יום חמישי, 25 באפריל 2019

דברים שלי לפרשת "אחרי מות" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "אחרי מות", עם סיום פסח תשע"ט, התפרסם באתר מקומון "כל העיר" ב 25.4.2019:
"למה מי מת?" הוא ביטוי בסלנג שמשמעו: אין ממה להתרגש. התרבות היהודית העממית הביאה את הביטוי "אחרי מות קדושים אמור" המבוסס על שם הפרשה שלנו ושתי שהפרשות שאחריה. זה אמנם לא ביטוי מקורי, משום שמייחסים אותו לכילון מספרטה, כבר במאה ה-6 לפני הספירה. בתרגום מיוונית: "אל תדבר סרה במתים". אבל, זוהי נורמה ומנהג החברתי, שהשתרשו, כלומר, לא להזכיר את חטאיו של הנפטר אלא לדבר רק בשבחיו מיד לאחר מותו.
מי מת? אלו שני בני אהרון, נדב ואביהוא. הם חטאו בכך שחשבו מחוץ לקופסה והכניסו יצירתיות וחדשנות לעבודת המשכן. הם חטאו בקרבת יתר ובעיני יהוה, חדירה לא מורשית למרחב הפרטי שלו, מצריכה מוות מידי. ולפי גרסאות אחרות השתמשו ב"אש זרה", לא מורשית. האם עליהם עצמם מותר להחיל את הנורמה של לדבר בשבחם לאחר מותם?
הנורמה לדבר בשבחו של הנפטר היא חשובה מאד, ולא נועדה עבור המת שכבר לא יכול להגיב לנאמר עליו. היא נועדה עבור אלו שהותיר מאחוריו, עבור החיים, האבלים על גריעתה של דמות נוכחת בחייהם. תהליך עיבוד האבל בתרבות היהודית מורכב מלוויה - מעמד הפרידה וההספדים. "השבעה" שלאחריה - קצובת זמן שבה זכרו המדובר של המת ישמש כפיצוי והשלמה על ההיעדר.
אבל ייתכן ויש דין שונה כאשר מדובר במנהיגים ואישי ציבור. נשאלת השאלה האם יש צורך להזכיר את חטאיהם מיד לאחר מותם? מה הדין שראוי היה לנהוג, למשל, בגולדה? בבגין? ברבין? בפואד? בכהנא?
ייתכן שאיש ציבור צריך להיות מוכן לכך שאחרי מותו יישפט באופן מידי על הדברים הטובים והרעים שעשה.
נדב, בנו של אהרון, על אף שגודל וטופח לרשת את אביו ככהן גדול, העיתונות התקופתית - המקרא, שפטה אותו לחומרה בגלל חטאו היחיד, רגע לפני מותו. אהרון לא זכה לחסד של "אחרי מות קדושים אמור". אבל אני קראתי לבני בשם נדב.

אין תגובות:

פרסום תגובה