 |
| תמונה באדיבות "הארץ" צלמת: מיכל פתאל |
עירית לינור כתבה מאמר במוסף "הארץ", 7.7.2017, שכותרתו: "נכנסים עם הראש בכותל". עיקרו הוא מה פתאום שנגיד לדתיים מה לעשות עם הכותל? הנה ציטוט לדוגמא שבו היא "מגלה" שיש יהדות לפתע, אבל היא כחילונית מרגישה נחותה כלפי הדתיות:
"יש שיגידו שגם בלי המצוות החילונים הם לא פחות יהודים מהדתיים, ולכן הם צריכים להיות שותפים שווים בקביעת אופיו של הכותל. זה נכון עקרונית, אבל יש משמעות לקיום מנהגי הדת שלך, או לפחות להכרה שלהם, לפני שמתיימרים לפסוק הלכות. אני, למשל, תוצר אופייני של החינוך הממלכתי החילוני. עד מה התפלאתי לגלות, בשנה הראשונה באוניברסיטה, שהרמב"ם הוא פילוסוף בעל שם עולמי ולא עוד באבא מקברות צדיקים. כך שאני עדיין לא מרגישה בשלה לכתוב תפילה שוות ערך ל"עלינו לשבח", או להוכיח שאלוהים לגמרי סבבה עם נסיעה בשבת ועם רב ממין נקבה. בשביל זה צריך לחכות 500 או 600 שנה. או 2,000.".
היא יורדת על הרפורמים וקוראת להם:
"קבוצה שולית. בארצות הברית הם אולי מעצור — לא יעיל במיוחד — כנגד התבוללות המונית".
גם אני חילוני, שמעריך צל ופולחן שופינג כהלכתו. אבל בניגוד לעירית לינור, אני לא מפקיר את הזהות היהודית שלי בידי אף אחד, לא בידי "סוכני קדושה טבעיים" ולא בידי המדינה. היהדות היא שלי. הכותל והר הבית הם חלק ממורשתי, ואני לא צריך לחכות 2000 שנה כדי להתאים את התרבות היהודית לנסיבות זמננו. זה מה שעשתה גם היהדות האורתודוקסית לדורותיה, לכן קוראים לזה "הלכה", מלשון, ללכת עם הזמנים. ההלכה התאימה את הפרקטיקה היומיומית לשינויים ההיסטוריים.
טועה עירית לינור לחשוב שלהיות יהודי חילוני זו משימה קלה. זה הרבה יותר קשה מאשר להיות דתי, משום שאין מסגרת קבועה, נוחה ושלווה אותה מקיימים ולה מצייתים. צריך תעצומות נפש גדולות כדי להיות חילוני. כפי שס. יזהר כתב במאמרו: "עוז להיות חילוני":
"חילוני אינו חילוני מחמת ש"נתרוקן לו", מחמת ש"אמונתו נתייבשה", אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל-כוללת, שלימה מאופק עד אופק, אמונת "כיפת הסלע". להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, שעל ראשו."
הכותל כן מעסיק אותי. אני נמצא שם הרבה. לא כמקום פולחן, אני לא מאמין בקדושה אימננטית שיש לאבנים. אני לא חושב שיש אלוהים, ושמקום משכנו היה על הר הבית. המקום נתקדש על ידי בני אדם, כלומר, הבחירה האנושית במקום, הופכת אותו למקודש. הוא אתר מרכזי לתרבות ולהיסטוריה היהודית. זה לא אומר שאני מנשק אבנים ומניח פתקים, או מתפלל. זה אומר, כרב חילוני, שאני מביא לשם כלות וחתני בר ובת מצווה, וגם את בני שלי. ומסביר להם על מורשתם.
טועה עירית לינור לחשוב שהמאבק על מתווה רחבת התפילה בכותל הוא בין חילוניים לדתיים. המאבק הוא מאבק פנים דתי, בין הרפורמים, הקונסרבטיביים, לבין האורתודוקסיה והחרדיות. המאבק הוא על חופש הדת, על חופש הפולחן. מכיוון שכך, המאבק הוא נחלת החילוניים גם כן, משום שערכים אלה הם חלק מהחילוניות, יסוד מוסד בדמוקרטיה – שוויון בפני החוק בחופש לעבוד את האלוהים כרצונך. במגילת העצמאות כתוב במפורש שהמדינה "תבטיח חופש דת". אם הכותל הוא המקום העיקרי שחשוב לכל הזרמים היהודיים, חשוב לתת לכולם מקום שווה מול הכותל.
טועה עירית לינור לחשוב שהכותל שייך רק למדינת ישראל, הכותל שייך לכל העם היהודי, לא רק למפלגות החרדיות בכנסת ישראל. כל העם היהודי זכאי לעמוד מול הכותל. מי שרוצה לקיים שם פולחן דתי בכל צורה שהיא יעשה זאת. לכן הכותל חייב להיות מנוהל לפי "תו תקן חילוני", כלומר, באמצעות מתן חופש פולחן לכל הזרמים היהודיים. רק כך הדתיים מכל הזרמים יוכלו להמשיך ולהתפלל. רק כך ירגישו כל הזרמים ביהדות שייכות לעם ולמדינה.
עירית לינור סוטה מהקו המסורתי בו החלה במאמרה: "מיהו חילוני חרד" שהתפרסם ב-1992 בעיתון "חדשות", בו היא מציבה ליהודי החילוני שתי אפשרויות: להיכנע לממסד הדתי ולתת לו לנהל את חייו היהודיים, או, להתנתק מהממסד הדתי על ידי הפרדת הדת מהמדינה. שם כתבה, על החתונה ברבנות:
"כל עוד אחינו שאינם שומרי מצוות מתחבאים מתחת לסינור ההורים ומשתפים פעולה עם הממסד הדתי בתחום שבו אפשר לא לעשות זאת - החילוני המצויץ הוא זה שדן אותנו לחיים בצל הדתיות המצויצת, עם החופה, המקווה והכוס השבורה".
החילוני המצוי אז היה זה שאינו נוקט עמדה. זה שנכנע לממסד הדתי. אבל עירית לינור קראה לו: אל תתחבא מתחת לסינור ההורים, נקוט עמדה, עשה משהו בחייך הפרטיים (בחתונה) על מנת לשנות את הסטטוס קוו הדתי. עשה כל שביכולתך על מנת שנחיה חיים חופשיים במדינת ישראל. הקו הזה המשיך בפרסומים אחרים שלה בהם היא כתבה שהיא "חילונית אורתודוכסית" וכיו"ב. אבל בשנים האחרונות, ואני מקווה שלא מתוך אופורטוניזם, היא שינתה את עורה וכעת היא אומרת לחילוניים לא להתערב בנעשה משום שהיהדות היא הקניין הבלעדי של הדתיים. לנו כחילוניים אין מה להתערב בה, הרפורמים הם שוליים, הם משמשים רק "מעצור, לא יעיל במיוחד, כנגד התבוללות המונית", והם בכלל לא חיים בארץ, אז אין להם רשות דיבור.
היהדות, אליבא דלינור, היא נחלה של המיעוט האורתודוכסי בעם היהודי. גם אם נניח שזה כך, ואסור לנו כחילוניים לתת הוראות לדתיים מה לעשות עם הכותל, למה כתבת את המאמר הזה שמביע עמדה על נושא שאת אומרת שאסור להביע בו עמדה כחילונית?
