עצב נוראי בליבי על ההפצצה, על מאות ההרוגים ואלפי הפצועים. על האסון ההומניטרי הכבד שאנחנו גורמים לשכנינו ברצועת עזה. חששתי כל השנים שרגע כזה יגיע שבו נפציץ בעזה, והרגע הזה הגיע. יחד עם זאת, אני חושב שזה היה בלתי נמנע ואין אפשרות אחרת. יש בחירה מודעת, דמוקרטית, של התושבים ברצועת עזה, בשלטון טרור. שלטון שלא רק שאינו מוכן להכיר בזכותנו להתקיים, אלא גם חוטף חיילים, שולח מחבלים מתאבדים ויורה טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית. יש אחריות לא רק לשלטון הזה, אלא גם למי שהעלה אותו וגם למי שממשיך לתמוך בו, כלומר לאזרחי עזה. גם לאחר שנסוגנו מעזה וגם לאחר שפרקנו את ההתנחלויות שהיו שם, זה לא הספיק לחמאס. גם לא ההבטחה למדינה פלשתינית עצמאית. הם היו חייבים להמשיך בפעולות הטרור. המסקנה ברורה: האג'נדה של שלטון החמאס אינה חתירה לשלום אלא הקרבת פלשתינים על מזבח האידיאה של מדינה איסלאמית שתפרק את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית.
הדבר הזה יצר אצל רבים תחושה שאין יותר עם מי לדבר, והדבר הכי טוב שאפשר להגיע אליו הוא סוג של רגיעה מזויפת, או הפסקת אש זמנית. אין שום אפשרות שמדינה ריבונית תאפשר לאורך זמן קיומה של ישות שאומרת באופן פומבי, ופועלת באופן פומבי, להריגת אזרחיה של מדינה שכנה. במקרה הזה מדינת ישראל יצאה למבצע שמטרתו ברורה - להפסיק את האש על תושבי הדרום. למען גילוי נאות, בין התושבים האלה נמנים גם הסבים של בני הקט, שגרים מול חן יונס.
אני חושב שהתחושה הזו של עצב, ושל אובדן התקווה מבטאת תחושה אצל רבים בחברה הישראלית.
אבל הייאוש לא מוביל אותנו לשמוח לאיד. אצלנו לא מחלקים סוכריות. אנחנו מבינים שהפלשתינים הם שותפינו לאותה הדירה ונצטרך למצוא את הדרך לחיות יחד. עכשיו נותר רק לקוות שהפלשתינים יתעשתו ויבחרו באופציה השפויה של הדו קיום. אנחנו עושים הכל שזה יקרה, אבל במצב הנוכחי, אין לי שום ציפייה שזה יקרה.
במקביל ישנם קולות אחרים גם בחברה הישראלית וגם אצל הפלסטינים, קולות מחאה שאינם מבוטאים. חשוב מאד להביא אותם גם אם איני מסכים איתם, אני זוכר את עצמי באותו המצב כאשר הפגנתי ונלחמתי נגד מלחמת לבנון הראשונה והייתי במיעוט. חשוב להקשיב לקולות האלה גם אם לא מסכימים איתם, אסור להשתיק אותם. לכן אני מביא קטע וידאו מתוך אתר הטלוויזיה החברתית שכנראה לא תראו ברשתות טלוויזיה בארץ.
לצפייה ליחצו על פליי