יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

הרב בני לאו וסוגיית קידושי אישה את האיש

ב 25.10.2013, פרסם הרב בני לאו בדף הפייסבוק שלו דברים על פרשת "חיי שרה" וסיים בכותבו את הדברים הבאים:
"מול מנהגים אלה הנלמדים מרבקה יש הלכה אחרת מהלכות קידושין הנלמדת דווקא מראשית הפרשה. כשקונה אברהם את השדה הוא מעביר כסף לעפרון החתי ואומר "כסף השדה קח ממני". מזה לומדת הגמרא בקידושין שאשה נקנית בכסף שנאמר "כי יקח איש". ההלכה הזו שאיש "קונה" אישה, ואיש "מקדש" אשה ולא אשה קונה ולא אשה מקדשת היא אחת ההלכות המעוררות כעס עמוק בלבם של צעירים וצעירות האמונים על מערכת של שיוויון והדדיות בחיים. מעבר לצד הפורמלי והטכסי יש גם השלכה מאד קשה. איש המקדש אשה הופך אותה לשלו באופן בלעדי. אשה שאינה מקדשת איש אינה הופכת אותו לבלעדי. נכון שרבינו גרשום קבע בחרם את איסור הביגמיה אך כשאיש בוגד באשתו ומוליד ילד מאשה אחרת - הילד אינו ממזר. במוסר חברתי חוסר הסימטריה הזו איננו הגיוני, אך זו ההלכה. מה עושים? בחוגים שאינם פועלים על פי כללי ההלכה פשוט משנים את כללי המשחק. האשה מקדשת את האיש במקביל. איך יתמודדו עם התביעה המוסרית הזו אנשים הנאמנים להלכה? כנראה שרק פתרון מסוג "חרם רבינו גרשום" יוכל לפתור את הדילמה. תקנה חדשה של חכמים שתקבע שהאשה מקדשת את האיש והופכת אותו למקודש אליה, ורק אליה. תקנה כזו נמצאת בידי החכמים כמו שכל הקידושין נמצאים בידיהם: "כל המקדש על דעת חכמים מקדש, וזהו שאנו אומרים: "כדת משה וישראל"."
צעד אמיץ מצד בני לאו להזכיר את העוולה, אחת מיני רבות בהלכה הדתית, בה האישה פאסיבית לכל אורך הטקס. הרב לאו מבכה את חוסר השוויון, בהלכה הדתית, בין הגבר לאישה בטקס הנישואין ובחיי הנישואין. מיד כאשר הציע את הצעתו לתיקון הלכתי קיבל מטח של ביקורות ויש אף כאלה שהתייחסו לדבריו כהלכה פסוקה והוא נאלץ לחזור ולהסביר את דבריו שהיו רק קריאה לפסיקה כזו ושאין בכוחו לפסוק הלכה, רק בתקנת "חכמים", ואני שואל "חכמים" אלף, בית או גימל?...
הדבר מזכיר את מה שכתוב בקידושין, ז', ע"א: 
"בעי (שאל) רבא: הֵילָךְ מָנֶה וְאֶקְּדֵשּ אֲנִי לְךָ, מַהוּ?  (מהו הדין במקרה בו האשה נותנת 100 זוז ואומרת אני מקודשת לך (? אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: מקודשת".
כבר בתלמוד מועלית השאלה של אישה מקדשת איש, ומר זוטרא מביא מפיו של רב פפא הלכה האומרת שבמקרה כזה יש קידושין. זוטרא לא היה זוטר כלל אלא ראש ישיבת פומבדיתא, אמורא מהדור השישי, שציטט את רב פפא, אמורא דור רביעי שהיה גם הוא ראש ישיבה, ותלמידם של אביי ורבא. אבל הטוקבקים בעיתונות העיראקית התחילו, כך גם פרסומים באתרים הבבליים של אותה תקופה, והביקורת הובילה לשאלה שנשאל מר זוטרא, בלשון חופשית: היעלה על הדעת משהו הפוך להלכה? ובסופו של דבר הוא נכנע וענה
"מי סברת דאמרה ליה אגב? הכא באדם חשוב עסקינן, דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה - גמרה ומקניא ליה נפשה."
בתרגום חופשי: לא באמת התכוונתי, דברי הוצאו מהקשרם, מה חשבתם שאני מתיר את הפריצות הזאת שאישה מקדשת איש באמירה ובנתינה, עוד רגע תחשבו שאני מצביע מרצ..., למעשה התכוונתי שמדובר בנתינת הכסף לאדם חשוב שרגיל לקבל מתנות והאישה נהנית מהנתינה ולכן זה כאילו הוא נתן לה, היא קיבלה הנאה מהנתינה ובתמורה היא נותנת לו את עצמה, וחוץ מזה אל תדאגו אני הצבעתי לאח...
כל זה נאמר בבדיחותא, אין פה אנלוגיה פשוטה. בני לאו עשה מעשה אמיץ מאד. רק צעדים מעין אלו יקדמו את ההלכה הדתית כך שתתאים יותר להקשרים התרבותיים והחברתיים העכשוויים. כך ההלכה עבדה תמיד, על ידי התאמה למציאות. אבל הנושא של חופה וקידושין היה יותר מדי זמן טאבו שלא מערערים עליו. השאלה הזו של האישה שמדברת בקידושין נדונה מתקופת התלמוד ועד היום. וברור כי הלכתית זהו איסור. הנה שתי דוגמאות: הראשונה מהרמב"ם, בהלכות אישות
"נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ, הֲרֵינִי מְקֻדֶּשֶׁת לָךְ, הֲרֵי אֲנִי לָךְ לְאִשָּׁה, וּבְכָל לָשׁוֹן הַקְנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת; וְכֵן אִם נָתְנָה הִיא לוֹ, וְאָמַר הוּא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נָתַן הוּא, וְאָמְרָה הִיא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק".
והשנייה מפוסקים בני זמננו שעל פיהם מנחים רבנים מסדרי חופה וקידושין. כך למשל מצוטט, הרב אליהו חיים בר שלום בעל "משפט הכתובה" (1994), בחוברת להנחיית מסדרי קידושין, כי בין חובותיו של הרב מסדר הקידושין: "להשגיח שהכלה לא תאמר כלום". כלומר, לרב מסדר הקידושין יש היום תפקיד מעשי בהשתקת האישה בטקס.
אך המציאות בטקסים אורתודוקסיים היא שהכלות, אפילו הדתיות שביניהן, עומדות על זכותן להביע באופן ווקאלי את רצונן להיכנס לשותפות ולברית עם בן זוגן. בדרך כלל, אם חו"ח זה קורה, מסדר הקידושין מאפשר לאישה לומר מה שהיא רוצה רק לאחר שבירת הכוס, כלומר בתום הטקס. והיום כבר יש התקדמות נוספת וכבר שמעתי על רב ידוע, המכהן כרב יישוב גדול בשרון, שמאפשר לאשה "לתת מתנה" לבן זוגה, בלא אומר, כחלק מהקידושין. הרבנות יכולה למצוא עילה בדבר כזה בפסילת הרב מלחתן, יתירה מכך, הקידושין עצמם יכולים להיות מופקעים.

הקריאה של הרב בני לאו היא אם כן חשובה ואמיצה, ומאפשרת פתח לדיון ציבורי ואני מקווה גם לבירור הלכתי אמיתי. אך חשוב לומר שלחילוניים אין חובה להיות כפופים לגחמות של ההלכה הדתית. יש גם הלכה חילונית ביהדות. ההלכה החילונית רואה בהלכה הדתית מקור השראה, אך לא חובה. חשוב לדעת ולעיין בחוכמת הדורות של מאות ואלפי שנות הלכה דתית, ואולם חייבים לבור את המוץ מן התבן. במקרה של טקס הנישואין הקו האדום מבחינת ההלכה החילונית הוא שאין לאפשר בשום פנים ואופן את הפאסיביות של האישה, היא חייבת להיות חלק אקטיבי בטקס המבטא את הסכמתה המודעת לחיי השותפות עם בן זוגה ולכן, יש חובה בקידושין הדדיים, זה לא היתר לעשות כן, אלא חובה. ללא קידושין הדדיים לא יהיה טקס יהודי-חילוני ברוח הומניסטית. לכן הלכתית חובה שאישה תקדש איש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה