‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת השבוע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת השבוע. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 12 ביוני 2026

לעת הזו – היו קֹרַח | דבר תורה לפרשת קרח

צילמתי במפגש בין קרח ועדתו למשה ואהרון (נוצר ב-AI)
נתבקשתי לכתוב דבר תורה עבור "קול רבני לזכויות אדם" לפרשת קרח והתפרסם באתר קול רבני. ראו בקישור כאן.

במדבר טז, ג': 

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".


בפרק הסיום של "משחקי הכס" מציע המלומד הראשי, סמואל טרלי, לשאר השליטים לבחור את המלך בבחירות שוויוניות בהן לכל אחד יש קול. הוא נתקל בבוז ובלעג בסגנון של: "בֹּא ניתן גם לכלבים להחליט...". במיתולוגיה שלנו, כלומר בפרשתנו, מעז קורח לעשות את אותו הדבר, אבל, בהקשר הרבה יותר קשה. מצב בו ידוע מראש, עם הוכחות שניתנו באותות ובמופתים, שהכח ניתן רק למקור סמכותני אחד: האל ושליחיו הנבחרים. קשה שלא להעריך את האומץ למרוד בשיטה הקיימת, לסכן את החיים ולהציע חלופה. קורח משתמש ברטוריקה האלוהית כדי לנסות ולשנות את המשטר. כפי שנאמר כבר קודם בפרשת קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". ההיגיון של קורח היה:
"את עקרון השוויון קבע אלוהים. אמרת בשמו שכולם קדושים, אז כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'. אתה יודע שכח מוחלט משחית בצורה מוחלטת, אז למה הכח מרוכז רק בידיים של אדם או משפחה גרעינית אחת? האם הם קדושים יותר מאחרים? תדע לך שאני לא לבד, הגם שאני קשור למשפחה, באתי עם כל ההנהגה שמייצגת את העם". החלופה שהוא מציע לא מפורטת, אבל משה טוען שזוהי תלונת שווא של לויים שכבר ממילא נבדלים מהשאר, ועכשיו הם רוצים את הכהונה - את המשרות הבכירות. מתוך כך ההנחה הפרשנית לאורך כל הדורות הייתה שהמהלך שלילי, קורח ועדתו הם "בני בליעל", שהמחלוקת אינה לשם שמיים, אלא פוליטיקה אינטרסנטית. הסוף ידוע מראש – כולם מתים. יְהוָה ידוע כדמות עצבנית שלא שוכחת ולא סולחת, במיוחד למי שמעז לערער על סמכותו.

היו פרשנים הקשורים לתורת הקבלה והחסידות שדווקא הציגו את קורח באורח חיובי, כאדם שמניעיו טהורים שרצונו היה רק להתקרב ליְהוָה, והיו פרשנים טענו שהוא צדק, אבל הקדים את המאוחר בניסיונו להציע מהלך שוויוני אוטופי.

אם נכניס את קורח להקשרו ההיסטורי, הרי שבתקופה של בניית עם, בעת העתיקה, בתהליך הפיכת אספסוף לעם ריבוני, יחד עם האמונה שלשליט: כהן, מלך או נביא, יש סמכות אלוהית, ברור שאין מקום לערער עליה.

אבל, אם אנחנו רוצים לקח לימינו אלה, בהם מזמן אבד הקשר הישיר עם המטאפיזי, הרי שאנחנו צריכים לעמוד על עקרון השוויון שמציע קורח, לעמוד על כך שמנהיגות צריכה להיבחר באופן דמוקרטי ושאין לרכז כח משחית אצל מנהיג אחד ומשפחתו.

למרות זאת יש היום בני אדם מלאי הִיבְּרִיס, שמדברים "בְּשֵׁם", או "עִם" ישויות עליונות, שחושבים שבידיהם ניתנה הסמכות האלוהית לקבוע דברים, שניתן להחיל את חוקי המקרא וההלכה על החברה, שניתן לקצץ בעקרון השוויון, בזכויות הפרט ובדמוקרטיה. במיוחד לעת הזו, בה יש בחירות, יש לאזור את האומץ שהיה לקורח, ולהתעקש על העקרונות שעליהן נבנה בית המקדש השלישי של מדינת ישראל – העקרונות שרשומים במגילת העצמאות.

יום חמישי, 28 במאי 2026

איך מיטהרים מטומאה לקראת הבחירות הקרבות? דבר תורה לפרשת בהעלותך

תמונה שצילמתי במעמד טהרת הלויים (באמצעות AI)
במדבר ח', 6-7: "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ".

טהרת הלויים או הקדשת הלויים, בפרשתנו, היא טקס שהורכב מטהרה מיוחדת של הלויים מטומאת מת. הטקס, שלאחריו החלו הלויים לעבוד את עבודת המשכן בתפקידיהם השונים, כלל את האלמנטים הבאים: גילוח כל שערות גופם. כיבוס בגדיהם. הזאת "מי חטאת" (מים עם אפר פרה אדומה) עליהם. הנפתם הפיזית - אהרן הכהן הניף את הלויים "תנופה לפני ה'". לדעת רוב המפרשים, הכוונה הייתה הולכה והבאה, העלאה והורדה, על מנת לסמל שהם מוקדשים לאלוקים השולט בכל רוחות השמיים והקרבת קורבנותיהם.

מערכת הטומאה והטהרה, שהיא מרכזית בפרשתנו, לא קשורה ללכלוך או להיגיינה. היא עוסקת בסדר, שליטה והגדרת גבולות קטגוריאליים. מערכת החוקים והכללים שמתחילה עם עשרת הדיברות, ממשיכה בפרשתנו. רגע לפני שהעם נכנס לארץ יש צורך בחיזוק והמשך התוויית הגבולות הברורים לקבוצת עבדים, או אספסוף, בתהליך הפיכתם להיות עם ריבוני בארצם. העניין אינו בניקיון פיזי, אלא כלי עצמתי לשליטה וסדר חברתי. החוק הדתי מפריד לחלוטין בין מושג ה"לכלוך" למושג ה"טומאה". סתם לכלוך כמו בוץ אינו מטמא, אבל חפצים נקיים ומבריקים עלולים לטמא. הטבילה של הגוף עצמו דורשת ניקיון מקדים.

ההגות האנתרופולוגית משייכת את הטומאה והטהרה לשליטה וסדר בכמה ממדים:

  • שליטה במרחב (גבולות פוליטיים וחברתיים). הקצאת הסמכות לקביעת הטהרה בידי הכהונה והקצאת מעמד המשרתים בקודש, הלויים.
  • שליטה בטבע
  • שליטה בוויסות חרדות אצל היחיד
  • שליטה באמצעות יצירת סדר קטגוריאלי. כלומר, הפרדה מוחלטת בין מושגים. הטומאה והטהרה יצרו סדר מחשבתי חד: יש קודש ויש חול, יש חיים ויש מוות. המערכת מנעה מהמוות והחול "לזלוג" אל תוך מרחב החיים והקודש של המשכן. במקביל יש איסור על ערבוב של קטגוריות (למשל, איסור שעטנז או כלאיים). 

הדבר הזה רלוונטי לימינו משום שהעשור האחרון בישראל התאפיין בכאוס. אנחנו חיים את הטלטלות היסטוריות ששינו מן היסוד את המציאות הביטחונית, הפוליטית, הכלכלית והחברתית של המדינה, בין היתר אפשר למנות את: חקירות ראש הממשלה, חמש מערכות בחירות, משבר הקורונה, אסון מירון, מבצע שומר החומות ועוד שמונה מבצעים שתקצר היריעה מלפרט. הרפורמה המשפטית והקרע החברתי, השבעה באוקטובר ושלוש מלחמות רב-זירתיות: "חרבות ברזל", "עם כלביא" ו"שאגת הארי", משבר גיוס חרדים, ניסיונות לטיהור אתני ברצועת עזה ובגדה המערבית. בנוסף, אנחנו נכנסים למערכת בחירות, השישית במספר, בשש השנים האחרונות, ממוצע של בחירות אחת לשנה. מערכת הבחירות הזו מלווה באזהרות מקדימות מפני אלימות פיזית ומילולית, דיכוי הצבעה, זיופים, ומבצעי השפעה תודעתית באמצעות בינה מלאכותית. הכאוס התקופתי שאנחנו נמצאים בו מחייב השלטת סדר, יצירת הפרדה קטגוריאלית בדמותה של מערכת טומאה וטהרה, מערכת פשוטה להבנה וליישום. מערכת שמבחינה בין מי לנו ומי לצרינו. זה מגיע עם המונחים "ציונות" ו"יהדות" בפרשנותם הסובייקטיבית. הטהור הוא הציוני והיהודי, הטמא הוא כל מי שאינם כאלה. כאן ישאל השואל: אבל, מיהו יהודי וציוני? התשובה היא: כל מי שמסכים עם עמדותינו. מה דינו של כל מי שלא מסכים עם עמדותינו? הוא בוגד וטמא. דינו כתוב בפרשתנו: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי  קׇרְבַּן יְהֹוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא". לא ייתכן שהכאוס הזה של ריבוי דעות וחופש הפרט יימשך, כי כמו שציטט פון פאפן ב-1932: "סדר חייב להיות" (Ordnung muß sein). וכבר ראינו לאן הסדר הזה הוביל.

יום חמישי, 7 באוגוסט 2025

לפרשת ואתחנן - אין סומכין על הנס

נוצר באמצעות AI
אלו הדברים שכתבתי לניוזלטר השבועי של קול רבני למען זכויות אדם לפרשת ואתחנן:

"לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו', ט"ז)

במסגרת נאומי הסיכום של משה והתחנונים להיכנס לארץ, הוא מזהיר את העם לא לנסות את אלוהים שוב כמו שקרה בספר במדבר, כשהעם התלונן כי היה צמא למים. אלוהים הורה למשה לדבר אל הסלע ומשה מכה בסלע במטהו במקום לדבר אליו. על ספקנות אמונית נענשים באי כניסה לארץ: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה". (במדבר כ', י"ב). מכאן, סברו חז"ל, עלולה לצמוח המחשבה שבעת מצוקה וסכנה, העם או האדם, יכולים לזמן לעצמם ניסים וכוחות על טבעיים על מנת שיחלצו אותם ממצב משברי דרך קבע. כלומר, בכל פעם שאתקל בבעיה קשה אפנה לכוחות עליונים על מנת שיעשו נס ויצילו אותי. בהתבסס על הפסוק הזה בפרשתנו, חז"ל קובעים את הכלל שלא סומכים על הנס. זה נזכר בתלמוד בכמה מקומות, למשל: 

ירושלמי מסכת יומא א', ד': "... וְלֹא מִן הַנִּיסִּים שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הֵן. אָמַר רִבִּי אָבוּן. עַל שֵׁם "לֹא תְנַסּוּ"". לא סומכים על הניסים שהיו נעשים בבית המקדש ולכן יש להגביל את המאכלים שאוכל הכהן הגדול ערב יום הכיפורים שלא יבוא לידי טומאה. 

בבלי, שבת ל"ב ע"א: "לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה לוֹמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין
לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיוֹתָיו".
לא נכנסים לסכנה עם מחשבה מראש שאולי יקרה נס ואנצל.

בבלי, קידושין ל"ט, ע"ב: "שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזִירָתָן! סוּלָּם רָעוּעַ הֲוָה, דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא, וְכׇל הֵיכָא דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא לָא סָמְכִינַן אַנִּיסָּא". בדיון על שכר המצוות, מתואר אדם שמת תוך כדי קיום מצוות שילוח הקן, אין לסמוך על הנס אם הסולם עליו עולים כדי לקיים את המצווה הוא רעוע.

הכלל ההלכתי "שאין סומכין על הנס", הוא פנים הומניסטיות בהלכה. דגש על כך שהגורל האנושי בידי אנוש. אין זה ראוי להשתמש בעל טבעי על מנת להיחלץ מסכנה שנכנסת אליה במודע. בחסידות אמנם פיתחו את הרעיון של בעלי מופת, עליהם נאמר: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אבל בניגוד אליהם, הליטאים התנגדו לעשיית הניסים וגרסו להיפך, ש"הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מקיים". כלומר, האחריות היא על האדם. התלמוד מבקר את תופעת עושי הניסים. לדוגמא, בסיפורי חוני המעגל אמנם מתאפשר לחוני לדבר בקו ישיר עם אלוהים, לגרום לו להוריד גשמים ולשלוט בעוצמתם. אבל, יש עליו ביקורת, וסופו הוא טראגי. בסיפור בו הוא פוגש איש נוטע חרוב, הוא מסיים את חייו בגלל יהירותו.

בשבעה באוקטובר נקלענו למצוקה וסכנה שלא בחרנו להיכנס אליה. אבל, עברו כמעט שנתיים מאז נכפתה עלינו מלחמה. המצב בו אנחנו מצויים היום, בעבור כמעט שנתיים, אינו אותו המצב. להיות במלחמה מתמשכת זוהי בחירה. זוהי כניסה מודעת לסכנה. בחירה מודעת לא לעצור את המלחמה ולהחזיר את החטופים בדרך מדינית. בחירה הנתונה למי שאוחז בכח ההחלטה. זו בחירה שלצד ההחרבה המתמשכת צריך לגרום לאסון הומניטארי שספק אם עומד בכללי הדין הבינלאומי, מתוך תפיסה שאפשר לפתור כל דבר בכח, או שאולי שזו הנקמה המתבקשת.

נדמה שאנחנו מצויים בתקופה בה יש התגברות של המחשבה הנואלת שאנחנו מצויים ב"תקופה ניסית" תקופה בה הכל אפשרי. השבעה באוקטובר על קורבנותיו היה "נס" שהוביל לניצחון על ציר הרשע והשמדה טוטאלית של אויבינו, חגיגה של ממש... 

הקריאה לנס לטעמי מנוגדת לחלוטין לרעיון שאין סומכין על הנס. משה מזהיר בפרשתנו כי הוא עצמו יודע את תוצאות ההיבריס של העם. 

מכאן עולה השאלה מה עושים היום, במיוחד בעת הצרה והצוקה בה אנו נתונים? האם להתפלל לנס שייעשה לחטופים? לנס של נצחון במלחמה? האם זה מספיק לקרוא לנס? האם אפשר לנקוט ב"שב ואל תעשה"? האם מותר לייחל למשהו? התשובה לכך פשוטה, לא סומכין על הנס, עושים החלטה ארצית מודעת לפעול בדרך מדינית, להפסיק את המלחמה, את מחיר הדמים הנורא מדי יום ואת הסבל הנגרם לכל הצדדים. בראש ובראשונה מחזירים את החטופים.


יום שבת, 2 באוגוסט 2025

דבר תורה לשבת חזון במטה משפחות החטופים בירושלים

לכבוד היה לי כאשר הוזמנתי לערוך את קבלת השבת סמלית במטה משפחות החטופים בירושלים השוכן דרך קבע מול מעון ראש הממשלה בפינת הרחובות עזה ובלפור. לצידי שרו בחן ובכשרון שמרית ומיכאל גריילסאמר, דיבר גם ג'וחא, סבא של אופיר אנגל מהחטופים הראשונים שהוחזרו בעסקה. אלו חלק מהדברים שאמרתי:

הפרשה היא פרשת דברים, אבל, אני רוצה להתמקד בהפטרה לשבת חזון. השבת שלפני תשעה באב נקראת כך על שם ההפטרה המתחילה במילים "חזון ישעיה". כאשר קוראים בהפטרה יש תחושה שנכתבה על ימינו אלה. שהרי בימי בין המצרים ובתשעה באב הרבה יקפידו על מנהגי האבלות והצום. בימי בין המצרים לא ינגנו, לא ישמחו, לא יסתפרו, לא יתרחצו, לא ילבשו בגדים חדשים או מכובסים, לא יאכלו בשר ויין ובתשעה באב בוודאי יקפידו על חמשת העינויים, כמו ביום כיפור, ואפילו לא ילמדו תורה אבל יקראו במגילת איכה וישבו על הרצפה בבגדים קרועים כמנהג האבלים. בהפטרה כותב הנביא: 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם ...שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם? רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא"

כלומר, דווקא ההקפדה הקיצונית על כללי הפולחן שאינה כרוכה בהכרה בחובה שמעבר לו, היא התועבה. אתם מקיימים את כל הטקסים והפולחנים הדתיים באופן חיצוני, אבל דבר מזה אינו נוגע לדאגה לחיי אדם. כי יְדֵיכֶם המושטות אל אלוהים בבקשה דָּמִים מָלֵאוּ, הן מגואלות בדם. למה זה רלוונטי תשאלו? בואו ניקח לדוגמא את ההתבטאות האחרונה של שר "המורשת" במרכאות, הוא וודאי יקפיד מאד על מנהגי תשעה באב. הוא אמר השבוע: "צריך להגדיר את החטופים כשבויי מלחמה". כאשר הכוונה האמיתית היא שאפשר להפקיר אותם כדי שאפשר יהיה לנקום, לרצוח ללא הבחנה, לטרנספר ולהתנחל. אז אם זה רק עניין של הגדרה אני אקל עליך ואציע, אולי אפשר להגדיר את החטופים כמוצרי חלב, נניח גבינה לבנה: החיים 9%, החיים שלא יהודים 5%, והמתים 0%. ממילא אחרי 665 ימים אלה מוצרים פגי תוקף, אפשר לזרוק. זה לא ביטוי הדה-הומניזציה וההפקרה היחיד. זו מדיניות הממשלה. לא מחזירים את החטופים כי זו ממשלה שמדיניותה היא היבריס צרוף של הפקרת אזרחיה וחייליה לטובת משיחיות. שהרי להגדרת חלקים גדולים בה "אנחנו חיים בתקופה ניסית", תקופה של אושר צרוף שבה ניצחנו את כל אויבנו: השמדנו, כתשנו, ניתצנו, החרבנו, הגלינו, הרסנו, נקמנו. לעזאזל חיי האזרחים והחיילים, לעזאזל הדין הבינלאומי. הסנטימנט הזה הוא שהביא לחורבן שני בתי המקדש, לא בגלל "שנאת חינם" ושאר המיתוסים של חז"ל, לטעמי. אלא בגלל אותה תחושה של עליונות. בפעם הראשונה ניסינו למרוד בבבלים ובפעם השנייה ברומאים. זו הסיבה לחורבנות של תשעה באב. לכן, לא מספיק להקפיד על קוצו של יוד במנהגי האבלות על החורבן, צריך להקפיד על "בין אדם לחברו", על החוזה בין מדינה לאזרחיה, על ערך חיי אדם, על ערכי מגילת העצמאות, על הדין הבינלאומי ועל מוסר אנושי בסיסי. ובאמת בט' באב נקרא במגילת איכה: 

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".


יום רביעי, 25 בספטמבר 2024

דבר תורה לפרשת ניצבים תשפ"ד

הפסוקים הפותחים של פרשת ניצבים: 

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם  לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". (דברים כ"ט, ט'- י"ד).

בפרשתנו אנחנו רגע לפני הכניסה לארץ, משה יודע שהקץ קרוב והוא מחזק את המורשת שלו על ידי ברית נוספת בין אלוהים לעם ישראל. שלוש בריתות נכרתות בין אלוהים לעם: הראשונה במעמד הר סיני, השנייה כאן, בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ. והשלישית, אחרי הכניסה לארץ, כאשר יהושע מחדש את הברית בהרי גריזים ועיבל. למה צריך כל כך הרבה בריתות? הרבה קולמוסים נשברו בניסיון לענות על כך ויש הרבה תשובות כמו למשל שברית סיני נכפתה הר כגיגית ואילו הבריתות האחרות הן מ"בחירה חופשית", כי הן ניתנות לאחר שהעם מנוסה כבר 40 שנה בחוקים שניתנו, ועבר את הניסיונות והתלאות במסע במדבר וכדומה.

אבל עניינו בפרשה היום הוא לדבר על מה שעולה דווקא מהפסוקים הראשונים של הפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", והמילה המעניינת כאן היא: "כֻּלְּכֶם". אין צורך לשאול למה הכוונה כי מיד מפורט: "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" ולא רק אלה שנוכחים פיזית במעמד, גם אלו שפיספסו את המעמד: "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם", אולי בגלל שקיבלו אישור מחלה, יום חופש, יום בחירה, חופשת לידה וכדומה... אבל, רוב הפרשנים מסכימים שהכוונה היא לאלו שעדיין לא נולדו. כלומר, הברית מחייבת את הדורות העתידיים.

הברית עצמה אינה בדיוק מופת של בחירה חופשית, כי תוכנה הוא בחירה בין חיים למוות ואין באמת בחירה אמיתית. אבל השיטה היא המעניינת, והיא חוזרת על עצמה בתורה פעמים רבות, שיטת השוויון בפני החוק. כולם עומדים באותה הברית, מול אותם חוקים ומול אותן סנקציות. זה כתוב במפורש בשני מקומות בספר במדבר: "חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ" (פרק ט' פסוק י"ד), "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (פרק ט"ו פסוק ט"ז). ונרמז פעמים רבות בחוקים אחרים, אפילו בעשרת הדיברות.

הגישה הזו השפיעה על היווצרותה של הדמוקרטיה המערבית המודרנית וגם על הערכים שכוננו את מדינת ישראל כמו למשל במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין." ובנוסף על החוק והמשפט במדינת ישראל. עקרון השוויון בפני החוק חשוב בדמוקרטיה פורמאלית, היינו לכל אחד ואחת יש קול שווה בבחירות, אבל במיוחד בדמוקרטיה מהותית. רבים מההוגים טוענים שלא רק שזהו ערך יסוד, אלא זוהי התכלית של חברה מתוקנת.

השוויון בפני החוק מתבטא בישראל היום בהעמדה לדין והרשעה של שועי ארץ כמו: ראשי ממשלה, נשיאים, בעלי הון ועוד. אבל בשנים האחרונות יש מתקפה על עקרון השוויון בפני החוק. כאשר מבקשים להעמיד הפליה והעדפה ללאום היהודי על פני אחרים בכל דבר כמו בחוק הלאום, בשלילת זכויותיהם האזרחיות של אנשים ש"אינם נאמנים", לא יהודים ויהודים כאחד, בשימוש במשטרה כנגד אזרחים שמוחים בצורה דמוקרטית נגד השלטון, במתן הכשר בחוק להוצאה מיידית להורג, ללא משפט, של בני אדם שנחשדו בפעולות טרור, ברמיסת הסטטוס קוו במקומות הקדושים לכל הדתות כדי להשתלט עליהם.

לטעמי השוויון בפני החוק הינו שאיפה מהותית מרכזית בחברה דמוקרטית ויהודית מתוקנת. המשמעות היום היא ללכת נגד הזרם הפופוליסטי של בדלנות ולאומנות יהודית, נגד המיית הבטן של "קול המון כקול שדי", נגד ההמונים שזועקים ביטויים כמו: "נקמה", "השמדה", "בגידה". השוויון בפני החוק הוא אבן היסוד שמחזיקה את פסיפס השבטים הישראליים יחד. זהו הבסיס לכל זכויות האדם. לטעמי זו התכלית של מדינה המושתתת על ערכי התורה. הדבר הזה דורש היום, בזמן מלחמה, רצון, החלטיות ודבקות בשמירת חוק ושוויון בפניו.

יום שישי, 29 במרץ 2024

אש יוקדת בלבבות - דבר תורה לפרשת צו

נתבקשתי על ידי ארגון "קול רבני לזכויות אדם, בו אני חבר, לכתוב דבר תורה לניוזלטר השבועי ואני מביא את הדברים גם פה:

תמונה שנוצרה ב-AI
כמו כל ספר ויקרא העוסק בהלכות המקדש בצורה מייגעת, גם פרשת צו עוסקת בדיני הקורבנות במקדש בצורה מפורטת. פסוק אחד קצר בתוכה עוצמתי במיוחד, פסוק ו': "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו' ו). שתי מצוות בפסוק אחד: אחת של עשה – הדלקת אש התמיד על המזבח החיצוני, ואחת של אל תעשה – איסור כיבויה של האש. לכאורה אלו מצוות פיזיות. יש "מערכה" (ערמת עצים) על המזבח שמטרתה היא שמירת אש תמיד, בנפרד מהמערכת המרכזית עליה היו מקריבים. אש התמיד הייתה מערכה קטנה, לעומת המערכה המרכזית עליה נשרפו הקורבנות. מטרתה הייתה אולי לשמר להבה שתסייע בהבערת המנגל המרכזי, מעין תחליף לגפרורים.

בפשט המקרא לא כתוב מהו מקורה של האש, מהי נצחיותה, מהו העונש על אי קיום המצוות. אבל הפרשנים עלו על הניגוד בין נצחיות האש ומקורה השמיימי, לבין הציווי הארצי להבעירה. בבבלי נכתב: "אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט" (בבלי, יומא כ"א עב). כלומר, למרות שמקורה של אש התמיד הוא מן השמיים, כל אדם יכול וצריך להבעירה מחדש, אם נכבתה. לא זו אף זו – בירושלמי נאמר על האש: "תָּמִיד אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת. תָּמִיד אַף בְּטוֹמְאָה" (ירושלמי, יומא ד' ו). כלומר, לא משנה מי ומתי, חובה להוסיף עצים למדורה.

הפרשנות הזו נכתבת כנראה מאות שנים לאחר חורבן המקדש. הפרשנים נאלצו להתמודד עם השבר של חורבן המקדש ועם יישוב הסתירה בין המצווה המפורשת להבערה פיזית של המערכה, לבין חוסר האפשרות הפיזי לקיים את אש התמיד. לכן היא מועברת מהפיזי והמטאפיזי אל התחום האישי, אל נפש ולב האדם. בספר החינוך, על מצוות התמיד, נאמר שהאש היא חלק מהיסודות של טבע האדם:

"שֶׁיִּתְבָּרֵךְ הָאָדָם בְּעִנְיַן הָאֵשׁ שֶׁבּוֹ. וּמַהוּ אֵשׁ זֶה? הוּא הַטֶּבַע שֶׁבָּאָדָם, כִּי מִן הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁבָּאָדָם הוּא אֵשׁ וְהוּא רֹאשׁ לְאַרְבַּעְתָּן, כִּי בּוֹ יִתְחַזֵּק הָאָדָם וְיִתְנוֹעֵעַ וְיִפָּעֵל" (ספר החינוך קל"ב א).

בספר הזוהר, כיבוי אש התמיד הוא כיבוי הנשמה, וכך נאמר בפירוש הסולם לפרשת צו:

"ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עבירה אינה מכבה את התורה. אבל עבירה מכבה מצוה, ומי שעושה עבירה המכבה מצוה, שהיא נקראת נר, כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, דהיינו הנשמה שנקראת נר. שנאמר בה. נר ה׳ נשמת אדם. שזה הוא כבוי, כי הגוף נשאר בחשך. וכך מי שגורם במעשיו שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כבוי וחשך לאותו מקום".

בחסידות, האש היא הרוחניות וההתלהבות הפנימית התמידית, השומרת מפני הידרדרות לרוחניות ירודה ושליליות.

 "אתה תלמיד שלי, ועליך הוטל לכבות את ה-'לא' הגדול של כל המתנגדים לפנימיות התורה, ולכן צריך אתה ל-'אש תמיד' שתבער בך. אתה תכבה את ה-'לא', והקב"ה כבר יהפוך 'לא' זה ל-'הן'". (הרבי מלובביץ' מצטט את שניאור זלמן מליאדי, שמצטט את רבו, המגיד ממעזריטש. בתוך: הרבי מליובוויטש מלך המשיח שליט"א, ספר היום יום תאריך כ' אדר שני)

הציונות מעבירה את האש הזו לממד הלאומי – הקולקטיבי, ממד ההנצחה. בישראל של היום יש לפחות 5 מקומות מרכזיים בהם בוערת "אש תמיד": בגלעד לזכר חללי מערכות ישראל ברחבת משכן הכנסת בירושלים, באנדרטה לזכר יצחק רבין בכיכר רבין בתל אביב, באתר לזיכרון והנצחת השואה בישראל ביד ושם, בירושלים, באתר ההנצחה לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ביד קנדי בהרי ירושלים, ובקבר רבין בחלקת גדולי האומה. אש התמיד הפכה סמל לביטוי ערכים חברתיים בישראל של היום המוקדים שלה מסמלים את זיכרון השואה, הגבורה והציונות.

כמו הפרשנים לאחר חורבן הבית, גם אנחנו מתמודדים היום עם שבר. אבל ידיעת הגלגולים הפרשניים ההיסטוריים של אש התמיד מזמנים לנו אפשרות להעביר אותה לשלב סמלי חדש במהלך ואחרי מלחמת "חרבות ברזל". אנו נדרשים לשילוב של הממד האישי-רוחני יחד עם זה החברתי לאומי. שימור והנצחת אש הגבורה והתנדבות האזרחית והדגשת הערכים הקולקטיביים של פדיון שבויים, שוויון אזרחי והסולידריות החברתית שעשתה קאמבק. זו האש הקטנה שתתמוך באש הגדולה של ההקרבה האישית והלאומית. ניתן ללמוד מרוח ההתלהבות הפנימית החסידית שאלו דברים שחייבים להמשיך לבעור בקרבנו גם בשעותנו הקשות האלה על מנת שנוכל להמשיך את עצם קיומנו, תוך התגברות על משבר השבעה באוקטובר, וצמיחה לעתיד לבוא.

A fire burns in the hearts - Thoughts on Parashat Tzav

I was asked by RHR (Rabbis for Human Rights) to write a few tghoghts about Parashat Tzav for their weekly newsletter. Wrriten in Hebrew, Translated  by Rabbi Sigal Asher of RHR and a colleague. 

Like the entire book of Leviticus that deals with temple laws in a tedious way,
Parashat Tzav also deals with the laws of sacrifices in the temple in a detailed way. One short verse in it is particularly powerful, verse 6: "Fire shall be kept burning upon the altar continually; it shall not go out" (Leviticus 6:6). Two mitzvot in one verse: one to do - lighting a constant fire on the outer altar, and one to not do - the prohibition of extinguishing the fire. Apparently, these are physical commandments. There is a "maaracha" (lit. arrangement, pile of wood) on the altar whose purpose is to always keep the eternal flame, separately from the central system on which sacrifices were made. The eternal flame was a small maaracha, compared to the main maaracha on which the sacrifices were burned. Its purpose was perhaps to preserve a flame that would help light the central barbecue, a kind of substitute for matches.

AI generated image

The Bible simply does not say what is the origin of the fire, what is its eternity, what is the punishment for not observing the commandments. But the commentators came up with the contrast between the eternity of the fire and its heavenly origin, and the earthly commandment to burn it. In the Babylonian Talmud it is written: "Even though fire descends from the heavens, still there is a special mitzva to bring fire by a person" (Babylonian, Yoma 21:b). In other words, even though the source of the eternal flame is from heaven, every person can and should rekindle it, if it goes out. Moreover, the Jerushalem Talmud says about the fire: "Permanent, even on the Sabbath; permanent even in impurity" (Jerusalem Talmud, Yoma 4:6). That is, it doesn't matter who and when, it is obligatory to add wood to the fire.

This commentary was probably written hundreds of years after the destruction of the temple. The commentators had to deal with the fracture of the temple's destruction and with the settlement of the contradiction between the explicit commandment to physically burn the maaracha, and the physical impossibility of sustaining the eternal flame. Therefore, it is transferred from the physical and metaphysical to the personal domain, to the human soul and heart. In the Book of Education, on the mitzvah of the eternal flame, it is said that fire is part of the fundamentals of human nature:

"That a person will be blessed in the matter of fire that he has. And what is the fire that he has? It is a person’s nature — since of the four elements in a person, fire is the head of those four; as with it does a man strengthen himself and move to act" (Sefer HaChinukh 132:1).

In the Book of Zohar, putting out the eternal flame is putting out the soul, and this is what is said in the interpretation of the Sulam to Tzav portion:

"Certainly the fire of the Torah will not be extinguished, because a transgression does not extinguish the Torah. But a transgression extinguishes a mitzvah, and whoever commits a transgression that extinguishes a mitzvah, which is called a candle, thus extinguishes his own candle from his body, that is, the soul which is called a candle. As it is said about it The spirit of man is the lamp of G-d, that it is extinguished, because the body remains in the dark. And so whoever causes the Shechinah to depart from its place by his actions, he causes extinguishment and darkness to that place."

In Hasidic Judaism, the fire is spirituality and the constant inner enthusiasm, which guards against deterioration into poor spirituality and negativity.

"You are my student, and you have been assigned to extinguish the great 'no' of all those who oppose the inner Torah, and therefore you need an 'eternal flame' to burn in you. You will extinguish the 'no', and G-d will turn this 'no' into 'yes'" (The Lubavitcher Rebbe cites Shneor Zalman Maliadi, who quotes his rabbi, the Maggid of Mezrich. In: The Lubavitcher Rebbe King of the Messiah Shalita, Sefer Hayom Yom Tarikh 20 Adar 2).

Zionism transfers this flame to the national-collective dimension, the dimension of commemoration. In today's Israel, there are at least 5 central places where there is an "eternal flame": in the monument in memory of the martyrs of the Israeli wars in the square of the Knesset in Jerusalem; in the memorial to Yitzhak Rabin in Rabin Square in Tel Aviv; at the memorial and commemoration site for the Holocaust in Israel at Yad Vashem, in Jerusalem; at the memorial site for the President of the United States John Kennedy in Yad Kennedy in the mountains of Jerusalem; and in Rabin's grave in the section of the greats of the nation. The eternal flame has become a symbol for the expression of social values in today's Israel. Its foci symbolize the memory of the Holocaust, heroism and Zionism.

Like the commentators after the destruction of the Temple, we too are facing a breakup today. But knowing the historical interpretive incarnations of the eternal flame gives us the possibility to move it to a new symbolic stage during and after the "Iron Swords" war. We are required to integrate the personal-spiritual dimension together with the national social one, to preserve and perpetuate the fire of heroism and civil volunteerism and emphasizing the collective values of prisoner redemption, civil equality and the social solidarity that made a comeback. This is the small fire that will support the big fire of personal and national sacrifice. We can learn from the Hasidic spirit of inner enthusiasm that these are things that must continue to burn in our hearts even in these difficult times in order to be able to continue our very existence, while overcoming the crisis of October 7, and growing towards the future to come.

יום רביעי, 27 במאי 2020

דברים שלי לפרשת "נשא" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

"משפט המכשפה" ציור מאת
וויליאם פאואל פרית' 1848 (מקור: ויקיפדיה)
נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "נשא", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-26.05.2020:
במדבר ה, יד: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ".
טקס המים המרים הוא מנגנון מאגי לבירור נאמנות בזוגיות. אין צורך בראיות. נדרשים: גבר שמקנא לאשתו, אנחנו יודעים שלא חסרים כאלה, בית מקדש, כמה כוהנים, כלי עם מים שאליו מוסיפים עפר מהמקדש. המהלך הוא שמשקים בטקס משפיל את האישה מהמים המרים. במידה ולא קרה לה כלום היא נקיה וטהורה. אבל, אם קרה לה משהו, כלומר מתה (תלוי בפרשנות), הרי שהוכחה אשמתה.
מבחנים כאלה ידועים לנו כבר מחוקי חמורבי ששם כתוב שכאשר חושדים אנשים באשת איש ששכבה עם גבר זר, תעבור האישה מבחן על ידי קפיצתה לנהר וכנראה אם לא תטבע היא נאמנה. מבחן זה נמצא גם בתרבויות אחרות, ושיאו ב"ציד המכשפות" במאה ה-15 אבל אפילו מבחן המכשפות, שרובו היה לנשים לא הוגבל לנשים.
למרות שפרשנים לאורך הדורות תירצו את הטקס הזה כמנגנון לחיזוק הזוגיות והמשפחתיות שפגיעה בה היא פגיעה בקודש, הרי שהמבחן הוטל על צד אחד בלבד. תארו לעצמכם עולם שבו "תּוֹרַת הַקְּנָאֹת" דווקא מוטלת על הצד השני, הקנאה הייתה של האישה לאיש, הוא היה צריך לעבור את הטקס, והתורה הייתה צריכה לכתוב: "וּבָאוּ בּוֹ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִּטְנוֹ וְנָפְלָה יְרֵכוֹ וְהָיָה הָאִישׁ לְאָלָה בְּקֶרֶב עִמּוֹ". אבל, מכיוון שהתורה וההלכה נכתבו על ידי גברים למען גברים אין לצפות לכך וגם לא צריך משום שנדרשת הלכה חדשה של שוויון, שבה יחסי זוגיות מושתתים על אמון. יחסי מין הם סוג של הסכמה בין בני זוג, הפגיעה בזוגיות היא הפגיעה באמון, כלומר בהסכמה הראשונית. הלכה כזו מאפשרת גם נישואים המכונים "פתוחים", ואפילו ריבוי של בני זוג, כל עוד זה אינו פוגע בשותפים ליחסים האלה ובאושרם.

יום רביעי, 13 בנובמבר 2019

דברים שלי לפרשת "וירא" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "וירא", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-11.11.2019:
בראשית יח, כה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט."
פרשנים לאורך הדורות הזדעזעו מחילול השם המפורש – מה טעם להביא פעמיים את הביטוי העממי: "חָלִלָה לָּךְ"? חסר שעוד רגע אברהם יטפח על שכמו ויגיד לו "בחיית אחי, השתגעת? אתה עושה בדיוק הפוך ממה שהטפת לו"... 
סיפור סדום ועמורה נפתח בהבטחה האלוהית לאברהם בתנאי שישמור על "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אברהם מעז לעמוד בפני יְהוָה ולהזכיר לו שזהו כסת"ח מוסרי להביא בפעם הראשונה בתורה את המלה "מִשְׁפָּט" כמבטאת ערכים של צדק ולעשות בדיוק ההיפך. 
אברהם מגיע מהבית עם חוש צדק ומוסר מפותחים שאינם קשורים להבטחה האלוהית או לצו שניתן לו, זוהי תכונה פנימית אנושית וטבעית עבורו. לא סתם יְהוָה בחר בו כשותף לדרך, הוא צריך מישהו שיאזן את הלהט האלוהי להשמדה. אברהם אומר לו את אחד הדברים החשובים שכנראה קרא באמנת ג'נבה הרביעית, סעיף 33, מ-1949 (אין מוקדם ומאוחר בתורה): "עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים".

יום רביעי, 2 באוקטובר 2019

דברים שלי לפרשת "וילך" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "וילך", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-2.10.2019:
דברים ל"א, כ"ז: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".
זהו יומו האחרון של משה כמנהיג, הוא כבר יודע שלארץ המובטחת לא ייכנס, הוא מודה בפה מלא שמצבו הבריאותי אינו מאפשר לו "לָצֵאת וְלָבוֹא". ולכן הוא עושה הכנות אחרונות על מנת שהמורשת האדירה שלו לא תגווע. מה המשמעות של "וַיֵּלֶךְ"? לאן ההליכה? ייתכן וזוהי הליכה ממשית אל ראשי העם כדי לתת להם הוראות אחרונות, מעין מסע פרידה, ואולי הכוונה מטאפורית ורמז לבאות. אך באופן מעשי הוא מזכיר לעם שהוא מכיר אותו, הרי אחרי שימות ברור שהם יחטאו. ולכן צריך לעשות את כל ההכנות הארגוניות לשמר את המסגרת.
הדבר הראשון הוא הכתרת יורש, חייבת להיות דמות עם שם ומוניטין וזה יהושע, אבל יהושע ידוע כאיש של חוזק ואומץ, ולא של רוח, לכן צריך את הדבר השני הוא חיזוק הגבולות האידיאולוגיים באמצעות מעמד שנתי – "הַקְהֵל" שבו העם מתכנס ושומע את מה המשמעות של להיות חלק מהקבוצה הקרויה עם ישראל, מה החוקים, מה המחירים ומה התועלות. הדבר השלישי הוא ההנצחה - כתיבה של הדברים על ספר והטמנת הספר בצד ארון הברית, כמו שהטמינו את משה בתיבה כדי להצילו, כך יש להציל את התורה באמצעות כתיבתה. עם ישראל מסיים את מסעו במדבר ומתחיל את המסע שלו לריבונות כשמשה נותן את העצה שכל סבתא יודעת מאז לתת: "תעשה את זה ישר – עקום זה יצא ממילא".

יום רביעי, 28 באוגוסט 2019

דברים שלי לפרשת "ראה" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "ראה", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-28.8.2019:
דברים י"א: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".תילי תילים של מדרשים נכתבו על עקרון הבחירה החופשית הטמון כביכול בפסוק הזה ובאחרים בהם מציב יהוה אפשרות בינארית של בחירה. אפס או אחד, מקל מול גזר, טוב מול רע, שחור מול לבן, למעשה חיים מול מוות. מה הן הנסיבות של האמירה הזו? אלוהים אומר "הַיּוֹם", נקודה בזמן שבה חייב העם, כיחידים וכקבוצה, לעשות מהפך מחשבתי. מקבוצת עבדים לעם שיצא לחופשי. אבל אי אפשר להתיר את הרסן "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". אלוהים אומר: שימו לב עם ישראל, עד עוד רגע הנדודים נגמרים. מרגע שחוצים את הירדן אתם הולכים לקבל נחלה והכל הולך להשתנות. אנחנו במסגרת הכתבה של חוקי וכללי התנהגות מאד מורכבים לאדם הפשוט. חוקים הכוללים שינוי התנהגות גדול מאד שכולל שליטה על יצרים וקביעת מקומות ומועדים, ויתור על משאבים אישיים והקרבה למען רעיון גדול יותר שבשבילו צריך לנתץ, להרוג, להשמיד ולאבד, אולי אפילו להקריב חיים. מרגע זה אין יותר אפשרות להתחמק, או שתבחרו את הבחירה הנכונה, או שיקרו אסונות נוראיים. יהוה מבין שהרבה יותר פשוט לעשות מהפכות בחיים ולבנות נאמנות כאשר החוקים ברורים והבחירה ברורה. מכיוון שעברנו, כעם וכיחידים, לא מעט מאז, חייבים לשאול: האם במסגרת הכתבה כזו של בחירה, עדיין נשמר הרצון החופשי?

יום רביעי, 24 ביולי 2019

דברים שלי לפרשת "מטות" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "מטות", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-23.7.2019:
אחד הדברים האחרונים שמשה מקבל כציווי מיהוה הוא לנקום את נקמת חטא בעל פעור במדיינים. באמצעות בלעם, המדיינים הבינו את חולשת ישראל למעשי זנונים פולחניים, ופענחו את מנגנון הענישה: "שיעשו אהבה ולא מלחמה" - אלוהים ממילא יהרוג אותם. ואכן, בעקבות החטא, העם נענש במגיפה שבה מתים 24,000 איש. המגיפה נעצרת כשפנחס ממציא טריק יותר זוועתי מסתם מחלה ומהמם בכך גם את יהוה. כהרגלו של האל הוא אינו שוכח להעניש את האחראים, ובפרשתנו מצווה יהוה על משה דבר קשה מאד: תנקום באלו הקרובים לך, במדיינים. אלו שקשורים אליך בקשר דם. מיד לאחר מכן אתה מפוטר, כלומר, מת. הנקמה אליה מתכוון האל היא הנקמה הטוטאלית, לא מלחמה רגילה. האינסטינקט הראשון של משה הוא להתנגד, כמו שתמיד היה רגיל כאשר קיבל פקודה מעליה מתנוסס דגל שחור. הדבר הזה גורם אצלו להיסוס. דווקא את היכולות הארגונית הוא למד מחותנו יתרו כהן מדין, והוא מנצל אותן היטב לארגן את הגייסות. אבל, הפקודות מגומגמות כנראה והמלאכה לא מבוצעת עד תומה – הצבא הורג רק את הזכרים. ולכן הוא נאלץ לתקן ומסדר את הפקודות – להרוג גם את הנשים שהיו מקור הצרה, וגם את כל הילדים שעלולים לגדול ולהיות בעלי פוטנציאל הרסני. מותר רק לשבות את הילדות הקטנות. משה המוקדם, רודף  צדק היה, ראו למשל, כיצד הושיע את בנות יתרו. הוא ודאי היה מתנגד לקטל המיותר. חז"ל אף אמרו עליו בתלמוד: "מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".  משה המאוחר מקבל את הדין ומשתף פעולה עם הזעם חסר הגבולות של יהוה. אולי בגלל שלא רצה להיחשד בקרבת יתר למדיינים, או שרצה להיכנס לדפי ההיסטוריה כמנהיג נאמן. אבל מה טעם מצא לא להתנגד כשכבר ידע שהסוף קרב? למי צריך להיות נאמן לצו המצפון או לרשויות?

יום רביעי, 26 ביוני 2019

דברים שלי לפרשת "קורח" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "קורח", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-26.6.2019
במדבר טז, ג': "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".
בפרק הסיום של משחקי הכס מציע המלומד הראשי סמואל טרלי לשאר השליטים לבחור את המלך בבחירות דמוקרטיות שבהן לכל אחד יש קול. הוא נתקל בבוז ובלעג בסגנון של: "בא ניתן גם לכלבים להחליט". במיתולוגיה שלנו מעז קורח לעשות את אותו הדבר, אבל, בסיטואציה הרבה יותר קשה. מתוך ידיעה מראש, עם הוכחות שניתנו באותות ובמופתים, שהכח ניתן רק למקור סמכותני אחד: האל ושליחיו הנבחרים. קשה שלא להעריך את האומץ למרוד בשיטה הקיימת ולהציע חלופה. קורח משתמש ברטוריקה האלוהית כדי לנסות ולשנות את המשטר. כפי שנאמר כבר קודם בפרשת קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". ההגיון של קורח היה – "רגע, אתה אמרת שכולם קדושים, אתה קבעת את עקרון השיוויון, אם כך, למה הכח מרוכז רק בידיים של אדם או משפחה אחת? האם הם קדושים יותר מאחרים? אני לא לבד, באתי עם נציגים ממשפחות מכובדות ו250 נשיאים". החלופה שהוא מציע לא מפורטת אבל משה טוען שזוהי תלונת שווא של לויים שכבר ממילא נבדלים מהשאר, ועכשיו הם רוצים את הכהונה, את המשרות הבכירות. מתוך כך ההנחה הפרשנית לאורך כל הדורות הייתה שהמהלך שלילי, קורח ועדתו הם "בני בליעל" המחלוקת אינה לשם שמיים, אלא פוליטיקה אינטרסנטית. הסוף ידוע מראש – כולם מתים. יְהוָה ידוע כדמות עצבנית שלא שוכחת ולא סולחת, במיוחד למי שמעז לערער על סמכותו.
בתקופה של בניית עם, במיוחד בעת העתיקה, כשאנשים האמינו שלשליט יש תוקף וסמכות אלוהית אין מקום לערער על הסמכות. מאז נחלש ונעלם הקשר עם המטאפיזי. בכל זאת יש היום בני אדם מלאי הִיבְּרִיס, שמדברים "בְּשֵׁם", או "עִם", שחושבים שבידיהם ניתנה הסמכות האלוהית לקבוע דברים, שניתן להחיל את חוקי המקרא וההלכה על החברה היום, ושניתן לקצץ בעקרון השוויון, בזכויות הפרט ובדמוקרטיה. במקרה של שלטון כזה נצטרך כנראה קורח חדש.


יום חמישי, 30 במאי 2019

דברים שלי לפרשת "במדבר" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "במדבר", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב 29.5.2019.
במדבר פרק א', ג': "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן."העם מתכונן לכניסה לארץ ישראל והמשימה הראשונה שניתנת, בפתיחת ספר במדבר, היא מפקד אוכלוסין. זהו אינו המפקד הראשון בתורה, אבל, בניגוד לפעם הקודמת בספר שמות כשמטרת המפקד הייתה גביית מס, הפעם המטרה היא גיוס הצבא לקראת כיבוש הארץ. גיל הגיוס נקבע ל-20, והמלש"בים היו כמעט כולם. האם ייתכן שלמישהו ניתן פטור משרות צבאי כבר בתורה? כל השבטים נקראו לשאת בנטל כולם נספרו והתפקדו מגיל 20 ומעלה, מלבד שבט לוי שנמנה בצורה אחרת. הם משתתפים במפקד, אבל לא מגיל 20 ומעלה, אלא מגיל חדש. הלוויים קבלו אמנם פטור מגיוס, אבל לא פטור מעבודה. על השבט הקטן ביותר מכל השבטים הוטלה משימה פיזית הדומה למשמר המלכה, או הוותיקן. הם חונים סביב המשכן, והם המשרתים של המשכן ושל צרכי הכוהנים. הם נושאי הכלים, הם המובילים, שמפרקים ומרכיבים את כלי המשכן לכל מקום אליו הוא עובר עם הוראות המפורטות בפרשה כמו בהרכבת רהיט. הם "משמרות הקדש" - שומרים שלא יתקרבו זרים. אם מתקרב זר למשכן צריך להמיתו, כלומר תפקידי שיטור לא צבאיים. הפיקוד עליהם נמסר לכהונה, לאהרון ובניו. בשום מקום בפרשה לא כתוב שיש להם תפקיד "רוחני". בבניין אומה יש חלוקת תפקידים מסודרת המחולקת על ידי השלטונות, יש הנושאים בנטל בגיוס לצבא ויש העובדים בעבודה פיזית. לאף אחד אין פטור מהתרומה לכלל בניינו של ישראל.

יום חמישי, 16 במאי 2019

דברים שלי לפרשת "בהר" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "בהר", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר" ב 16.5.2019:
ויקרא כ"ה, כ"ג: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
מיכה שטרית שואל בשירו הנודע: "של מי האדמה, האוויר והים? של מי העולם?". פרשתנו פורשת מניפסט חברתי רדיקאלי לקיום עם ישראל בארצו. חוקי השמיטה והיובל הם בעצם מנגנון מתוחכם של הבניית עם. כרגע זוהי קבוצה בהתהוות, לא מזמן התקבלו עשרת הדברות ועכשיו הגיע הזמן לפרט את החוקים הספציפיים הנוגעים לחיי היום יום. ההקשר של החוקים של שמיטה ויובל קשורים לעתיד לבוא כאשר העם ישכון לבטח בארצו ויעבד את אדמתו. אחד החוקים החשובים מבטל את האפשרות לקניין נצחי על אדמה. היא חוזרת לבעליה המקוריים בשנה היובל. הארץ, כמשאב טבע, לא יכולה להישאר לצמיתות בבעלות פרטית. עוד לפני שהעם בארצו, מגביל החוק המקראי את מה שנראה לנו היום כזכות טבעית – הזכות לקניין. אחת ל-50 שנה יש חזרה לחלוקה המקורית של הנחלות לשבטים. יש סמכות עליונה ומסגרת חוקית נטולת פניות שאינה מתייחסת למשאבי הטבע כהשקעה הונית. מטרתה היא ליצור שוויון בין האנשים. כולנו גֵרִים וְתוֹשָׁבִים ארעיים החיים "בהשאלה" על האדמה הזו. התשובה היא אם כן שהאדמה היא של כולנו.
לרעיון של שוויון בחלוקת קרקעות ובמשאבי טבע יש נגיעה מידית לחיינו היום כל הוגי הציונות, ניסו לקחת השראה מחוקי היובל ולהציע הצעות כיצד מיישמים אותם בחברה העתידית. התנועה הקיבוצית ראתה בקרקע משאב ששייך לכלל הקהילה ולא לאדם פרטי. חוקי המדינה נשענים בצורה מסוימת על חוקי היובל. עד היום אלו החיים בבית על קרקע של רשות מקרקעי ישראל, מחכירים אותה ל-49 שנים. האם אפשר ללמוד משהו מרוח שנת היובל גם להיום? אולי גם לגבי משאבי הטבע בים?

יום חמישי, 25 באפריל 2019

דברים שלי לפרשת "אחרי מות" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "אחרי מות", עם סיום פסח תשע"ט, התפרסם באתר מקומון "כל העיר" ב 25.4.2019:
"למה מי מת?" הוא ביטוי בסלנג שמשמעו: אין ממה להתרגש. התרבות היהודית העממית הביאה את הביטוי "אחרי מות קדושים אמור" המבוסס על שם הפרשה שלנו ושתי שהפרשות שאחריה. זה אמנם לא ביטוי מקורי, משום שמייחסים אותו לכילון מספרטה, כבר במאה ה-6 לפני הספירה. בתרגום מיוונית: "אל תדבר סרה במתים". אבל, זוהי נורמה ומנהג החברתי, שהשתרשו, כלומר, לא להזכיר את חטאיו של הנפטר אלא לדבר רק בשבחיו מיד לאחר מותו.
מי מת? אלו שני בני אהרון, נדב ואביהוא. הם חטאו בכך שחשבו מחוץ לקופסה והכניסו יצירתיות וחדשנות לעבודת המשכן. הם חטאו בקרבת יתר ובעיני יהוה, חדירה לא מורשית למרחב הפרטי שלו, מצריכה מוות מידי. ולפי גרסאות אחרות השתמשו ב"אש זרה", לא מורשית. האם עליהם עצמם מותר להחיל את הנורמה של לדבר בשבחם לאחר מותם?
הנורמה לדבר בשבחו של הנפטר היא חשובה מאד, ולא נועדה עבור המת שכבר לא יכול להגיב לנאמר עליו. היא נועדה עבור אלו שהותיר מאחוריו, עבור החיים, האבלים על גריעתה של דמות נוכחת בחייהם. תהליך עיבוד האבל בתרבות היהודית מורכב מלוויה - מעמד הפרידה וההספדים. "השבעה" שלאחריה - קצובת זמן שבה זכרו המדובר של המת ישמש כפיצוי והשלמה על ההיעדר.
אבל ייתכן ויש דין שונה כאשר מדובר במנהיגים ואישי ציבור. נשאלת השאלה האם יש צורך להזכיר את חטאיהם מיד לאחר מותם? מה הדין שראוי היה לנהוג, למשל, בגולדה? בבגין? ברבין? בפואד? בכהנא?
ייתכן שאיש ציבור צריך להיות מוכן לכך שאחרי מותו יישפט באופן מידי על הדברים הטובים והרעים שעשה.
נדב, בנו של אהרון, על אף שגודל וטופח לרשת את אביו ככהן גדול, העיתונות התקופתית - המקרא, שפטה אותו לחומרה בגלל חטאו היחיד, רגע לפני מותו. אהרון לא זכה לחסד של "אחרי מות קדושים אמור". אבל אני קראתי לבני בשם נדב.