מי יציל את כבודו של האנרכיזם?

פעולת התנגדות של אנרכיסטים - פלישה (squatting) לבתים נטושים
ברצלונה, ספרד

 בשנים האחרונות, גל פופוליסטי שוטף את העולם, וגם את הארץ. אחת הטכניקות של פוליטיקאים ופובליציסטים פופוליסטים, מהצד הימני של המפה היא שימוש במושג "אנרכיסטים" על מנת לתאר את היריבים הפוליטיים ולמעשה לעשות להם דה-לגיטימציה. השימוש הזה הוא שימוש אפקטיבי משום שלרוב האידיאולוגיה הימנית מתמצה בסיסמאות פשטניות, קליטות, ברורות ומלהיבות, למשל: "שמאלנים בוגדים", לעומת האידיאולוגיה של השמאל והליברליזם שלא יכולה להיות כזו בעולם של היום. שמאל זו השקפת עולם שלמה ומלאה שחייבת להיות מוסברת. היא נראית לעיתים ארכנית, טרחנית ומסורבלת. גם אם יהיה כתוב "דמוקרטיה" על שלט, צריך להסביר מהי דמוקרטיה ואת ההבדל בין פורמלית למהותית, זכויות מיעוט וכו'.

אנרכיה ואנרכיזם אינם אותו הדבר. אנרכיה היא מצב של אי סדר וכאוס כתוצאה מהיעדר שלטון מרכזי. לרב מצב כזה יכול להיווצר בגלל קטסטרופה שמערערת את סדרי השלטון כמו מלחמה, אלימות וטרור כנגד מוסדות השלטון, אסון טבע שמחריב את השלטון המרכזי. אנרכיסטים במובן זה קרובים יותר לתפיסת הניהיליזם הפוליטי: אקטיביזם מהפכני. ללא מטרות פוליטיות כלשהן, למעט הרס מוחלט של כל המוסדות הפוליטיים הקיימים - יחד עם העקרונות, הערכים והמוסדות החברתיים המקיימים אותם. אין שיטת ארגון חברתי לאחר שלילת המבנה הפוליטי הנוכחי. זה הרס לשם הרס.
לעומת זאת אנרכיזם (שימו לב לאיזם בסוף) היא אוסף של תיאוריות פוליטיות שצמחו מהגזעים של הקומוניזם והליברליזם. באופן כללי אפשר להגיד ששאיפת האנרכיזם היא יצירת שוויון וסולידאריות חברתית על ידי ביטול היררכיות חברתיות. כך למשל במקום המבנים הפוליטיים הריכוזיים, הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומנהגים כלכליים כמו עבודה תמורת שכר - כל ההתקשרויות וההסכמים בין בני האדם צריכים להיות מבוססים על התנדבות ללא תמורה גשמית, ניהול עצמי ושליטה קהילתית. החברה צריכה להיות מורכבת בעיקר מיחידים עצמאיים וחופשיים, תחת הרעיון שלקהילות ויחידים יש זכות לקבל החלטות על חייהם, בפרט ביחס למידת השפעת ההחלטות עליהם.

הדוגמאות הקרובות ביותר ליישום אנרכיזם בחיים המודרניים הוא קומונות שיתופיות, ובארץ: התנועה הקיבוצית. קהילות קטנות שנטלו על עצמן את הניהול המשותף של החיים הקהילתיים, בצורה התנדבותית. הסיסמא הידועה של "כל אדם תורם על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו". בתחילת המאה ה-20, ההתחלה של הקבוצות והקיבוצים היו יישום רדיקאלי של אנרכו-קומוניזם שבו היה שוויון מוחלט ושיתוף ברכוש. שימת הקבוצה כערך עליון אפילו מעל מוסד המשפחה. לא נדון כאן בהתפרקות האפשרות לחיות בצורה הזו ובביקורת עליה שנותחה ונדונה גם באקדמיה וגם בתרבות הפופולארית, רק נאמר שהיו ניסיונות ליישמה שהותאמו מהלך התקופות לנסיבות ועדיין קיימים בצורה נרחבת במדינת ישראל.

חלק מההוגים האנרכיסטים באיור על קיר חנות ספרים אנרכיסטית באנגליה
 Copyright Roger Jones ©

הבעיה העיקרית של האנרכיזם היא שאין בו מודל בהיר של איך לארגן חברה ואיך לחיות את החיים. אולי אפשר להתייחס אליו

כאל המלצה, או כאל שאיפה. יש עשרות הוגים חשובים שניסו לגבש תיאוריות אנרכיסטיות שעיקרן החרות האנושית, כמו מיכאל בקונין, שצפה שהשקפת העולם של קרל מרקס תביא בסופו של דבר לרודנות. ב־1870 הזהיר: "קחו את המהפכן הקיצוני ביותר, הושיבו אותו על כס כל הרוסים והעניקו לו סמכויות דיקטטוריות, ובתוך שנה הוא יהא גרוע מן הצאר". פיוטר קרופוטקין, אמה גולדמן, גוסטב לנדאואר ורבים אחרים. ולכן אין אמירה אנרכיסטית מגובשת, אולי מלבד ההתנגדות לסמכותנות ולפאשיזם. זו בעיה כאשר האמירה העולה מהתיאוריה היא נגטיבית ולא פוזיטיבית במהותה ואז היא מזוהה כאנרכיה אלימה.

אחד ההוגים האנרכיסטים החשובים בתקופתנו, נועם חומסקי, אומר בראיון וידאו (ראו למטה): "לאנרכיזם אין שום קשר לזריקת פצצות ולכאוס... העיקרון המרכזי של האנרכיזם נובע היישר מהליברליזם הקלאסי ומעידן הנאורות, והוא שכל סמכות שהיא נושאת בנטל ההוכחה, ועליה להדגים שהיא לגיטימית. אם היא מצליחה להראות שהיא לגיטימית — זה בסדר, אם לא — צריך לפרק אותה ולבנות אותה מחדש… אנשים יכולים לחיות אלף שנה בלי לזהות שהם משועבדים במערכות של כוח — לדוגמה נשים או עבדים. יש מגוון שלם של מערכות דיכוי, שבדרך כלל האנשים המשועבדים מקבלים כטבעיות. כשהם לא מוכנים לקבל זאת — יש מהפכות ושינויים. לפי הבנתי, אנרכיסטים הם פשוט אנשים שלוקחים את כל זה ברצינות".

כך שניתן לפרש כל ביזור של סמכות ומאבק בסמכותנות כפעולה אנרכיסטית ואנטי פשיסטית. האינטרנט הוא במהותו כזה. הקמה של מועדון אוהדים כמו הפועל ירושלים הוא פעולה אנרכיסטית ואנטי פשיסטית. ההפגנות כנגד המהפכה המשטרית בישראל, 2023 הן פעולה אנרכיסטית לא אלימה, ששותפים לה זרמים נרחבים בחברה הישראלית, המכונים לעיתים בטעות "שמאל" או ימין".

השימוש באלימות שמור היום בחברה הישראלית דווקא לימין הקיצוני. שימוש בטרור על מנת לערער את הסדר החברתי ולייצר סדר חברתי חדש. כך למשל אפשר לראות את פעולות הטרור מאז קום המדינה. ארגונים כמו "המחתרת היהודית", "טרור נגד טרור (או ט.נ.ט.)", "כנופיית ליפתא", "סיירת הנקמה", "מחתרת בת עין", קבוצות כמו: פעולות תג מחיר, השריפות בעיירה חווארה. ופעולות טרור אישיות כמו: ישראל לדרמן, אלן (הארי) גודמן, יהודה ריכטר, ניר עפרוני ואלי וענונו, דוד בן-שימול, דני אייזנמן, גיל פוקס, מיכל הלל, רפאל סלומון, עמי פופר, אריה שלוש, נחשון וולס, קטין תושב שילה, ברוך גולדשטיין, דניאל מורלי, דוקר סדרתי באזור מאה שערים שלא נתפס, גור המל, דני טיקמן, פרעות ופיגועים מצד יהודים לאחר רצח שלהבת פס, אלירן גולן, יהושע אליצור, עדן נתן-זדה, אשר ויזגן, יעקב טייטל, השותפים לרצח מוחמד אבו ח'דיר, השותפים לפיגוע בכפר דומא, יונה אברושמי וכמובן יגאל עמיר. אם הארגונים והשמות האלה לא מוכרים לכם לכו למיזם האנרכיסטי ויקיפדיה וראו את הערך: "טרור יהודי בישראל".

האנרכיה האמיתית בישראל של היום היא של הימין המדיני, המשיחי והלאומני. הדגמתי להלן את השימוש בטרור, אלימות ורצח. פעם נהוג היה לטעון שאלו שוליים חברתיים, היום גם שרים בכירים בממשלה מסיתים לאלימות כזו כאשר הם מגבים פעולות לא חוקיות של כוחות הבטחון כנגד פלסטינים, אבל מגנים פעולות לגיטימיות של כוחות הבטחון כלפי יהודים, קוראים למחיקת כפרים פלסטינים כנקמה על פיגועי טרור. זהו רק פרומו להקמת מדינה אלימה, משיחית וגזענית, אם המחאה "האנרכיסטית" לא תצליח.