יום שבת, 9 בדצמבר 2006

הסמכה לרב חילוני - הזמנה לטקס

כולם מוזמנים לכנס ההסמכה הראשון של רבנות חילונית בישראל בו אוסמך כרב. על מנת להירשם ולקבל הזמנה יש להכנס לאתר תמורה, למלא את טופס ההרשמה. מי שמציין שהגיע דרכי מקבל 50 אחוז הנחה במחיר כרטיס שיאפשר לו כניסה חינם במשך שני ימי הכנס למוזיאון ישראל וכניסה לכנס ההסמכה. בנוסף ילדים ונוער מתחת לגיל 18 מקבלים הזמנה חינם. להורדת תכנית הכנס בפורמאט אקרובט ליחצו כאן.

יום חמישי, 7 בדצמבר 2006

לקראת ההסמכה לרבנות חילונית

שני פרסומים בעיתונות המקוונת. הראשון: ראיון של רעות המר ושלי לערוץ יהדות באתר האינטרנט של מעריב מאת אלדד וייל, והשני מאמר שלי: "רב חילוני", במגזין המקוון "על צד שמאל".

יום שבת, 25 בנובמבר 2006

החתונה של דניאלה וג'ונתן, Oi-Va-Voi


שני אזרחים בריטים, הוא יהודי אנגלי מלונדון, היא ממשפחה נוצרית ממוצא בוסני קרואטי. חברים הפגישו בינהם כשעשו תואר שני באותה אוניברסיטה בלונדון. כרגע הם חיים בארץ לתקופת מה ונוסעים וחוזרים לאירופה מדי פעם. כאשר נפגשתי איתם בפעם הראשונה הם סיפרו לי על עיסוקיהם: עיתונאות, מחקר אקדמי בנושאי צנזורה במוסיקה, קולנוע דוקומנטארי, וג'ונתן גם סיפר שהוא מוסיקאי שמנגן בלהקה אנגלית שנקראת "אוי-ואבוי", אולי שמעתי עליהם... באותו רגע נשמטה ליסתי משום שיש לי את הדיסק הראשון שלהם (השני בדרך), ואני אוהב אותם מאד. משם והלאה בנינו יחד את הטקס. שניהם לא אנשים דתיים ומשום כך הם 
לא רצו טקס דתי. אלא טקס עם מאפיינים תרבותיים ובמיוחד כהגדרתם: "הרב צריך לפתוח את הטקס למשפחת הכלה שאינה יהודית", כלומר, ייתן הסברים ויאפשר להם להיות חלק מהטקס. בנוסף היתה חשובה להם מאד המנגינה של הטקס והכוריאוגרפיה שלו. אני הצעתי, והם קיבלו שהלהקה תנגן בטקס, ואכן, שניים מחברי הלהקה ניק (גיטרה) וסטיב (קלרינט), צרפו חבר טוב - דייויד (ויולה, לא חבר בלהקה), ושימשו מעין כלייזמרים של החתונה. הם פתחו בעיבוד ל"טווס הזהב" של חווה אלברשטין (שיר באידיש), במהלך החופה הם ניגנו את הגרסא של "אוי-ואבוי" ל"עוד ישמע", הברכה השביעית בברכות החתונה, וסיימו ב"סימן טוב ומזל טוב", בלחן העממי.
החתונה עצמה הייתה בגן אירועים לחוף ים המלח, כך שהאווירה הייתה מושלמת. לאחר הטקס הם עברו למסעדה שם ערכו סעודה בסגנון מרוקאי. זו הייתה מסיבת חתונה רב לאומית, משפחתה של הכלה הגיעה מזאגרב, קרואטיה, משפחתו של החתן מלונדון, וחברים שלהם הגיעו לא רק מישראל, אלא גם מצ'כיה, הולנד, אוסטריה, רוסיה, ואפילו חברה אנגליה אחת שעובדת באו"ם בלבנון, עברה את הגבול בראש הנקרה באמצעות דרכון דיפלומטי על מנת להיות בחתונה. הטקס נערך באנגלית, עברית וקרואטית. במהלכו הזמנתי את כל האורחים לחתום על הכתובה שהיא ההתחייבות ההדדית של הזוג לחיים משותפים והערכים עליהם ישתיתו את המשפחה החדשה. בסיום הטקס חתןכלה שברו כוסות והתנשקו.
ג'ונתן הבטיח לשמור איתי על קשר, הוא רוצה לראיין אותי בנוגע לחתונות חילוניות לכתבה שהוא עושה. מקווה להיות בהופעה הבאה של הלהקה בארץ ב"מעבדה" בירושלים שתהיה כנראה בפברואר.

יום שישי, 15 בספטמבר 2006

יום שישי, 25 באוגוסט 2006

החילוניים כזרם ביהדות מכה שנית


כפי שהבטחתי בפוסט קודם, יאיר שלג כתב מאמר נוסף ב"הארץ", בסדרה והפעם בנושא רבנות חילונית. (לשרותכם לינק לריכוז הכתבות). לכבוד הכתבה השמינית, הגיע הזמן לעשות סיכום ביניים קצר.
יאיר שלג, מצביע על תופעה חדשה של תחילת התגבשות המודעות של החילוניות כזרם. אין ספק שפרסום סדרת הכתבות מספקת גושפנקא מכובדת לקיומו כזרם. כעיתונאי דתי וכאדם משכיל עם ראייה נרחבת ותפיסה פתוחה, הוא אינו מפחד להסתכל על המציאות ולקרוא לילד בשמו: לחילוניים, כביכול, יש קיום עצמאי כזרם ביהדות.
יחד עם זאת, לאחר עיון מעמיק בסדרת הכתבות, אין ספק שיאיר שלג אינו יכול להשתחרר מהרקע הדתי שלו, ולכן יהדות חילונית בעיניו היא סדרה של מחוות דתיות עם גוון אקזוטי. כלומר, חילוניות שחזרה בתשובה חלקית. אנשים שהחליפו את העולם הדתי האורתודוכסי בעולם דתי מסוג אחר, מתקדם יותר. רפורמים, קונסרבטיביים או דתיים בלי כיפה ובלי השתייכות לאף זרם אחר.
כך למשל, כתבה אחת עוסקת בקהילות תפילה וקבלות שבת כתופעה חילונית מובהקת, ובכתבה דומה עוסקים בחילוניים שהולכים לתנועות דתיות לא אורתודוקסיות. אחד ממייסדי בתי התפילה האלה מצוטט באומרו: "... מישהו אמר לי: 'בעצם, אתם רפורמים'. אז נכון שבאופן מעשי יש המון דמיון, אבל חשוב לנו שלא להיות מחויבים לשום תנועה או ממסד שיכתיבו איזשהו קו אידיאולוגי או נוסח תפילה". כתבה אחרת עוסקת בחינוך יהודי בבתי ספר ממלכתיים כחינוך למצוות לייט, בדמות תכנית תל"י (תגבור לימודי יהדות – שמקורה קונסרבטיבי). המאפיין החילוני המובהק של תכנית זו הוא קהל היעד שלה – אוכלוסיית התלמידים החילונית. בכתבה על בתי מדרש חילוניים, כל הדוגמאות, מלבד אחת, מדברות על בתי מדרש משותפים לדתיים וחילוניים, ולא חילוניים במובהק. בכתבה אחרת מדווח על חילוניים שמוצאים עוגן בהלכה (?!) ויש שם ראיון ארוך עם אחד מה"חילוניים" המובהקים, הרב יובל שרלו, שהמאפיין החילוני היחידי של ההלכה שלו הוא שחילוניים פונים אליו. עיקרה של הכתבה על רבנות חילונית מדבר על "תהודה" - גוף שאינו מסמיך לרבנות חילונית וודאי שאינו חילוני מובהק, אלא גוף שמגדיר את עצמו דתי-חילוני, ובראשו עומדים גם אנשים דתיים ושומרי מצוות (רק שהחלק הזה לא הובלט משום מה). בכתבה על טקסי חיים חילוניים, כמובן אי אפשר היה בלי להתייחס בסופה לעמותה אורתודוכסית שמעודדת חילוניים לטקסי חיים דתיים. בכתבה העוסקת במדרשה באורנים ובנסיון לייסד הלכה חדשה, חסרה בה רק שאלת יסוד אחת: מהו סולם ערכים המוביל ולפי מה מייסדים הלכה חדשה זו? על כך היה ניתן ללמוד אולי ממה שנאמר בסוף על ידי אחד המרואיינים: "אני רוצה 'כור היתוך' חדש, שבו הדתיים והחילונים יחד יוצרים הלכה חדשה".
באופן כללי ניתן לאמר שלמרות היומרה בכותרת, לחילוניות אצל יאיר שלג אין קיום עצמאי משלה במסגרת היהדות. למעשה, כפי שמצטייר מהכתבות, החילוניות היהודית חייבת את העולם הדתי על מנת להישען עליו. בסופו של דבר, עבור שלג, יהדות היא מצוות, תפילות לאלוהים, הלכה דתית, רבנים, סמכות, ממסד. יש התעלמות כמעט מוחלטת מהחילוניים שעבורם ההלכה היא מקור השראה ולא מקור סמכות. אלו שעבורם האימרה "עשה לך רב" אין משמעותה ללכת לרב אורתודוכסי, או לשלוח את הילדים ללמוד מצוות, ואפילו לא להיות כמו הרפורמים רק בלי השתייכות תנועתית. אלו שעבורם היהדות היא תרבותם ולא סט של מצוות מעשיות. אלו שמגדירים עצמם כיהודים חילוניים הומניסטיים. אלו שעבורם האמונה העיקרית היא באדם ובערכים הומניסטיים.
יאיר שלג בחר והבליט את אותם האנשים והגופים שמתאימים לתפיסת העולם שלו ולהשקפתו, אבל חשוב להביו שהחילוניות כזרם אינה תופעה חדשה, אלא תופעה מתחדשת. הראשונים לייסד קהילות יהודיות חילוניות בישראל היו הקיבוצים והמושבים. הניסיון הזה לא עלה כמצופה, אבל הוא הניח את התשתית עליה ממנה יכולה המהפכה התרבותית של הזרם החילוני לשאוב את השראתה ולכן חסרה כתבה חשובה בסדרה – על התנועה ההתיישבותית ועל האבות המייסדים, על הניסיונות המרתקים שלהם ביצירת תרבות יהודית חילונית חדשה בישראל.

יום חמישי, 24 באוגוסט 2006

מהם נישואין בין תרבותיים

אלו נישואין בין אנשים מתרבויות שונות. אדם הרואה עצמו כבן התרבות היהודית מחליט לקשור את גורלו ולחיות את חייו עם אדם שאינו בן התרבות היהודית. מאחר והעקרון החשוב ביותר שלנו הוא האמונה כי האדם במרכז, לא ניתן לפסול את האפשרות של אדם לבחור בחירה חופשית את בן זוגו גם אם אין זהותו יהודית. נישואין בין תרבותיים אינם נישואין בין דתיים משום שאינם מצויים במסגרת דתית. אינני מכנה אותם נישואי תערובת משום שהמונח הוא שלילי ורומז על המונח ההלכתי החמור "ערב רב".
מהו ערב רב? בספר שמות כתוב שכשבני ישראל יצאו ממצרים: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות פרק יב, ל"ח) רש"י מפרש ערב רב כתערובות אומות של גרים. ואבן עזרא מפרש שאלו מצרים שנוספו לבני ישראל, והם בעצם "האספסוף שנאספו עליהם". וזאת בהתבסס על הפסוק: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (במדבר י"א, ד'). על פי חז"ל ערב רב הם שגרמו לחטא העגל וחטאים אחרים: "הם עשו את העגל, והיו מונין להן ואומרין להן אלה אלהיך ישראל" (ויקרא רבה פרשה כ"ז). בספר הזוהר יש 100 איזכורים ישירים למונח ערב רב ועיקרם הוא שנשמות ערב רב מעורבות בתוך בני ישראל עד היום וגורמות לחטאים. כחלק מתהליך הגאולה יש להפריד את בעלי נשמות אלו מבני ישראל. המושג "חשש תערובת" אצל ספק יהודים הוא חמור מאד ורק גיור כהלכה יכול להכשירם. המונח ערב רב אינו יכול להיות רלוונטי יותר ליהודי חילוני, וחייבים להיות מודעים לאפשרות שבן או בת ישראל כשרים פוגשים בן זוג ממחוזות אחרים, מרגע שמכירים באפשרות הזו, הרי שיש להתמודד עימה.
המשמעות של נישואין בין תרבותיים היא שאין זהותו של בן זוג אחד שוללת את זהות בן הזוג השני. גם בנישואין במסגרת אותה תרבות, לא מומלץ כחלק מהיחסים הזוגיים, לכפות את אמונותיך על בן הזוג ודאי שלא מומלץ לעשות כן בסיטואציה בין-תרבותית. יתירה מכך, אין היום אפשרות לעקור זהויות ולהמירן באחרות באופן מוחלט משום שהזהות אינה דבר קשיח אלא דינמי, נזיל וחמקמק. גם אם אחד מבני הזוג יסכים לכאורה לוותר על זהותו, אין הדבר אומר שהיא נמחקה לחלוטין וודאי ששלילת הזהות אינה מתכון וערובה לאושר אישי וזוגי.
יש שיכנו את הנישואין הבין תרבותיים - התבוללות. המושג התבוללות הוא מושג שלילי בשימושו היומיומי, ואולם אני מתייחס אליו במשמעו החיובי, כפי שכתב יהושע סובול: "בלי הטמעה ובלי התבוללות במובן האירוטי החיובי של המילים הללו, אין חיים של ממש לא לתרבות ולא ליצירה. רק מי שאיננו בטוח בזהותו ובעוצמתו של תרבותו פוחד מפני הטמעה והתבוללות, ומפתח עמדה תבוסתנית של בדלנות". (בתוך "ארץ אחרת – על ישראליות ויהדות", גיליון 14, ינואר-פברואר 2003, ע' 64).
הגם שהתבוללות והטמעה של תרבויות שונות בתוך התרבות היהודית היא חלק חשוב בתפיסה של היהדות כתרבות, יש להתייחס גם אל החיבור ברמת המיקרו, בין שני אנשים. נישואין מעין אלו הם יצירה תרבותית של משפחה חדשה שמטמיעה שתי תרבויות במינונים כאלה ואחרים בחיים המשותפים. אין ספק שזוגיות כזו עלולה להיות רצופה במשברים ואולם ברגע שמודעים לאפשרויות ההטמעה ההדדית של התרבויות, כמו גם למגבלות, ובמידה ויש רצון טוב ונכונות לויתורים ופשרות משני הצדדים יכולה זוגיות כזו להצליח. טקס הנישואין הבין תרבותי מאפשר להביא אל הטקס היהודי החילוני את קולותיהם של שני בני הזוג, את התרבויות המשתתפות. לעיתים יבקשו בני הזוג להוסיף עורך טקס מתרבות אחרת ולערוך טקס משותף.

יום שבת, 5 באוגוסט 2006

מלחמת החופש הגדול

האשליה שנוכל להביס את חיזבאללה באמצעות כמה התקפות אוויריות, נגוזה. האשליה שנוכל לאלץ את לבנון לטפל בארגון טרור הפועל משטחה, נגוזה גם כן. כעת, התקווה היחידה שנותרה היא הקהילה הבינלאומית שאמורה לסייע בהשתלטות על הדרום ולשקם את לבנון. והנה התבשרנו כי הערב מתכנסת מועצת הבטחון של האו"ם ויש הסכמה על נוסח בין צרפת לארה"ב. יש בזה יסוד של תקווה להתחלת הסיום של המלחמה. הדדליין של המלחמה תלוי בעיקר ביכולת של העורף לספוג אבידות והפסדים כלכליים. כרגע החברה הישראלית ברובה מאוחדת סביב המלחמה ומוכנה לספוג את האבידות, אבל אסור לשכוח שזו "מלחמת החופש הגדול". באחד בספטמבר אמורים לחזור ללימודים כל ילדי ישראל, זה אחד הגורמים החשובים ביותר בקרוב קיצה של המלחמה. ולא לשכוח שצריך שבועיים קודם לקנות קלמרים, יומנים ועטיפות למחברות, הקניות האלה הן אייטם חשוב בחדשות. לכן הצלצול להפסקה, עד המערכה הבאה, הוא החמישה עשר באוגוסט, לכל היותר עשרים באוגוסט ונקווה שקודם.
אני עדיין חושב שהמלחמה הייתה חשובה, הכרחית ונחוצה. אבל אסור לשכוח שאחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו מאבדים במלחמה הזו זה את הצלם. לא רק ערך חיי אדם הפך למרמס, אלא גם האמונה כי האדם במרכז, כלומר, ההומניזם, סופג מכה קשה. מי ששילם את עיקר המחיר במלחמה הזו הם אזרחים תמימים משני הצדדים. אנחנו מצידנו "התמזגנו במרחב", והתנהגנו כמוהם. הריסון שהפגנו גרם למות מאות אזרחים בלבד, במקום עשרות אלפים. לא משנה כמה שנספר לעצמנו כמה צודקים היינו, משהו בנו, בזהות העצמית שלנו הולך ומשתנה, הישראליות הולכת ומקבלת פנים נוספות, או אולי בעצם מבליטה פן שכבר היה קיים בה מזמן.

יום ראשון, 16 ביולי 2006

הייתי חבר של סמיר ג'עג'ע


כך אמר לי באוקטובר 2005, חנא איברהים, נהג מונית שהסיענו לנמל התעופה של דטרויט בסיומו של ביקור הקהילה היהודית-ההומניסטית בפרברי דטרויט. לאחר שאמרנו לו שאנחנו מישראל סיפר לנו חנא את קורותיו בארה"ב. נוצרי מרוני ממוצא לבנוני, חי באמריקה כ 17 שנה, במקור הוא מכפר ליד ג'וניה. הוא עבד בעבודות מעבודות שונות בכל מיני מקומות בעולם, אפילו בערב הסעודית. היום הוא נוהג בלינקולן טאון-קאר בעבור שרות המוניות של נמל התעופה הבינלאומי של דטרויט והוא מבסוט. הוא מאד אוהב את לבנון ואת כפרו הוא מבקר מדי פעם, אבל לא יחזור לשם. אבל הוא מקווה, ואפילו יודע שבקרוב החיזבאללה יובס והלבנונים יחזירו לעצמם את השלטון, החיזבאללה חלש ונסראללה סתם אפס. שני פושעים יש במזרח התיכון, אמר חנא, האחד זה אסד והשני אהוד ברק. הנסיגה מלבנון הייתה טראומה גדולה גם עבורו והוא לא יכול לסלוח לישראל על שזרקה את חבריו בדרום לכלבים. הוא עצמו היה חבר של סמיר ג'עג'ע (בקטע הזה
נעתי באי נוחות על המושב שליד הנהג...) הוא היה בכוחות הלבנוניים והתאמן תקופה אפילו בישראל בשנות השמונים. שאלתי אותו, לאור העבודות השונות שעשה מה המקצוע שלו, הוא ענה ללא היסוס: חייל.
נזכרתי בסיפור בגלל מאורעות הימים האחרונים. למרות הכל, אמרתי מהיום הראשון שבו נחטפו החיילים שפעולת צה"ל, ברוטאלית ככל שתהיה, היא מוצדקת.י
מצאתי את עצמי במצב מוזר, ב 82' התנגדתי בכל מאודי, מהרגע הראשון, למלחמה בלבנון. הפגנתי נגד בכל הזדמנות שיכולתי, וספגתי קללות ויריקות. והיום, יש שר בטחון משלום עכשיו, שמאפשר הפצצה של אזרחים ותשתיות אזרחיות בלי הנד שפם, ואני מסכים איתו. אין יותר אפשרות לקבל את הסיטואציה שבה יושב ארגון שמטרתו השמדת ישראל על גדר הגבול, יורה, הורג וחוטף ואנחנו מקבלים זאת כמובן מאליו. לעת הזו יש קונצנזוס רחב בישראל. החברה מוכנה לספוג אבידות. נשלם בחיי חיילים, אזרחים והרס תשתיות, בשיתוק של המדינה לתקופת מה, כי על הראש של נסראללה יש תגית מחיר גבוהה מאד. עלינו לעשות זאת במהירות האפשרית כל עוד התנאים הבינלאומיים מאפשרים לנו. המחיר עולה ככל שעובר הזמן.
המחיר יכול להיות גם אישי, לכולם יש חברים שגרים בצפון. בקרוב אצטרך להגיע בעצמי לצפון לערוך חתונות. וגם לי יש חרדות. אני מנסה לשכנע את חברי בחיפה לרדת דרומה ולא להישאר בטווח הטילים, בינתיים ללא הצלחה. זה הזמן להושיט יד. תתקשרו לחברים תארחו אותם, זה לא ייגמר מחר.

יום רביעי, 12 ביולי 2006

שו"ת - האם מותר לאשה לקדש גבר תחת החופה

אחת השאלות שנשאלתי על ידי כלה לפני חופתה היא מדוע לאישה אסור לקדש את הגבר בטקס הנישואין?

התשובה הדתית הלכתית מתמצית ב"ככה". ככה נהוג ואין לשנות. אני מסתמך, כדוגמא, על דבריו של הרב שלמה לוי בתשובה לשאלה אחרת. והוא אומר שם: "גם החושב שעל פי דין יש מקום להתיר (אמירת שבע ברכות על ידי אישה), יש לאסור זאת מצד המנהג... על פי התורה וההלכה, האיש מקדש והאשה נקנית. הקידושין והנישואין נעשים על ידי האיש הלוקח את האשה, ולפחות לגבי אופן הקניין, ההבדל בין תפקיד האיש לתפקיד האשה הוא ברור ביותר. כידוע ענין זה הוא אחד הסממנים המובהקים של הרפורמים הכופרים בתורה, ובשם השוויוניות מקיימים טקסים בהם האשה גם כן מקדשת את האיש. לאחרונה, גם אנשים שומרי מצוות מחפשים דרכים שונות על מנת שגם הכלה תוכל לבטא עצמה תחת החופה, ולטעמם, התפקיד הפאסיבי שנועד לה אינו מספיק... נראה לי שכל שינוי בענין זה עלול להביא לבלבול ולטעות בהבנת טיב קידושין ונישואין. לעניות דעתי, נתקשה מאד להסביר לאדם הממוצע, מדוע אשה יכולה לערוך חופה וקידושין (לגבי זה אין בעיה של ברכות), אולם אינה יכולה לקדש את בעלה, ולכן חשוב מאד להבהיר שאין להכניס שום שינויים מתחת לחופה, וכל המשנה ידו על התחתונה. דברים אלו אמורים גם לגבי קריאת הכתובה שאין בה ברכה, ולגבי אמירת ברכה, כאמור לעיל, יש סיבות הלכתיות למנוע זאת".
התשובה הדתית היא אם כן שיש להותיר את האשה פאסיבית תחת החופה על מנת לא לגרום לבלבול בתפקידים הפטריארכליים המסורתים - שכל אחד ידע את מקומו הראוי. גם רבנים מתקדמים של צוהר מוכנים בתנאים מסוימים לאפשר לאישה להגיד ולתת משהו לבן זוגה תחת החופה, ואולם, לא במסגרת של טקס הקידושין. קידושין הדדיים יהיו פסולים. וכך נכתב בחוברת חדשה שהוציא מכון "עיתים": "מתן טבעת במתנה מהכלה לחתן בצירוף פסוק מהמקורות - צעד זה אינו יכול להתרחש בשעת קידושי הכלה על ידי החתן, אולם ניתן למקמו לאחר מסירת הכתובה או רגע לפני תום החופה".
השיוויון בין הגבר לאישה אינו יכול להיות תלוי ברצונו הטוב של רב כזה או אחר, קולה של האישה אינו יכול להיות מושתק ביום כלולותיה. אי אפשר להגיד לה: בגלל שהיום נשים רוצות לדבר ניתן להן איזשהו מקום שולי בתוך הטקס.

ולכן, בקידושין יהודיים חילוניים יש שיוויון והדדיות בין הגבר לאישה. חשוב שפעולת הקידושין תהיה הדדית ושיוויונית. אחד הערכים החשובים ביותר בהלכה החילונית הוא השיוויון והוא צריך לבוא לידי ביטוי תחת החופה באקט הקידושין.
האשה תאמר בקידושין, למשל: הרי אתה מקודש לי בטבעת זו להיות לי לאיש ולרע לחיות חיי שיתוף ואהבה. ותענוד טבעת לבן זוגה שישיב לה במשפט דומה ויענוד לה גם טבעת.

יום שבת, 8 ביולי 2006

החילוניים כזרם ביהדות

סדרת כתבות חדשה שהתפרסמה ב"הארץ" על ידי יאיר שלג, מציגה את היהדות החילונית כזרם הרביעי ביהדות. אני מניח שהוא מתכוון לכך ששלוש הזרמים האחרים הם האורתודוכסי, הרפורמי והקונסרבטיבי. בחו"ל אגב, יש זרמים יהודיים נוספים.
הכתבה האחרונה שהתפרסמה אתמול עסקה בנושא של טקסי חיים ולכבודה התראיינתי גם אני. (לקריאת הכתבה ליחצו כאן).
סדרת הכתבות שמתפרסמת בעיתון גדול בישראל, על ידי עיתונאי שאינו חילוני, וניתן להגדירו כמסתכל מהצד, מציבה בפעם הראשונה, את הקביעה שהחילוניים הם זרם בפני עצמו ולא תשליל של הדתיות. בכך מסייעת סדרת הכתבות להכניס לתודעה את התפיסה של "יהדות כתרבות" ולשרש את התפיסה העממית כי יהדות היא רק דת. התפיסה הזו אומרת כי הדת היא חלק, אבל רק חלק מתוך התרבות היהודית. תפיסת היהדות כתרבות מציבה אתגר חדש בפני היהודים החילוניים בישראל ובעולם.
האתגר נוגע בדילמה כיצד לעצב את היומיום שלהם לאור התפיסה המתחדשת של היהדות כתרבותם, ללא מה שהיו רגילים לתפוס כסמכות בענייני יהדות -הרבנים האורתודוכסיים. היום יש רבנים חדשים - רבנים חילוניים, ועל כך תהיה כתבה נוספת בסדרה בקרוב.

על הפרידה

אנחנו חיים פרידות כל הזמן.
פרידה היא הפרת איזון בסיסי במרחב האנושי, הפנימי והחיצוני.
בכל פרידה גם הטריוויאלית ביותר יש קורטוב חידלון ומעט מהמוות.
פרידות יכולות להיות צפויות ובלתי צפויות, קלות וקשות יותר. אנחנו נפרדים לא רק מאנשים, אלא מכל דבר ששייך לסביבתנו ואולי קרוב לליבנו. מאנשים, מחפצים, מעונות השנה, ממקומות, מנופים, מארצות, מתרבויות וכדומה.
פרידות צפויות יכולות להיות סיום של שהות לאחר תקופת מה ביחד, כמו למשל, פרידה בסיום תקופת לימודים, סיום עבודה על פרוייקט, סיום שרות צבאי, מעברים בחיים כמו נישואין, מעבר לארץ אחרת. ואפילו דברים שנראים פשוטים כמו פרידה בסיום ערב משותף, או מעבר לחדר אחר. פרידות כאלה ניתנות לתכנון.

מצבי פרידה קשים מובילים לתגובות קשות כמו שמתואר בשירו של נתן זך "נגד פרידה":
החיט שלי הוא נגד פרידה.
לכן, כך אמר, לא יסע עוד,
אינו רוצה
להפרד מביתו היחידה. הוא בהחלט נגד
פרידה.

פעם נפרד מאשתו ואותה
שוב לא ראה (אשוויץ). נפרד
משלש אחיותיו ואף אותן
לא ראה (בוכנואלד) פעם
נפרד מאמו (אביו מת בשיבה
טובה) עכשיו הוא
נגד פרידה.

בברלין הוא היה
מודעו וידידו של אבי. הם בילו בנעימים
בברלין ההיא. אותה תקופה
חלפה, ארורה. מעתה
לעולם לא יסע. הוא
בהחלט
(אבי מת בינתיים)

נגד פרידה.

פרידות שאינן צפויות הינן הקשות ביותר, הן אינן ניתנות לתכנון והכל נעשה בדיעבד. דוגמא לפרידות כאלה הינן: גירושין, פיטורין, עזיבה, נטישה, בריחה, פליטות, וכדומה. אולי הפרידה הקשה מכולן היא מוות בלתי צפוי של אדם אהוב.

אחת הדרכים להתמודד עם מצבי שינוי כאלה בחיים היא לקרוא להם בשמם – פרידה.
להכין את התודעה להיעדר הנוכחות הפיזית של מושא הפרידה, והפיכתו לזכרון.

יום רביעי, 14 ביוני 2006

מוּכָן לִפְרֵידָה - הלוויה של שקד וינר ז"ל


בצהרי שבועות תשס"ו, עלה שקד, בן ה 19, על רכב של הקבוץ על מנת להביא דברים לתצוגת הרפת בחגיגת שבועות שהייתה אמורה להיערך באותו היום. הוא הספיק לנסוע נסיעה קצרה עד שהרכב נעצר בעמוד חשמל. אף אחד לא יודע מה היתה הסיבה לתאונה שקיפחה את חייו ההשערות הן שז הייתה בעיה רפואית שגרמה לו לאיבוד שליטה על הרכב.

ביום ראשון, שלאחר מכן נערכה ההלוויה .מאות אנשים הגיעו ללוות את שקד בדרכו האחרונה. הארון הוצב במועדון לחבר, מתחת לדגל הלאום ודגל הקבוץ, המנחמים עברו בשורה ארוכה ואיטית על פני בני המשפחה. המועדון היה מלא עד אפס מקום באנשים ובדממה. טקס האשכבה היה קצר. בפתיחתו נאמר: "היום נגדע עץ שקד מלבלב מאדמת ליבנו בעמק יזרעאל, שקד אהוב ליבנו! ואנו פצועים בנפשנו ובגופנו מלוים אותך שקוד בדרך אחרונה, שבאה בכלל בכלל לא בזמן!" לאחר מכן הוקרא שיר שנכתב על ידי שקד בהיותו בן 10, והושמע שירו של נתן זך "כי האדם עץ השדה".

מסע הלוויה החל כשנושאי הארון הובילו את ארונו של שקד לרכב שהמתין בחוץ. מאות האנשים עלו על אוטובוסים ונסעו אל חלקת הקבר בבית הקברות של מזרע. שם בחום הלוהט של העמק, נערך טקס יפה וקצר, נאמרו מילים, הוקראו שירים ואת ההספד העיקרי וקורע הלב נישא בידי האח הגדול אמיר. השקט הופר רק בהתייפחויות וזעקות הנוכחים. החברים הערימו את העפר על הקבר הטרי והניחו זרי פרחים שכיסו אותו. היו שם חבריו מהמוסד החינוכי וחבריו לעבודה, חברי מזרע והחברים של אחיו והוריו.
לא הכרתי את שקד, פגשתי בו רק פעם אחת, מרחוק, בשבועות לפני שנתיים כאשר ביקרתי במזרע, הוא היה לחוץ, כי באותו יום הוא ניגש לבחינת בגרות של חמש יחידות בפיסיקה. שקד היה אדם מיוחד מאד, כך התרשמתי מהביקור הקצר בשבעה. נפש של אמן, צייר בחסד והוגה בפוטנציה. עבודת הגמר שלו באמנות שהוצגה על הקיר, בשבעה, יחד עם ההסבר המלווה הייתה מפתיעה ברמת הבשלות שלה והיכולת הטכנית הגבוהה.
אביו של שקד, קובי, הוא הרב החילוני של מזרע, הוא עוסק לפרנסתו בעריכת טקסי חיים בינהם טקסי אבלות וקבורה. קשה
לדמיין איך מישהו שערך לוויות רבות במזרע מרגיש כאשר הוא צריך לקבור את בנו בטרם עת. אורית וקובי הוריו של שקד, ואחיו הבכור של שקד, אמיר, נתנו בכאבם ביטוי זועק ואמיתי לאבדנם בלוויה שהייתה טקס נטול אל ומלא באדם. טקס נטול התלהמות ומלא משמעות, כזה שמעלה על נס את דמותו של שקד ומכין את הקרקע לעילוי זכרו ולהמשך החיים כפי ששקד עצמו היה רוצה. ההלוויה עזרה להיות, כמו שדן פגיס אומר - מוּכָן לִפְרֵידָה. את הטקס הנחה דורון קינר בצורה מכובדת ויפה.
באדיבות המשפחה, אני מביא כאן את דברי ההספד שהוקראו ע"י אמיר, אחיו של שקד בלוויה של שקודי שנגדע בטרם עת , בצהרי ה-2.06.06 ליד חורשת הכלניות של בלפוריה בעמק-יזרעאל.

"שקוד ! ככה קראתי לך, וככה אמשיך לקרוא לך. מה שאומר כאן מעל הקבר שלך הוא כאין וכאפס לעומת כל מה שאני רוצה להגיד . אבל זה חייב להיות קצר כי אני לא יכול לעמוד כאן הרבה זמן, וככה גם אתה היית רוצה – קצר ולעניין. רב המילים נכתבו ע"י חברי להקת פינק פלויד ותורגמו ממש אתמול ע"י חברי. להופעה שתהיה בארץ אתה כבר לא תגיע , אתה תראה אותה מיציע ה "הכי מכובדים" שם למעלה, אנחנו נהיה שם ונחשוב עליך כל רגע ... (הקראת תרגום השיר: "זרח יהלום מטורף" של פינק פלויד). לאחר המילים האלו, הקשות, שאומרות הכל בעצם, רצוני האחרון הוא לחלוק לך כבוד אמיתי לפני שהמוסיקה תתנגן.

שקדי, שקוד, אח שלי , אני הייתי נוכח בערב הוליווד פורים 2005. והשכבה שלך, שעומדת כאן המומה! גם הם היו נוכחים. ובסוף אותו ערב , כולם נעמדו על הרגליים, מחאו כפיים וצעקו את שמך! וזה מה שאני רוצה לעשות ביחד עם כולכם כאן. אני רוצה לשאת את שמך בגאון כי אתה ראוי לגאווה שכזו ! על כל מה שהספקת לעשות בחייך הקצרים.
שקד !!! שקד !!! שקד !!! שקד !!! שקד!!! שקד!!!
אני מבטיח לבוא לבקר כמה שיותר!, אני אספר לך הכל!"

יום שלישי, 30 במאי 2006

החתונה של עמית ואילן

בשבת, 27.5, נערכה החתונה של ידידי משכבר הימים עמית עם בן זוגו אילן. הם ביקשו ממני לייעץ להם לגבי אופן עריכת הטקס. ובחרו באמיר אוריין כעורך הטקס. לאות תודה הם החליטו להודות לי מעל הבמה, בפני האורחים. בקהל נכחו המשפחות התומכות, ידידים וחברים, אישי ציבור ופוליטקאים בינהם יוסי ביילין, זהבה גלאון, עוזי אבן, אילן גילאון, סער נתנאל, איתי פנקס ומיכל עדן. על המוסיקה הייתה מופקדת סי היימן. הטקס עצמו היה מרשים, ואפילו שלא נכחתי בו קיבלתי טלפונים שהודו לי על הסיוע שהגשתי. אני רוצה להביא בפניכם את מה שהיה לדעתי שיא הטקס ועיקרו, המילים האישיות שאמרו החתן והחתן האחד לרעהו. הטקסט והתמונות באדיבותם של עמית ואילן.

עמית: היום אנחנו עושים עוד צעד משמעותי קדימה, צעד של מחויבות, בדרך בה אנו הולכים יחדיו זה מכבר. היום אנו מגשימים את משאלת ליבנו ונישאים זה לזה. ביום הזה, בתל אביב עיר החופש, בתחילת חודש הגאווה בישראל ובעולם, אנחנו אומרים לעצמנו ולכם: אנחנו שונים, אבל אנחנו שווים. אילן אהובי, אתה ואני מאמינים כי טובים השניים מן האחד. שנינו בני מזל אריה, אפילו נולדנו בהפרש של יום. לכאורה דומים, אך למעשה מאד שונים, למרות שאנחנו לא מנוגה וממאדים. אתה מדבר מהלב ואני מדבר מהראש, אתה מטפל באנשים ואני מהנדס יישומים. אתה עבורי מקור של בטחון ויציבות, מקור בלתי נדלה של רגישות, תבונה, תובנה ומודעות. היום אתה לי לאיש, לבעל בעל לב. אני רוצה להודות למשפחות שלנו ולהורים האמיצים שלנו. מהמקום המחבק, המשתף והטוב בו אנו נמצאים היום, חשוב להביט גם 10 שנים לאחור, וגם לצדדים, למשפחות אחרות, ולומר – עברנו ביחד תהליך ארוך ומשמעותי. אנחנו בחרנו לחיות את חיינו ולא להתכחש לאמת שלנו, למי שאנחנו. אתם בחרתם לקבל אותנו ולחבק אותנו. כל זה ממש לא מובן מאליו. אשרינו שאתם ההורים שלנו, אנחנו גאים בכם ואוהבים אתכם מאד ! אני מודה לכולכם על שבאתם להשתתף בשמחתנו. התמיכה שלכם היום, כבכל יום, מחזקת אותנו ומסייעת לנו להגשים את עצמנו כבני אדם חופשיים ומעורבים, וכזוג אוהב שהקים בית בישראל.
אילן: היום מעל במה זו אני רוצה לפנות אל אילן בן ה-16 ולומר לו כמה מילים: אילן יקר, לא מזמן הבנת שאתה הומו. זו מילה איומה עבורך, ואתה עדיין בהלם. לא מעכל שמדובר בך, שהמכה הזו הכתה דווקא אותך. עכשיו אתה מבוהל, מת מפחד, אתה מתפלל לאלוהים שהנגע הרע יעבור, שתתנקה מהחטא הנורא, שזה ייעלם כמו שזה בא. למרות התפילות זה לא נעלם. יש לך שבר ביחסים עם אלוהים. מצד אחד אתה יודע, שיחסים בין גברים אסורים על פי צו דתי. מצד שני אתה לא בחרת בזה... אז מה זה לעזאזל?, אתה שואל. מישהו מתבדח איתך? אלוהים בוחן אותך? או אולי מעניש? ואם הוא מעניש, אז על מה? אתה כועס עכשיו. מלא זעם. אתה אבל, מתייסר. מתחנן שלא יגלו. אתה פוחד שלא יאהבו אותך, שלא יירצו בך ושלא תהיה לך משפחה. אתה לא רוצה כל חייך להסתתר ולהתבייש. למרות הבושה והפחדים אתה מרגיש עמוק בפנים שיש לך תקווה, שיש ניצוץ של יופי. תן בלבך, אילן, מקום לאהבה לעצמך. יבוא יום שבו האהבה תהפוך לתכונה החזקה שבאישיותך, זו שבזכותה תגשים את ייעודך. חשוב שתהיה קשוב ונאמן לעצמך, וצא לדרך לחפש את אהוב ליבך. אל תוותר. עם הזמן תמצא משמעות במה, שהיה פעם הגילוי הנורא. אתה תבין שההגדרה פה לא ממש חשובה. אני יודע, שעכשיו אתה רחוק מלהאמין, אבל יום אחד תגיד, שזה הכול היה שווה, שבלעדי החוויה, זה לא היה זה. בלי להיות מי שאתה היית יוצא אדם לגמרי אחר, אולי אפילו מישהו, שהיה קשה לך לקבל. ועכשיו אני מגיע לשיא. זה לא מצחיק ותיזהר מלזלזל. אתה הולך להתחתן, לפזר את מסך הערפל. אתה הולך לעמוד עם בחיר ליבך באור ולא בצל. בחיר ליבי, עמית שלי: לפני שבע שנים היינו לבד. רצינו לאהוב. נפגשנו בזכות יונת, סער ואסף, והתחלנו ללכת במסע משותף. ברגע הראשון, בו נפגשנו, משהו בתוכי אמר והרגיש, שאתה בשבילי הוא האיש. העיניים הכחולות העמוקות שלך העניקו לי תחושה של ים רגוע עם מים זכים, שאפשר עליהם לנוע למחוזות רחוקים ולחופי מבטחים. התחלנו לצאת, ותוך זמן קצר הרגשתי שאנחנו כבר יחד שנים. זה לא שדיברנו בדיוק באותה שפה, אבל היינו עשויים מאותו הטוב. הטוב הנדיר של פעם. הטוב שקיים בנו בזכות המשפחות בהן גדלנו. הרגשתי שאתה נדיב באופן אצילי, ושיש בך כנות נדירה. סמכתי עליך ונתתי בך אמון. זה הרגיש שיחד אנחנו יוצרים כוון. היית גאה בי כששיחקתי על הבמה, פינטזת שאהיה מפורסם... מה שעדיין לא כל כך יצא. על כל צעד מקצועי שעשיתי הענקת לי ברכה, והרגשתי אותך שותף להצלחה. בדרך לא הכול היה ורוד, עברנו משברים. מתוך אמון בקשר טיפחנו את היחסים. התקרבנו זה לזה, הפכנו משפחה בבית מעוצב עם קשת, הכלבה. היום זה לא דמיון, היום זו מציאות, אנחנו מתחתנים עם כל המשמעות. המסע המשותף שלנו הולך ומשביח כמו יין טוב, אז בוא עמית שלי, ונמשיך זה את זה לאהוב. ברגע המיוחד הזה חשוב לי להזכיר את אחי, זאב, שנפטר חצי שנה לפני שעמית ואני נפגשנו. אני מרגיש אותו מחבק אותי עכשיו חזק, ואומר לי: אני גאה בך, אחי הקטן. אני שולח עכשיו חיבוק חם למוטי, בן זוגי הראשון, שנקטף בתאונת דרכים. ציוריך, מוטי, תלויים בביתנו ומלווים אותי לאורך הדרך. ההומור שלך חסר לי. זה נראה לי כל כך טבעי שתכבוש בסערה את רחבת הריקודים בחתונתי. אני מתגעגע אליך, ורוצה לומר לך תודה על השיעור שלמדתי איתך. בערב הזה בו נמזגים יחד העצב והשמחה, אני רוצה לומר לך, עמית שלי: אני אוהב אותך.

יום רביעי, 24 במאי 2006

?שבועות 2006 - כבר תיקנתם

בית ספר יסודי "הרצל", בת ים, אמצע שנות השבעים בשבועות היינו לובשים לבן. מביאים מהבית פרות וירקות, מקשטים סלים ועושים טקס ביכורים מאולתר בחצר "המסדרים" של בית הספר. 1984, בשל"ת הראשון בעין שמר, עם הגרעין. שוקו ואפרסקים בשדות, צופים בשיירת הכלים החקלאיים, ביכורי הענפים וילדי הקבוץ שנולדו בשנה האחרונה. לפני שנתיים בטקס במזרע (בתמונה משמאל), המסורת הקיבוצית נשמרת.
אבל מה לעזאזל עושים היום בעיר עם שבועות חוץ מלאכול מאכלי גבינה? אז היום מתקנים, כלומר הולכים לאחד התיקונים שעולים כפורחים דווקא בחצות הליל. לא יכולים לרחם קצת על האנשים ולעשות את זה קצת יותר מוקדם?.
מה זה בכלל תיקון? מקורו במקובלים בספרד של ימי הביניים שנהגו להישאר ערים ולהקדיש את הלילה כולו ללימוד תורה – תנ"ך, מדרשים וספר הזוהר. מדוע תיקון? משום שקבלת התורה על ידי בני ישראל נעשתה ברישול, שלא רק שהם ישנו בלילה, אלא שהקב"ה היה צריך לעוררם. מקור נוסף הוא בזוהר, ופירושו – התקנה. מתקינים קישוטים לתורה, כפי שמכינים ומקשטים את הכלה לקראת החופה. התורה היא הכלה, והלימוד במשך הלילה הוא הקישוטים לתורה, שאותה מתכוננים לקבל מחדש עם עלות השחר, השכם בבוקר החג – זמן קבלת התורה במעמד הר סיני.
זה תמיד טוב לתקן, היהודים הם שיפוצניקים של העולם. מה מתקנים היום בתיקון ליל שבועות? אני ממליץ לתקן את הזהות. במסורת של קריאת מגילת רות בשבועות, כדאי לדבר על תיקון שערוריית הגיור במדינת ישראל, על גבולות הזהות היהודית והישראלית, על כך שסבתא רבא של דוד המלך הייתה גיורת, ולא סתם, כזו שכלל לא עברה קורס ארוך של לימודי דת ופולחן, לא עברה ועדות משפילות של רבנים והצגה מעושה של אורח חיים זר. היא פשוט הצהירה במגילת רות שהיא שייכת לעם ישראל, עברה לגור בבית לחם והתחתנה עם חקלאי ישראלי ששמו בועז.
אז בואו נתקן, אבל בשעה נורמאלית, דחילאק.

יום שישי, 5 במאי 2006

החתונה של רינת ורומן

רינת סטודנטית לסוציולוגיה לתואר שני באוניברסיטה העברית ורומן שף במסעדה ירושלמית, התחתנו, קצת לפני פסח תשס"ו. הם ביקשו ממני לערוך להם את הטקס במלון פארק פלאזה בירושלים. הקייטרינג היה של ציונה שאני מכיר. לפני הטקס כינסנו את המשפחה לחתום על כתובה שהיא התחייבות הדדית לזוגיות, ועל הכתובה חתמו כל בני המשפחה. במדרש המשיא הקראתי את הקטע הבא: "ניסן הוא חודש לידתו של העם היהודי וחודש לידת האביב, ומסמל גם את לידת הולדתו של קשר יציב ומשמח. ובפסח נהוג לקרוא מתוך מגילת שיר השירים. אני מקדיש לרינת ורומן קטע מתוך שיר השירים המבטא את האהבה בין עלם ועלמה במקורות שלנו בצורה הטובה ביותר: קוֹל דּוֹדִי רומן הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: רינת קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ ובואי אלי: כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ".
(התמונה משמאל היא ברגע ההתכוננות שלפני החופה).

יום רביעי, 3 במאי 2006

הרמת כוסית למתבגרת בת 58


בכינוס יום העצמאות המסורתי של הקהילה אצל ענת ונחום ברחובות, נתתי בהתבגרות של המדינה סימנים. הדברים כאן מבוססים עליהם. 58 אינו גיל מבוגר למדינה, זהו אף גיל צעיר. יחד עם זאת יש אותות לכך שהמדינה מתבגרת. הסימן הראשון לכך הוא שבממשלה יהיה שר לעניני גמלאים... חוץ מזה היא הצליחה בשנתה ה 57 לפנות חבל ארץ שלם, ולהזיז אלפי מתיישבים מביתם. סימן נוסף הוא שהיא לא שקעה לדכדוך ואבל לאומי כאשר מכבי הפסידה בגמר היורוליג. יש הרבה דברים שמעלים סומק בלחיי המדינה לקראת שנתה ה 58. מי שהצליח לבטא זאת בצורה הטובה ביותר היה דווקא מנהל תחנת טלוויזיה פלשתינית המשדרת מבית לחם שנשאל למה הוא משדר את גמר היורוליג בשידור חי לגדה, הוא אמר במבטא כבד למראיין מהערוץ הראשון שהוא מקנא בישראלים בשלושה דברים: ההסתדרות, חיל האוויר ומכבי. אז מכבי הפסידה, אבל יו"ר ההסתדרות הולך להיות שר הבטחון וזה עוד סימן לבגרות. מה נאחל למדינה לקראת הפיכתה לבוגרת ואחראית? נאחל לה שתטפל בחצ'קונים שעוד נותרו כמו היחס לחלשים בחברה. שיהיה לה קצת יותר כבוד לזכויות אדם. שתפטר מהשליטה בעם אחר, ושתעלה על דרך השלום. וכשתגיע אליו תוכל לפרוש סוף סוף לגמלאות ולהיות מדינה שלווה ורגועה שיושבת על כסא הנדנדה במרפסת, מפמפמת במקטרתה וקוראת רומן טוב. והשר לענייני גמלאים שלה יוותר מחוסר עבודה. אז מזל טוב למתבגרת בת 58, שתפרח ותעלה האהבה והאחווה בתוכה, לחיים!

יום ראשון, 30 באפריל 2006

זירת הפשע נגד אבודים | CSI vs. Lost

אחת מסדרות הטלוויזיה האהובות עלי והמצליחות ביותר היא "זירת הפשע" על שלוש שלוחותיה (לאס וגאס, מיאמי וניו יורק). זו סדרה יוצאת דופן בכך שהיא הולכת בעקבותיו של שרלוק הולמס וספורי הבלש הקלאסיים האחרים של המאות הקודמות. בניגוד לסדרות מתח ודרמה אחרות שעולות היום יש לה מסר מודרניסטי מובהק שאומר: את המציאות ניתן לדעת ולפענח באמצעות התבונה האנושית בכלים מדעיים. זה בדיוק המסר של ארתור קונאן דויל בספרי הבלש שלו. ברובן המוחלט של האפיזודות בסדרה הפשעים נפתרים באמצעות התבונה הטהורה. היקשים מזירת הפשע ורמזים אחרים שנגלים לחוקרים, מסייעים לפתור כמה פשעים ב 45 דקות של פרק. האמצעים המדעיים והמעבדתיים של המאה ה 21 המתוארים באופן ריאליסטי מסייעים לניתוח מדויק של עדויות מזירת הפשע. חלק מהפרקים הם שיעורים באנטומיה אנושית ולא מיועדים לבעלי קיבה חלשה. גיבוריהן הראשיים של הסדרות הם דמויות מופת, לא רק בידע הכללי הנרחב שלהם, בהשכלתם הייחודית, ביכולתם להסיק מסקנות מעדויות בזירה, אלא גם ביכולתם לנהל צוות, להיות אנושיים, אמיצים ונועזים ובמיוחד לדאוג לצדק שייעשה. בהרבה מהפרקים הם מבטיחים לבני משפחות הקורבנות כי הם ימצאו את האשמים ויביאו אותם לצדק, לפעמים ההבטחה הזו מוטחת בפני החשודים באופן ישיר, אף פעם אינה חסרת כיסוי. ב"זירת הפשע – מיאמי" לגיבור הראשי קוראים הורשיו קיין. ייתכן ושמו אינו מקרי ייתכן והוא שאוב משם אחת מדמויותיו של שייקספיר בהמלט: הורשיו. הורשיו של שייקספיר הוא דמות רציונאלית, שאינה מאמינה ברוחות ורק לאחר הוכחה אמפירית היא משתכנעת. המלט עצמו אומר: "יש נסתרות, הורציו, בשמיים ועל פני הארץ, שהמדע לא שיערם בחלומו". ואולי שם הדמות שאוב משם הקברניט הורשיו הורנבלאואר, גיבורו ספריו של ססיל סקוט פורסטר שגם רקעו הוא של השכלה קלאסית, ועלילותיו של תקיפות נועזות. הערכים שלו הם נאמנות, יושרה ואומץ. מה שבטוח כל הדמויות הראשיות בשלוש זירות הפשע הן בודדות, אין להם נשים, והחיים שלהן מתמקדים בקריירה המקצועית שלהם.

אבודים המצוינת, היא סדרה המעבירה מסר של כאוס. המציאות האנושית היא כאוטית אינה ניתנת להבנה באמצעים תבוניים, ההגיון לא עובד כאן. למרות שחלק מהדמויות הן דמויות של אנשים שקשורים לדיסציפלינות מדעיות, או זכו להכשרה כזו, הן נכשלות פעם אחר פעם בהגעה אל פתרון מניח את הדעת. ההצלחה היחידה שלהם היא בהשרדות, וגם זה בערבון מוגבל משום שחלק מהדמויות מת ומי שנשאר חי מציאות מוטרפת והזויה. המניעים שמאחורי התנהגות הדמויות לא ברורים לחלוטין, למרות השילוב של תמונות פלאש-בק מעברן שמסייע להבין אותן במעט. המוטו של הסדרה אומר כי דברים הקורים במציאות אינם קורים סתם, ישנה איזושהי השגחה המכוונת אותם. המציאות אינה אקראית. יש גורל המקשר בין כל הדמויות על האי. הגורל הוא שהוביל אותן להיות על סיפונו של מטוס אחד שהתרסק בדרכו מאוסטרליה לארה"ב, כשעל סיפונו אנשים ללא קשר נראה לעין ביניהם: רופא אמריקאי, זוג קוריאני, בחורה אוסטרלית בהריון, כוכב רוק לשעבר מבריטניה בגמילה מהירואין, חשודה ברצח שהוחזרה לארה"ב על ידי שוטרים, אחראי משלוחים במפעל קרטון שנכותו נרפאת לאחר ההתרסקות על האי, ועוד. לסדרה מסר פוסט מודרני מובהק, ואני אומר את זה בזהירות משום שהדברים נכתבים בתחילת העונה השנייה, שום דבר עדיין לא נפתר.
אני אמשיך לראות את שתיהן.
(התמונות לקוחות מאתרים המספקים דימויים אלה בצורה חופשית)

יום שני, 24 באפריל 2006

נישואין אזרחיים או ידועים בציבור

בעקבות מסיבת עתונאים שנערכה אתמול על ידי הפורום לבחירה חופשית בנישואין והמרכז לפלורליזם יהודי והפרסומים היום במעריב ובהארץ, התקשרו אלי לראיין אותי ברדיו מקומי בחיפה יחד עם חברת הכנסת זהבה גלאון על הנושא. היא העלתה הצעת חוק לנישואין אזרחיים שמטרתה מיסוד מסלול אזרחי במקביל למסלול האורותדוקסי הקיים, יחד עם אפשרות לגירושין אזרחיים. להצעת החוק החשובה והטובה בפני עצמה אין שום סיכוי לעבור בשל מבנה הקואליציה המסתמן. חמור מכך, היא עלולה להחזיר לחיים את הצעת חוק ברית הזוגיות שמרצ עצמה מתנגדת לו בגלל הדרת בני הזוג מאותו המין מהחוק. הצעת ברית הזוגיות עלולה גם לבטל מוסד משפטי חשוב: 'הידועים בציבור' שרבים וטובים וגם אני וזוגתי נהנים מזכויותיו. במקרה כזה עדיף לשמר את המצב הקיים, כלומר, לשמר את הישגי הפסיקה בנושא של ידועים בציבור, גם לזוגות סטרייטים וגם לבני זוג מאותו המין. עדיף להירשם לנישואין לאחר רישום אזרחי בחו"ל, או לא להירשם כלל, מאשר להסיג את המצב החוקי והמשפטי אחורה בעשרות שנים. אגב, גם אם יעבור חוק כזה, ודאי שהוא אינו תחליף למסיבת הנישואין ולטקס יהודי-חילוני רב רושם ומשמעות בפני משפחה, חברים וקהילה.
המצב האוטופי שיש לשאוף אליו הוא שהמדינה ,תכיר ביהדויות השונות כמוסמכות לעריכת טקסי חיים, הכוונה לרבנים המוסמכים על ידי התנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמים), התנועה המסורתית (הקונסרבטיבים), והתנועה החילונית הומניסטית, שבמסגרתה גם אני מוכשר כרב. הרבנים ההומניסטיים מוכרים בארה"ב כעורכי טקסים מטעם המדינה ומספקים רשיונות נישואין, לצד הזרמים האחרים ביהדות שם.
ככלות הכל מדינת ישראל מאפשרת היום לאדם כפרט לעצב את זהות התרבותית והאישית כרצונו. כלומר, אפשר לערוך טקס פרטי בכל צורה שרוצים, בלי קשר למה שרשום בתעודת הזהות בסעיף הלאום, או במרשם האוכלוסין. וגם בלי להתגרש ברבנות. הנישואין הם ברית והצהרת אהבה כלפי הקהילה. את ההסדרים הפורמאליים והביורוקראטיים ניתן לעשות בצורות שונות. העניין הטכני לא פותר את הבעיה המהותית - למי שייכת התרבות הזאת לעזאזל?

יום חמישי, 6 באפריל 2006

פסח נגד "אימג'ין" של לנון

פסח הוא חג לאומי. הוא החג של לידת העם היהודי. חוגגים בו את הייחוד הפרטיקולארי של היותנו בנים לעם הזה, על שפתו,
תרבותו ודתו. הדבר הכי רחוק מפסח שיכולתי לחשוב עליו הוא השיר של ג'ון לנון: "דמיין" שמילותיו קוראות לביטול כל ההבדלים האנושיים, כולל מדינות, דתות, רכוש, מלחמות. החיים האנושיים צריכים להיות בשלום, אחווה ולמען ההווה. אין שום דבר שצריך להלחם ולמות עליו. יש מספיק אוכל לכולם וכולם חולקים הכל עם כולם. החזון האוטופי של ביטול כלל התרבויות האנושיות, ואולי הפיכתן לתרבות אנושית משותפת, מזכיר מאד את מאמרו של פרנסיס פוקיומה מ 1989, שניבא את נפילת הגוש המזרחי וטען לקץ ההיסטוריה. כולם, כך אמר פוקוימה, הולכים להתכנס תחת כנפי הדמוקרטיה והקפיטליזם המערבי. מאז נפילת הגוש הקומוניסטי הפיצול התרבותי והלאומי רק גובר והולך. דוגמאות לכך ניתן למצוא בכל העולם, דוגמא מהמגרש הביתי – עליית החמאס לשלטון ברשות הפלשתינית. השיר של לנון הוא אוטופיה חסרת שחר. אפשר לשיר אותה בערגה ולהתגעגע לימים טובים יותר, או להשתמש בו כהשראה לחיים בשלום בין תרבויות ולסובלנות הדדית. אבל, אין שום סיבה לוותר על הייחוד הלאומי שלנו, על שפתנו ותרבותנו. בפסח מלבד הערך של חירות אישית אני חוגג גם את החירות הלאומית שלנו, את האפשרות לייחוד תרבותי תוך כבוד לתרבויות אחרות. זה אמנם דורש קצת שינויים בהגדה המסורתית, אבל אני חושב שמימד חשוב של הזהות האנושית היום, ואולי תנאי חשוב להיותו של אדם שלם ומאושר הינה השיוך הלאומי שלו, חלק ממשפחה רחבה יותר עם תרבות, היסטוריה ומורשת ייחודיים.
פסח שמח לכולם

יום שבת, 1 באפריל 2006

החתונה של דליה ורונן - אפשר גם אחרת


שמחתי מאד כאשר דליה התקשרה אלי לבשר שהיא מתחתנת ושהיא בחרה בי לערוך את טקס הנישואין שלה ושל רונן. דליה נוימן היא אושיה תרבותית ועיתונאית מוכשרת, שהגישה בעבר את "ערב חדש" בחינוכית והיום מגישה את היומן ברשת ב'. בן זוגה רונן הוא איש עסקים שעוסק בנדל"ן בחו"ל. בתחילה דליה רצתה טקס "מינמאליסטי", בלי הרבה טררם. אבל שיכנעתי אותה שצריך מינימום של התרגשות. וכך נולד לו אירוע צנוע ויפה שנערך במסעדת "בליני" בנווה צדק. בני הזוג כינו אותו "ארוחת חתונה". ההזמנה היפה משמאל עוצבה על ידי איה, חברה טובה, הנעליים על ידי מירב, חברה טובה אחרת. האירוע היה בנוכחות משפחה קרובה וחברים בלבד, לא אירוע תקשורתי נוצץ. ומאחר ועבור שניהם זהו סיבוב שני הם החליטו שהפעם לא עוברים יותר ברבנות ובחרו בטקס אישי. ברית אהבה שמהווה הצהרה בעבור הקהילה הקרובה על שינוי הסטטוס, לאחר שנתיים יחד. 


שבת בבקר, יום יפה ברחבת סוזן דלל, בבליני פינו את המרפסת והגישו יין לבן מבעבע לאורחים שהתאספו. לאחר שהגיעו כל האורחים, הזמנו את הקהל להתאסף סביב במה קטנה במרכז המרפסת. דליה שהייתה יפה וזוהרת מתמיד נכנסה עם רונן שלובי ידיים, לצלילי "קח לך אישה ובנה לה בית", בביצוע של דני ליטני. על מנת שתבינו את האירוע סדר הטקס היה כזה:



ברכת הקהל: תודה לאורחים שהגיעו, ובמיוחד לאלה שהגיעו מחו"ל. ברכה על היין והרמת כוסית עם הקהל. "כפי שכוס היין הזו מלאה, כך תעלה ותפרח השמחה, השותפות והאהבה בניכם".


מבוא לטקס: הסבר על אופיו של הטקס.

מדרש על האישי: סיפור הפגישה וההחלטה להינשא.

שבע ברכות: חברים קרובים מברכים את דליה ורונן, ברכות מקוריות שהם כתבו.

מילים הדדיות: מילות אהבה שבני הזוג כתבו וקראו האחד לזולתו.

מדרש משיא: מדרש חופשי על הזמן וקטעי מקורות.

קידושין הדדיים: החלפת טבעות וקידוש במשפט: "בחרתי בּךָ, להיות לי לאיש ורֵעַ,
לחיות חיי שיתוף ואהבה, תְּהֵא הַטַבַּעַת אוֹת לְכָךְ". ולהיפך.

נשיקה, ולאחריה הזמנת הקהל לברך ולנשק את הזוג, ויציאה מהטקס עם השיר 'יור ג'אסט טו גוד טו בי טרו' בביצוע של לורן היל.

החלקים המרגשים ביותר בטקס היו כמובן המילים ההדדיות שחלקו דליה ורונן והברכות הנפלאות שכתבו החברות הטובות. אני גיליתי שאחת המברכות היא מירב שהייתה בגרעין שהיה מיועד לקיבוץ שלי והיא אמרה לי את זה ממש לפני שהחלה לברך.
לאחר הטקס האורחים נכנסו ואכלו ממטעמי המסעדה האיטלקית המצוינת. גם אני זכיתי להנות מהארוחה יחד עם זוגתי שהוזמנה גם. לאחר הארוחה האורחים יצאו לסיור ברחובות נווה צדק על הנושא המשובב של נשים, אהבים ועגבים. המסיבה נמשכה מאוחר יותר בחוף הים, ולאחר מכן יחד עם האורחים מחו"ל בבית. ולמחרת יצאו איתם לסיור בירושלים. לאחר טקס הנישואין היהודי-חילוני ממשיכים דליה ורונן להפליג בספינת האהבה שלהם, מאחל להם המון מזל טוב, הם הוכיחו שאפשר להינשא גם בצורה אחרת.

יום שלישי, 28 במרץ 2006

חגיגה לדמוקרטיה ומתכון לקינואה

בבוקר יום הבחירות הצבענו עם הפתק הנכון בבית הספר בשכונה, מרחק 2 דקות הליכה מהבית.
כבר בחנוכה קבענו שאנחנו נפגשים עם החבר'ה ביום הבחירות. יום שכולם בחופש. אין אילוץ של שבת ומועד. בקיצור, כולם יכולים להגיע. ואכן כמעט כולם הגיעו לביתם של אודליה ודרור בהוד השרון. השמש הציצה מדי פעם מבעד לעננים ואפילו לא היה כל כך קר כמו שהחזאים הבטיחו. כל אחד הביא ממטעמיו, כך שהתקרובת הייתה עשירה. זוגתי הכינה עוגת שמנת עם פרורים וקינואה בירקות, והנה המתכון:
החומרים
שקית גזרים
ראש סלרי גדול
שלושה ראשי שורש פטרוזיליה
חמש שיני שום גדולות קלופות
רבע כוס שמן זית
4 כוסות מים רותחים

הכנה
מנקים ומגוררים את הירקות בפומפיה גסה או במג'ימיקס. מחממים את שמן הזית בסיר גדול וזורקים את השום פנימה, מוסיפים שתי כוסות קינואה ואת הירקות, מערבבים, מתבלים במלח ופלפל ומוסיפים 4 כוסות מים רותחים. מבשלים על אש קטנה 20 דקות בערך, או עד שהמים התאדו.

היו שם גם בורקסים, אורז בכל מיני סוגים, נקניקיות בלחמניות טריות, סלטים ועוד.
הילדים היו הראשונים לאכול כי הם כבר היו רעבים מהדרך. ולאחר מכן המבוגרים. בניגוד למערכות בחירות קודמות, לא היו ויכוחים גדולים וצעקות בינינו. בשלב הקינוחים והקפה התכנסנו והרמנו כוסית לכבוד אורנה וארז שאימצו ילדה וגם לכבוד "חג הדמוקרטיה", לא כל הילדים ידעו מה זו דמוקרטיה, אבל רן הקטן, בן השבע, הסביר שזה כשכל אחד עושה מה שהוא רוצה במסגרת החוק. מיד שרנו לו "הו הא מי זה בא ראש הממשלה הבא"... הסברנו גם שבדמוקרטיה לכולם יש זכות שווה, לפחות בהצבעה. חילקנו פתקים וביקשנו מכולם להצביע למפלגה שלהם. ארנון לקח את הילדים שהתנדבו לשולחן במטבח ומינה אותם לועדת הקלפי, הם ספרו את הקולות ורשמו על נייר, ולאחר מכן הקריאו את התוצאות לכולם. למעלה אפשר לראות את הנייר עליו הם רשמו את התוצאות. לאחר כמה משחקים שארגנו נועה והדר החבילה החלה להתפרק, שמחה וטובת לב. חזרנו הביתה ופתחנו טלויזיה בעשר לראות את המדגמים של הערוצים השונים. מה אני אגיד לכם, עדיפה הייתה ההצבעה של החבר'ה.

יום שישי, 24 במרץ 2006

אכן, משאל עם

לא יודע אם מישהו ב"הארץ" קורא את הבלוג שלי. אבל היום התפרסם מאמר מערכת תחת הכותרת: "אכן, משאל עם", שדומה מאד למה שכתבתי בפוסט הקודם. וזה מה שכתב דיויד לנדאו (?) היום: "בנימין נתניהו הגדיר את הבחירות הבאות כמשאל עם על עתיד הגדה, וכך ראוי להתייחס אליהן. מי שרוצה להמשיך את שליטת ישראל על העם הפלשתיני יצביע בעד אחת ממפלגות הימין. מי שמכבד את אומץ לבו של אהוד אולמרט, שהציג לבוחר את תוכנית הנסיגה שלו מרוב הגדה ופינוי ההתנחלויות הנובע ממנה, ואף התחייב לצרף לקואליציה רק מפלגות שיחתמו מראש על הסכמה לנסיגה, יצביע ל"קדימה", או ל"עבודה", או ל"מרצ", התומכות בפינוי נוסף".

יום חמישי, 23 במרץ 2006

למה מערכת הבחירות משעממת

מערכות בחירות קודמות המו מתנדבים ברחובות, שלטים, סטיקרים על מכוניות, מכות, ויכוחים בסלון ביום שישי, תשדירי הבחירות היו האייטם החם, המפלגות הגיבו אחת כלפי השנייה וניסו לגנוב אחת את תשדיריה של האחרת, העיתונות נתנה ציונים למי שהגיב בצורה הכי טובה. מה קורה היום? שעמום אטומי. מרצ הראשונים שפתחו בפרובוקציה על מנת לעורר את מערכת הבחירות "אנחנו שמאלנים מניאקים". שינוי עשו את מה שהם עושים באופן טבעי – קמפיין נגטיבי מכוער עם חרדים מתפוצצים שנפסל לשידור.ש"ס המשיכו בהבטחת גן עדן למי שיצביע להם. לא נשכח כמובן את הנשיקה הצרפתית של הלסביות המתחתנות בקמפיין עלה ירוק. דווקא פורז הפתיע בקמפיין חיובי מצוין שנגנב בחלקו מהספר של יעקב מלכין "במה מאמינים יהודים חילוניים". כל השאר שמרו על ארשת ממלכתית, המפלגות הערביות שמרו על הקו הלאומי והמעמדי, אבל הכל בערבית שלא נבין. ויש את המפלגות הביזאריות כמו של אלה שרוצים לפצפץ את הבנקים, או, אלה שרוצים להקים ועדת חקירה לרצח רבין, ומפלגות עולים שונות ומשונות. אבל כל אלה לא העירו את מערכת הבחירות שמצויה בתרדמת ואני לא אגיד כאן כלום על הקומה של שרון, זה לא לעניין.
למה? מה קרה?
שני דברים קרו: המפץ הגדול של שרון והבחירה של עמיר פרץ לראשות העבודה. בפעם הראשונה מדובר לא רק על הצבעה מסורתית לפי זהויות ישנות, לא רק הצבעה לאדם, אלא הצבעה על אג'נדה, על דרך. בפעם הראשונה הולכים לקלפי בגלל רעיון. לקדימה יצביעו לא בגלל שרון, אלא בגלל הדרך אותה הוביל, לעבודה יצביעו לא בגלל המסורת אלא בגלל הדרך החדשה שהיא מובילה. בליכוד ישארו המצביעים שעדיין מתנגדים לפתרון של פשרה. למתנחלים ולדתיים יש היום אופציות ברורות יותר מאי פעם. מרגע שהשתנה המערך הפוליטי הבחירות הוכרעו. כמו שביבי אמר, הבחירות הן משאל העם האמיתי היום, ולא יהיה אחר. זהו משאל העם על ההתנתקות. מי שבעד ההתנתקות, או בעד פשרה ושתי מדינות לשני עמים, מצביע לקדימה, לעבודה או למרצ. ומי שנגד מצביע לליכוד, לליברמן ולאיחוד הלאומי-מפד"ל. הסקרים יציבים וברור מי הולך להרכיב את הממשלה הבאה. השאלה היא רק האם קדימה והעבודה יצליחו להגיע קרוב ל 60 מנדטים כך שיוכלו להרכיב קואליציה חזקה ולצמצם את האתנן הפוליטי לשותפות.
כאן המקום להזכיר להצביע למרצ, לא רק מהסיבות שפרטתי בפוסט קודם, אלא גם מהסיבה כאן, ככל שמרצ תהיה חזקה יותר יהיה לה סיכוי גדול יותר להכנס לקואליציה עם קדימה והעבודה. עדיף מרצ בממשלה, מאשר באופוזיציה

יום רביעי, 15 במרץ 2006

ארוחת פרידה מכתית


בפוסט הקודם הבאנו קצת תמונות מאחורי הקלעים וכעת לארוחה עצמה. פורים תשס"ו, בוקר אביבי, החלטנו להגדיל את המינוס בבנק, לאשפז את בננו יחידנו אצל המטפלת לזמן ארוך יותר. והלכנו להיפרד ממסעדת "כתית" במיקומה הנוכחי בנצר סירני בבית אלנבי. הזמנו מקום והגענו ב 12:45. תחילה חייבים לציין את המקום. בית שנבנה ב אמצע המאה ה 19, היה במקור בית ליתומים מסוריה של משפחת שנלר, ואולם ב 1916 הפך למפקדה של גנרל אלנבי. בשנות החמישים שימש את ראשוני קבוץ נצר סירני. השיפוץ משמר את האופי הישן של הבניין ואת ההיסטוריה שלו. אפשר רק לקוות שלא יזנח בעקבות המעבר של כתית לאזור המרכז בעתיד הקרוב. הבעלים של כתית, השף מאיר אדוני מתכנן בסיוע משקיעים לפתוח את המסעדה שוב בתל אביב, אבל עדיין לא נמצא מקום. עד כאן ההיסטוריה ומכאן למסעדה עצמה. התיישבנו ליד חלון, כאשר בחוץ זרחה שמש אביבית עם עננים וממטרים פזורים, מזג אוויר אידיאלי לארוחה מעין זו. את פנינו קיבל מלצר בשם אבי שהיה חביב ונחמד. קיבלנו את התפריט העסקי (97 ש"ח למנה ראשונה) . על השולחן הוגשה סלסלת לחמים משני סוגים לחם מחמצת עם גרגרי כוסברה, בהיר, ולחם כהה בשלוש צלוחיות קטנות הוגשו מלח ים, איולי פפריקה (מיונז ביתי מתובל) וגם חמאה. זוגתי שהזמינה עיקרית התלבטה ארוכות משום שהיא באגף של הצומח, ובתפריט של כתית אין מענה ישיר לבני דת זו, בינתיים אני הזמנתי מהחי. לאחר שהזמנו יצא מאחורי הקלעים חברנו הטוב אלעד שמנהל את המסעדה. נחתנו עליו בהפתעה כדי שלא יתכונן יותר מדי, אבל הוא צ'יפר אותנו ופתח מיד בשתי כוסות יין מוגז לבן יבש מסוג ברוט של ירדן (מה שמכונה בטעות שמפניה), שהיה פשוט מעולה ופתח את החיך לטעמים שבאו אחריו. הפתיחה היא תמיד מרק שמוגש בכוס קטנה, הפעם זה היה מרק חמציצים עם סומק שלווה מרק החמציצים פתח יפה את הארוחה. זוגתי הזמינה למנה ראשונה פנקוטה של גבינה כחולה, המדובר בעצם בשלוש קוביות
קטנטנות של גבינה כחולה המלוות בארטישוק בריגול על מצע פלחי הדרים וקרם בזיליקום מדובר יותר בטעימה, מאשר במנה. אני הזמנתי שוק טלה בגריל, נתחים של השוק שהושרו במרינדה וניצלו הונחו בערימות על מצע טחינה. מה שעשה את המנה היה הרוטב המצוין. למנת ביניים לניקוי החיך קיבלנו פלודה – סורבה של איטריות אורז עם חלב שקדים. המתנו בסבלנות למנה העיקרית, והסבלנות השתלמה. זוגתי קיבלה מנה גדולה של ניוקי תפ"א ששחתה בקצף של שמנת ורוקפור, אשתי אהבה מאד את הניוקי שהיה נימוח בפה, אני טעמתי, אבל ממילא אני לא אוהב ניוקי. אני קיבלתי ספריבס טלה (בתוספת 25 ₪) צלוי בגריל פחמים, על הנתח הגדול נחה תלולית של בצל עם חבושים והכל ברוטב דבש וכמון. החלק העליון היה קצת שרוף וצמיגי, אבל מתחת היו שכבות מסודרות לסירוגין של בשר רך ושומן. המלצר הזהיר 
אותי מראש שזו מנה עם הרבה שומן, זה דווקא שמח אותי, אין כמו שומן טלה. אלעד הפתיע אותנו בכוס יין נוספת, אני קיבלתי כוס בלון גדולה של שיראז אוסטרלי, יין בעל גוף שהיה ליווי קלאסי לטלה. וזוגתי קיבלה כוס נוספת של ברוט ירדן. וכך בין ביס מהטלה, ללגימת יין, נאנחנו אנחות קטנות של תענוג. וכדי להוסיף חטא על פשע מרחנו שכבה עבה של חמאה על הלחם המצוין וטבלנו אותו ברוטב של הטלה. לבסוף נותרה ערימה מיותמת של עצמות וחבושים על הצלחת הנקייה. גמרנו אומר שסיימנו את הארוחה כי היינו כבר מלאים וביקשנו כבר את החשבון. אבל אלעד לא נתן לנו ללכת מבלי לעשות סיבוב במטבח הענקי (ראו בפוסט הקודם). לאחר מכן התישבנו וחיכינו לחשבון, וזוגתי אמרה שדווקא עכשיו כן בא לה קינוח, לא הספקנו לפתוח כפתור ואלעד הגיע עם צלחת קינוח, שאפילו לא מהתפריט העסקי, קומפלימנטס אוף דה האוס. על צלחת מרובעת נחו להם מעדנות שני גלילי קדאיף ב מילוי גבינת עיזים, פיסטוק וסילאן, ובצידה השני של הצלחת כדור של גלידת דבש מרווה, הצלחת הייתה מקושטת בזרזיפים של רוטב סילאן ועלי טימין. אני לא אוכל קינוחים ולא אוהב בכלל את כל נגזרות המטבח הערבי בתחום הזה, לעומת זאת זוגתי, אוכלת כנאפה תוך כדי נהיגה אפילו. ולמרות שהיא שיבחה והללה את המנה, גליל אחד של קדאיף נארז הביתה ולא החזיק מעמד עד סופו של היום. על הכל שילמנו 230 ₪, ועוד 40 טיפ. היין והקינוח היו המתנה של אלעד. בסה"כ מחיר סביר לתחושת האריסטוקרטית שהמקום מאפשר. בפורים הזה שהתחפשנו לבורגנים. כשכתית תעבור מקום, נראה לי שנחזור לבקר. אולי ביום השנה לארוחה הזו? מי יודע.







בלעדי - תמונות מהמטבח של כתית

לא להרבה אנשים ניתנת הגישה אל מאחורי הקלעים של המקומות בהם מתרחש ה"קסם". ואנחנו קיבלנו הזדמנות כזו , גם לאכול וגם לראות את המטבח של אחת המסעדות הנחשבות ביותר בארץ: "כתית" במיקומה בנצר סירני. על הארוחה ראו בפוסט הבא בינתיים טייק א לוק בגנרל אלנבי על הקיר, בעיצוב היפה, של מסעדה ענקית עם קיבולת של 120 סועדים ומטבח בגודל מגרש כדורגל. אולי זה מה שהרג את מאיר אדוני ואילץ אותו לפתוח מחדש בתל אביב?, כנראה שכן. הסתובבנו במטבח הענקי והיינו כחולמים, אני בטוח שכל מסעדן היה חולם על מרחב כזה, על איבזור כזה, על חדרי קירור ענקיים.






למעלה: מאיר אדוני השף והבעלים, למטה אלעד טננבאום מנהל המסעדה ותמונות בלעדיות מאחורי הקלעים






יום שלישי, 14 במרץ 2006

Edimax נתב אלחוטי וכרטיס רשת


לפני שלוש שנים קנה לי אחי בארה"ב נתב אלחוטי וכרטיס רשת לינקסיס בתקן "בי", כאשר בארץ תקשורת אלחוטית למחשב עוד נחשבה לתקשורת עם חייזרים, או לכל הפחות מוצר לגאדג'טיונרים מטורפים. המחירים אז היו בשמיים. היום ספקיות הגישה לאינטרנט, בזק והוט, מוכרות בגרושים רשת ביתית ומפרסמות את זה בטלויזיה. הרשת שהתקנתי בזמנו שירתה אותי מצוין. יכולתי, ברשת הביתית שהוקמה, לספק אינטרנט לשני מחשבים, כך שזוגתי שתחיה תוכל לשלוח מיילים ופקסים בשביל עבודתה ולגלוש. הכל התנהל על מי מנוחות באחוזתנו הקטנה עד שלפני יומיים שבק השנאי של הנתב, ואיתו הלך גם הנתב. מחשב אחד היה מחובר לאינטרנט והשני לא. 8 מיילים שלא נשלחו הצטברו אצל זוגתי, מה שגרם ללחץ קל. אז לרגל פורים והחגיגה הנוכחית, החלפנו את הנתב ואת כרטיס הרשת במוצרים של אדימקס, בתקן "ג'י", שגם הוא הופך עוד מעט למיושן. קנינו בירושלים את שניהם יחד במחיר של 520 ש"ח, לא הכי זול, אבל הכי זמין. בואו נראה מה יש באריזה (התמונה למעלה): הנתב, המכשיר הכסוף מימין, מגיע עם חוברת הסבר בעברית, שמשום מה נפתחת משמאל לימין. באריזה יש גם שנאי ותקליטור עם מדריך למשתמש באנגלית שאפילו לא פתחתי. את האנטנה צריך להבריג לתושבת בצורה פשוטה ביותר. כרטיס הרשת, הדומה מאד לדיסק און קי, מגיע עם תקליטור התקנה, חוט מאריך ליו.אס.בי וחוברת הסבר באנגלית דווקא. ההתקנה של כרטיס הרשת והנתב היו מהירות ואינטואיטיביות. לבד מהתקנת התוכנה של כרטיס הרשת והפעלה מחדש של המחשב אליו מחובר הנתב, לא הייתי צריך לעשות כלום. האינטרנט זורם יפה בשני המחשבים והרשת הביתית עובדת מצוין. זוגתי כבר התקשרה לדעת אם הכל בסדר ואם היא תוכל לשלוח ולקבל מיילים. בתמונה מימין, אפשר לראות את הנתב על שולחן העבודה שלי מעל כרטיס הוידאו ומעל המודם של הכבלים. ניתן לראות גם את הבלאגן האדיר של כבלים וחוטים שעדיין לא סידרתי, אבל אני אסדר יום אחד