הגיבנת הוסרה, אבל... 3

פעם נוספת מפרסם מבקר המדינה דו"ח על הטיפול הכושל במפוני גוש קטיף. למרות שאני לא מחובבי המתנחלים, לא חשבתי מעולם שצריך לנהוג בהם בצורה כזאת. וכבר כתבתי על זה כאן, וכאן. למה חשוב לדבר על כך היום? הסיבה פשוטה: שרון הוביל את ההתנתקות לשם מטרה אחת חשובה - לייצר את היכולת להגיב כנגד שלטון הטרור של החמאס במהלך צבאי תוך קבלת לגיטימציה מהציבור בארץ, והעלמת עין יחסית מצד הקהיליה הבינלאומית. המהלך הצליח מעל למשוער משום שעוד לא היה מהלך צבאי כל כך בעייתי בקונצנזוס כל כך גדול כמו מבצע עופרת יצוקה. בתוך המהומה הזאת, אסור לשכוח את אלפי האנשים שנעקרו מבתיהם ברצועת עזה, ולא זכו לפיצוי הולם, לבית קבוע ואפילו לא למקלט מהפצצות החמאס. אלו קורבנות נוספים של המבצע.

הגיבנת הוסרה, אבל... 2

בהמשך לפוסט הקודם. מבלי שתכננתי את זה פירסם מבקר המדינה דו"ח בנושא ההתנתקות בו הוא קובע ש:

"נמצאו כשלים חמורים בתחום ההיערכות של הגופים השונים לקליטת המפונים, שפגעו בטיפול בהם וגרמו לסבל מיותר בתהליך שגם כך היה טעון ומכאיב ביותר. הליקויים בהיערכות, בהעברות תקציביות, בגיוס של כוח אדם חיוני למינהלת סל"ע ובקליטת המפונים ברשויות המקומיות לא נבעו, בעיקרם, מהיעדר חוקים ונהלים מתאימים - אלא מסחבת בפעילות הגורמים האחראים".

ראו הכתבות ב ויי נט וב אנ.אר.ג'י.

עכשיו מתחילים להתייחס אל ההתנתקות כאל מחדל. וזה כאין וכאפס לעומת המחדלים בטיפול באוכלוסיות אחרות שלא קיבלו יחס מועדף לאורך השנים, כמו למשל הפלשתינאים תושבי ישראל. בפברואר קבע בג"ץ שישראל מפלה את ישובי הערבים בצפון במונעם מהם מעמד של עדיפות לאומית.

...הגיבנת הוסרה, אבל

צילום: נרדי גרין

כאשר חלפתי בשבת על פני שלטי הדרך שהושחתו, שמוחקים את גוש קטיף מעל המפה, היה קשה שלא להרגיש תחושה קשה של הרס של חיים שלמים שנבנו שם. מהצד השני, בכל פעם שנסעתי שם לפני ההתנתקות, חשתי שזוהי גיבנת על גופה של מדינת ישראל שהיא עצמה יצרה. אז עכשיו הגיבנת הוסרה. לצד התחושה הקשה, יש גם הרגשה של הקלה. מה שהיה צריך להיעשות נעשה, וטוב שנעשה.

צילום: נרדי גרין

אבל אותה תחושה אמביוולנטית קיימת גם לגבי הטיפול במתיישבים עצמם. מצד אחד, זה נכון שרובם לא שיתפו פעולה עם מנהל ההתנתקות. אבל מצד שני, קשה שלא לראות את הטרגדיה של אי מציאת הפתרון. אינני מתיימר להצביע על האשם במצב שלהם, אבל מספיק להסתכל על צומת יד מרדכי, אליה התפנו תושבי אלי סיני. הם חיים שם באוהלים מאולתרים. או למשל על עיר האמונה בנתיבות, האנגר ענקי שנתרם על ידי אדם פרטי, שם נמצאים בין השאר תושבי עצמונה שאמורים לעבור לשומריה. וכאשר מדברים איתם חוזרת אותה תחושה של נטישה והזנחה של המדינה את תושביה.

צריך גם לזכור שהם היו עד היום במעמד כמעט אקס-טריטוריאלי והיום הם אומרים 'חזרנו למדינת ישראל, אנחנו כבר לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים: לבנות ללא רשיון וללא פיקוח'. נושא הבניה הוא משל לתחושת המערב הפרוע שהייתה קיימת ברצועת עזה, וודאי שקיימת עד היום בגדה. חייבים לטפל בתושבים עצמם שהועברו מבתיהם בצורה האנושית ביותר האפשרית והם צריכים לקבל את מירב הפיצויים האפשריים על מנת שיוכלו לשקם את חייהם. לקראת הקמת המנהלת הבאה של פינוי הגדה חייבים ללמוד את הלקח, לא ייתכן שהפתרונות לא יהיו מוכנים מבעוד מועד. מדינת ישראל חייבת לדאוג לבני האדם, לאזרחיה.