יום שבת, 5 באוגוסט 2006

מלחמת החופש הגדול

האשליה שנוכל להביס את חיזבאללה באמצעות כמה התקפות אוויריות, נגוזה. האשליה שנוכל לאלץ את לבנון לטפל בארגון טרור הפועל משטחה, נגוזה גם כן. כעת, התקווה היחידה שנותרה היא הקהילה הבינלאומית שאמורה לסייע בהשתלטות על הדרום ולשקם את לבנון. והנה התבשרנו כי הערב מתכנסת מועצת הבטחון של האו"ם ויש הסכמה על נוסח בין צרפת לארה"ב. יש בזה יסוד של תקווה להתחלת הסיום של המלחמה. הדדליין של המלחמה תלוי בעיקר ביכולת של העורף לספוג אבידות והפסדים כלכליים. כרגע החברה הישראלית ברובה מאוחדת סביב המלחמה ומוכנה לספוג את האבידות, אבל אסור לשכוח שזו "מלחמת החופש הגדול". באחד בספטמבר אמורים לחזור ללימודים כל ילדי ישראל, זה אחד הגורמים החשובים ביותר בקרוב קיצה של המלחמה. ולא לשכוח שצריך שבועיים קודם לקנות קלמרים, יומנים ועטיפות למחברות, הקניות האלה הן אייטם חשוב בחדשות. לכן הצלצול להפסקה, עד המערכה הבאה, הוא החמישה עשר באוגוסט, לכל היותר עשרים באוגוסט ונקווה שקודם.
אני עדיין חושב שהמלחמה הייתה חשובה, הכרחית ונחוצה. אבל אסור לשכוח שאחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו מאבדים במלחמה הזו זה את הצלם. לא רק ערך חיי אדם הפך למרמס, אלא גם האמונה כי האדם במרכז, כלומר, ההומניזם, סופג מכה קשה. מי ששילם את עיקר המחיר במלחמה הזו הם אזרחים תמימים משני הצדדים. אנחנו מצידנו "התמזגנו במרחב", והתנהגנו כמוהם. הריסון שהפגנו גרם למות מאות אזרחים בלבד, במקום עשרות אלפים. לא משנה כמה שנספר לעצמנו כמה צודקים היינו, משהו בנו, בזהות העצמית שלנו הולך ומשתנה, הישראליות הולכת ומקבלת פנים נוספות, או אולי בעצם מבליטה פן שכבר היה קיים בה מזמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה