יש מסורת בבית הספר הממלכתי של ילדיי לעשות מה שקרוי "מסיבת קבלת התורה" לקראת שבועות. מכנסים את שכבת כתות א', יחד עם הוריהם, ועושים מסכת שבסיומה "מקבלים את התורה". בני הגדול לפני חמש שנים, קיבל בסיומה של המסיבה את חוברת ספר בראשית, של משרד החינוך, ממנו לומדים כל תלמידי כתות א' וב' בחינוך הממלכתי. אבל אצל בני הצעיר התמונה הייתה שונה.
ראשית נתקבלה הזמנה למסיבת קבלת התורה ובה היה כתוב שהבנים צריכים לבוא עם כיפות והבנות בשמלות. ומיד שלחתי שאלות הבהרה (שאלות תם) למחנכת:
"ראיתי שכתוב שהבנים צריכים לחבוש כיפה. זה דבר מוזר מאד שהרי אין שום ציווי בתורה, שלכבודה עורכים את המסיבה לחבוש כיפה. מהיכן הגיעה המחשבה שצריך לחבוש כיפה? ואם כבר הבנים חובשים כיפה למה לא הבנות? למה האפליה? ואם כבר מפלים אז עד הסוף, אולי צריך לעשות הפרדה בטקס בין בנים לבנות ואולי לאסור על הבנות לשיר בטקס? כמו כן לא כתבת בהזמנה איזה סוג של כיפה, האם גדולה? קטנה? סרוגה? שחורה? לבנה? נחמנית? אדידסית? בוכרית? בית״ר ירושלים? ילד טוב ירושלים? דתל״שית? שקופה? אדומה?... נודה לך מאד אם תאפשרי לבננו להיות יהודי גלוי ראש, ללא כיפה, כפי שהוא ביומיום, גם בשיעורי תורה בבית הספר וכפי שהוא מתחנך בבית".
 |
| צילום: נרדי גרין |
ואז הגיעה מסיבת התורה עצמה, הבנים הגיעו בחלקם עם כיפות, והבנות בחלקן עם חצאיות. הם נכנסו זוגות זוגות לתוך אולם הספורט לצלילי הפיוט "אנא בכח", הפיוט הוא למעשה תפילה המורכבת משבע שורות, שכל אחת מהן מכילה שש מילים. לפי המסורת הקבלית, ראשי התיבות של מילים אלה (אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית) מרכיבים את השם המפורש - שם בן 42 האותיות – אחד משמותיו של אלוהים. הפיוט הפך מלא הוד ומוכר רק ב-2006, בעקבות הלחן של עובדיה חממה. אבל לא סתם נכנסו התלמידים, אלא עברו תחת חופת טלית שהוחזקה על ידי ארבעה הורים.
המסכת עצמה לוותה בריקודים והצגה של הילדים, לצלילי שירים כמו "אמן" ששרה הזמרת ליאורה למילים של חמוטל בן זאב, חלק ממילות השיר:
היו גם שירים אחרים כמו: "רציתי שתדע" של עוזי חיטמן. נעשה מאמץ גדול למצוא כל שיר שיש בו את המילים אלהים ותפילה ולשלבם בטקס. ברכת ההורים שהובאה על ידי אחת האמהות שידרה את המסר "התורה היא קדושה".בתפילה - אמן
צילום: נרדי גרין
שעולה - אמן
כל הנשמה תהלל יה
אמן.
ותן ברכת שלום ושמור על ביתנו
קרב אותנו לחלום שבתוכנו
תן תמיד ברכה במעשה ידינו
פתח ליבנו שתמיד נשיר לך.
אלוהי - אמן
תקוותי - אמן
עטוף אותנו באהבה
אמן.
בשיא המסיבה חולקו לילדים ספרי תורה. הפעם לא ספר בראשית שהם לומדים איתו בשיעורי תורה, אלא חמישה חומשי תורה עם תרגום רש"י ואונקלוס, עם ההפטרות, עם המגילות, בכריכה מהודרת ובליווי נספח: "תפילות שבת לפי מנהגי הספרדים ועדות המזרח ולפי פסקי מרן השולחן ערוך זכרו יגן עלינו אמן", שתי שקיות נחמדות נוספו אל ספר התורה. באחת שקדים וצימוקים עם ברכה ובה הציטוט:
"כשהיו מביאים ילד ללמוד תורה היו מחלקים לו צימוקים ואומרים: כשם שהצימוקים מתוקים, כך מתוקה התורה על שומעיה" (חז"ל)
 |
| צילום: נרדי גרין |
ובשקית השניה, לא פחות ולא יותר, קמע - מחזיק מפתחות עם ספר תהילים מינאטורי. קמע המיוצר ביצור המוני בסין ונקנה בכשלושה שקלים.
חיפשתי רבות את הציטוט על הצימוקים בדברי חז"ל ולא מצאתי, אבל כן מצאתי שיר של ביאליק, "שיר ערש", שמזכיר את שיר הערש האידי "ראזשינקעס מיט מאנדלען" (צימוקים ושקדים):"טוֹבִים וּמְתוּקִים חֲרוּבִים וְצִמּוּקִים,דִּבְרֵי תּוֹרָה מֵהֶם מְתוּקִים;
דִּבְרֵי תּוֹרָה כַּיָּם עֲמֻקִּים,
דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפָּז יְקָרִים.
יֶחְכַּם בְּנִי וְיִכְתֹּב סְפָרִים,
יִגְדַּל שְׁמוֹ וְיַאֲרִיךְ יָמִים,
וְיִהְיֶה יְהוּדִי יָשָׁר וְתָמִים".
 |
| חומש עם נספח תפילות לשבת וקמע צילום: נרדי גרין |
"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים".
דוגמא נוספת מהמדרש אפשר למצוא ב"מדבר רבה":
"והיו עוסקים בתורה המתוקה מדבש לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא להשקותם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולהרחיצם בנחלי חלב".
או במנהגים של לימוד התורה על ידי ליקוק דבש שמוזכר ב"ספר הרוקח", אלעזר מוורמיזא (מאה 13 לערך):
"ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. כעלות השחר יום עצרת מביאין הנערים על שם בהיות הבקר ויהי קולות וברקים. ומכסים אותו תחת המקטורין מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב על שם ויתיצבו בתחתית ההר. ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד על שם כאשר ישא האומן את היונק ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו. ומביאים הלוח שכתוב עליו אב"גד תשר"ק תורה צוה לנו תורה תהא אומנותי ויקרא אל משה וקורא הרב כל אות ואות מן א"ב והתינוק אחריו וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו וכן תורה צוה וכן תורה תהא וכן ויקרא ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו".
ואז שילבו את הרעיון של המתיקות עם השיר של ביאליק, יחד עם המנהג ללמד תורה בחדר באמצעות ליקוק הדבש מהאותיות, ו"הומצאה" אמירה חזל"ית יפה.
מיד כאשר ראיתי את הערכה שקיבל בני מיהרתי ושלחתי שאלות הבהרה (שאלות תם) למחנכת שלו:
חומש עם נספח תפילות לשבת צילום: נרדי גרין
"האם התלמידים ילמדו עם הספר הזה עם תרגום רש"י ואונקלוס בכתה א' וב'?
האם יש תכנית ללמד תפילות לשבת ולהתפלל, או שזה רמז למה שצריך לעשות בבית?
האם בית הספר קנה את הספרים או שנתרמו? אם כן ממי קנו ועל ידי מי נתרמו?
למה מקפחים את התימנים?, אם כבר רוצים שהילדים יתפללו, למה בנוסח אחד?
מה צריך לעשות עם התהילים המיניאטורי? לשים מתחת לכרית? תלוי מהמראה באוטו למזל טוב?
האם התורה עצמה לא מספיקה שצריך להוסיף עליה תפילות וקמעות?"
היה קשה לקבל ממנה תשובה ורק לאחר פניה שנייה היא נאותה לענות ותשובתה הייתה:
למידע נוסף הופניתי למנהלת בית הספר, היא לא רצתה לענות בכתב וביקשה שאפגש עם האחראית על מסיבת "קבלת התורה". לאחר שהתלמידים כבר יצאו לחופשה נפגשתי עם סגנית המנהל ומחנכת מוערכת בבית הספר שחינכה גם ילדי הגדול במשך שלוש שנים והזכרתי לה את מסיבת התורה 5 שנים לפני שלא היו בה הסממנים האלה. התשובות שלה היו שמשום שספרי בראשית הרגילים שהם לומדים איתם לא היו בנמצא, כי לא הגיעו, היה צריך למצוא משהו חלופי. היא בעצמה כיתתה רגליה לשכונת הבוכרים, החרדית, בירושלים ובית הספר שילם כ-20 שקלים לעותק. לא ברור כיצד הגיעה דווקא לחנות "בצלאל תשמישי קדושה". לפי עדותה המנהג בשנים קודמות היה לתת לזכרים כיפות ולנקבות פמוטים, והיא לא הסכימה עם המתנה הזו. לגבי הקמע, הייתה זו יוזמה של פרטית של אמא של אחת הכתות שתרמה לתלמידי כיתתה מחזיק מפתחות של תהילים, ובית הספר החליט שהוא נותן את המתנה לשאר הכיתות גם כן. הצימוקים והשקדים זה משהו שהם נותנים כבר שנים ארוכות אבל הציטוט מחז"ל מועתק בכל שנה והיא מעולם לא בדקה את אמיתותו, אבל היא אמרה שהיא תבדוק. ובכל מקרה בשנה הבאה לא יינתן ספר "כל כך כבד", אולי "סיפורי התנ"ך לילדים", או משהו דומה. צריך לברך את בית הספר והצוות על כך שבכלל מדברים איתי ומוכנים להקשיב לטיעונים של חילוני כופר כמוני. אבל, לטעמי, אני מבטא את העמדה הרשמית של מערכת החינוך - לא יכול להיות שמחלקים ספרי קודש שאינם בתכנית בלימודים ו/או מאושרים על ידי משרד החינוך וודאי שחלוקת קמעות היא דבר פסול, ולו רק מהטיעון ההלכתי של "בל תשחית" - הקמעות האלה הלכו ישר לפח אצל רב ההורים. אלו לא התרבות, האווירה והכיוון שהחינוך הממלכתי שואפים אליהם בלימוד התורה.אני מבינה שיש לך הסתייגות מהדרך שבה נעשים הדברים ושאתה חושב אחרת, זה בסדר גמור! כמובן שהילדים ילמדו את ספר בראשית שמאושר על ידי משרד החינוך. אנחנו מנסים לחשוף מעט את הילדים למסורת היהודית. בשונה ממך, הרבה מאוד הורים אהבו והסכימו עם הנעשה. כמובן שכל משפחה תנהג כטוב בעיניה.
לתפיסתי, מאחורי כל מעשה חינוכי מסתתר סדר יום ערכי, כל מחווה וכל מה שניתן לתלמידים מבטא אמונות ומודל חינוכי. כל אובייקט או אדם הם טקסט חינוכי, בין אם זו המורה העומדת מולם ובין אם זה ספר, ברכה כתובה או מנוגנת. לכל דבר יש משמעות. גם אם הדברים נעשים ללא משים, ללא כוונה תחילה, הרי שהם מושפעים מהתבנית החברתית בה הם מצויים. דברים לא מצויים בחלל הריק. יתירה מכך, הטקסט קובע את המציאות שלתוכה מתחנכים תינוקות של בית רבן אלו.
עצם מתן חפצים פולחניים במקום ספר הלימוד, פוגע במורות עצמן, המסר הוא שהספר איתו לומדים לא חשוב, לא הוא במרכז - אלא סמלים חיצוניים. הספר שאתו לומדים לא אותנטי, הקמע והתפילות הן "יהדות" בהא הידיעה.
כאשר תלמידי כתה א' מקבלים הזמנה למסיבת "קבלת התורה" ונדרש מהבנים לבוא עם כיפה והבנות עם שמלות, אין ספק שזוהי השפעה של התפיסה העממית של היהדות היום. התפיסה האומרת שיהדות היא מצוות מעשיות, כלומר, כדי להיות יהודי עליך רק לצום ביום כיפור ולאכול מצה בפסח. כדי להיות יהודי יש לעטות סממנים החיצוניים של כיסוי ראש וצניעות מעושה, או התפיסה העממית האומרת שמסורת יהודית אלו הקמעות. היהדות של "כמעט שבת שלום" של "ארץ נהדרת", עליה כבר כתבתי כאן.
למרות שנציגת ההורים אמרה שהתורה היא קדושה הרי שהתפיסה שאמורה להיות בבתי ספר ממלכתיים היא שהתורה עצמה היא ספר. ספר שאין בו קדושה אימננטית, הספר מתקדש על ידי אלו המשתמשים בו, אבל עדיין זהו ספר. ולכן למעמד של "קבלת התורה" אין קדושה. הניסיון לעשות אנלוגיה למעמד הר סיני מופרך לא פחות מאשר החיבור בין שבועות למתן תורה שהומצא בתקופה מאוחרת יותר על ידי חז"ל בגלל הניתוק שנוצר עם האדמה והחקלאות בגלות והצורך להכניס תוכן חדש לחג (להסבר ראו כאן וגם כאן).
כאשר תלמידי כתה א' מקבלים במקום את ספר בראשית שהם אמורים ללמוד איתו, את החומש מלווה בפרשנות ימי ביניימית, סידור תפילה לשבת וקמע, המסר המרומז הוא שהתורה עצמה אינה מספיקה. היא אינה עומדת בפני עצמה. יש צורך גם בתורה שבעל פה. אבל לא רק, יש צורך בנוסף בגינוני פולחן. לא מספיק לקרוא את סיפור הבריאה ובחירת היום השביעי כיום מנוחה, על מנת להיות יהודי טוב יש לעשות קבלת שבת ולומר: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (ע' 26 בספר שקבל בני). כלומר יש כאן איום במוות אם לא ישמרו התלמידים בכתה א', נידה, הפרשת חלה והדלקת נר.
מסר נוסף הוא שהקריאה הראשונית התמימה - ה"קריאה היחפה" במיתולוגיה היהודית - הלכה לעולמה. בצורה אופטימאלית תינוקות בית רבן בכתה א' יכולים לקרוא בתורה רק כשהם חובשי כיפה, או שהן עוטות בגד צנוע, הספר חייב להיות מלווה בפרשנות הנכונה מטעם, חובה שישכון קמע נגד עין הרע בכיסם, יש לומר לפני ואחרי תפילה וברכה לאלוהים ולענות אמן.
לבני לא תהיה מסיבת "קבלת תורה" נוספת, אבל הוא יצטרך להיות בבית הספר עוד 5 שנים. שנים שבהן צריך לחזק את מעמד המורות בפרשנותן את היהדות כזהותם התרבותית והלאומית של תלמידיהן.
