שיימיניג לא עזר, אז עושים מעשה רמייה

לפני יותר משנתיים, במסגרת מלחמת הרבנות בסרבני גט, במיוחד בעודד גז, הוכנס כלי דיגיטאלי חדש - השיימינג. אבל כלים מודרניים לא יעזרו ולכן היה צורך לחזור למאגר הנשקים היותר קונבציונליים שיש להלכה הדתית - "הפקעת קידושין".

לכאורה, היה ניתן לשבח את בית הדין הרבני ולומר שהוא גמיש, ההלכה גמישה, איזה יופי, מצאו פתרון במסגרת ההלכה. אבל, חייבות להישאל שאלות משום שמדובר בבית דין במדינת ישראל. לא מדובר במסגרת פרטית וולונטרית. זהו פסק דין עם חשיבות גדולה.

הפקעת קידושין נעשית במקרים קיצוניים בהם יש ספק באחד מהמרכיבים המשפטיים של הנישואין למשל בעדים שהובאו כדי לחתום על הכתובה ולהיות עדי קידושין. ואכן נמצא ה"אקדח המעשן". על עד אחד מתוך השניים שחתמו על הכתובה נכתב בעיתונות:

העד גדל בבית דתי והתחנך במוסדות מתאימים, אך לימים עזב את הדת ובזמן חתונתם של בני הזוג גז "חי חיים המנוגדים באופן מוחלט וברור לתורה ומצוות" - חילל שבת ברבים ואף עבד בסופי שבוע, קיים יחסי אישות מלאים עם נשים ובעדותו לבית הדין אמר: "הייתי מודע לאיסור נידה, אבל זה לא הפריע לי". "אל בית הדין הגיעו בנוסף שניים מחבריו לדירה, שהעידו על חילול השבת המלא שלו ועל העובדה שהיה 'פרוץ בעריות', כהגדרת ההלכה", נכתב בהודעה. "אחד מהעדים סיפר כי באחת הפעמים אף קיים יחסי מין עם אחת מ'חברותיו' כשהדלת חצי פתוחה והם נמצאים מחוץ לחדר בסוג של פרהסיה".

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא איפה הייתה הרבנות במשך שנתיים? מה לא ידעו שהעד אינו כשר? למה נדרש זמן רב כל כך? שאלה נוספת היא האם יפורסם פסק הדין? כרגע, פורסמו רק שברירים מתוכו כדי לספק את התקשורת. אם יפורסם פסק הדין הרי שמה שיקרה זה שהרבנות תעשה שיימינג על שיימינג. שמו של העד יוכפש ברבים, הפעם.

אבל בואו נניח שאותו העד הסכים מראש לשתף פעולה עם התעלול המחוכם הזה כדי לשחרר את אשתו של עודד גז. השאלה הנשאלת היא האם לא תפקידו של מסדר הקידושין, הרב שערך את טקס הנישואין לבדוק את כשרותם של העדים? הרי ברור לחלוטין שהעד הזה היה עובר עבירה. מסתבר שבפלגים חרדיים זו המלצה להביא עדים פסולים מלכתחילה. וכבר פורסם ב"כיכר השבת" ב-2012, וגם ב Ynet, וגם בסרוגים, שבשיעורו השבועי של הרב יעקב יוסף ז"ל, שבחתונות חילוניות מומלץ להביא עדים פסולים. וכך נכתב בדיווח:

רב שהולך לסדר חופה וקידושין ויודע שמדובר בזוג שאינו ושומר תורה ומצוות, עליו לקחת עדים קרובי משפחה. העדים צריכים להיות אב ואח של החתן והכלה, כדי שהעדים יהיו פסולים והקידושין לא יהיו תקפים על פי ההלכה. ומי שיש לו עדים עם אינטרנט לא מבוקר, דינם כעד פסול.

כלומר, הכלי הזה של הפקעת קידושין, לא רק שקיים במאות שנות הלכה, אלא בתקופה המודרנית הופך להיות כלי בידי פוסקי ההלכה כדי להשתמש בו למפרע.

אצל הדתיים-לאומיים, שלוקחים את ההלכה הדתית ברצינות, לא מתייחסים לפעלול הזה בסלחנות וכבר כתב על כך הרב אמנון בזק, ר"מ ישיבת הר עציון ומרצה לתנ"ך במכללת הרצוג שזהו מעשה חמור של הונאה ורמאות. וכי: 

הרב מחויב לעשות את תפקידו ביושר ובאמונה, ולחתן את בני הזוג כדת וכדין. אם אכן הרב מבקש לדאוג לעתיד, מתוך חשש שמא בני הזוג יבגדו זה בזה, מן הראוי שהוא יקדיש זמן לשוחח עם בני הזוג על חשיבות הנאמנות שביניהם, על הדרכים לשמור על הזוגיות ועל האמצעים למנוע מצב עתידי של התנהגות לא-מוסרית של אחד מבני הזוג כלפי האחר.

אכן מילים קשות, אבל זהו המצב הנתון שבו ההלכה היא חלק מהחוק במדינת ישראל. בין אם אתה אשה או גבר, כאשר אתם נישאים ברבנות הראשית כדמו"י, האיש הופך להיות "הבעלים" של האישה, במצב זה היא נתונה לגחמות של "בעלה". לא רק אלא גם של ההלכה ושל בית הדין הרבני. ידוע מראש שתאורטית יכול להיות שהאישה תהיה מסורבת גט. ידוע לכל שאי אפשר לכפות מתן גט מהגבר, רק ללחוץ על אדם. ולכן אם את/ה לא רוצים להיות במעמד סירוב גט פשוט אל תתחתנו ברבנות. ולכן, זו אחריותם של הנישאים גם כן.

על נישואין ברבנות יש זה מכבר מדבקה, כמו שמשרד הבריאות שם על סיגריות: "אזהרה! העובדות מוכיחות שנישואים ברבנות יובילו למפח נפש". ולאחר שהתחתנתם ברבנות אל תתפלאו. 

הפתרון צריך להיות שמדינת ישראל תאפשר דרך כניסה ויציאה שוויונית מזוגיות, לא יכול להיות שבמאה ה-21 החוק בישראל יתיר לצד אחד שרירות לב בפרוק שותפות זוגית.  ולא יכול להיות שפתרון מקרה כזה יהיה על ידי גנבת הדעת ורמייה. חייבת להיות הפרדת דת מהמדינה.

האופנה החדשה - שיימינג לסרבני גט

כלי חדש הוכנס במלחמה נגד סרבני הגט: "שיימינג". לא שהדבר אינו נחוץ, אולי זה יכול לעזור. אבל צריך לחשוב קצת לאן הגענו ולאן מועדות פנינו.

ראשית, מבחינה הלכתית מדובר בשימוש במשהו, עליו נאמר במשנה, במסכת אבות "והמלבין פני חברו ברבים... אין לו חלק לעולם הבא". ובתלמוד הבבלי: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". לפעמים אולי צריך להלבין פני אדם ברבים על מנת למנוע עוול גדול יותר, כמו למשל במקרה של עודד גז שמסרב לתת גט לאשתו.

אבל, תוצר לוואי של השימוש, שילך ויתגבר לדעתי, בטכניקת הלבנת הפנים הזו הוא המשך הנמכת והזדהמות השיח הציבורי בישראל. במקום לעסוק בפתרונות הראויים, עוסקים בתוצרי הלוואי של מצב בלתי נסבל ובכך מחזקים את שליטת ההלכה הדתית על החיים הציבוריים בישראל. כולם עוסקים באדם ולא בשינוי המצב החוקי. האבסורד הוא שהכותרת אמרה: "מנכ"ל בתי הדין, בעקבות השיימינג: 'עודד גז חייב לקחת אחריות על מעשיו'". כלומר יש מצב בחוק שמאפשר לאדם לא לקחת אחריות על מעשה שיכול להיחשב כגרימת עוול, כל הרשויות חושבות כך, הציבור חושב כך, אבל ההלכה והחוק במדינת ישראל שילבו ידיים כדי לאפשר לפגוע בנשים.

שאלת האחריות האישית

ראשית, עולה פה שאלת מי אחראי למצב הקיים ומה חלקם של המעורבים? במקרה שלנו, סרבן הגט לקח כבר אחריות למעשיו. הוא החליט לשלם את המחיר הידוע מראש על סרבנות גט. בין הסנקציות הצפויות ניתן למנות את: מזונות עונשיים - לשלם לאשתו מזונות גבוהים יותר, סנקציות אזרחיות - מניעת רישיון נהיגה וחשבון בנק, מאסר לתקופה של עד עשר שנים, חבישה בצינוק ומניעת זכויות מעציר או אסיר, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור על קבלה, החזקה או הארכה של דרכון, איסור על קבלה החזקה או חידוש של רישיון נהיגה, מניעה מלהיבחר למשרה על פי דין, או לשאת במשרה גוף מבוקר, מניעות מעיסוק מוסדר על פי דין או הדורש רישוי או היתר ועוד. הרחקות דרבנו תם: נידוי חברתי של הסרבן, איסור על עלייתו לתורה, צירופו למניין, לימודו תורה, מילת בניו, קבירת בניו בקבר ישראל. וגם ביטול קבלת קצבאות מביטוח לאומי. ועכשיו נוסף כלי נוסף להרחקות: כלי חברתי, הלבנת פניו ברבים ברשתות החברתיות. ובתקשורת ההמונים. הוא מוכן לעמוד בכל הענישה הזו ובלבד שלא לתת גט לאשתו.

מה לגבי האשה מה חלקה בעניין? בלי להתייחס ספציפית למקרה הזה, הרי שכל אישה שמתחתנת במדינת ישראל, חושפת את עצמה במודע לגחמות ההלכה הדתית. ההלכה, ובעקבותיה גם החוק בישראל, מאפשרים בצורה מובנית מצב של סרבנות גט. מהי סרבנות הגט? זהו מצב שבו אדם נשוי מסרב לסיים את נישואיו באופן רשמי, למרות שהנישואים אינם מתממשים בפועל, ובכך הבעל מונע מאשתו או האישה מבעלה להינשא לאחר. גט אי אפשר לכפות, הוא ניתן וולונטארית. כל אשה הנכנסת לנישואין הלכתיים, אמורה לדעת את זה. מרגע שבחרה בחירה חופשית להינשא הלכתית, האחריות, גם על פרוק השותפות, מוטלת עליה.

תאמרנה האומרות: אל לנו להאשים את הקורבן, המוחלש. במקרה הזה, המוחלשת. האמירה הזו מחלישה עוד יותר את הנשים ואומרת בעצם לנשים אין יכולות ורצון משלהן, הן נתונות במצב שבו ניטל מהן כח החשיבה, הבחירה וההכרעה החופשיים. נכון שיש חוסר במידע ובידע, אבל, כאשר אני אומר שיש לחנך לקבלת הידע הזה, שוב יאשימו אותי בפטרונות: "מי אתה שתחנך נשים...".

אין ספק שהסיטואציה לא פשוטה משום שרב הנשים הללו, מכח דרך חייהן ההלכתית ואמונתן במוסדות הרבניים תופסות את המצב כחסום בפניהן. יש רק ברירה אחת שהן מכירות והיא כפיפות לבתי הדין הרבניים. הן לא מודעות ולא מקבלות את העובדה שיש מסלולים עוקפים, ליהודים, בכניסה לשותפות זוגית ובהתרתה במדינת ישראל. במקרה דנן, לא רק שלא הייתה חייבת להינשא ברבנות על מנת לחיות בשותפות זוגית, היא גם לא חייבת לקבל גט על מנת לחיות עם מישהו אחר. ידועים בציבור היא בעייתית ביותר מבחינת נשים רבות, ולכן עלינו להפנות את שאלת האחריות אל המדינה והחברה ולא להאשים בעיקר את קורבנות המצב החוקי וההלכתי.

מה תפקידה של המדינה?

האחריות אם כך, נופלת בעיקרה על המדינה. היא צריכה לאפשר מסלולים שווים לכל, בכניסה וביציאה משותפות זוגית. היא צריכה לחנך לחופש מידע מלא לכל האפשרויות הקיימות ולאפשר לפרט להחליט מתוך ידיעת הברירות השונות. 

מה שאסור למדינה לאפשר הוא מצב בו לצד אחד בשותפות הזוגית יש כוח שרירותי למנוע את הזכויות מהצד השני. יתירה מכך, אל למדינה לאפשר לחוקים דתיים ולבתי דין דתיים לקבל את המונופול על חייהם האישיים של כלל האזרחים. למשל, אחד האבסורדים הגדולים הוא שהמפלגות הדתיות מונעות העברת חוק לבחירת נשים כקאדיות, בבתי דין מוסלמיים, כנהוג בכל מדינות ערב, משום החשש שגם יהודיות יבקשו זכויות אלה, רחמנא ליצלן... הכפיפות של מדינת ישראל לחוקי ההלכה הדתית יוצר מצב בלתי אפשרי ולכן יש להפריד את הדת מהמדינה בהקדם.

מהו המצב הרצוי?

אף הצעת חוק, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, אינה מבטאת לדעתי את הראוי במדינה דמוקרטית. כל ההצעות הן סוג של פשרה. חוק כזה שמבטא זכות בסיסית של האדם צריך להיות במעמד חוקתי. לכן צריך להציע הצעה חדשה שתאפשר מצד אחד ליחיד לבחור את הדרך בה הוא רוצה להינשא ולהתגרש, ומהצד האחר חופש לכל הזרמים הדתיים והתרבותיים לבטא את אמונותיהם.

הנחות הבסיס

1. האופי הטקסי של מסיבת החתונה, או של הגירושין, אינו מעניינה של המדינה.

2. תפקידה של המדינה לרשום נישואין וגירושין לצורך שמירה על כללי התקשרות בסיסיים בין בני אדם בבואם ליצור משפחה. לצורך כך קיימים חוקים נוספים (למשל, "חוק גיל הנישואין" תש"י – 1950, חוק העונשין, סעיפים 175- 183: "איסור ריבוי נישואין").

3. זכותו של כל אדם לקבל את הסטטוס החוקי של נשוי/אה או גרוש'גרושה, ואת הזכויות והחובות, ללא אפליה מכל סוג שהוא, כולל מניעת אפליה של בני זוג מאותו המין. 

4. אדם יוכל לבחור את הדרך להינשא ולהתיר את הנישואין ללא שום הגבלה, בצורה אזרחית, תרבותית או דתית.

5. החוק צריך לשקף את הרצון להפריד את הדת מהמדינה. 

6. על מנת ליצור הליך אחיד, הסמכות לרישום נישואין וגירושין צריכה להיות אחת ולא מחולקת בין משרדים, ו/או רשויות אחרות. כדאי שהסמכות שתהיה במשרד המשפטים. ודאי שלא במשרד הדתות, משום שהסמכות למנות רשמים היא אזרחית ולא דתית. 

7. החוק צריך להיות פשוט, קצר ובהיר. 

8. החוק המוצע צריך להחליף את חוק נישואין וגירושין הקיים.

9. יש לבטל את חוק "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922". חוק המבטא תפיסה מנדטורית שמקורה עותומאני. החוק קובע בין היתר את סמכותם של בתי דין דתיים לדון בענייני מעמד אישי ומפרט מהם עניינים אלה ומהן סמכויות בתי הדין הדתיים השונים. בימי האימפריה העותומאנית, נמסר השיפוט בענייני המעמד האישי בידי ה"עדות הדתיות". המנדט הבריטי אימץ את השיטה, והחוק הישראלי המשיך אותה. בחוק נכתב כי כל ענייני המצב האישי מסורים לבתי הדין של "העדות הדתיות". לצורך הוראות אלה, ענייני מצב אישי פירושם תביעות בענין נישואין או גטין, מזונות, ועוד.לבתי הדין הדתיים יש אם כן סמכות לדון רק במקרים בהם האדם מסווג על פי עדה דתית מוכרת בחוק: יהודים, נוצרים מוסלמים או דרוזים. אם אדם אינו בן עדה דתית – הרי הוא "חסר סיווג דת" במרשם האוכלוסין.

בעיות נוספות

ניתן לטעון גם כי אין קשר בין חוקי הגירושין לשאלה האם יתבצעו ללא תקלות. מן המפורסמות היא שפרוק שותפות זוגית יכול להיות מכוער. שרירות לב אינה צריכה סיוע חוקי, היא רק צריכה עו"ד טוב/ה שימצאו כבר את הדרך לאמלל ולסחוט את הצד השני... החוק צריך לאפשר כניסה ופירוק שותפות שכזו עם כמה שפחות מהמורות שניתן. וודאי שהמצב הקיים של סרבנות גט כברירה חוקית הו בעייתי ביותר.
אבל גם אם יתקבל עקרון הבחירה החופשית, יוכלו נשים לבחור להיות כפופות לחוק ההלכה הדתית שמפלה אותן. וכאן לא נוכל לטעון יותר שהמצב בעייתי ושהאחריות על המדינה. כאשר נשים יידעו את כל הברירות הקיימות ויבחרו במצב שיפלה אותן, אזי יהיה מוצדק להטיל עליהן את האחריות.
נשאלת השאלה - האם ניתן יהיה לאסור בחוק סרבנות גט?

תקדים - גם ידועים בציבור עלולים להיזקק לגט.

בפעם הראשונה ששמעתי על מקרה של ידועים בציבור המגיע לגירושין ברבנות היה בעקבות מאמרה של עורכת הדין רעות אוחנה שקד, מה 30.5.2013 ב nrg, שם היא מדווחת על פסיקה של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, מה 24.12.2009 שפסק כי זוג הידועים בציבור המדובר צריכים גט לחומרא.

המקרה כפי שדווח מספר על בני הזוג שחיו יחדיו משך 10 שנים, בבית משותף, הביאו שני ילדים לעולם וניהלו חיי משפחה תקינים, כל זאת עד לאותו היום בו הודיעה האישה לאיש כי הפכה להיות לסבית ועברה לגור עם בת זוגתה. האיש, שחש מושפל ופגוע, החליט לנקום באמצעות עתירה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין, אליה כרך את ענייני הרכוש. האיש סבר, כי התדיינות בבית הדין הרבני, תקנה לו יתרון כלכלי שיאפשר לו להשיב ,לפחות חלק, מכבודו האבוד. בפסיקה נקבע כי לא ניתן לכרוך את ענייני הרכוש לתביעת הגירושין וכן, כי הצדדים נדרשים לגט מצד עיקר הדין ולחומרא בלבד ועל האיש ליתן גט פיטורין לאשה. האיש ערער על פס"ד לבית הדין הרבני הגדול, אולם ערעורו נדחה, וביום 24.2.2010 קבע בית הדין הגדול, כי לא היו נישואין וקידושין וכי נדרש הבעל ליתן גט לחומרא בלבד. מכאן שגם בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או חיו כידועים בציבור, ללא נישואין, עשויים למצוא עצמם באים בין כתלי בית הדין הרבני, לצורך סיום מערכת היחסים.

עד כאן עובדות המקרה. חשוב גם לתת פרשנות כדי שמקרה הזה לא יטיל מורא על זוגות הדועים בציבור, כמוני ואחרים.

צריך לזכור עובדה נוספת, זוגות יהודים הרשומים כנשואים, לאחר שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל חייבים באופן אוטומאטי לעבור את הליך הגירושין ברבנות. לרשומים כנשואים אין שיקול דעת, בניגוד לידועים בציבור, להם מוקנה שיקול הדעת האם לפנות לערכאות כלל על מנת לסיים את מערכת היחסים. במקרה שלנו, אילמליא פנה האיש כדי לנקום בבת זוגתו כי הושפל לא היה צורך כלל להגיע למעמד של גט.

הסיבה ההלכתית לצורך בגט במקרה של נישואין אזרחיים היא שיש כאן "ספק קידושין" או "קידושי ספק". הגט נדרש משום חשש שהיא תיחשב כאשת איש, ואם תרצה ללדת ילדים עם בן זוג אחר, הם ייחשבו כממזרים. אם כך, ניתן לומר שגם במקרה של ידועים בציבור יש קידושי ספק, משום שכמו בנישואין אזרחיים, שגם הם לא נישואין כדת משה וישראל, אפשר להוכיח את הכוונה של בני זוג לחיות חיי אישות על מנת להיות נשואים. הדבר מוסק מהכלל של הרמב"ם הלכות אישות פרק ז : "חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה". זו גם ההלכה למעשה במדינת ישראל.

במקרה להלן, ההלכה מפגינה את גמישותה וגם את רצונה להתרחב אל מקרים שלכאורה היה ברור שאין מתפקידה להתערב. עצם החיים יחד מספיקים לבית הדין הרבני על מנת לחייב מתן גט פיטורין. אין צורך אפילו בטקס נישואין חילוני, או דתי אחר שלא ברבנות כדי להוכיח שהיה חשש לקידושין.

אני ורבנים חילוניים/חילוניות אחרים/ות, מצביעים על האפשרות לחיות כידועים בציבור כאשר אחד היתרונות הנובעים ממעמד זה הוא שאין צורך, במקרה של פירוד לעבור ברבנות. ואכן, אין צורך ממשי לעבור ברבנות, אלא אם כן אחד הצדדים מתעקש לגרור את הפרידה אל הרבנות.

התקדים שנוצר כאן, גם אם אינו מחייב, הוא מצוין. הוא מציב תמרור אזהרה לכל מי שחושב על השגת יתרון כלכלי בפרידה של ידועים בציבור על ידי פניה לבית הדין הרבני. צריך לזכור כי רצון האיש היה לסחוט רכוש מזוגתו, בגלל עלבונו, כנראה חשב שהיא מוציאה את דיבתו ברבים שאינו מאהב מספיק טוב, ואולי את דיבת המין הגברי כולו. אבל בית הדין פסק שאין לגרור את נושאי הרכוש לפירוד, ולכן, דעו לכם הידועים בציבור המנסים לסחוט ממון באמצעות פנייה לרבנות, יהיה התקדים הזה מול עינכם - הרבנות לא תסייע לכם!

מדאיגה עצם העובדה שהמקרה הזה הגיע לפסיקה בבית דין רבני ושבית הדין הרבני החליט להתערב. זה מצביע על כך כי נדרש בהקדם במדינת ישראל חוק נישואין וגירושין אזרחיים, והפרדה בין דת ומדינה.

תקדים - גירושין אזרחיים של בני זוג מאותו המין בישראל

כתבתו של אסף צ'רנילס בחדשות ערוץ 10, 3.12.2012