לפרשת ואתחנן - אין סומכין על הנס

נוצר באמצעות AI

אלו הדברים שכתבתי לניוזלטר השבועי של קול רבני למען זכויות אדם לפרשת ואתחנן:

"לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו', ט"ז)

במסגרת נאומי הסיכום של משה והתחנונים להיכנס לארץ, הוא מזהיר את העם לא לנסות את אלוהים שוב כמו שקרה בספר במדבר, כשהעם התלונן כי היה צמא למים. אלוהים הורה למשה לדבר אל הסלע ומשה מכה בסלע במטהו במקום לדבר אליו. על ספקנות אמונית נענשים באי כניסה לארץ: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה". (במדבר כ', י"ב). מכאן, סברו חז"ל, עלולה לצמוח המחשבה שבעת מצוקה וסכנה, העם או האדם, יכולים לזמן לעצמם ניסים וכוחות על טבעיים על מנת שיחלצו אותם ממצב משברי דרך קבע. כלומר, בכל פעם שאתקל בבעיה קשה אפנה לכוחות עליונים על מנת שיעשו נס ויצילו אותי. בהתבסס על הפסוק הזה בפרשתנו, חז"ל קובעים את הכלל שלא סומכים על הנס. זה נזכר בתלמוד בכמה מקומות, למשל: 

• ירושלמי מסכת יומא א', ד': "... וְלֹא מִן הַנִּיסִּים שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הֵן. אָמַר רִבִּי אָבוּן. עַל שֵׁם "לֹא תְנַסּוּ"". לא סומכים על הניסים שהיו נעשים בבית המקדש ולכן יש להגביל את המאכלים שאוכל הכהן הגדול ערב יום הכיפורים שלא יבוא לידי טומאה. 

• בבלי, שבת ל"ב ע"א: "לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה לוֹמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין
לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיוֹתָיו". לא נכנסים לסכנה עם מחשבה מראש שאולי יקרה נס ואנצל.

• בבלי, קידושין ל"ט, ע"ב: "שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזִירָתָן! סוּלָּם רָעוּעַ הֲוָה, דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא, וְכׇל הֵיכָא דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא לָא סָמְכִינַן אַנִּיסָּא". בדיון על שכר המצוות, מתואר אדם שמת תוך כדי קיום מצוות שילוח הקן, אין לסמוך על הנס אם הסולם עליו עולים כדי לקיים את המצווה הוא רעוע.

הכלל ההלכתי "שאין סומכין על הנס", הוא פנים הומניסטיות בהלכה. דגש על כך שהגורל האנושי בידי אנוש. אין זה ראוי להשתמש בעל טבעי על מנת להיחלץ מסכנה שנכנסת אליה במודע. בחסידות אמנם פיתחו את הרעיון של בעלי מופת, עליהם נאמר: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אבל בניגוד אליהם, הליטאים התנגדו לעשיית הניסים וגרסו להיפך, ש"הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מקיים". כלומר, האחריות היא על האדם. התלמוד מבקר את תופעת עושי הניסים. לדוגמא, בסיפורי חוני המעגל אמנם מתאפשר לחוני לדבר בקו ישיר עם אלוהים, לגרום לו להוריד גשמים ולשלוט בעוצמתם. אבל, יש עליו ביקורת, וסופו הוא טראגי. בסיפור בו הוא פוגש איש נוטע חרוב, הוא מסיים את חייו בגלל יהירותו.

בשבעה באוקטובר נקלענו למצוקה וסכנה שלא בחרנו להיכנס אליה. אבל, עברו כמעט שנתיים מאז נכפתה עלינו מלחמה. המצב בו אנחנו מצויים היום, בעבור כמעט שנתיים, אינו אותו המצב. להיות במלחמה מתמשכת זוהי בחירה. זוהי כניסה מודעת לסכנה. בחירה מודעת לא לעצור את המלחמה ולהחזיר את החטופים בדרך מדינית. בחירה הנתונה למי שאוחז בכח ההחלטה. זו בחירה שלצד ההחרבה המתמשכת צריך לגרום לאסון הומניטארי שספק אם עומד בכללי הדין הבינלאומי, מתוך תפיסה שאפשר לפתור כל דבר בכח, או שאולי שזו הנקמה המתבקשת.

נדמה שאנחנו מצויים בתקופה בה יש התגברות של המחשבה הנואלת שאנחנו מצויים ב"תקופה ניסית" תקופה בה הכל אפשרי. השבעה באוקטובר על קורבנותיו היה "נס" שהוביל לניצחון על ציר הרשע והשמדה טוטאלית של אויבינו, חגיגה של ממש... 

הקריאה לנס לטעמי מנוגדת לחלוטין לרעיון שאין סומכין על הנס. משה מזהיר בפרשתנו כי הוא עצמו יודע את תוצאות ההיבריס של העם. 

מכאן עולה השאלה מה עושים היום, במיוחד בעת הצרה והצוקה בה אנו נתונים? האם להתפלל לנס שייעשה לחטופים? לנס של נצחון במלחמה? האם זה מספיק לקרוא לנס? האם אפשר לנקוט ב"שב ואל תעשה"? האם מותר לייחל למשהו? התשובה לכך פשוטה, לא סומכין על הנס, עושים החלטה ארצית מודעת לפעול בדרך מדינית, להפסיק את המלחמה, את מחיר הדמים הנורא מדי יום ואת הסבל הנגרם לכל הצדדים. בראש ובראשונה מחזירים את החטופים.