהו יובל, מ-2007. הספר של אורן יהי שלום: "שמע ישראל  יהדות חילונית מהרמב״ם עד אחד העם" מ-2024. ובנוסף ספרות עניפה של התנועה בארה"ב של הרבנים שרווין ווין, אדם שלום, ג'ודי קורנפלד, ג'ודית סיד, גרג אפשטיין ועוד. 

בהינתן דוגמאות ספורות אלו, כיצד אפשר להתעלם ולומר שמתחילים משהו מחדש? זה די מגוחך להתעלם ולא לאפשר אפילו להציב דוכן או לאפשר לאחד הדוברים מטעמנו להציג באחד הפאנלים. מהי הסיבה להתעלמות וההדרה הזו? למארגנים הפתרונים.

בפעם הראשונה בהיסטוריה - שבתרבות בגבעת משואה

30 שנה לאחר ייסודה של השכונה, הגיע הזמן שתהיה בשלוחת המתנ"ס פעילות בשבת. ב-21.2.2026 זה קורה, ואני אחד המרואיינים. מי שמנחה את האירוע זה אליהוא בן און, שדרן הרדיו והעיתונאי המיתולוגי מקול ישראל שגם הוא תושב השכונה.

אני כמובן לא ביקשתי את השורה שכתובה ליד שמי: "איך מחזקים את הקשר בין השכבות השונות בחברה הישראלית?", ולא נדרשתי לאשר את המלל, נחשפתי לזה רק בדיעבד ואמרתי לאליהוא שאני לא מזדהה עם מה שכתוב ולו בגלל הסיבה שאנשים הם לא שכבות בעוגה שצריך להדק את הקשר בתוכה. בני אדם הם יחידים שצריכים להחליף דעות מתוך הקשבה.

אני מקווה לדבר על הדברים שבוערים בשכונה לגבי דחיית התכנית להקמת מבנה דת מפלצתי והערר שהגישו סגני ראש העירייה החרדיים מדגל התורה וש"ס. נדבר גם על מה זה רב חילוני ועל יהדות כתובות.

לא חושב שהזמינו אותי להפריח סיסמאות ריקות מתוכן של "חיזוק הקשר" ואולי "לקרב לבבות". המשמעות "לקרב" היא כשיש לך עמדה משויימת ואתה רוצה לקרב את האחר על עמדתך, ו"הידוק הקשר" היא אולי סביב צווארו... כל שאני יכול לעשות הוא להציע את עמדתי ואת מרכולתי ואני יכול לקוות רק שיקשיבו לי.

כבר קיבלתי בקשות להחרים את האירוע משום שאין בו נשים. אני אמנם מזדהה ולא חושב שזה טוב שאין אף אישה במרואיינים, אבל דוחה את הפניות הטהרניות האלה משום שלא מדובר בפאנל על נושא מסוים, אלא על סגמנטים שונים ונפרדים, אני בטוח שלאליהוא לא הייתה כוונה להדיר נשים ולראיה שבשבתרבות אחרת שהוא עושה בסמוך לתאריך יש רק נשים.

יהיה מעניין, כולם מוזמנים להגיע.

החרדים הגישו ערר על החלטת הוועדה המחוזית בנושא גבעת משואה

סגני ראש העירייה החרדים, בעיריית ירושלים, הגישו ערר על החלטת הוועדה המחוזית שביטלה את התכנית להקמת מבנה דת מפלצתי בשכונת גבעת משואה. כתבתי מאמר תגובה במקומון "כל העיר" ואני מצרף את המלל כאן. אפשר לקרוא את התגובה באתר "כל העיר" בקישור.

כתושב גבעת משואה וכפעיל נגד התוכנית למבנה המיותר בשכונה (קומפלקס ענק הכולל בית כנסת, מקווה ועוד), השערות סומרות למשמע הטיעונים המגוחכים לערר שהעלו הנציגים החרדים (מירושלים ומבית שמש) בוועדה המחוזית לתכנון בבקשת הערר שהגישו. אני אפרט כאן את הכשלים המרכזיים ונקווה שהערר יידחה על הסף. 

הכשל המרכזי בערר הוא הטלת ספק במקצועיות הוועדה המחוזית של מנהל התכנון במשרד הפנים – ההחלטה התקבלה ע"י יו"ר הוועדה שירה תלמי באבאי, מתכנן המחוז דן קינן, וגם נציג המשרד להגנת הסביבה, יועץ לתחבורה ויועצת פרוגרמתית. הערר טוען שכל אלה לא עשו את עבודתם נאמנה? למותר לציין שהיו כמה וכמה ישיבות, בהן גם נציגי השכונה השתתפו, וגם סגן ראש עיריית ירושלים יוסי חביליו (האיחוד הירושלמי). ישיבות רבות בהן כבר הוצגו הנקודות שעולות בערר המון פעמים. הטענות נשמעו ונבחנו לפני ולפנים, נשמעו מומחים ויועצים באריכות. ההחלטה היתה מקצועית לחלוטין ולא הושפעה משום שיקול זר. והפסקה העיקרית בה אומרת:

"…בחינת הצורך הציבורי הנדרש מחייבת ראייה תכנונית כוללת, המבוססת על מאפייני האוכלוסייה הקיימים והתחזיות העתידיות. לאחר בחינה פרוגרמטית של יועצת הפרוגרמה של הוועדה ובהתאם למדריכי משרד הבינוי והשיכון, נמצא כי בשל אופייה החילוני והמסורתי של השכונה ומגמת ההזדקנות בה, יש להתבסס על שיעור שימוש נמוך מזה שהציגה מגישת התכנית במסגרת דיון בהתנגדויות, ואשר לשיטתה מצדיקים את הקמת המקווה, והוועדה סבורה כי מגישת התכנית לא הצליחה לתמוך את טיעוניה בדבר ההכרח בהקמת המקווה".

מרגע שעלתה התוכנית לדיון, לפני עשר שנים, ביקשנו לבצע סקר צרכים מקיף על מנת לקבוע את שאלת הצורך במקווה. הבקשה הזו עלתה בכל פגישה עם המינהל הקהילתי והעירייה. בכל פעם סורבנו. זה הכשל השני בערר, שאלת הצורך. מכיוון שסורבה בקשתנו לבצע סקר צרכים, נאלצנו לבחון את שאלת הצורך על פי כל הנתונים המתפרסמים בגלוי: מספר בתי האב בשכונה, דמוגרפיה, גילאים, מוסדות חינוך, נתוני הצבעה בבחירות לכנסת ובבחירות המקומיות וכדומה. ולא רק זאת, חברת מועצת העיר לורה ורטון (האיחוד הירושלמי) הצליחה, לאחר עמל רב, למצוא את נתוני השימוש האמיתיים במקווה שכבר קיים בתחומי המנהל הקהילתי בשכונה. מכל הנתונים האלה עולה שאין שום קשר בין מה שיש בתוכנית לבין הצורך האמיתי. יתרה מכך, טוענים המערערים שיש בידיהם פניות וסקרים שנערכו. ביקשנו את הנתונים האלה, כדי שנוכל לברר, כמובן שלא קיבלנו שום נתונים.

הערר כושל גם בטענתו על נושא התנועה והחניה. המערערים מודים שהנושא "נבחן היטב"… אכן נבחן היטב על ידי הוועדה המחוזית ונדחה כי זה רחוב חד סטרי, צר שבו אין מקומות חנייה ביומיום, רכבים חונים בו על מדרכות. מה יקרה אם יוסיפו מבנה ציבור ענק שימשוך אליו משתמשים מכל רחבי ירושלים? בתוכנית הוצעה תוספת של 5 מקומות חניה בלבד.

כשל נוסף מצוי באמירה שהתוכנית נעשתה בשיתוף הציבור. אכן ניתן לציבור להביע את טענותיו בפגישות וישיבות שונות, אבל ההחלטה "בשם השכונה" התקבלה על ידי הנהלת המנהל הקהילתי שבדירקטוריון שבה יש לשכונה שלנו רק 2 נציגים מתוך 9. בפועל, מאות מתושבי השכונה הצטרפו להתנגדות ותרמו כסף לייצוג משפטי ולשכירת יועצים מומחים, ולכן לא היה פה שיתוף ציבור אלא נתנו לציבור להוציא קיטור על מנת לצאת ידי חובה.

מודה סגן ראש העירייה חיים כהן (ש"ס), אחד ממגישי הערר: "אני לא מתגורר בשכונה ולא מכיר יותר מדי"… לא הוא ולא יו"ר המינהל הקהילתי לשעבר שעשה את הכביכול פשרה, ד"ר נתנאל פישר חוקר במכון קוהלת וחובש כיפה בעצמו, ולא שאר מגישי הערר אינם תושבי השכונה ולא מכירים את צביונה וצרכיה. סגן ראש העיר אליעזר ראוכברגר (דגל התורה) שביקר במקום בזמנו, אמר לנו בפירוש שאנחנו צודקים בטענותינו, לאחר שראה את המגרש והרחוב. ואף על כן, חתום גם הוא על הערר.

מגוחך שלפתע סגן ראש העיר כהן הופך להיות פמיניסט: "אותי חינכו למנוע עוולות ופגיעות בנשים, ועל כן החלטתי להגיש את הערר", אולי לפני זה כדאי שתדאג שתהיינה נשים נבחרות ציבור ממפלגתך במועצת העיר ובמפלגה שלך?

ברור שאין שום דבר ענייני בערר שהוגש, אם הוועדה המחוזית תמשיך לעשות את עבודתה המקצועית היא תדחה את הערר.

ניצחנו במאבק כנגד בניית מקווה בגבעת משואה

ב-2016 גויסתי עם חברים אחרים מגבעת משואה למאבק כנגד הרצון להקים בית כנסת ומקוואות לגברים ולנשים ברחוב צר וחד סטרי בשכונתנו. (למידע תכנוני מפורט ליחצו על הקישור). היום, 10 שנים אחרי, המאבק הוכרע.
ב-6.1.2026. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים (בועדת משנה להתנגדויות במנהל התכנון של משרד הפנים) החליטה לדחות את התכנית וזה הסעיף העיקרי בהחלטה:

"...לאחר בחינה פרוגרמטית של יועצת הפרוגרמה של הוועדה ובהתאם למדריכי משרד הבינוי והשיכון, נמצא כי בשל אופייה החילוני והמסורתי של השכונה ומגמת ההזדקנות בה, יש להתבסס על שיעור שימוש נמוך מזה שהציגה מגישת התכנית במסגרת דיון בהתנגדויות, ואשר לשיטתה מצדיקים את הקמת המקווה, והוועדה סבורה כי מגישת התכנית לא הצליחה לתמוך את טיעוניה בדבר ההכרח בהקמת המקווה".

הידיעה במקומון "כל העיר" 6.1.2026

בעיריית ירושלים יש "אגף מבני דת", בניהול הרב יצחק הנאו, העוסק בבנייה, שיפוץ ושיקום מבני דת ומקומות קבורה. זו הרשות המקומית היחידה בארץ שיש לה אגף כזה בנפרד מהמועצה הדתית. בנוסף יש בעירייה גם את האגף לתרבות תורנית ובמועצה הדתית של ירושלים יש עוד את האגפים: מקוואות, כשרות, נישואין, עירובין, בית דין לממונות, והמחלקות: בתי כנסת, קבורה וגניזה. כלומר, העירייה מפנה תקציב מיוחד של מיליונים לאגף שכל תפקידו הוא להסתכל על מפת ירושלים, למצוא מגרשים פנויים ולבנות בהם מבני דת. עובדה נוספת שצריכים לדעת היא שבכל שכונה חדשה שמוקמת מוקצים מגרשים לטובת צרכי דת, ללא קשר לאופי האוכלוסייה שעומדת לאכלס את השכונה. בגבעת משואה כשהוקמה היו כ-5 חלקות לצרכי דת. הוקמו שלושה בתי כנסת פעילים ויש עוד מיקומים ארעיים בהם מתפללים ולומדים בעיקר בחניונים.

בבית הכנסת "אביר יעקב" המכונה גם "המרוקאי", החליט אחד מבאי הקהילה שלא מתאים לו בית הכנסת בו הוא מתפלל ולכן הוא רוצה בית כנסת קרוב לבית, הוא הקים קהילת מתפללים ו"כולל" בחניון שלו. ואת עמותת "נצח יהודה" כדי לבנות בית כנסת ברחוב הסמוך שקרוב לביתו במגרש המיועד לצרכי דת. מכיוון שהעמותה לא הצליחה לגייס את המשאבים הנדרשים להקמת בית כנסת, כנראה בגלל עלויות הפיתוח הגבוהות שנדרשות בבניה על מתלול עמוק. לשם כך הם פנו לאגף למבני דת. האגף התנה את העזרה בתכנית חדשה שתוצע על ידי האגף. התכנית של העמותה נגנזה ותכנית חדשה יצאה לדרך שכללה בית כנסת ומקוואות לגברים ולנשים. העירייה פנתה למנהל הקהילתי, וב-2016 קיימה הנהלת המנהל הקהילתי דיון פתוח, אליו הוזמנו גם נציגי התושבים להשמיע את קולם. רב התושבים מגבעת משואה הביעו את התנגדותם. אבל הגדיל לעשות המנהל הקהילתי שהזמין לא רק את רב בית הכנסת "זכור לאברהם" בשכונה, אלא גם את את הרב מיכאל עמוס, חרדי, רב שכונות קריית מנחם ועיר גנים בירושלים, כלומר לא תושב גבעת משואה. ואלו הדברים שאמר  בישיבה (מילה במילה ללא עריכה): 

שיפרידו את המנהל הקהילתי של גבעת משואה, החיבור עם משואה זה שעטנז. מקווה – החלטה היא לא אם יהיה מבנה או לא, זה משחק באש. מהי האש? אבותינו ואבות אבותינו מסרו נפשם לטבול במקווה. אין אחד שאבותיו לא טבלו במקווה. זה דבר בסיסי שהוא בנפש זה חיוב של כרת ומיתה. קחו את זה ברצינות. לגבי מספר הטובלות, אף אחד לא יודע מי שאני יודע. מי שבאה אלי נשים חילוניות ממשואה, זה לא הרב אבל הרבה מאד אי אפשר להתכחש למציאות. אל תקפחו נשים ביום האשה הבינלאומי, תנו להן לצעוד 45 דקות מהבית למקווה של קרית מנחם? אפילו 10 דקות בגשם? זה דבר בסיסי לכל אשה דתית. אי אפשר למנוע מקווה. אני מחזיק בידי מקווה שבנו אותו בבסיס חיל האוויר בעובדה מי שבנה אותו זה מפקד חיל האוויר ואין שם רוב דתי, אבל הוא הבין את הצורך ושצריך כספי ציבור. אם הוא השתמש בכספי ציבור, אני לא מבין למה להתנגד. כל אחד יתחשב ברצונותיו של השני. אם המלחמה הייתה לקחת שטח על חשבון התושבים זו הצעה שלא גוזלת שטח. ובטוח שהנכדים יבואו לטבול שם, אין שאלה בכלל. גם הגברת שאמרה לפי הרישום בבתי ספר, ירושלים היא עיר חרדית. זה גורלנו. בנו מקוואות בקיבוצים, למה שייגרע חלקם של תושבי משואה. מי יודע כמה אסונות קרו בגלל עיכוב בניית המקווה.

מעבר לעובדה שבישיבת הנהלת המנהל הקהילתי עם תושבים, חלק קמו מתוך כבוד כשנכנס (לא קמתי), הופתעתי שמביאים דמות דתית כדי לקשר את תושבי גבעת משואה למשהו לא כשר (שעטנז), לשקר שצריך לצעוד 45 דקות בגשם למקווה הקרוב לגבעת משואה וגם לאיים עלינו במוות אם לא נסכים לבניית מקווה. יתירה מכך, הוא נתן את החזון שלו לעתיד של כולנו: "ירושלים היא עיר חרדית"... בישיבה הייתה גם אחת מתושבות גבעת משואה, עורכת דין, שהאשימה אותנו בהפרת זכויות אדם, לא פחות, כי אנחנו "מונעים" מנשים את הזכות הבסיסית לטבול במקווה... הישיבה הסתכמה בכך שהנהלת המנהל הקהילתי החליטה על הצעת "פשרה":

הנהלת המינהל הקהילתי "גנים" קיימה דיון מעמיק בנושא המקווה בגבעת משואה ב-8 במרץ 2016 בנוכחות תושבי השכונות. במהלך הדיון נשמעו דיעות לכאן ולכאן. כהצעת פשרה שתהייה מקובלת, להערכתנו, על רוב תושבי השכונה הוחלט פה אחד ע"י חברי ההנהלה כי יש להקים מקווה במגרש 51 (רחוב אל-סלבדור) בשטח התחתון שהוקצה לעמותת "נצח יהודה" לצורך הקמת בית כנסת. אנו משוכנעים כי הצעה זו הינה הפתרון הטוב ביותר הן מבחינת ניצול יעיל של שטחי ציבור הן מבחינת האיזון והשלום שבין תושבי השכונה. אנו דורשים שהקמת המקווה במגרש 51 להלן לא תהייה תלויה בהקמתו בפועל של בית הכנסת

הצעת ה"פשרה" לא הייתה מקובלת עלינו, לנו כתושבים אין זכות הצבעה בהנהלת המנהל שברובה דתית. יו"ר המנהל אז היה ד"ר נתנאל פישר, חוקר בפורום קוהלת. לשכונה שלנו 2 נציגים בלבד מתוך 9 נבחרים בהנהלת המנהל, וגם שני הנציגים האלו היו דתיים, שלא מייצגים את רב תושבי השכונה, וגם הם תמכו ב"פשרה". 

כדי להמתיק את הגלולה ולהראות שהולכים לקראת התושבים בוטלה הכוונה להקים מקווה לגברים ונותרה רק הכוונה להקים בית כנסת ומקווה לנשים. הדבר הגיע עד ללשכת הרבנים הראשיים לירושלים, שפרסמו בפברואר 2019, מכתב לתושבי גבעת משואה האומר:

מכתב הרבנים הראשיים

אין מניעה לסמן בתב"ע שיש מקום גם למקווה לגברים אבל מקובל על הצדדים שהבניה בפועל תהא רק על החלק של המקווה לנשים ואילו לגברים לא יבנה כלום, אלא אם תבוא לכך בקשה מתושבי השכונה בעצמם דהיינו שתהא חתומה על ידי קבוצה שמונה לפחות שליש מתושבי השכונה.

כמה דברים הבנתי מהמכתב: בתכנית ישאירו הכנה למקווה גברים, כמו שעושים "הכנה למזגן"... למעשה הדרישה ההזויה למקווה גברים היא כמו העז בסיפור החסידי הנודע, מוציאים את המקווה לגברים רק כדי לרצות את התושבים ולאפשר את בניית המקווה לנשים שהיא העיקר. לפתע פתאום גם חשובה לרבנים הראשיים דעת התושבים. אנחנו ביקשנו מהרגע הראשון, ובכל פגישה בין אם במינהל הקהילתי, בעירייה, בועדות התכנון לעשת סקר צרכים מקיף של השכונה, מדובר בכ-1100 בתי אב מספר מוגבל וידוע מראש שלא הופך את הסקר ליקר או מסובך. אם יש צורך גורף למקווה לנשים אנחנו וודאי לא נתנגד. אבל בכל שלב שבו ביקשנו את סקר הצרכים, נדחינו. לפתע הרבנים הראשיים תומכים בעמדתנו שיש לבדוק עם התושבים את הצורך במקווה לגברים... כנראה שהתקווה לעתיד לבוא שלהם הייתה שהשכונה תשנה את אופייה ואז לפחות שליש מתושביה ירצו מקווה לגברים.

בדצמבר 2019, בנסיון נוסף לרצות את התושבים המתנגדים, שלח יו"ר המנהל הקהילתי הודעה לתושבים האומרת כי "הציבור הכללי ירוויח בענק מהפשרה" כי מגרש אחר בכניסה לשכונה ישנה את ייעודו ממגרש לצרכי דת לצורך כללי. כאשר המקומון כל העיר ביקש את תגובתי, אמרתי: 

בזכות המינהל הקהילתי אנחנו בכלל יודעים שהיתה תוכנית למבנה של שבע קומות, שיכלול מלבד בית כנסת גם מקווה לגברים ולנשים, ברחוב חד סטרי צר, ללא מקומות חנייה. בעזרת המינהל הקהילתי הצלחנו להגיע לסוג של פשרה, בה היה מעורב גם ראש העיר. הפשרה אומרת שייבנה מבנה צנוע יותר, ללא מקווה לגברים, בתמורה לבניית מבנה לטובת כלל הציבור בכניסה לשכונה. לא בונים האחד ללא השני. יחד עם זאת, לא ידוע לנו מה היקף התכנית המוצעת, לא ברור מה הולך להיבנות לטובת כלל הציבור ולכן יש תסיסה גדולה מאוד בשכונה ויש ניסיון לדחות את הפשרה ולהתנגד בכל מחיר, לכל בנייה. הדבר מבוסס גם על ניסיון העבר של התפשרות של החילוניים בשכונה והולכתם שולל בגלל ש"נכנעו". לדעתי חובה לשתף את תושבי השכונה ולאחר שנדע מה התכניות אפשר יהיה להחליט אם מתנגדים או תומכים.

אז עוד היינו תמימים כי הובטח לנו שמדובר בבית כנסת ומקווה שכונתיים, צנועים. לא ראינו עדיין את התוכניות שכבר היו בקנה. אבל ב-2020 התכנית יצאה לדרך. באוגוסט 2020 התקיים מפגש שיתוף ציבור בשלוחת המתנ"ס בשכונה יחד עם סגן ראש העירייה, החרדי, אליעזר רוכברגר, ראש אגף מבני דת יצחק הנאו, יו"ר המינהל הקהילתי נתנאל פישר ומנהל המינהל הקהילתי רוני סילפן. כשנחשפנו לתכנית חשכו עינינו, מבנה ענקי, ללא שום פרופורציה לצרכי השכונה. מבנה בגובה של 7 קומות במדרון. מקווה לנשים עם שני בורות טבילה שיכול לשרת מעל ל-40 טובלות בערב (מוגדר במדריכי משרד השיכון כמקווה בינוני), ממש לא קשור לגודלה ולצרכיה של השכונה הקטנה והלא חרדית שלנו שגם בור טבילה אחד הוא מעל ומעבר. בנוסף הדברים שנאמרו מטעם האגף למבני דת גבלו בעיני בהונאת הציבור. הישיבה הייתה טעונה מאד, צעקות ועלבונות הדדיים. עקב כך המנהל הקהילתי והעירייה ביקשו למתן את התנגדות התושבים וקיימו פגישות רבות, רשמיות ולא רשמיות בהן לחצו לקבל את ה"פשרה". 

כדי לשמוע בשקט ובצורה מסודרת על התכנית ולגבש התייחסות קיימנו, יחד עם נציגי השכונה פגישה בלשכתו של ראש אגף מבני דת, יצחק הנאו, שם הוסברה לנו בפירוט התכנית הגרנדיוזית. בנוסף יחד עם נציגים מהשכונה הייתי פעמיים בפגישות עם ראש העירייה, משה ליאון, בהן התבקשתי באופן מפורש להסכים לפשרה. אמרתי לראש העירייה שאני לא נבחר ציבור, כמוהו, אני שליח של תושבי השכונה ויכול רק להעביר להם את המסר. אין הסכמה לפשרה. 

ב-2022 התכנית הופקדה ופורסמה לציבור, ואז החלה התארגנות התושבים, קיימנו פגישות עצמאיות בזום ובשלוחת המתנ"ס, נפגשנו עם יוסי חביליו סגן ראש העייריה ועם לורה וארטון חברת מועצת העיר. באחת הפגישות בשכונה אפילו נכח עופר ברקוביץ' חבר מועצת העיר מטעם סיעת "התעוררות" שהביע סימפטיה לדברים שאמרנו, אבל "התעוררות" לא נרתמה למאבק. אספנו כספים ושכרנו את שירותי משרד עורכי הדין מלחם-גיטליץ (MGM). במאי 2022 הוגשו התנגדויות כחוק של מאות תושבי השכונה. בנוסף שכרנו שירותים של שני מומחים, לתעבורה ויועץ כלכלי שחוות הדעת שלהם צורפו להתנגדות שנוסחה על ידי עורכי הדין שירין מלחם-ברגותי ועופר גיטליץ.

ביוני 2022 בדיון בוועדת המשנה המקומית לתכנון ולבניה, בעירייה, הוחלט לדחות את ההתנגדויות ולקבל את התכנית. החלטה שהייתה צפויה מראש משום, שכפי שהוסבר לנו, ממילא זו ועדה "פוליטית" שמטרתה לשרת את האינטרסים של העירייה שיש בה רוב חרדי במועצה. השלב הבא היה בחינה ואישור או דחייה של התכנית במנהל התכנון של משרד הפנים. התקיימו מספר ישיבות והחלטה נדחתה במשך זמן רב. בסוף 2025, העירייה אפילו החליטה להקציב לתכנית מליון וחצי שקלים בתקציב 2026, אפילו לפני ההחלטה בוועדה המחוזית. 

האגף למבני דת לחץ וההחלטה לדחות את התכנית התקבלה ב-6.1.2026 כפי שציטטנו בתחילת הדברים. הצלחנו להוכיח מעל לכל ספק בצורה עניינית שאין שום צורך בתכנית גרנדיוזית כזו. במיוחד עזר המכתב עליו חתומים סגן ראש העירייה יוסי חביליו וחברת המועצה לורה וארטון, שאני גאה שעזרתי בניסוחו, שם מובאים הנתונים האמיתיים על מימדי המקווה בתכנית המוצעת לעומת נתוני השימוש של תושבות השכונה על פי המקווה שכבר קיימת בתחומי המנהל הקהילתי. מקווה שאפילו קרוב יותר, מרחק הליכה, לרוב הנשים בשכונה מאשר זה שהוצע בתכנית.

המשימה העומדת כעת בפני תושבי השכונה היא לחשוב מה המהלכים הבאים בהם אנחנו צריכים לנקוט. אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו רוצים לעשות ולתבוע מהעירייה באופן חיובי בנוגע לחלקות שבתכנית. אבל אין ספק שלאחר עשר שנים יש אנחת רווחה גדולה של הצלחה. אבל,זה לא מבטיח שום דבר לגבי העתיד.