יום שישי, 11 בינואר 2008

ילדי השמש עלה לאינטרנט

הזדמנות טובה לדבר על הסרט הדוקומנטרי "ילדי השמש", משום שהוא עלה לאתר של יס/וואלה (עדכון - הסרט ירד מהאתר ולא ניתן לצפות בו ברשת). ביים אותו רן טל, במקור מבית השיטה. 
זוגתי לקחה אותי לראות את ילדי השמש בפעם הראשונה בסינמטק בירושלים. האולם היה חצי מלא, אבל היא הכירה לפחות חצי מהנוכחים בשמות, 90 אחוז מהם עם עבר קיבוצי, או שלנו בעצמם בלינה משותפת, או שבן משפחה או מכר עבר את זה. ייתכן ולסרט הזה יש אפיל רק לסוג מסוים של אוכלוסייה, כזו שעברה את המסלול הקיבוצי או לפחות הייתה קשורה אליו בתנועת נוער. היא גדלה בחינוך המשותף בקיבוץ, ואני בעיר, אבל גדלתי בתנועת נוער. בין מקימיו של קיבוץ צעיר וחבר קיבוץ במשך שמונה שנים. מי שמכיר את הדברים ומי שחווה אותם לא יכול להישאר אדיש. הסרט עושה שימוש נפלא בחומרים המצולמים מאז ובקולות של אותם המצולמים מהיום. זיהיתי מיד בתחילת הסרט את אבא של חבר שלי שהוא אחת הדמויות בסרט. הסרט אינו אובייקטיבי, אבל השאלה מהי העמדה שנוקט הסרט היא שאלה מעניינת. הפרשנות אינה מובאת באמצעות קריין מטעם, אלא באמצעות העריכה, הסאונד ובעיקר באמצעות העריכה הנושאית והכיתובים שבתחילת כל פרק. הקולות שמובאים הם כולם קולות האנשים עצמם. הם מדברים את חוויותיהם, את כאבם, את זיכרונותיהם. טובים כרעים. זוהי גם עוצמתו של הסרט. העמדה של הבמאי ברורה והוא כבר אמר בראיונות בעיתונות שבקבוץ שלו "לא היה מקום לאני, אלא יותר לקולקטיב". אין ספק שהסרט הוא ביקורת נוקבת על החינוך המשותף כמכשיר לדיכוי האני, ולחיברות הילדים להיות חלק ממנגנון ייצור פועלים לחקלאות וחיילים להגנה על המולדת. באחד הסיפורים הראשונים בסרט, מספר לדוגמא נחום, כיצד אביו רצה לקרוא לו נחום, ואילו חבר אחר התנגד לשם הזה והציע את השם שניאור, אבל הנושא הוכרע בסופו של דבר על ידי שיחת הקיבוץ משום שהילד שייך לקולקטיב ולא להוריו. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות לניכוס היחיד על ידי הכלל. אבל לטעמי אין בזה רבותא, עובדה עליונות הכלל על הפרט ,בקבוץ של אז, לא חדשה, מה שמחדש הסרט הוא צורת ההגשה, והיכולת להביא את הצופה לאמפאטיה עם הסיפורים האישיים ובאמצעותם להבין את הבעייתיות בחינוך המשותף.
הסרט עורר דיון נוקב אצל כל מי שאני מכיר שצפה בו ולכן חשוב לומר משהו בעד החינוך המשותף. בוגרי החינוך המשותף עצמם חוו אותו בצורות שונות, ניקח לדוגמה אחים/ות מאותה משפחה שהתחנכו כולם בחינוך המשותף, כל אחד מהם חווה זאת בצורה אחרת. לאחת זו הייתה טראומה, ולשני חוויה מצוינת. החינוך המשותף לא היה כולו רע. אילו היה רע לא היו צומחים ממנו אנשים שהובילו את החברה הישראלית בכל תחומי החיים. לצד הביקורת יש לבחון את הדברים הטובים שיצאו ממנו. ולא רק זאת, אלא שהשיפוט של העבר נעשה בהסתכלות עכשווית. בעיניים של החינוך האינדיבידואליסטי, נטול האידאולוגיות, ההישגי והחומרי של היום. הדבר הזה טבעי ומובן, אבל צריך לזכור את ההקשר הנסיבתי בו צמחה שיטת החינוך הקיבוצית. זה היה עולם אחר: עולם מגויס, אידאולוגי, עולם שבו הרע והטוב היו הרבה יותר ברורים מאשר היום, החלוקה לצודקים וללא צודקים הייתה מובנת מאליה. היה רצון ליצירת חברה ועולם מתוקנים. וגם היה זה עולם של תום, קבוצתיות וסולידריות הדדית שחסרים לנו מאד היום בחברה הישראלית.

2 comments:

  1. שלום,
    אני מחפש דרך לראות את הסרט - ראיתי אותו לפני עשור ואני מחפש אותו שוב ולא מוצא
    יודע על דרך?

    השבמחק
  2. לצערי לא, בזמנו זה עלה לתקופה מסויימת לאינטרנט

    השבמחק