יום שבת, 30 ביולי 2016

חלומות של ילדים בכתה ו' - מה ארצה להיות בעתיד?

בני הבכור סיים בית ספר ממלכתי בירושלים, ובסוף השנה ניתן לכל תלמידי השכבה ספר מחזור. אני לא רואה טעם רב בספר מחזור לילדי כתה ו' ועוד כזה שעשוי דפי כרומו מעוצבים. אנחנו משופעים במסיבות סיום במיוחד בשיטת החיטוב הנהוגה בארצנו. מסיבת הסיום שלו הייתה גרנדיוזית, בסגנון מחזות זמר. וזה עוד לאחר שההורים התעקשו שלא להביא בימאית מבחוץ ולא לעשות את המסיבה  באולם שיישכר במיוחד, אלא באולם בית הספר. בכך נחסכו תשלומי הורים בגובה עשרות אלפי שקלים. ובכל זאת בית הספר דרש שנשלם, על הוצאות הפרידה מבית הספר היסודי, פי שלוש מאשר מה שמתיר חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא תשלומי הורים - עד 70 שקלים למסיבת הסיום של כתה ו'. בנתיב הזה שאנו הולכים בו, לא ירחק היום ממסיבת הפרום לילדי כיתות ו' שיגיעו בחליפות ושמלות נשף בלימוזינה.
אבל חוברת ספר המחזור סיפקה הצצה למה חושבים ילדי כתה ו' בשנת 2016. ובמיוחד, מה הם רוצים להיות בעתידם. בשכבה יש 4 כיתות וכ-90 תלמידים, וכולם השלימו את המשפט: "בעתיד ארצה להיות", חלקם כתבו בבחירת הייעוד שני מקצועות. קיבצתי את התוצאת של הסקר הכמותי הלא מקצועי הזה מתוך עניין ואלו התוצאות אליהן הגעתי, בחלוקה בין בנים לבנות: מבין הבנים למקצועות הספורט ניתנה עדיפות עליונה: 31% רוצים להיות כדורגלנים ו 24% רוצים להיות כדורסלנים ועוד אחד רוצה להיות שחיין. כלומר רב מוחלט, כמעט 57%. הייעוד המקצועי הנחשק לאחר הספורט זכה בפחות מ-9% - איש מחשבים/מתכנת/הייטקיסט. כל שאר המקצועות זכו בקול אחד או שניים: עו"ד, דוגמן, איש עסקים, טייס, מנכ"ל, מיליארדר, כימאי, שוטר מג"ב, סוחר נדל"ן, רופא, די ג'יי, מתמטיקאי. ורק אחד בחר את המקצוע הפופולארי ביותר על כל ילד בעולם - אסטרונאוט. למרבה הפלא מי שרוצה להיות אסטרונאוט הוא ילד נכה.
אצל הבנות הפופולאריות הגדולה ביותר היא לייעוד של שחקנית, כנראה הכוונה לשחקנית טלוויזיה וקולנוע, לא מפורט הסוג, אבל ההנחה הבסיסית שלי היא שבנות בגיל הזה לא חולמות להיות ליא קניג, אלא דווקא אנג'לינה ג'ולי. 25% מהבנות רצו להיות שחקניות לעומת 3.4% מהבנים. המקצוע הבא אחריו בפופולאריות היה רקדנית - כמעט 10%. אבל הפיזור, ביחס לבנים, הרבה יותר גדול אצל הבנות, שכ-8% מהן רוצות להיות רופאות, ועוד 8% עורכות דין. כל שאר המקצועות זכו ב1-3 קולות: סטייליסטית, זמרת, דוגמנית, מדענית, אדריכלית, מעצבת פנים, כדורגלנית, מגישת חדשות, קריינת טלויזיה, סקסופוניסטית, וטרינרית, מנהלת חדר כושר, רואת חשבון, שוטרת מג"ב, מיילדת, מטפלת תינוקות, פסיכולוגית. אצל הבנות הגיוון הרבה יותר גדול ויש הרבה יותר מקצועות טיפוליים, והרבה יותר מקצועות חופשיים, אומנותיים וטכנולוגיים. אני חושב שאולי אפשר לייחס את זה לך שבנות בגיל 11 יותר מפותחות רגשית מבנים.
כמובן שאין לייחס משמעות רבה מדי משום שזה ולא סקר סטטיסטי, אלא רק הצצה לעולם התרבותי של ילדים היום. בבסך הכולל רובם המכריע של הילדים בחר במקצועות "זוהרים", שמכניסים הרבה כסף ויוצרים פרסום רב: ספורטאים, שחקני קולנוע, דוגמנים/יות וזמרות. מיעוטם בחר במקצועות שאינם סובבים סביב האגו. 
צריך לזכור שהשאלה נשאלה בתחילת כתה ו', כלומר, מעט אחרי החופש הגדול, ואני בטוח שבחלוף השנה רבים מהם כבר שינו את דעתם. אבל זהו מעין סקר ותמונת מראה של החינוך הביתי, החינוך הבית ספרי ושל החברה בישראל, בשנת 2016.

יום ראשון, 24 ביולי 2016

קליפ החתונה של רעות ומאט יוני 2016

לרעות ומאט ערכתי טקס נישואין ביוני 2016 בזכרון יעקב ב"ביסטרו דה כרמל" ביקב של כרמל מזרחי. הם חיים באוסטרליה ובאו לערוך טקס נישואין לטובת המשפחה והחברים בארץ. למעשה הם הכירו לפני כמעט 9 שנים. והסיפור שלהם מתחיל כמו בדיחה: בחורה ישראלי ובחור ניו זילנדי נכנסים לפאב אירי במלבורן... וכבר מהתחלה הם הפכו לזוג וזה רק הרגיש להם טבעי זה היה חיבור מיידי והרגיש נכון. הם חולקים את אותו חוש הומור ואוהבים את אותה המוזיקה. בדייט הראשון הם הרגישו כל כך טוב יחד שהתלוצצו שזה מרגיש כאילו הם חוגגים 3 שנות זוגיות... כוחו של החיבור הזה סייע בתלאות שעברו כאשר היו בנפרד 9 חודשים, מאט פנה 3 פעמים לקבלת אשרות, נע בין המדינות, ובנוסף ארגנו חתונה בחו"ל! הקליפ שלהם מרגש מאד, ערוך מצוין ומתחיל בקידושין בטבעת מצד הכלה. פתיחה עוצמתית לקליפ יפייפה. ממליץ לצפות.


יום שבת, 23 ביולי 2016

חשיבות היהדות והיהודים בהיסטוריה - יובל נח הררי

יובל נח הררי
תמונה מ nrg
ב-22.7.2016 התפרסם מאמר של יובל נח הררי בסוף שבוע של הארץ תחת הכותרת: "ומה אם ליהדות לא היתה השפעה גדולה על המין האנושי?" הטענה של הררי פשוטה ומביאה את האמירה החילונית הומניסטית בצורה הפשוטה ביותר ומתומצתת באמירה שהדת היהודית שיחקה תפקיד שולי בהיסטוריה האנושית. אפשר לראות הרצאה שלמה שלו של שעה ומחצה בסוף הפוסט שבה הוא מסביר באופן מדוקדק את הטענה. אני מסכים עם רב האמירות שלו במיוחד עם הפיסקה הפותחת את המאמר:
הרעיון הזה עשוי להישמע משונה ואף מקומם לישראלים רבים, אשר חונכו מגיל אפס שהיהדות היא הגיבורה הגדולה של ההיסטוריה האנושית. תלמידי בית ספר טיפוסי בישראל — אפילו הוא חילוני למהדרין — מסיימים על פי רוב 12 שנות לימוד בלי לקבל תמונה ברורה של מהלך ההיסטוריה העולמית. אמנם מזדמן לתלמידים ללמוד על האימפריה הרומית, המהפכה הצרפתית ומלחמת העולם השנייה, אך פיסות הפאזל הללו אינן מתלכדות לכלל סיפור רציף. במקום זה, הסיפור ההיסטורי הרציף היחיד שמציעה מערכת החינוך הישראלית לתלמידיה מתחיל עם התנ"ך, ממשיך לימי בית שני, מדלג לקורות היהודים בגולה ומגיע לציונות, לשואה ולמדינת ישראל. לא מעט תלמידים סבורים שזהו הציר המרכזי של תולדות המין האנושי כולו, שכן אפילו כאשר לומדים על האימפריה הרומית או על המהפכה הצרפתית, חלק ניכר מתשומת הלב מוקדש לשאלה כיצד התייחסו הרומאים הקדמונים ליהודים, או מה היה מצבם המשפטי של היהודים ברפובליקה הצרפתית. למי שניזון מדיאטה היסטורית שכזו קשה מאוד לעכל את הרעיון שליהדות ולעם היהודי אין חשיבות היסטורית גדולה.
גם אני התחנכתי על הגישה הזו שאפשר לומר שהיא אתנוצנטרית. אבל לא רק מערכת החינוך חוטאת בה אלא בכל מקום ובכל תחום בחיים מחפשים את מקומם של היהודים, הקשר ליהדות או לישראליות. הדבר בולט בצורה הטובה ביותר בעולם הידוענים. למשל: הגיור של בתו של טראמפ, הגיור של גווינת' פאלטרוצ'לסי קלינטון התחתנה עם יהודידיוויד בקהאם גילה פתאום שהוא יהודי, מדונה השטתחה על קברי צדיקים בצפת וקוראת לעצמה אסתר. בכל אירוע חשוב שיש בעולם בין אם פיגוע או אירוע ספורטיבי נבדק הקשר. דוגמא נוספת היא קבוצת ה-NBA, הקליבלנד קבלירס היו אהודים בארץ ולברון היה מלך ישראל, עד שסילקו את דיויד בלאט והם הפכו להיות שנואי נפשם של הישראלים...
אבל, כל תרבות חוגגת את הסיפור הייחודי שלה ובכך אין רבותא. הבעיה היא שאנחנו קצת יותר מדי אתנוצנטרים, והסיבה היא ברורה אנחנו תופסים את האיומים עלינו כאיומים קיומיים. כאשר קבוצה אתנית מאוימת היא מחזקת את הגבולות ומתבדלת יותר על מנת, כביכול, לשמר את קיומה. האבסורד הוא שדווקא כאשר היהדות הייתה פתוחה יותר ואימצה דברים מבחוץ, כמו שנח הררי בעצמו טוען, כך הצליחה יותר הדת והתרבות להיות יותר יצירתית והצליחה לתרום יותר לקיומה. ככל שהתבוללנו יותר כך הצלחנו יותר. נח הררי מדגים שהרעיונות, החוקים והמוסר שנחשבים "יהודיים" מועתקים, לא מקוריים לחלוטין, או לפחות לא בלעדיים ליהדות. ועל כך אני מסכים לחלוטין. אבל אני רוצה להעיר, בצניעות רבה הערה קטנה מנקודת מבטי כרב חילוני.
עצם ההתייחסות למושג "יהדות" בהא הידיעה. כאילו שיש יהדות אחת לוקה בחסר. כותרת המאמר ב"הארץ": "ומה אם ליהדות לא היתה השפעה גדולה על המין האנושי?" אומרת זאת בפירוש. אבל זה הרבה מעבר לכך, "היהדות" מצומצמת אצל נח הררי למובנה הדתי. אוסף של הלכות וחוקים. כך למשל בסייפא של דבריו הוא אומר:
...איני סבור שהיהדות היתה דת רעה או חשוכה במיוחד. כל שאני אומר הוא שהיא לא היתה חשובה במיוחד. רוב שנותיה היתה היהדות דת מתונה וצנועה של מיעוט קטן ורדוף; דת שלא גרמה למלחמות ולמסעות צלב; ושחכמיה ומנהיגיה העדיפו להגות ולכתוב במקום לכבוש ארצות ולשרוף כופרים
לטעמי הוא מפספס את מובנה הרחב יותר של יהדות - התרבותי. במובן הזה "התרבות", שאולי יותר נכון בריבוי, אבל נשתמש לצורך הענין ביחיד - התרבות מכילה בתוכה גם את הדת, הדת היא חלק מהתרבות, אבל התרבות מקיפה הרבה יותר מאשר כמה חוקים ומושגים בסיסיים. למשל אומר נח הררי: "יש להפריד בין תרומתם של יהודים כפרטים, לבין תרומתה של היהדות כדת וכתרבות". בסדר, אבל מה ההבדל בין דת לתרבות ומהי התרומה של היהדות במובנה התרבותי לעולם המערבי, אם בכלל הייתה כזו? אולי הבעיה היא בהבהרת המושגים, כי אחר כך הוא מסביר את המושג החמקמק "הגניוס היהודי" דווקא במונחי תרבות:
היהודים הביאו איתם מהשטייטלים והגטאות מטען תרבותי חשוב. הערך הרב שנודע ללימוד ולהשכלה בתרבות היהודית הוא אחד הגורמים העיקריים להצלחתם יוצאת הדופן של מדענים יהודים. גורמים נוספים היו הרצון העז של מיעוט מדוכא להוכיח את עצמו, והמחסומים שעמדו בפני יהודים חילונים שרצו להתקדם במסגרות שמרניות ואנטישמיות כמו הצבא או המערכת הפוליטית.
 גם אם ההסבר ל"גניוס היהודי" הוא מתודי, אליבא דנח הררי, כלומר: "הרגלי למידה מצוינים ואמונה עמוקה בערכה של ההשכלה" הרי שזהו הסבר תרבותי. זוהי אמונה בערכים מסויימים ששייכים לתרבות היהודית, אבל כמובן לא בלעדיים לה. האם זו לא תרומה חשובה לעולם? האם אין דברים נוספים בתרבויות היהודיות שניתן למנות אותן שתרמו לאנושות מעבר למשל הסגולי של כמות החברים באותה תרבות?

יום חמישי, 14 ביולי 2016

באדי גאי, האגדה בהופעה חיה בארץ 13.7.2016 אמפיתיאטרון קיסריה

האלבום האחרון מתוך האתר של באדי גאי
בין כל ההופעות של קיץ 2016 נשכחה ההופעה ההיסטורית של אחת מאגדות הגיטרה של כל הזמנים באדי גאי (Buddy Guy), שאומרים שנגינתו השפיעה על ג'ימי פייג', הנדריקס, קלפטון, קית' ריצ'רדס ועוד. הוא נבחר למקום 30 ברשימת הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים במגזין הרולינג סטון. הצלחתי למזלי לקנות כרטיסים בזמן ולהיות בהופעה. 
באדי גיא נולד ב-1936 וגדל בלואיזינה. הוא התחיל לנגן על גיטרה תוצרת בית עם שני מיתרים ובגיל 21 עבר לשיקגו ושם קיבל הכרה כנגן, אבל תחילת הקריירה הייתה בעייתית והוא לא הצליח לפרוץ בגלל החלטות ניהוליות לא נכונות שעשו חברות התקליטים שעימן חתם, לכן בתחילת הדרך היה נגן ליווי של כמה מהבלוזיסטים הגדולים כמו מאדי ווטרס ואחרים. בשנות ה-60 הופיע בכמה פסטיבלים חשובים והוציא כמה אלבומים שלא זכו להצלחה. ההצלחה האמיתית הגיעה רק בתחילת שנות ה-90 כאשר אריק קלפטון הזמין אותו לסיבוב ההופעות "24 Nights". לאחריו הוציא את אלבום האולפן המצליח הראשון: "Damn Right, I've Got the Blues" שזיכה אותו בגראמי ראשון. שישה פרסים נוספים באו לאחר מכן. וזה האלבום שבאמצעותו גם אני התוודעתי אליו. הוא הגיע לשיאו רק באמצע שנות החמישים לחייו. ב-2005, כאשר כמעט היה בן 70 הוא הוכנס להיכל התהילה של הרוק על ידי אריק קלפטון ובי. בי. קינג שאיתו היו לו שיתופי פעולה. פחות מחודשיים אחר כך נפטר קינג ובאלבום האחרון הקדיש לו גאי שיר. היום כאשר הוא מגיע לישראל הוא כבר כמעט הגיע לגבורות. היה חשש גדול מההשילוב בין הגיל, לחום הישראלי והיכולת להחזיק 5000 איש הופעה שלמה.
אבל, גאי, חיית במה מדהימה לא איכזב. זו לא רק הנגינה שלו, אלא הקול המדהים וגם השטיקים הבימתיים שלו שהוא חוזר עליהם בכל הופעה. כמו בכל ההופעות, גם בקיסריה הוא פתח בלהיט הגדול שלו: "Damn Right, I've Got the Blues" ולמרבה ההפתעה לאחר מכן "I Just Want to Make Love to You" שכתב ווילי דיקסון וראשון ביצע מאדי ווטרס ב 1954, ולאחר מכן אטה ג'יימס. היו גם הלהיטים הגדולים שלו: "Five Long Years" שבתוכו הוא הכניס את "Blues in The Night" סטנדרט בלוז מ-1941. היה כמובן "Slippin' In", היה שיר הנושא של האלבום האחרון שלו "Born to Play Guitar" שבעצם מספר את הסיפור שלו. היה "Skin Deep" בלדת רוק קיצ'ית מאלבום שנשא את אותו שם מ-2008.
כרגיל שילב את הנגנים שלו בקטעי סולו ארוכים. היו בדיחות, פניה לקהל הישראלי, סיפר סיפורים והזכיר את החיבור לדתיות הנוצרית של אמא בלואיזינה. הוא מיעט בקללות יחסית להופעות אחרות שלו, כנראה בגלל הכבוד לארץ שישו הילך בה. כרגיל הוא מהסה את הקהל ואומר להם שהם חירבנו את השורה שהם היו אמורים לחזור עליה, פה זה היה קצת יותר מרוכך. הוא השתמש בחיכוך הגיטרה על הגוף, נגינה מאחורי הגב, עם הפה, עם מגבת. בשיא ההופעה הוא נוהג לרדת עם הגיטרה לתוך הקהל להסתובב בין המעריצים ולנגן, קיסריה לא הייתה יוצאת דופן. מי שציפה להופעה של בלוז טהור לא מכיר את באדי גאי, זה היה בלוז-רוק מלוכלך.  היו כמובן "I'm Your Hoochie Coochie Man" של מאדי ווטרס, "Strange Brew", של קרים ואריק קלפטון. הוא לא מתבייש לחלוק כבוד, לצטט ולעשות קאברים לכל מיני סגנונות ולאמנים שהיו אתו במהלך הקריירה כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס, אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס. הוא עובר לפעמים בין שיר לשיר בלי סיומת ברורה, הוא רק אומר, "רגע תקשיבו לזה..." ועובר לשיר הבא. הוא טען שאין לו רשימת שירים מוכנה כאשר נדרש מהקהל לנגן שיר.
ההופעה ארכה שעה וחצי והייתה הנאה צרופה. בסוף ההופעה, כמו בכל הופעה הוא זרק מפרטים לקהל וחתם על אלבומים שלו.הבעיה היחידה הייתה הסיום הלא ברור שבו הוא מעין נפרד מהקהל והלהקה ממשיכה לנגן עוד כמה דקות. חבל שהוא לא חזר להדרן שהיה מעיף את הקהל. ואני מביא את צילום ההופעה לטובת כל אלו שלא הצליחו להשיג כרטיס.

יום שישי, 8 ביולי 2016

קליפ החתונה של נטע ויוחאי מרץ 2016

את קידושיהם של נטע ויוחאי סידרתי ב"באר של סבא" בפתח תקווה" בצהרי יום שישי. עברתי איתם תהליך בניית טקס של
יותר מחצי שנה. וזו אחת החתונות המרגשות ביותר שערכתי. יעיד על כך הקליפ המקסים שלהם. מבחינת הצהרה אופנתית זו הייתה החתונה הכי היפסטרית... הטענה היחידה שלי כלפי העריכה של הקליפ היא הצנזורה של מתן הטבעת מהכלה לחתן. עדיין ניתן לראות את הכלה מקריאה בקולה חלק מהכתובה ושוברת כוס יחד עם החתן. חתונה חילונית למהדרין, בני הזוג בחרו לא להתחתן ברבנות, לשמחתי. ובחרו לערוך טקס יהודי-חילוני.


יום שני, 4 ביולי 2016

התורה "קדושה", אבל כנראה לא מספיקה

יש מסורת בבית הספר הממלכתי של ילדיי לעשות מה שקרוי "מסיבת קבלת התורה" לקראת שבועות. מכנסים את שכבת כתות א', יחד עם הוריהם, ועושים מסכת שבסיומה "מקבלים את התורה". בני הגדול לפני חמש שנים, קיבל בסיומה של המסיבה את חוברת ספר בראשית, של משרד החינוך, ממנו לומדים כל תלמידי כתות א' וב' בחינוך הממלכתי. אבל אצל בני הצעיר התמונה הייתה שונה.
ראשית נתקבלה הזמנה למסיבת קבלת התורה ובה היה כתוב שהבנים צריכים לבוא עם כיפות והבנות בשמלות. ומיד שלחתי שאלות הבהרה (שאלות תם) למחנכת: 
"ראיתי שכתוב שהבנים צריכים לחבוש כיפה. זה דבר מוזר מאד שהרי אין שום ציווי בתורה, שלכבודה עורכים את המסיבה לחבוש כיפה. מהיכן הגיעה המחשבה שצריך לחבוש כיפה? ואם כבר הבנים חובשים כיפה למה לא הבנות? למה האפליה? ואם כבר מפלים אז עד הסוף, אולי צריך לעשות הפרדה בטקס בין בנים לבנות ואולי לאסור על הבנות לשיר בטקס? כמו כן לא כתבת בהזמנה איזה סוג של כיפה, האם גדולה? קטנה? סרוגה? שחורה? לבנה? נחמנית? אדידסית? בוכרית? בית״ר ירושלים? ילד טוב ירושלים? דתל״שית? שקופה? אדומה?... נודה לך מאד אם תאפשרי לבננו להיות יהודי גלוי ראש, ללא כיפה, כפי שהוא ביומיום, גם בשיעורי תורה בבית הספר וכפי שהוא מתחנך בבית".
התשובה שקיבלתי הייתה כמובן שהילד "יכול לבוא איך שנוח לו".
ואז הגיעה מסיבת התורה עצמה, הבנים הגיעו בחלקם עם כיפות, והבנות בחלקן עם חצאיות. הם נכנסו זוגות זוגות לתוך אולם הספורט לצלילי הפיוט "אנא בכח", הפיוט הוא למעשה תפילה המורכבת משבע שורות, שכל אחת מהן מכילה שש מילים. לפי המסורת הקבלית, ראשי התיבות של מילים אלה (אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית) מרכיבים את השם המפורש - שם בן 42 האותיות – אחד משמותיו של אלוהים. הפיוט הפך מלא הוד ומוכר רק ב-2006, בעקבות הלחן של עובדיה חממה. אבל לא סתם נכנסו התלמידים, אלא עברו תחת חופת טלית שהוחזקה על ידי ארבעה הורים.
המסכת עצמה לוותה בריקודים והצגה של הילדים, לצלילי שירים כמו "אמן" ששרה הזמרת ליאורה למילים של חמוטל בן זאב, חלק ממילות השיר:
בתפילה - אמן
שעולה - אמן
כל הנשמה תהלל יה
אמן.
ותן ברכת שלום ושמור על ביתנו
קרב אותנו לחלום שבתוכנו
תן תמיד ברכה במעשה ידינו
פתח ליבנו שתמיד נשיר לך.
אלוהי - אמן
תקוותי - אמן
עטוף אותנו באהבה
אמן. 
היו גם שירים אחרים כמו: "רציתי שתדע" של עוזי חיטמן. נעשה מאמץ גדול למצוא כל שיר שיש בו את המילים אלהים ותפילה ולשלבם בטקס. ברכת ההורים שהובאה על ידי אחת האמהות שידרה את המסר "התורה היא קדושה".
בשיא המסיבה חולקו לילדים ספרי תורה. הפעם לא ספר בראשית שהם לומדים איתו בשיעורי תורה, אלא חמישה חומשי תורה עם תרגום רש"י ואונקלוס, עם ההפטרות, עם המגילות, בכריכה מהודרת ובליווי נספח: "תפילות שבת לפי מנהגי הספרדים ועדות המזרח ולפי פסקי מרן השולחן ערוך זכרו יגן עלינו אמן", שתי שקיות נחמדות נוספו אל ספר התורה. באחת שקדים וצימוקים עם ברכה ובה הציטוט:
"כשהיו מביאים ילד ללמוד תורה היו מחלקים לו צימוקים ואומרים: כשם שהצימוקים מתוקים, כך מתוקה התורה על שומעיה" (חז"ל)
חלוקת ערכת "קבלת התורה"
ובשקית השניה, לא פחות ולא יותר, קמע - מחזיק מפתחות עם ספר תהילים מינאטורי. קמע המיוצר ביצור המוני בסין ונקנה בכשלושה שקלים.
חיפשתי רבות את הציטוט על הצימוקים בדברי חז"ל ולא מצאתי, אבל כן מצאתי שיר של ביאליק, "שיר ערש", שמזכיר את שיר הערש האידי "ראזשינקעס מיט מאנדלען" (צימוקים ושקדים):
"טוֹבִים וּמְתוּקִים חֲרוּבִים וְצִמּוּקִים,
דִּבְרֵי תּוֹרָה מֵהֶם מְתוּקִים;
דִּבְרֵי תּוֹרָה כַּיָּם עֲמֻקִּים,
דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפָּז יְקָרִים.
יֶחְכַּם בְּנִי וְיִכְתֹּב סְפָרִים,
יִגְדַּל שְׁמוֹ וְיַאֲרִיךְ יָמִים,
וְיִהְיֶה יְהוּדִי יָשָׁר וְתָמִים".
חומש עם נספח תפילות לשבת וקמע
השיבוש נובע אולי משום שיש מקורות רבים שעוסקים בתורה והקשר למתיקות, למשל בתהלים פרק יט ח'-י"א: 
"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים".
דוגמא נוספת מהמדרש אפשר למצוא ב"מדבר רבה": 
"והיו עוסקים בתורה המתוקה מדבש לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא להשקותם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולהרחיצם בנחלי חלב". 
או במנהגים של לימוד התורה על ידי ליקוק דבש שמוזכר ב"ספר הרוקח", אלעזר מוורמיזא (מאה 13 לערך):
"ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. כעלות השחר יום עצרת מביאין הנערים על שם בהיות הבקר ויהי קולות וברקים. ומכסים אותו תחת המקטורין מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב על שם ויתיצבו בתחתית ההר. ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד על שם כאשר ישא האומן את היונק ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו. ומביאים הלוח שכתוב עליו אב"גד תשר"ק תורה צוה לנו תורה תהא אומנותי ויקרא אל משה וקורא הרב כל אות ואות מן א"ב והתינוק אחריו וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו וכן תורה צוה וכן תורה תהא וכן ויקרא ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו".
ואז שילבו את הרעיון של המתיקות עם השיר של ביאליק, יחד עם המנהג ללמד תורה בחדר באמצעות ליקוק הדבש מהאותיות, ו"הומצאה" אמירה חזל"ית יפה.
מיד כאשר ראיתי את הערכה שקיבל בני מיהרתי ושלחתי שאלות הבהרה (שאלות תם) למחנכת שלו:
חומש עם נספח תפילות לשבת
"האם התלמידים ילמדו עם הספר הזה עם תרגום רש"י ואונקלוס בכתה א' וב'?
האם יש תכנית ללמד תפילות לשבת ולהתפלל, או שזה רמז למה שצריך לעשות בבית?
האם בית הספר קנה את הספרים או שנתרמו? אם כן ממי קנו ועל ידי מי נתרמו?
למה מקפחים את התימנים?, אם כבר רוצים שהילדים יתפללו, למה בנוסח אחד?
מה צריך לעשות עם התהילים המיניאטורי? לשים מתחת לכרית? תלוי מהמראה באוטו למזל טוב?
האם התורה עצמה לא מספיקה שצריך להוסיף עליה תפילות וקמעות?"
היה קשה לקבל ממנה תשובה ורק לאחר פניה שנייה היא נאותה לענות ותשובתה הייתה:
אני מבינה שיש לך הסתייגות מהדרך שבה נעשים הדברים ושאתה חושב אחרת, זה בסדר גמור! כמובן שהילדים ילמדו את ספר בראשית שמאושר על ידי משרד החינוך. אנחנו מנסים לחשוף מעט את הילדים למסורת היהודית. בשונה ממך, הרבה מאוד הורים אהבו והסכימו עם הנעשה. כמובן שכל משפחה תנהג כטוב בעיניה.
למידע נוסף הופניתי למנהלת בית הספר, היא לא רצתה לענות בכתב וביקשה שאפגש עם האחראית על מסיבת "קבלת התורה". לאחר שהתלמידים כבר יצאו לחופשה נפגשתי עם סגנית המנהל ומחנכת מוערכת בבית הספר שחינכה גם ילדי הגדול במשך שלוש שנים והזכרתי לה את מסיבת התורה 5 שנים לפני שלא היו בה הסממנים האלה. התשובות שלה היו שמשום שספרי בראשית הרגילים שהם לומדים איתם לא היו בנמצא, כי לא הגיעו, היה צריך למצוא משהו חלופי. היא בעצמה כיתתה רגליה לשכונת הבוכרים, החרדית, בירושלים ובית הספר שילם כ-20 שקלים לעותק. לא ברור כיצד הגיעה דווקא לחנות "בצלאל תשמישי קדושה". לפי עדותה המנהג בשנים קודמות היה לתת לזכרים כיפות ולנקבות פמוטים, והיא לא הסכימה עם המתנה הזו. לגבי הקמע, הייתה זו יוזמה של פרטית של אמא של אחת הכתות שתרמה לתלמידי כיתתה מחזיק מפתחות של תהילים, ובית הספר החליט שהוא נותן את המתנה לשאר הכיתות גם כן. הצימוקים והשקדים זה משהו שהם נותנים כבר שנים ארוכות אבל הציטוט מחז"ל מועתק בכל שנה והיא מעולם לא בדקה את אמיתותו, אבל היא אמרה שהיא תבדוק. ובכל מקרה בשנה הבאה לא יינתן ספר "כל כך כבד", אולי "סיפורי התנ"ך לילדים", או משהו דומה. צריך לברך את בית הספר והצוות על כך שבכלל מדברים איתי ומוכנים להקשיב לטיעונים של חילוני כופר כמוני. אבל, לטעמי, אני מבטא את העמדה הרשמית של מערכת החינוך - לא יכול להיות שמחלקים ספרי קודש שאינם בתכנית בלימודים ו/או מאושרים על ידי משרד החינוך וודאי שחלוקת קמעות היא דבר פסול, ולו רק מהטיעון ההלכתי של "בל תשחית" - הקמעות האלה הלכו ישר לפח אצל רב ההורים. אלו לא התרבות, האווירה והכיוון שהחינוך הממלכתי שואפים אליהם בלימוד התורה.

לתפיסתי, מאחורי כל מעשה חינוכי מסתתר סדר יום ערכי, כל מחווה וכל מה שניתן לתלמידים מבטא אמונות ומודל חינוכי. כל אובייקט או אדם הם טקסט חינוכי, בין אם זו המורה העומדת מולם ובין אם זה ספר, ברכה כתובה או מנוגנת. לכל דבר יש משמעות. גם אם הדברים נעשים ללא משים, ללא כוונה תחילה, הרי שהם מושפעים מהתבנית החברתית בה הם מצויים. דברים לא מצויים בחלל הריק. יתירה מכך, הטקסט קובע את המציאות שלתוכה מתחנכים תינוקות של בית רבן אלו.
עצם מתן חפצים פולחניים במקום ספר הלימוד, פוגע במורות עצמן, המסר הוא שהספר איתו לומדים לא חשוב, לא הוא במרכז - אלא סמלים חיצוניים. הספר שאתו לומדים לא אותנטי, הקמע והתפילות הן "יהדות" בהא הידיעה.
כאשר תלמידי כתה א' מקבלים הזמנה למסיבת "קבלת התורה" ונדרש מהבנים לבוא עם כיפה והבנות עם שמלות, אין ספק שזוהי השפעה של התפיסה העממית של היהדות היום. התפיסה האומרת שיהדות היא מצוות מעשיות, כלומר, כדי להיות יהודי עליך רק לצום ביום כיפור ולאכול מצה בפסח. כדי להיות יהודי יש לעטות סממנים החיצוניים של כיסוי ראש וצניעות מעושה, או התפיסה העממית האומרת שמסורת יהודית אלו הקמעות. היהדות של "כמעט שבת שלום" של "ארץ נהדרת", עליה כבר כתבתי כאן.
למרות שנציגת ההורים אמרה שהתורה היא קדושה הרי שהתפיסה שאמורה להיות בבתי ספר ממלכתיים היא שהתורה עצמה היא ספר. ספר שאין בו קדושה אימננטית, הספר מתקדש על ידי אלו המשתמשים בו, אבל עדיין זהו ספר. ולכן למעמד של "קבלת התורה" אין קדושה. הניסיון לעשות אנלוגיה למעמד הר סיני מופרך לא פחות מאשר החיבור בין שבועות למתן תורה שהומצא בתקופה מאוחרת יותר על ידי חז"ל בגלל הניתוק שנוצר עם האדמה והחקלאות בגלות והצורך להכניס תוכן חדש לחג (להסבר ראו כאן וגם כאן).
כאשר תלמידי כתה א' מקבלים במקום את ספר בראשית שהם אמורים ללמוד איתו, את החומש מלווה בפרשנות  ימי ביניימית, סידור תפילה לשבת וקמע, המסר המרומז הוא שהתורה עצמה אינה מספיקה. היא אינה עומדת בפני עצמה. יש צורך גם בתורה שבעל פה. אבל לא רק, יש צורך בנוסף בגינוני פולחן. לא מספיק לקרוא את סיפור הבריאה ובחירת היום השביעי כיום מנוחה, על מנת להיות יהודי טוב יש לעשות קבלת שבת ולומר: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (ע' 26 בספר שקבל בני). כלומר יש כאן איום במוות אם לא ישמרו התלמידים בכתה א', נידה, הפרשת חלה והדלקת נר.
מסר נוסף הוא שהקריאה הראשונית התמימה - ה"קריאה היחפה" במיתולוגיה היהודית - הלכה לעולמה. בצורה אופטימאלית תינוקות בית רבן בכתה א' יכולים לקרוא בתורה רק כשהם חובשי כיפה, או שהן עוטות בגד צנוע, הספר חייב להיות מלווה בפרשנות הנכונה מטעם, חובה שישכון קמע נגד עין הרע בכיסם, יש לומר לפני ואחרי תפילה וברכה לאלוהים ולענות אמן.
לבני לא תהיה מסיבת "קבלת תורה" נוספת, אבל הוא יצטרך להיות בבית הספר עוד 5 שנים. שנים שבהן צריך לחזק את מעמד המורות בפרשנותן את היהדות כזהותם התרבותית והלאומית של תלמידיהן.