יום שני, 29 בדצמבר 2008

אצלנו לא מחלקים סוכריות - על המבצע בעזה

עצב נוראי בליבי על ההפצצה, על מאות ההרוגים ואלפי הפצועים. על האסון ההומניטרי הכבד שאנחנו גורמים לשכנינו ברצועת עזה. חששתי כל השנים שרגע כזה יגיע שבו נפציץ בעזה, והרגע הזה הגיע. יחד עם זאת, אני חושב שזה היה בלתי נמנע ואין אפשרות אחרת. יש בחירה מודעת, דמוקרטית, של התושבים ברצועת עזה, בשלטון טרור. שלטון שלא רק שאינו מוכן להכיר בזכותנו להתקיים, אלא גם חוטף חיילים, שולח מחבלים מתאבדים ויורה טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית. יש אחריות לא רק לשלטון הזה, אלא גם למי שהעלה אותו וגם למי שממשיך לתמוך בו, כלומר לאזרחי עזה. גם לאחר שנסוגנו מעזה וגם לאחר שפרקנו את ההתנחלויות שהיו שם, זה לא הספיק לחמאס. גם לא ההבטחה למדינה פלשתינית עצמאית. הם היו חייבים להמשיך בפעולות הטרור. המסקנה ברורה: האג'נדה של שלטון החמאס אינה חתירה לשלום אלא הקרבת פלשתינים על מזבח האידיאה של מדינה איסלאמית שתפרק את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית.
הדבר הזה יצר אצל רבים תחושה שאין יותר עם מי לדבר, והדבר הכי טוב שאפשר להגיע אליו הוא סוג של רגיעה מזויפת, או הפסקת אש זמנית. אין שום אפשרות שמדינה ריבונית תאפשר לאורך זמן קיומה של ישות שאומרת באופן פומבי, ופועלת באופן פומבי, להריגת אזרחיה של מדינה שכנה. במקרה הזה מדינת ישראל יצאה למבצע שמטרתו ברורה - להפסיק את האש על תושבי הדרום. למען גילוי נאות, בין התושבים האלה נמנים גם הסבים של בני הקט, שגרים מול חן יונס.
אני חושב שהתחושה הזו של עצב, ושל אובדן התקווה מבטאת תחושה אצל רבים בחברה הישראלית.
אבל הייאוש לא מוביל אותנו לשמוח לאיד. אצלנו לא מחלקים סוכריות. אנחנו מבינים שהפלשתינים הם שותפינו לאותה הדירה ונצטרך למצוא את הדרך לחיות יחד. עכשיו נותר רק לקוות שהפלשתינים יתעשתו ויבחרו באופציה השפויה של הדו קיום. אנחנו עושים הכל שזה יקרה, אבל במצב הנוכחי, אין לי שום ציפייה שזה יקרה.
במקביל ישנם קולות אחרים גם בחברה הישראלית וגם אצל הפלסטינים, קולות מחאה שאינם מבוטאים. חשוב מאד להביא אותם גם אם איני מסכים איתם, אני זוכר את עצמי באותו המצב כאשר הפגנתי ונלחמתי נגד מלחמת לבנון הראשונה והייתי במיעוט. חשוב להקשיב לקולות האלה גם אם לא מסכימים איתם, אסור להשתיק אותם. לכן אני מביא קטע וידאו מתוך אתר הטלוויזיה החברתית שכנראה לא תראו ברשתות טלוויזיה בארץ.
לצפייה ליחצו על פליי

יום שני, 22 בדצמבר 2008

חנוכה תשס"ט בגן - סוציאליזציה לדתיות, פגאניות, מיליטאריזם ושוביניזם

כבר נאמר שאת החינוך העיקרי ליהדות עושות הגננות. התפיסה שלי אומרת כי דברים שעושים בטקס משקפים את הדברים שאנחנו מאמינים בהם. ולכן היה חשוב לי לראות מה הם הערכים המשתקפים במסיבת חנוכה בגן קדם החובה הממלכתי,של ילדי הקט, בן הארבע, פה בתמונה משמאל מתכונן בהתרגשות לתחילת המסיבה.
בטקס עצמו הערך המרכזי הוא על חנוכה כחג תיאולוגי - הדגש העיקרי והחשוב ביותר הוא הנס בכל איזכור של החג. למשל, על הראש הם חבשו כתר נייר עם המילים "נס גדולה היה פה" ובכל אמירה וברכה הוזכר הנס, מטרת ההתכנסות והחגיגה היא בעצם הנס. כלומר, מחנכים את הילדים הקטנים לסמוך על כוחות מחוץ לטבע שיסדרו את המציאות לטובתם.
זהו גם סילוף היסטורי, שהרי ידוע שהסיפור על הנס הופיע רק מאות שנים לאחר האירוע ההיסטורי, והנצחון ההיסטורי כלל לא סמך על הנס, אלא על הקרבה אישית וגבורה אנושית. עד כדי כך העניין של הנס חדר, שכאשר ביקש ילדי הקט שאספר לו את הסיפור, הוא החל לבכות כאשר לא הזכרתי את הנס מיד בתחילת הדברים ובמיוחד, לא הזכרתי את הסילוף ההיסטורי השני - שהמלחמה הייתה נגד היוונים, והרי ידוע, וכבר נכתב בתחילת ספר המקבים כי המלחמה הייתה ראשית לכל ביהודים המתייוונים ובתרבות ההלניסטית.
כמובן שהברכה על הנרות היא ברכה לאלוהים, הילד שמברך חייב ללבוש כיפה, וגם אבא שלו שמלווה אותו. הברכה היא "על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו".
הריתמיקאית שהנחתה את האירוע בצורה חיננית גם הפכה לרב ותיקנה תיקונים הלכתיים בהדלקת הנרות ואמרה: "מכיוון שזה נר ראשון, צריך גם ברכת שהחיינו. ילדים לשיר איתי - ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל הילדים שרו עימה.
אני שואל את עצמי מה ההבדל בין גן ממלכתי לבין גן של חב"ד או של ש"ס? אולי זה שהבנים והבנות יחד?. מעבר לזה הרגשתי שחסרה רק תמונה של הרבי מלובביץ', או של עובדיה יוסף על הקיר.
זה לא היה הסוף. הגיע הזמן גם לחנך את הילדים הרכים לתפקידי המין הראויים. היא קראה לכל הבנות: "גרציאלות בואו אלי", דבר שהצחיק מאד את בני הקט. חילקה להן מטפחות שקופות והן החלו בריקוד הבנות המסורתי.י
עד כאן הייתי אומר בסדר ודיינו, אבל לאחר מכן היא הזמינה את הבנים וחילקה להם מגינים וחרבות, והם החלו בריקוד מיליטאריסטי כוחני, עם רקיעות רגליים וקריאות קרב. חשבתי שחטפתי שבץ מוחי כאשר הגיע המכה הסופית הייתה אמורה לגאול אותי מיסוריי - הבנות החלו להסתובב סביב הבנים עם המטפחות, מה שהזכיר לי את מנהג שבע ההקפות בחתונה, ואת הפסוק מירמיהו: "נקבה תסובב גבר"...
כמובן שחנוכה זה גם חג האור. אבל איזה מין אור? כל הורה קיבל נר שהעביר במהלך שיר לילדו וכל הנרות הושמו על ידי הילדים על החנוכייה שצוירה על הרצפה בכשרון רב. בסופו של דבר היו כשלושים נרות על הרצפה, בחושך, מעין מדורת השבט הפגאנית.י
ואני שואל איפה האור כתקווה לעתיד, כמטאפורה לערכים חיוביים, האור ככמגרש ערכים שליליים. איפה "סורה חושך הלאה שחור"?, איפה השיר של המשורר זאב: "אנו נושאים לפידים". מה כן היה? - היה "מעוז צור", והיה חשוב לה שהילדים ישימו לב למילים המדויקות. מה נאמר שם? "לעת תכין מטבח, מצר המנבח", ובעברית פשוטה - אלוהים יטבח בכל אויב שינבח עלינו. איזה כיף ושמחת חיים לילדים...
בני הקט קינח כמובן בסופגניה וחצי ענקית, עם ריבה תעשייתית וטונה אבקת סוכר. חזרנו הביתה גאים, שמחים, מותשים, מזועזעים ומרוצים.

יום שישי, 19 בדצמבר 2008

נפגעות עמותת אפרת

בכנס של תמורה - רבנות חילונית והמרכז לאתיקה במשכנות שאננים במושב שעסק בתכנון המשפחה, טען הד"ר אלי שוסהיים, מנהל עמותת אפרת, כי בכל המקרים שבהן טיפלה העמותה היו מקרים מוצלחים שהובילו לאושר ועושר, וכי הוא איש מדע שמסתמך רק על הגיון ומבקש שיבדקו אותו ואדרבא, שיביאו נתונים סותרים. אני פונה לכל מי שיודע אחרת להעביר אלי את המקרים שמראים אחרת אם יש, על מנת לפרסמם. הסיבה לכך פשוטה, האמונה שלי כרב חילוני היא שהפלות חייבות להיעשות אך ורק במקרים קשים וקיצוניים, אבל זכותה של האשה על גופה ושיקול דעתה הם החשובים בפניה לועדת ההפלות. עמותת אפרת המעודדת נשים ללדת בכל מצב ובכל מקרה ללא שום התחשבות במצבן, עוסקת לטעמי בתעמולה מהסוג הנחות ביותר שמוביל ליצירת רגשות אשם אצל נשים צעירות שהרו ללא שום רצון ללדת, שהחליטו לעשות הפלה וחזרו בהן מפחד שעשו משהו נורא. כל מי שמכיר/ה נשים שנפגעו מהתעמולה הזו אנא פנו אלי.

יום רביעי, 17 בדצמבר 2008

שאלת רב: ילדי כהן וגרושה

א' שלום, תודה על שאלתך "יש לי בן זוג שהוא כהן ואני רוצה להביא ילדים לעולם האם אפשר שהילדים יהיו כשרים?"
תשובה: כשרות על פי ההלכה הדתית הוא מערכת כללים שחלה על מיני מזונות ולא על בני אדם, אין דבר כזה בן אדם כשר או לא כשר. אם כי אני מבין שאת מתכוונת בהשאלה לכך שאת חוששת ממעמדם ההלכתי הדתי של ילדים שאת רוצה להביא. ראשית אביא את עמדת ההלכה החילונית שאומרת כי כל קשר זוגי של שני אנשי הפנויים מבחינה רגשית, חוקית ומוסרית הוא חיובי, רצוי ואף "כשר". ילדים הבאים לעולם כתוצאה מקשר כזה הם יהודים מצוינים לכל דבר, תלוי בחינוך ובזהות שאתם בניתם להם והם לעצמם. עמדת ההלכה הדתית היא שונה, ילדים של כהן וגרושה, הם "חללים" המשמעות היא שילדה חללה אסורה לחיתון עם כהן, וילד חלל פשוט אינו כהן. הפרוש של חלל הוא: "צאצא לכהנים שנתחלל ממעמדו ואינו נחשב לכהן". אבל, וזה מה שחשוב לענייננו, חלל הוא ישראל לכל דבר ועניין, ואין עליו שום איסורים אחרים מלבד אלה שציינתי קודם. לכן, אם אין לכם חשיבות מיוחדת בשימור השושלת הכהנית של בן זוגך, ואם אינך חוששת שהוא עצמו לא יוכל לשרת בבית המקדש כל עוד הוא חי עימך, אין שום בעיה שתהיו בקשר זוגי ותביאו ילדים. כל עוד אינכם בקשר זוגי עם מישהו אחר.

יום חמישי, 11 בדצמבר 2008

מי אמר: במלה בעל יש משמעות של עבודה זרה

ובכן התשובה היא בן גוריון. כבר ב 1953 הוא כותב מכתב לשר האוצר שנוסחו: "לשר האוצר, חתמתי היום על "הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת ניכויי המס. בהצהרה, בסעיף 4 נאמר שם בעלי/אשתי. לדעתי יש להגיד אישי/אשתי. במלה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האישה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא: והיה ביום ההוא-תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב' 18). בכבוד רב, ד. בן גוריון".
למי שלא מאמין, אני מצרף כאן את המקור שהגיע אלי במייל, ליחצו על התמונה משמאל להגדילה ולקרוא את המכתב. ויש עדויות נוספות לכך שבן גוריון היה פמיניסט בגישתו.
גם זוגתי ואני, מרגע שהחלטנו על מיסוד הקשר ביננו, החלטנו לא להשתמש במלה "בעל". אני ממליץ על כך גם לכל הזוגות שאני משיא. הכתובה האורתודוקסית שכולה ביטוי לאדנות, היא שטר של קניין על מהותה של האשה. שטר הקניין ועשיית הקניין בטקסי החתונה היום ומובילה להמשגה של בעלות. וזאת למרות שההלכה מתנגדת לקניין על גוף ואין אפשרות לקניין אנושי, גם לא בהלכה הדתית.
כל אדם בר דעת היום, לא יכול לעשות שימוש במלה בעל משום שבעלים יש רק לחפצים ורכוש, או להבדיל לחיות בית. האמונה שלי אומרת כי מילים קובעות מציאות ולכן יש לשרש את המלה "בעל" בקשר הזוגי. קשה בעברית למצוא מלה אחרת, ואנחנו נותרים בלית ברירה עם אישי/אישתי, בן זוגי/זוגתי, ובמקרה שלי "זוגתי שתחיה".

יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

כנס ההסמכה השני לרבנים חילוניים דצמבר 2008



גיליון חדש ליהדות חופשית


כתב העת "יהדות חופשית" שהתפרסם במשך כעשור והפסיק את הופעתו לפני כחמש שנים, חוזר במתכונת מקוונת. תוכלו למצוא באתר מאמרים מכל גיליונות העבר מסודרים על פי תאריכים ועל פי אינדקס מחברים ונושאים. אני גאה להיות שותף לניהול האתר ואני מזמין אתכם להיכנס ולקרוא בגיליון החדש.

יום שני, 24 בנובמבר 2008

שאלת רב: האם ניתן לעשות טקס גיור לתינוק

י' שלום, תודה על שאלתך לגבי טקס גיור לתינוק.

תשובה: הגיור בכלל, והגיור החילוני בפרט, הינו גיור שנעשה מרצון, כלומר האדם שמכריז על עצמו – "רוצה אני", ומתחייב בפני עצמו להוספת הזהות היהודית למגוון זהויותיו. לא רק זאת, הוא גם כולל לימוד והבנה מינימאליים של התרבות היהודית. מכיוון שלתינוק בן יומו אין עדיין רצון משלו, וודאי שאינו יכול לעסוק בלימוד, אין אפשרות "לגיירו" במובן של "הטבלתו" ליהדות. מה שאנחנו עושים לרך הנולד, או לילד מאומץ, הינו טקס של "קבלת פנים", "קריאת שם", "ברית מלים", "ברית - מלה של כבוד", בטקס מהסוג הזה, הנעשה במשפחה המגדירה עצמה כמשפחה יהודית, יש אלמנטים מתוך התרבות היהודית. ולכן התינוק משויך באופן מובן מאליו לעדת ישראל ולתרבות היהודית, אין זה גורע מזכותו בבא היום ללמוד ולבחור לעצמו את זהותו.

יום שישי, 7 בנובמבר 2008

שאלת רב: מהי הלכה חילונית

נעמה שלום, תודה על הביקור בבלוגנרדי ועל שאלתך: "בפסטיבל הקהל הייתי ברב שיח בהשתתפותך ועוררת את ענייני כשהשתמשת במושג "הלכה חילונית". לצערי לא הצלחתי לדבר איתך בסוף הפאנל ולכן אני שואלת כאן, "הלכה חילונית"?! זה נשמע לי קצת סותר... אשמח לתגובתך או להפניות לקריאה בנושא.
תשובה:
כרב חילוני אני מחויב לתת תשובות לאלו השואלים שאלות לגבי ההתנהלות בחייהם האישיים ולכן אני משתמש במושג שמוכר לכולם:"הלכה". אבל הלכה חילונית. היא באה מלשון הליכה: תהליך, תמורה מתמדת, בהתאם לצרכים ולנסיבות המשתנות. הרב החילוני אינו פוסק פסיקה בבחינת "כזה ראה וקדש", אלא מאפשר, כלומר, ממליץ על הלכות חיים ונותן כלים לבחירה בדרך המתאימה לאדם, "כזה ראה וחשוב".
ההלכה הדתית היא כיום שלילית בעיקרה, הלכה של איסורים, חומרות, הקפדות, הגבלות ומניעות. היא גם מבוססת על אמונות וערכים הנוגדות את התפישות של היהדות החילונית-הומניסטית. האחרונה מבוססת על תפיסת האדם במרכז. מאחר ואין הלכה חילונית מגובשת מוטלת עלינו, כרבנים חילוניים, המלאכה ליצור כזו. הלכה של היתר, של איפשור, של סיוע, של הקלה, הכוונה, הדרכה ויידוע. התשובות הניתנות בזהירות ובתשומת לב, ניתנות מתוך התבססות על סולם הערכים ההומניסטי החילוני מצד אחד, ועל ידע מעמיק בתרבות ישראל והעמים מצד שני. המטרה של ההלכה החילונית היא לסייע לאדם החילוני היום, במדינת ישראל, לחיות חיי משמעות בתוך התרבות היהודית. ומטרה נוספת היא להביא למיצוי המירב מהחיים, ולמירב האושר לבני אדם.
דוגמאות מספר להלכה חילונית ניתן למצוא במקומות הבאים (רשימה חלקית ביותר ולא לפי הסדר):

שאלת רב: האם יש תהליך מהיר לגיור בשביל שנוכל להינשא

ז' שלום, תודה על הביקור בבלוגנרדי ועל שאלתך: "אני בת 25, עליתי לארץ בגיל 7. לפני כחודש בן זוגי, מזה כשנתיים, הציע לי להינשא לו. כמובן ששמחתי ומיד התחלתי בהכנות. באחד הימים הוא שאל אם אימי יהודיה על מנת שנוכל להתחתן כדין. אני אף פעם לא שאלתי את אימי כי לא יחסתי חשיבות לכך. עכשיו גיליתי שאכן אמי לא רשומה כיהודיה. השאלה שלי היא העם יש תהליך מהיר על מנת שאני אוכל להתגייר משום שיש לי כבר תאריך לחתונה, בעוד כחצי שנה. היות שגדלתי והתחנכתי על פי הדת היהודית אני מאוד רוצה לדעת אם יש הליך מהיר יותר להשלמת כל התהליך על מנת שאוכל להינשא בתאריך שקבענו"
תשובה:
לצערי, אין קיצור תהליכים בגיור אורתודוכסי מטעם מדינת ישראל. ולכן אם אינך רשומה כיהודיה ואינך יכולה להוכיח את יהדותך ברבנות, לא תוכלי להירשם כנשואה "כדין". על מנת להינשא בישראל בטקס אורתודוקסי מטעם הרבנות הראשית שיוכר לצורך רישום נישואין במדינת ישראל את חייבת לעבור גיור דתי, תהליך ארוך ומורכב שידרוש הרבה יותר מחצי שנה.
תהליכי גיור דתיים נוספים, קצרים יותר מונהגים על ידי התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמים), והתנועה המסורתית (קונסרבטיביים) והם מוכרים על ידי המדינה במונח שנקרא "גיור קפיצה" שמשמעותו, לימוד בארץ, "קפיצה" לחו"ל לקבל את התעודה מקהילה מוכרת, וחזרה לארץ. משרד הפנים מחויב להכיר בגיור כזה לפי הוראת בג"ץ. אבל, לא בטוח שגיור כזה יוכר לצורך נשואין. אם תרצי לשמוע פרטים, פני אל התנועות האלה.
דרך נוספת על מנת להיות מוכרת כנשואה במשרד הפנים היא הבאת תעודת נישואין ממדינה זרה – נישואין אזרחיים - בדרך כלל בקפריסין, אבל אפשר גם במיקרונזיה...
בניגוד לתפיסה הדתית, אינני חושב שזהותו של אדם נקבעת על ידי הרבנות, המדינה או כל גורם ממסדי אחר. זהותו של אדם נקבעת על ידו בבחירה. את בוחרת לחיות בארץ, את התחנכת כיהודיה, לפי השקפתך מקיימת אורח חיים יהודי, מצהירה על עצמך כיהודיה ורוצה בטקס נישואין יהודי. עבורי זה מספיק לחלוטין כדי להוכיח את יהדותך.
ההלכה החילונית מאפשרת לאדם להינשא על פי תפיסתו את היהדות מבלי להיזקק לממסד, אפשר לקיים טקס נישואין יהודי-חילוני, בלי הכרת הממסד. זוגתי ואני, למרות שיכולנו להינשא ברבנות, או בנישואין אזרחיים בחו"ל בחרנו לא לעשות כן ואנחנו חיים כ"ידועים בציבור". יש לנו את אותן זכויות כמו לזוג נשוי במדינת ישראל, מלבד זה שאנחנו רשומים כרווקים בתעודת הזהות. יש אפשרות לקיים טקס יהודי-חילוני מבלי להיות רשום כנשוי במשרד הפנים.
ועכשיו את צריכה לשאול את עצמך כמה שאלות:
1. היא האם חשוב לך להיות מוכרת על ידי המדינה כנשואה, ולמה?
2. האם חשובה לך הכרת הממסד הרבני האורתודוקסי, ולמה?
3. האם את יהודיה דתית או חילונית?
4. מה חשוב לך לבטא בטקס הנישואין שלך?
בהצלחה בכל בחירה שתעשי ומזל טוב לרגל נישואייך הקרבים.

יום ראשון, 12 באוקטובר 2008

הזמנה לאירועי יהדות בחול המועד סוכות

בחול המועד סוכות יש שני אירועים שאני מארגן בפסטיבלי יהדות, בנושא טקסי נישואין בישראל היום. בפעם הראשונה ניתנת במה משותפת לנציגי הזרמים היהודיים בישראל, המקיימים טקסי נישואין, להציג את הגישות השונות, את הדומה. בפעם הראשונה ניתנת לגיטימציה לרבנות החילונית לעמוד לצד הזרמים האחרים ביהדות ולהציג את האידאולוגיה בנושא נישואין כשווה בין שווים. אז מי שלא טס לחו"ל, נסע לחופש או הלך לפסטיבל אחר מיני רבים, מוזמן להגיע.
הארוע הראשון בפסטיבל הקהל, בסמינר אפעל, 15.10 יום ד', בשעה 17:00 באולם בית חומה באפעל - רב שיח בהנחיית אברי גלעד: "טקסי נישואין בישראל היום – שמרנות מול שינוי,
4 רבנים/ות - 4 גישות".
משתתפים: הרב נרדי גרין (אתר טקסים, הזרם החילוני-הומניסטי);
הרב עו"ד גלעד קריב (התנועה ליהדות מתקדמת, הזרם הרפורמי);
הרבה תמר אלעד-אפלבום (התנועה המסורתית, הזרם הקונסרבטיבי);
הרב ד"ר שאול פרבר (מכון עיתים, הזרם האורתודוקסי).
הארוע השני מתקיים במהלכו של פסטיבל חדש שנקרא "שערייך", בירושלים. הפסטיבל מאורגן על ידי "מליץ" ומתרחש בכמה מקומות בעת ובעונה אחת. הארוע שאותו אני מארגן מתקיים ב 16.10 יום ה' בשעה 18:00 בהיכל שלמה, ברחוב המלך ג'ורג' 58 ירושלים באולם המרכזי. הארוע הוא רב שיח בהנחיית אסתי זקהיים, שחקנית הקולנוע הידועה, ונושאו: התחדשות ומסורת בטקסי הנישואין, בישראל היום - 4 רבנים/ות - 4 גישות.
משתתפים: הרב נרדי גרין - מנהל אתר טקסים, הזרם החילוני-הומניסטי;
הרב עדה זבידוב - התנועה ליהדות מתקדמת, הזרם הרפורמי;
הרב ד"ר גיל נתיב - התנועה המסורתית, הזרם הקונסרבטיבי;
הרב בניהו ברונר ראש מיזם הנישואין של רבני צוהר, הזרם האורתודוקסי.

יום שני, 6 באוקטובר 2008

צום ביום כיפור

בני הקט בן הארבע חזר מהגן ושאל אותי: "אבא, נכון שלמי שיש בר מצווה ביום כיפור אסור לו לאכול?". הוא התכוון לכך שהוא למד בגן שאת מצוות הצום מתחילים מגיל 13. עניתי לו שנכון, אבל, אנחנו יהודים חילוניים ולכן אנחנו לא צמים. אז הוא אמר לי: "אבל אבא, אני צמא כל יום, גם ביום כיפור"...

יום רביעי, 24 בספטמבר 2008

שנה טובה תשס"ט

בפרוס עלינו שנת תשס"ט נקווה שזו תהיה שנה טובה, מלאה כרימון, הרבה שמחה, אהבה, אחווה, ידידות, שלום, מתק, אוכל טוב, הרבה גאדג'טים, יושרה, אמינות, מוסר, פרנסה, מימוש, משפחה, שמחות, צאצאים לרב, מוסיקה, מילים ומשמעות.

יום שני, 21 ביולי 2008

הצעה להלכה חדשה בנושא פדיון שבויים "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן"

מחיר קבלת שתי הגופות של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שנחטפו ומידע לא רלוונטי על רון ארד, היה כבד ביותר: 5 אסירים חיים, בינהם רוצח מתועב ו-185 גופות. התשלום הוא קשה עוד יותר בשל הנסיבות לטווח הקצר ולטווח הארוך. בטווח הקצר חיזבאללה ממנף את עסקת חילופי השבויים על מנת לחזק את שליטתו בלבנון ועל מנת לזרוע דמורליזציה בחברה הישראלית. אבל, חמור מכך, בטווח הארוך מתקבעים כללי משחק לרעת מדינת ישראל. יש לזכור שהמחיר אינו גבוה בהרבה ממה שנקבע עד היום, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו משחררים אסירים חיים תמורת גופות, וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו משלמים מחיר גבוה מדי.
בתרבות היהודית ישנו כלל שנקבע בתלמוד לגבי פדיון שבויים שזוהי "מצווה רבה". אבל ההסתייגות לכלל זה מצויה הרבה לפני כן כבר במשנה: "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". והרמב"ם מפרש מהו תיקון עולם: "שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". כלומר, ככל שנשלם מחיר כבד יותר על שבויים, כך תגבר המוטיבציה של האויב לשבות יותר מחיילינו על מנת לסחור בהם. יוצא מכך שתשלום מחירים מגביר את המוטיבציה לחטיפות ומסכן את בטחון החיילים והאזרחים בצורה הולכת וגוברת. חז"ל, הרמב"ם והפסיקה ההלכתית לאחר מכן הניחו יסודות לשיקול הדעת שיש לקיים בחילופי שבויים, לאור הכלל שמצוות פדיון שבויים היא דבר חשוב ולאור ההסתייגות שיש לשקול את המחירים, יש לקבוע הלכה חדשה בנושא פדיון שבויים שתתאים לנסיבות ימינו.
שינוי כללי המשחק החל במלחמת לבנון השניה כאשר יצאנו למלחמה כדי להשיב את השבויים. בניגוד למלחמות קודמות, היציאה למלחמה נראתה לי דבר מתחייב, למרות הביצוע הכושל. היום ברור לכולי עלמא שמדינת ישראל לא תעמוד מנגד כאשר משטחה של מדינה ריבונית שכנה יוצאות התקפות על חיילים ואזרחים. כעת צריך לחשוב מחדש גם על כללי חילופי השבויים:
1. פדיון שבויים חיים ערך עליון - במידה וידוע ששבוי חי מצוי בידי האויב ויש סיכוי לפדותו, יש לנהל מו"מ ולעשות את כל המאמצים על מנת לשחררו. הדבר נובע מהערך ההומניסטי החשוב ביותר – ערך חיי אדם ומהמצווה החשובה של פדיון שבויים.
2. רגשות הן שיקול משני - לא ניתן להפלות בין רגשות. במקרים מעין אלו יש רגשות בעד ונגד. רגשות של המשפחה שיקיריה נשבו, שווים בעוצמתם למשפחה שיקיריה נרצחו על ידי רוצח שעתיד להשתחרר. כלומר, במו"מ על חילופי שבויים, רגשות המשפחות המעורבות צריכים להיות שיקול משני. יתירה מכך קמפיינים תקשורתיים ושתדלנות מלבים את הרגשות ונוטים להשפיע על המחיר שמשלמים, האפשרות הזו אינה נתונה בידי כל אחד, כלומר למי שיש לובי יש סיכוי גדול יותר לחזור, וגם סיכוי שישלמו עליו מחיר גבוה יותר.
3. החלפה של שבויים חיים בחיים, וגופות תמורת גופות - ערכן של גופות פּחוּת מערכם של אנשים חיים. אין משחררים רוצחים או אסירים חיים תמורת גופות.
4. מהו אות חיים – חייל שנפל בשבי, ייחשב לחי, רק לאחר קבלת אות חיים משוביו, או מידע מודיעיני אמין, ובכל מקרה עם התארכות תקופת שביו חייבים לקבל אות חיים משוביו על מנת לוודא זאת.
5. משא ומתן לחילופי שבויים – יתקיים רק לאחר קבלת אות חיים מהשבויים. במידה ואין אות חיים ובמידה ויש מידע אמין וודאי לגבי מות, יש להתחיל מיידית בהליך הכרזה על השבוי כחלל.
6. לא משלמים על מידע – השובים מחויבים למסירת מידע על פי אמנת ז'נבה השלישית המחייבת את הכוח השובה להתייחס אל שבוי המלחמה באופן אנושי, אוסרת לענותו נפשית או פיזית, מחייבת את שוביו לדאוג לצרכיו (מזון, ביטחון, טיפול רפואי, הליך הוגן, תכתובת עם משפחתו), להודיע לרשויות המתאמות (כגון לצד שלישי או ניטרלי בסכסוך) על דבר שבייתו ולאפשר לו ביקור של נציגי הצלב האדום הבינלאומי. עם תום המלחמה יש לאפשר לשבוי המלחמה לשוב למדינתו.

על מנת לשנות את כללי המשחק יש לחנך את החיילים ואת הציבור בישראל כי במקביל לכך שבמידה ויפלו בשבי ייעשה כל מאמץ להצילם, ישנו גם הכלל המשנאי של: "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן". הדבר הנוסף הוא לתקן תקנות שיגבילו את קובעי המדיניות בבואם אל המו"מ. לא יהיה לקובעי המדיניות שיקול דעת לדוגמא, להחליף גופות תמורת אסירים חיים. כל זאת במטרה להקטין את אפשרות הסחיטה, ואת הפגיעות של החברה הישראלית לחטיפות וללקיחה בשבי.י
הכללים שהצעתי כאן לוקחים בחשבון את היסטוריה הקרובה של חילופי שבויים מבלי להתייחס למקרה ספציפי, כמו למשל לגלעד שליט, או לרון ארד. הם אינם פשוטים, ולא היה פשוט לנסחם משום שחלקם עומדים בסתירה לעמדה העממית, ולתקדימים שנקבעו על ידי כל הממשלות הקודמות, כי שבויים משחררים בכל מחיר. היא לא פשוטה במיוחד משום שהיא שמה את הקולקטיב הישראלי והיהודי מעל הפרט, דבר שנוגד לחלוטין את ההשקפה ההומניסטית שלי. ואולם במצב העניינים היום, אין מנוס משינוי בכללים.

יום שלישי, 10 ביוני 2008

שבועות במגן תשס"ח - דיווח מהחזית


למרות רוח הנכאים שפקדה את ישובי חבל אשכול לאחר הפצמ"ר שנחת על מפעל ניר-לט בניר עוז, שהרג חבר נירים. ולמרות כל הפרסומים בתקשורת, לפני החג ואחרי החג, שתיארו כיצד הקיבוצים באזור הפכו ל"קיבוצי רפאים". במגן, וגם בגבולות, ואני מניח שגם בקיבוצים אחרים באזור חגגו את שבועות כרגיל.
כמו בכל שנה זוגתי שתחיה ובני הקטן אורזים אותי, ואנחנו יורדים לסבים במגן על מנת לחוות את שבועות. בערב שבועות התכנס הקיבוץ על הדשא ברחבה המרכזית שלפני חדר האוכל. כל משפחה ואורחיה ישובים לשולחנות מכוסים במפות לבנות, הוגשה תקרובת עשירה של גבינות, פסטות, לחמים ולחמניות וברקע ניגן טריו ג'אז של שתי גיטרות וכינור מוזיקה בסגנון סטפאן גרפלי. בסוף הארוחה ויחד עם הקינוחים הוקרנה מצגת מתולדות הענפים שלא הצליחו בקבוץ מגן שהייתה משעשעת.
הילדים השתוללו על הבמה המרכזית, טיפסו על חבילות הקש הגדולות והתרוצצו על הדשא.
למחרת בבוקר, בחום של של 40 מעלות, התכנסו חלק מילדי הקיבוץ וילדי האורחים על מנת לראות הדגמה של קציר חיטים. בני הקט הלך עם סבא, והוא אפילו זכה לעלות על קומביין, ולראות לראשונה בחייו מהו קציר חיטים אמיתי בנגב. הם חזרו כעבור שעה אדומים ומזיעים וכך נחנו עד שעות הערב.
לקראת ערב הקבוץ התכנס שוב למסכת המרכזית של שבועות , על הדשא לפני חדר האוכל היו ראשית תערוכה של ביכורי הענפים השונים, תצוגת למחרת בבקר הוזמנו ילדי הקבוץ וילדי האורחים להדגמה של קציר חיטים על ידי קומביין. סבא לקח את בני הקט בחום הטרקטורים המסורתית, ולצידה תצוגת האופניים והקלנועיות..., אטרקציות ומשחקים לילדים כמו למשל, בריכת מים עם חכות ודגי קלקר. תירס חם, שוקו, ארטיקים, סוכריות ועוד מגדנים שאפילו לא הספקתי לראות.

המסכת עצמה כללה הנחייה מצוינת של צעירי הקבוץ, השתתפות בצער השכנים מנירים על מות חברם, ריקודים, הדגמה של תרגילי קראטה וקרב מגע, שירה ותחרות משיכת החבל המסורתית בין הענפים.
כבר לפני החג התקבלה הודעה מהבטחון שסוף השבוע יהיה רגוע ואכן כך היה. בסוף החג, בדרך חזרה מהמסכת אל בית הסבים, כבר נשמעו שני קסאמים שנפלו וצרורות של מקלעים כבדים.

יום חמישי, 5 ביוני 2008

שאלת רב: האם יש הלכה שאוסרת ללכת עם אישה מבוגרת ממני ב6-7 שנים

אלעד תודה על הביקור בבלוגנרדי ועל השאלה: "האם יש הלכה שאוסרת ללכת עם אישה מבוגרת ממני בסביבות 6 7 שנים?".
תשובה: בהלכה הדתית אין איסור מפורש על הפרש בגיל הנישאים, מותר להינשא על פי ההלכה הדתית לגברים ונשים מעל לגיל מצוות, בהנחה שהם פנויים ולא חלות עליהם מגבלות אחרות. הפרש גיל זה עניין של המלצה ושל נורמות חברתיות מקובלות, אך לא של פסיקה חד משמעית.
האיסור הוא אולי על "ללכת עם אישה". על פי ההלכה הדתית לקיים יחסי אישות עם אישה שאינה נשואה לך יכול להיחשב כעריות שהוא איסור חמור ביותר. לכן השאלה היא למה אתה מתכוון ב"ללכת".
במידה ואתה מתכוון לכך שאתה נישא לאשה פנויה, אין מגבלה על גילה.
מבחינת ההלכה החילונית, ההמלצה היא לקיים מערכת יחסים רק עם מי שאתה אוהב ומכבד, לשמור על הגינות והדדיות ביחסים, בכל הפרש גילאים שלא יהיה.

יום שני, 26 במאי 2008

יעקב מלכין אצל לונדון וקירשנבאום על ספרו של ריצ'רד דוקינס

וידאו של ראיון עם פרופסור יעקב מלכין בתכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10, 25 במאי 2008. הראיון הוא לרגל תרגומו לעברית של הספר רב המכר: "יש אלוהים? - האשליה הגדולה של הדת", מאת ריצ'רד דוקינס. הספר יצא לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות, בתרגומה של עדי מרקוזה-הס. משום מה הכותרת של הספר באנגלית היא אחרת: The God Delusion, וניתן לתרגמה גם כ "אשליית האלוהים".י ביוטיוב תמצאו מעל 3000 קליפים תחת שמו של ריצ'רד דוקינס אם תרצו לראות את דוקינס עצמו.

יום שלישי, 6 במאי 2008

תפילה חילונית לשלום המדינה

במאמרו של יאיר שלג, מתואר המחקר של יואל רפל על סיפורה של התפילה למען שלום המדינה. במאמר נחשף אופיה פוליטי של התפילה. וכך הוא כותב: "ניסוח התפילה ואמירתה היו ביטוי להשקפה ציונית-דתית, שעמדה בניגוד לדעתם של החרדים, שלא קיבלו את התפילה. שינויים שונים שהוצעו לאורך השנים בניסוחה ביטאו את המחלוקות והתהפוכות הפוליטיות שפקדו את אומרי התפילה".י
התפילה אינה עתיקה, אלא חדשה. היא אינה קדושה, אלא מקודשת בידי אדם. היא לא ירדה משמיים, אלא נכתבה בידי בני תמותה. היא אינה מייצגת את כלל היהודים אלא עמדה פוליטית מסוימת. הגיע הזמן לתפילה חילונית לשלום המדינה, הראויה להיאמר בפי כל. הנה נוסח טיוטה לתפילה חילונית לשלום המדינה, לכבוד יום העצמאות השישים למדינת ישראל:
שתהא מדינת ישראל, בשנת ס' לעצמאותה, לכלי ראוי לחיים טובים לכל תושביה. שתשרור בה האהבה, הרעות והאחוה, וירחקו ממנה שנאה איבה וקנאה. ותמלא רוגע, שלום, שלווה ושגשוג. מי ייתן ותמיד תהא אור לגויים. שנגשים במלואו את חזונם של מייסדיה כפי שנוסח במגילת העצמאות:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".
ברוכים השוקדים על ביטחון המדינה. תחזקנה ידי המגנים בעוז ובגבורה. מי ייתן וישובו בשלום כל השבויים והנעדרים. ברוכים אתם תושבי המדינה המקיימים את המדינה באברת חסדיכם, וביגיע כפיכם. שילחו אורכם ואמיתכם לראשי המדינה, שופטיה ונבחריה, ותקנום בעצה טובה לנהל את המדינה ביושר, בהגינות ובאהבה. ברוך אתה עמל כפינו, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לחיות במדינתנו. אמן סלה.

יום חמישי, 17 באפריל 2008

מה הקשר בין טופס ביורוקראטי להגדה של הפסח

התשובה לכך היא פשוטה מאד. היחס של רב האנשים אל ההגדה של פסח היא כאל טופס ביורוקראטי, מדוע?
הבה ונבחן את הדרישות למילוי טופס - הן פשוטות ביותר: דיוק, התמדה ושלמות בפרטים. טופס שאינו ממולא בצורה כזו ייפסל על ידי הביורוקראט ויוחזר לממלא. לעומת זאת בהגדה של פסח כתוב: וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. מהההה? זוהי הדרישה מהמסובים לסדר פסח? מוזר מאד, משום שאין בהגדה את הסיפור של יציאת מצרים. כאשר אומרים " הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר", אני מבין שמתכוונים לכמה שיותר, לא לכמה שפחות. וזהו אולי סודה הלא מפוענח של ההגדה. למעשה לא נדרשים מאיתנו דיוק, התמדה ושלמות בפרטים, משום שההגדה אינה טופס.
כמה פעמים שמעתם את המשפט: "קראנו עד האוכל"... אחינו בני ישראל חושבים שהדרישה היא לקרוא את ההגדה מתחילתה ועד סופה, לקרוא כמו תפילה, למלמל את הכתוב מבלי להבין את תוכנו. רגשות האשם מתעוררים כאשר לא הצלחנו לצלוח את הטקסטים המשמימים האלה שאף אחד לא מבין.
התפיסה הזו מנוגדת לחלוטין לדרישת ההגדה עצמה שמבקשת ומתחננת לשלושה דברים עיקריים:
1. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ – המגיד, לספר את סיפור העם היהודי, כלומר, ההגדה וליל הסדר כתהליך חינוכי.
2. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח – מה התוכן –סיפור יציאת מצרים, וכמה שיותר.
3. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַים – מה המתודה של הסיפור – חוויתית, לחוות את היציאה בכל סדר מחדש.
ההגדה אם כן אינה טופס, והתרבות היהודית אינה טופס. אנחנו נדרשים להתחדשות וחשיבה, לפרשנות ויצירתיות בכל דור ודור מחדש.

יום ראשון, 6 באפריל 2008

כזה התקווה עוד לא שמעתם

מגניב לאללה, פרנקי פרז מנהיג של מעין להקת אירועים שלא מתביישת להגיד שהיא עושה חתונות ובר מצוות, עובדת בעיקר בצרפת, אבל גם במקומות אחרים בעולם. עושה את התקווה בביצוע פשוט מהמם ביצירתיות שלו, כל הכבוד. ההמנון הפסיק לשעמם.

יום שלישי, 18 במרץ 2008

האם גר או גיורת צריכים לשבת שבעה על מות הוריהם

מרים שלום, תודה על הביקור בבלוגנרדי ועל שאלתך: "האם גר או גיורת צריכים לשבת שבעה על מות הוריהם?".
לפי ההלכה הדתית יושבים שבעה רק על אדם יהודי, ולכן אם ההנחה היא שההורים אינם יהודיים, אין חובה לשבת שבעה.
מאחר ואינני רב דתי אלא חילוני, אני ממליץ לגר או גיורת לשבת שבעה על הוריהם.
מנקודת ההשקפה היהודית-הומניסטית, זה שההורים לא היו יהודים עדיין לא מבטל את אנושיותם, ודאי שאדם מתאבל על הוריו, למנוע זאת ממנו יהיה דבר אכזרי ולא אנושי. ראוי לשבת על כל אדם שהיה בן משפחה מדרגה קרובה, או שמחשיבים אותו בדרגה קרובה, ולקיים עליו מנהגי אבלות יהודיים. מנהגי האבלות לטעמי, פחות נועדו למת, יותר נועדו לאלו שנותרו בחיים. על מנת לעבד את האבל, ועל מנת שאפשר יהיה להמשיך בחיים.
ככלל, רוב מנהגי האבלות היהודיים עוזרים מאד לאבל להסתגל אל החיים לאחר השכול והאבדן ויש בהם חיוב רב.
להתייחסות ההלכה הדתית לגבי ישיבת שבעה על מי שלא חייבים, ראי את המאמר: "כיבוד הורים מאמצים וחורגים ואבלות עליהם", המסר העיקרי שלו מתבטא בפסקה הבאה: "הרב סולובייצ'יק עמד על כך, שישנו קיום של מצוות האבלות גם כאשר אין חיוב הלכתי להתאבל על האדם המסוים. הוא הגיע למסקנה זו מהפסיקה: "מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות, העם מתקבצים עליהם. ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום ויום, מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו (שולחן ערוך יורה דעה שע"ו ג'. רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבלות, י"ג, ד').".

יום שלישי, 19 בפברואר 2008

ראיון ברדיו עם זוג נוסף שחיתנתי

ראיון שני עם זוג שאני מחתן, ברדיו.
הפעם עם חני ומנחם, ב"מה בוער", התכנית של רזי ברקאי בגלי צה"ל היום. חני ומנחם זוג גרושים שנפגשו במקרה בחתונה, התאהבו והחליטו למסד את הקשר בקפריסין. כעבור כמה ימים ערכו מסיבה פרטית בינואר 2008, בארקה בנמל תל אביב והביאו אותי על מנת לערוך הם את הטקס.
חבל רק שבראיון הם אמרו שערכתי להם טקס רפורמי, טעות נפוצה, ערכתי כמובן טקס יהודי חילוני.
לשמיעת הראיון עם חני ומנחם הורידו את הקובץ מכאן כ 4 מגהבייט.
(לראיון עם גלית וקוסטה מדצמבר ב"הכל דיבורים" עם ירון דקל).

יום חמישי, 7 בפברואר 2008

התו החברתי - הערה שקיבלתי

בעקבות הפוסט על המיסוד לתקן של התו החברתי, קיבלתי הערה חשובה: חשוב מה שנעדר מתו התקן. במכתב שנשלח על ידי מערכת האתר "עבודה שחורה" למכון התקנים, שאת תוכנו ניתן לקרוא כאן, נכתב כי "הקריטריונים למתן תו התקן החברתי המפורטים באתר מכון התקנים אינם כוללים כל התייחסות לנושאי זכויות העובדים (הנושא נזכר בקצרה ובצורה עמומה רק בטיוטת המסמך המלא המצורפת)". אם הדבר נכון הרי שאני מצטרף לקריאה לשנות את התו, ותודה לאיתי שהפנה את תשומת ליבי לעניין.

יום שישי, 1 בפברואר 2008

ברזיליה והשאלה הציונית

מוסף הארץ פירסם כתבה בשם "בית הקברות של התקווה" מאת בנג'מין מוזר, שתורגמה מהרפר'ס מגזין. הכתבה מציינת 50 שנה להקמת ברזיליה, עיר הבירה של ברזיל, ו-50 שנה לכישלון המהדהד ליצירה המונומנטאלית הזו. זה הזכיר לי שב-1998 כתבתי משהו קצר בדיוק על הנושא הזה והנה הדברים עם תיקונים ותוספות:י
ברזיל היא המשך ישיר לעולם הקולוניאלי הקלאסי, אוכלוסייתה היא תערובת מגוונת המורכבת מילידים, מהגרים אירופאים מפורטוגל שהגיעו במאה ה-16, עבדים שחורים ומהגרים שהגיעו מאוחר יותר מפורטוגל, ספרד, איטליה, וגם מאסיה. התערובת התרבותית הזו הניעה, בסוף המאה ה-19, רצון ליצור חברה חדשה שתהא מושתתת על יסודות אוטופיים מודרניים, הדבר ניכר עד היום אם בוחנים מקרוב את דגלה של ברזיל, כתוב עליו: "סדר וקידמה", זהו המוטו הלאומי של ברזיל. הדגל עוצב ב-1889 ובא להחליף את דגל המונרכיה הישנה. המוטו "סדר וקידמה" קיבל את השראתו מהמוטו של הוגה הדעות הצרפתי אוגוסט קומט: "אהבה היא העיקרון, הסדר הוא הבסיס והקידמה היא המטרה", קומט אגב, ייסד את דת המדע הפוזיטיביסטי, ואת עצמו המליך לאפיפיור הפוזיטיביזם. כמה מתומכי הרעיונות של קומט היו חלק מאלו שביצעו את ההפיכה כנגד המונרכיה והקימו את הרפובליקה של ברזיל על בסיס הרעיונות האלה, וגם את עיר הבירה ברזיליה שהחליפה את הבירה הקודמת ריו דה ז'אניירו, ב1960. ברזיליה נבנתה מאפס במשך שלש שנים על בסיס אדריכלות מודרנית. לוסיו קוסטה (מתכנן ערים) תכנן את צורתה הכללית של העיר שתראה כמו מטוס סילון, ואת הבנינים החשובים בעיר תכנן האדריכל אוסקר נימאייר, שהושפע מאד מלה קורבואזייה והסגנון הבינלאומי. בשנות ה90 היו בעיר כמליון וחצי תושבים, רובם חיים ומתפרנסים מהמצאות הממשלה וארגונים אחרים בעיר, וגם בגלל שתעשייה כבדה אסורה בעיר. אך המרכז האמיתי של ברזיל נמצא בשתי הערים המרכזיות האחרות – סאן-פאולו וריו דה ז'אניירו, שאוכלוסייתן מונה יחד כ-20 מיליון איש. הכלכלה, התרבות ואפילו הפוליטיקה הברזילאית נמצאות למעשה בערים אלו, יחד עם הקרנבל והכדורגל. ברזיליה אם כן היא עיר נחשלת ונכשלת ביחס לחזון של מקימיה והיא דוגמא לכשלון האוטופיות המודרניות.
עיר הבירה של ברזיל היא אכן בית קברות סמלי לתקווה שהציעה המודרנה. היא רק המחישה את משבר המודרנה בעידן פוסטמודרני. האם יש כאן לקח עבורנו? הציונות כתנועה לאומית מודרנית קמה פחות או יותר כאשר נוסדה הרפובליקה של ברזיל, ומדינת ישראל הוקמה שנים מעטות לפני עיר הבירה הברזילאית. התנועה הלאומית היהודית הונעה לא פחות מרעיונות של קידמה, חילון ומדע. בניגוד לברזיליה, חלקם של הרעיונות האלה זכה להצלחה כבירה, אבל חלקם יזכו לשכון לצד עיר הבירה הברזילאית בבית הקברות הזה.

גם בדואר ישראל

במקרה גיליתי שגם בדואר ישראל יש יוזמה להדפסת בולים עצמית שנקראת "הבול שלי", אבל ברירת המחדל שהתמונה תודפס "לצד הבול שתבחרו", קצת מעיקה. יש כנראה חובה שיופיע ספח רשמי עליו כתוב מדינת ישראל. האם בגלל שחוששים מזיופים או שחשוב למדינה להראות נוכחות גם ביומולדת של הפעוט? לא יודע. בכל מקרה יוזמה יפה, גם אם לא מושלמת מבחינה טכנית, כמו המקבילה האמריקאית.

יום חמישי, 24 בינואר 2008

הוצאתי בול לנדב

לכבוד יום ההולדת שלוש של בני הקט החלטתי שהגיע הזמן להוציא בול על שמו בשרות הבולאי האמריקאי. סיבה נוספת היא שממילא אני מקבל חבילות מאחי שלפחות אני אשלם על הבולים שהוא שולח לי. אז הנה תמונת המכתב הראשון שהגיע עם הבול של נדב כדי שתראו שלא עבדתי עליכם. מסתבר שיש חברה שעובדת בשיתוף פעולה מלא עם רשות הדואר האמריקאית ואפשר להזמין בול עם כל תמונה שאתה רוצה, ובסכומים שונים. אני רק חושב על השרות הבולאי שהייתי מנוי עליו בילדותי, וכיצד הוא היה מגיב ליוזמה כזו...

יום שישי, 11 בינואר 2008

ילדי השמש עלה לאינטרנט

הזדמנות טובה לדבר על הסרט הדוקומנטרי "ילדי השמש", משום שהוא עלה לאתר של יס/וואלה (עדכון - הסרט ירד מהאתר ולא ניתן לצפות בו ברשת). ביים אותו רן טל, במקור מבית השיטה. 
זוגתי לקחה אותי לראות את ילדי השמש בפעם הראשונה בסינמטק בירושלים. האולם היה חצי מלא, אבל היא הכירה לפחות חצי מהנוכחים בשמות, 90 אחוז מהם עם עבר קיבוצי, או שלנו בעצמם בלינה משותפת, או שבן משפחה או מכר עבר את זה. ייתכן ולסרט הזה יש אפיל רק לסוג מסוים של אוכלוסייה, כזו שעברה את המסלול הקיבוצי או לפחות הייתה קשורה אליו בתנועת נוער. היא גדלה בחינוך המשותף בקיבוץ, ואני בעיר, אבל גדלתי בתנועת נוער. בין מקימיו של קיבוץ צעיר וחבר קיבוץ במשך שמונה שנים. מי שמכיר את הדברים ומי שחווה אותם לא יכול להישאר אדיש. הסרט עושה שימוש נפלא בחומרים המצולמים מאז ובקולות של אותם המצולמים מהיום. זיהיתי מיד בתחילת הסרט את אבא של חבר שלי שהוא אחת הדמויות בסרט. הסרט אינו אובייקטיבי, אבל השאלה מהי העמדה שנוקט הסרט היא שאלה מעניינת. הפרשנות אינה מובאת באמצעות קריין מטעם, אלא באמצעות העריכה, הסאונד ובעיקר באמצעות העריכה הנושאית והכיתובים שבתחילת כל פרק. הקולות שמובאים הם כולם קולות האנשים עצמם. הם מדברים את חוויותיהם, את כאבם, את זיכרונותיהם. טובים כרעים. זוהי גם עוצמתו של הסרט. העמדה של הבמאי ברורה והוא כבר אמר בראיונות בעיתונות שבקבוץ שלו "לא היה מקום לאני, אלא יותר לקולקטיב". אין ספק שהסרט הוא ביקורת נוקבת על החינוך המשותף כמכשיר לדיכוי האני, ולחיברות הילדים להיות חלק ממנגנון ייצור פועלים לחקלאות וחיילים להגנה על המולדת. באחד הסיפורים הראשונים בסרט, מספר לדוגמא נחום, כיצד אביו רצה לקרוא לו נחום, ואילו חבר אחר התנגד לשם הזה והציע את השם שניאור, אבל הנושא הוכרע בסופו של דבר על ידי שיחת הקיבוץ משום שהילד שייך לקולקטיב ולא להוריו. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות לניכוס היחיד על ידי הכלל. אבל לטעמי אין בזה רבותא, עובדה עליונות הכלל על הפרט ,בקבוץ של אז, לא חדשה, מה שמחדש הסרט הוא צורת ההגשה, והיכולת להביא את הצופה לאמפאטיה עם הסיפורים האישיים ובאמצעותם להבין את הבעייתיות בחינוך המשותף.
הסרט עורר דיון נוקב אצל כל מי שאני מכיר שצפה בו ולכן חשוב לומר משהו בעד החינוך המשותף. בוגרי החינוך המשותף עצמם חוו אותו בצורות שונות, ניקח לדוגמה אחים/ות מאותה משפחה שהתחנכו כולם בחינוך המשותף, כל אחד מהם חווה זאת בצורה אחרת. לאחת זו הייתה טראומה, ולשני חוויה מצוינת. החינוך המשותף לא היה כולו רע. אילו היה רע לא היו צומחים ממנו אנשים שהובילו את החברה הישראלית בכל תחומי החיים. לצד הביקורת יש לבחון את הדברים הטובים שיצאו ממנו. ולא רק זאת, אלא שהשיפוט של העבר נעשה בהסתכלות עכשווית. בעיניים של החינוך האינדיבידואליסטי, נטול האידאולוגיות, ההישגי והחומרי של היום. הדבר הזה טבעי ומובן, אבל צריך לזכור את ההקשר הנסיבתי בו צמחה שיטת החינוך הקיבוצית. זה היה עולם אחר: עולם מגויס, אידאולוגי, עולם שבו הרע והטוב היו הרבה יותר ברורים מאשר היום, החלוקה לצודקים וללא צודקים הייתה מובנת מאליה. היה רצון ליצירת חברה ועולם מתוקנים. וגם היה זה עולם של תום, קבוצתיות וסולידריות הדדית שחסרים לנו מאד היום בחברה הישראלית.

יום שני, 7 בינואר 2008

התו החברתי - עכשיו המיסוד לתקן

בעקבות הצלחת התו החברתי של "במעגלי צדק", החליט כנראה גם מכון התקנים לאמץ את התקינה החברתית (תו תקן 10000), ביוזמה משותפת של השדולה החברתית לשיוויון הזדמנויות, מכון התקנים הישראלי, וארגון מ.ע.ל.ה. כל זאת במטרה לשפר את איכות החיים בישראל. בבסיס השיטה עומדת גישה ניהולת, המעבירה את הארגון לפסים של אחריות חברתית כוללת, כלומר לא רק שכר הוגן, חופשות, ביטוח לאומי ותנאי עבודה אלא, ארגונים המעוניינים לקבל תו חברתי יבחנו בקריטריונים של:


מחוייבות ההנהלה הבכירה לאחריות חברתית ולמעורבות בקהילה
הקצאת משאבים
מחוייבות ומעורבות העובדים
איכות ובטיחות חיי העבודה
הגנה על איכות הסביבה
אתיקה בעסקים
שקיפות ומהימנות בדיווח, במידע ובידע

התקן החברתי מרחיב את תחומי התקינה לתחומים רבים ומשמעותיים ביותר, ויש חשיבות גדולה מאד לכך שגורם ציבורי מתקן אותה. ולוואי והתקינה תצליח לפחות כמו זו של במעגלי צדק.
על מנת להוריד את התקן המלא המוצע לחצו כאן

יום שישי, 4 בינואר 2008

האם כהן יכול להיות סנדק

י' שאלה אותי את השאלה הבאה: האם סנדק יכול להיות כהן?
תשובה: מנהג הסנדק הוא מנהג בלבד שמשמעותו לתת כבוד לאדם מסוים להחזיק את הילד בזמן ביצוע המילה. לא מצאתי ולו הלכה דתית אחת על מי צריך להיות או מה צריך להיות ייחוסו של הסנדק, זה יכול להיות כל אחד ,כולל כהן. אני חושב שהראשונים במעלה והחשובים ביותר הם האנשים שהביאו את הילד לעולם וראוי שהם יהיו מי שמחזיקים אותו. שיהיה במזל טוב.

בהערת שוליים: השאלה הזו חושפת דוגמה קלאסית כיצד בכל סדק וחריץ מנסה ההלכה הדתית לשמר את השליטה הגברית, ואת הדיכוי הנשי. זה נעשה באמצעות מושג ה"פטרונות", לא כמשל אלא כדבר ממשי. כך נכתב בערך "סנדק "באנציקלופדיה היהודית דעת: "סנדק - פטרון, שתופס התינוק הנימול על יריכיו כאשר מלים אותו". יש המלצות של רבנים דתיים שסנדק חייב להיות גבר, וכן יהודי כשר. המנהג הזה משמר את יחסי הכוחות החברתיים, ראשית בין נשים וגברים, מלמד נשים את מקומן הנחות. ושנית, מחזק את מעמדם של "פטרונים" מסוגים שונים בקהילה.
הלכה חילונית אינה יכולה לקבל מושג כזה של פטרונות. נשים חייבות להיות שותפות מלאות בכל מעמד חברתי בעל משמעות, במיוחד בעת חגיגת קבלת הפנים של הנולדים.
עדיין לא אמרנו דבר על מנהג המילה עצמו. אבל, אם כבר עושים אותו, למה לחגוג אירוע של שמחה לאיד? למה לצהול כאשר הילד הזכר סובל? למה טקס רק לזכרים? האם לתינוקות ממין נקבי לא מגיע לחגוג את בואן לעולם?
מומלץ, אם כבר עושים את הניתוח בעורלה, להפריד אותו מטקס קבלת הפנים לנולדים. מומלץ שמי שנושא את הילד/ה על כפיים, אחר כבוד, במסיבה יהיו ההורים שלו, האחראים לו, שיגדלו אותו. כבוד ניתן לחלוק באמצעות מתן מקום לברכות של המוזמנים לטקס ההולדת במקום לטלטל את התינוק/ת.