יום שני, 29 בדצמבר 2008

אצלנו לא מחלקים סוכריות - על המבצע בעזה

עצב נוראי בליבי על ההפצצה, על מאות ההרוגים ואלפי הפצועים. על האסון ההומניטרי הכבד שאנחנו גורמים לשכנינו ברצועת עזה. חששתי כל השנים שרגע כזה יגיע שבו נפציץ בעזה, והרגע הזה הגיע. יחד עם זאת, אני חושב שזה היה בלתי נמנע ואין אפשרות אחרת. יש בחירה מודעת, דמוקרטית, של התושבים ברצועת עזה, בשלטון טרור. שלטון שלא רק שאינו מוכן להכיר בזכותנו להתקיים, אלא גם חוטף חיילים, שולח מחבלים מתאבדים ויורה טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית. יש אחריות לא רק לשלטון הזה, אלא גם למי שהעלה אותו וגם למי שממשיך לתמוך בו, כלומר לאזרחי עזה. גם לאחר שנסוגנו מעזה וגם לאחר שפרקנו את ההתנחלויות שהיו שם, זה לא הספיק לחמאס. גם לא ההבטחה למדינה פלשתינית עצמאית. הם היו חייבים להמשיך בפעולות הטרור. המסקנה ברורה: האג'נדה של שלטון החמאס אינה חתירה לשלום אלא הקרבת פלשתינים על מזבח האידיאה של מדינה איסלאמית שתפרק את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית.
הדבר הזה יצר אצל רבים תחושה שאין יותר עם מי לדבר, והדבר הכי טוב שאפשר להגיע אליו הוא סוג של רגיעה מזויפת, או הפסקת אש זמנית. אין שום אפשרות שמדינה ריבונית תאפשר לאורך זמן קיומה של ישות שאומרת באופן פומבי, ופועלת באופן פומבי, להריגת אזרחיה של מדינה שכנה. במקרה הזה מדינת ישראל יצאה למבצע שמטרתו ברורה - להפסיק את האש על תושבי הדרום. למען גילוי נאות, בין התושבים האלה נמנים גם הסבים של בני הקט, שגרים מול חן יונס.
אני חושב שהתחושה הזו של עצב, ושל אובדן התקווה מבטאת תחושה אצל רבים בחברה הישראלית.
אבל הייאוש לא מוביל אותנו לשמוח לאיד. אצלנו לא מחלקים סוכריות. אנחנו מבינים שהפלשתינים הם שותפינו לאותה הדירה ונצטרך למצוא את הדרך לחיות יחד. עכשיו נותר רק לקוות שהפלשתינים יתעשתו ויבחרו באופציה השפויה של הדו קיום. אנחנו עושים הכל שזה יקרה, אבל במצב הנוכחי, אין לי שום ציפייה שזה יקרה.
במקביל ישנם קולות אחרים גם בחברה הישראלית וגם אצל הפלסטינים, קולות מחאה שאינם מבוטאים. חשוב מאד להביא אותם גם אם איני מסכים איתם, אני זוכר את עצמי באותו המצב כאשר הפגנתי ונלחמתי נגד מלחמת לבנון הראשונה והייתי במיעוט. חשוב להקשיב לקולות האלה גם אם לא מסכימים איתם, אסור להשתיק אותם. לכן אני מביא קטע וידאו מתוך אתר הטלוויזיה החברתית שכנראה לא תראו ברשתות טלוויזיה בארץ.
לצפייה ליחצו על פליי

יום שני, 22 בדצמבר 2008

חנוכה תשס"ט בגן - סוציאליזציה לדתיות, פגאניות, מיליטאריזם ושוביניזם

צילום: נרדי גרין
כבר נאמר שאת החינוך העיקרי ליהדות עושות הגננות. התפיסה שלי אומרת כי דברים שעושים בטקס משקפים את הדברים שאנחנו מאמינים בהם. ולכן היה חשוב לי לראות מה הם הערכים המשתקפים במסיבת חנוכה בגן קדם החובה הממלכתי,של ילדי הקט, בן הארבע, פה בתמונה משמאל מתכונן בהתרגשות לתחילת המסיבה.
בטקס עצמו הערך המרכזי הוא על חנוכה כחג תיאולוגי - הדגש העיקרי והחשוב ביותר הוא הנס בכל איזכור של החג. למשל, על הראש הם חבשו כתר נייר עם המילים "נס גדולה היה פה" ובכל אמירה וברכה הוזכר הנס, מטרת ההתכנסות והחגיגה היא בעצם הנס. כלומר, מחנכים את הילדים הקטנים לסמוך על כוחות מחוץ לטבע שיסדרו את המציאות לטובתם.
צילום: נרדי גרין
זהו גם סילוף היסטורי, שהרי ידוע שהסיפור על הנס הופיע רק מאות שנים לאחר האירוע ההיסטורי, והנצחון ההיסטורי כלל לא סמך על הנס, אלא על הקרבה אישית וגבורה אנושית. עד כדי כך העניין של הנס חדר, שכאשר ביקש ילדי הקט שאספר לו את הסיפור, הוא החל לבכות כאשר לא הזכרתי את הנס מיד בתחילת הדברים ובמיוחד, לא הזכרתי את הסילוף ההיסטורי השני - שהמלחמה הייתה נגד היוונים, והרי ידוע, וכבר נכתב בתחילת ספר המקבים כי המלחמה הייתה ראשית לכל ביהודים המתייוונים ובתרבות ההלניסטית.
צילום: נרדי גרין
כמובן שהברכה על הנרות היא ברכה לאלוהים, הילד שמברך חייב ללבוש כיפה, וגם אבא שלו שמלווה אותו. הברכה היא "על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו".
הריתמיקאית שהנחתה את האירוע בצורה חיננית גם הפכה לרב ותיקנה תיקונים הלכתיים בהדלקת הנרות ואמרה: "מכיוון שזה נר ראשון, צריך גם ברכת שהחיינו. ילדים לשיר איתי - ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל הילדים שרו עימה.
צילום: נרדי גרין
אני שואל את עצמי מה ההבדל בין גן ממלכתי לבין גן של חב"ד או של ש"ס? אולי זה שהבנים והבנות יחד?. מעבר לזה הרגשתי שחסרה רק תמונה של הרבי מלובביץ', או של עובדיה יוסף על הקיר.
זה לא היה הסוף. הגיע הזמן גם לחנך את הילדים הרכים לתפקידי המין הראויים. היא קראה לכל הבנות: "גרציאלות בואו אלי", דבר שהצחיק מאד את בני הקט. חילקה להן מטפחות שקופות והן החלו בריקוד הבנות המסורתי.י
צילום: נרדי גרין
עד כאן הייתי אומר בסדר ודיינו, אבל לאחר מכן היא הזמינה את הבנים וחילקה להם מגינים וחרבות, והם החלו בריקוד מיליטאריסטי כוחני, עם רקיעות רגליים וקריאות קרב. חשבתי שחטפתי שבץ מוחי כאשר הגיע המכה הסופית הייתה אמורה לגאול אותי מיסוריי - הבנות החלו להסתובב סביב הבנים עם המטפחות, מה שהזכיר לי את מנהג שבע ההקפות בחתונה, ואת הפסוק מירמיהו: "נקבה תסובב גבר"...
כמובן שחנוכה זה גם חג האור. אבל איזה מין אור? כל הורה קיבל נר שהעביר במהלך שיר לילדו וכל הנרות הושמו על ידי הילדים על החנוכייה שצוירה על הרצפה בכשרון רב. בסופו של דבר היו כשלושים נרות על הרצפה, בחושך, מעין מדורת השבט הפגאנית.י
ואני שואל איפה האור כתקווה לעתיד, כמטאפורה לערכים חיוביים, האור ככמגרש ערכים שליליים. איפה "סורה חושך הלאה שחור"?, איפה השיר של המשורר זאב: "אנו נושאים לפידים". מה כן היה? - היה "מעוז צור", והיה חשוב לה שהילדים ישימו לב למילים המדויקות. מה נאמר שם? "לעת תכין מטבח, מצר המנבח", ובעברית פשוטה - אלוהים יטבח בכל אויב שינבח עלינו. איזה כיף ושמחת חיים לילדים...
בני הקט קינח כמובן בסופגניה וחצי ענקית, עם ריבה תעשייתית וטונה אבקת סוכר. חזרנו הביתה גאים, שמחים, מותשים, מזועזעים ומרוצים.

יום שישי, 19 בדצמבר 2008

נפגעות עמותת אפרת

בכנס של תמורה - רבנות חילונית והמרכז לאתיקה במשכנות שאננים במושב שעסק בתכנון המשפחה, טען הד"ר אלי שוסהיים, מנהל עמותת אפרת, כי בכל המקרים שבהן טיפלה העמותה היו מקרים מוצלחים שהובילו לאושר ועושר, וכי הוא איש מדע שמסתמך רק על הגיון ומבקש שיבדקו אותו ואדרבא, שיביאו נתונים סותרים. אני פונה לכל מי שיודע אחרת להעביר אלי את המקרים שמראים אחרת אם יש, על מנת לפרסמם. הסיבה לכך פשוטה, האמונה שלי כרב חילוני היא שהפלות חייבות להיעשות אך ורק במקרים קשים וקיצוניים, אבל זכותה של האשה על גופה ושיקול דעתה הם החשובים בפניה לועדת ההפלות. עמותת אפרת המעודדת נשים ללדת בכל מצב ובכל מקרה ללא שום התחשבות במצבן, עוסקת לטעמי בתעמולה מהסוג הנחות ביותר שמוביל ליצירת רגשות אשם אצל נשים צעירות שהרו ללא שום רצון ללדת, שהחליטו לעשות הפלה וחזרו בהן מפחד שעשו משהו נורא. כל מי שמכיר/ה נשים שנפגעו מהתעמולה הזו אנא פנו אלי.

יום רביעי, 17 בדצמבר 2008

שאלת רב: ילדי כהן וגרושה

א' שלום, תודה על שאלתך "יש לי בן זוג שהוא כהן ואני רוצה להביא ילדים לעולם האם אפשר שהילדים יהיו כשרים?"
תשובה: כשרות על פי ההלכה הדתית הוא מערכת כללים שחלה על מיני מזונות ולא על בני אדם, אין דבר כזה בן אדם כשר או לא כשר. אם כי אני מבין שאת מתכוונת בהשאלה לכך שאת חוששת ממעמדם ההלכתי הדתי של ילדים שאת רוצה להביא. ראשית אביא את עמדת ההלכה החילונית שאומרת כי כל קשר זוגי של שני אנשי הפנויים מבחינה רגשית, חוקית ומוסרית הוא חיובי, רצוי ואף "כשר". ילדים הבאים לעולם כתוצאה מקשר כזה הם יהודים מצוינים לכל דבר, תלוי בחינוך ובזהות שאתם בניתם להם והם לעצמם. עמדת ההלכה הדתית היא שונה, ילדים של כהן וגרושה, הם "חללים" המשמעות היא שילדה חללה אסורה לחיתון עם כהן, וילד חלל פשוט אינו כהן. הפרוש של חלל הוא: "צאצא לכהנים שנתחלל ממעמדו ואינו נחשב לכהן". אבל, וזה מה שחשוב לענייננו, חלל הוא ישראל לכל דבר ועניין, ואין עליו שום איסורים אחרים מלבד אלה שציינתי קודם. לכן, אם אין לכם חשיבות מיוחדת בשימור השושלת הכהנית של בן זוגך, ואם אינך חוששת שהוא עצמו לא יוכל לשרת בבית המקדש כל עוד הוא חי עימך, אין שום בעיה שתהיו בקשר זוגי ותביאו ילדים. כל עוד אינכם בקשר זוגי עם מישהו אחר.

יום חמישי, 11 בדצמבר 2008

מי אמר: במלה בעל יש משמעות של עבודה זרה

ובכן התשובה היא בן גוריון. כבר ב 1953 הוא כותב מכתב לשר האוצר שנוסחו: "לשר האוצר, חתמתי היום על "הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת ניכויי המס. בהצהרה, בסעיף 4 נאמר שם בעלי/אשתי. לדעתי יש להגיד אישי/אשתי. במלה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האישה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא: והיה ביום ההוא-תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב' 18). בכבוד רב, ד. בן גוריון".
למי שלא מאמין, אני מצרף כאן את המקור שהגיע אלי במייל, ליחצו על התמונה משמאל להגדילה ולקרוא את המכתב. ויש עדויות נוספות לכך שבן גוריון היה פמיניסט בגישתו.
גם זוגתי ואני, מרגע שהחלטנו על מיסוד הקשר ביננו, החלטנו לא להשתמש במלה "בעל". אני ממליץ על כך גם לכל הזוגות שאני משיא. הכתובה האורתודוקסית שכולה ביטוי לאדנות, היא שטר של קניין על מהותה של האשה. שטר הקניין ועשיית הקניין בטקסי החתונה היום ומובילה להמשגה של בעלות. וזאת למרות שההלכה מתנגדת לקניין על גוף ואין אפשרות לקניין אנושי, גם לא בהלכה הדתית.
כל אדם בר דעת היום, לא יכול לעשות שימוש במלה בעל משום שבעלים יש רק לחפצים ורכוש, או להבדיל לחיות בית. האמונה שלי אומרת כי מילים קובעות מציאות ולכן יש לשרש את המלה "בעל" בקשר הזוגי. קשה בעברית למצוא מלה אחרת, ואנחנו נותרים בלית ברירה עם אישי/אישתי, בן זוגי/זוגתי, ובמקרה שלי "זוגתי שתחיה".