לזכרו של יעקב מלכין זצ"ל

צילום: נרדי גרין יוני 2006

זכיתי להיות היום בטקס הפרידה של יעקב שהיה מורי ורבי במשך שנים ארוכות. הטקס היה אחד היפים, המכובדים והמרשימים. הוא התקיים בתיכון לאומנויות בירושלים, ליד גן הפעמון ונכחו בו כ-200 אנשים. ועוד רבים אחרים לא הצליחו להגיע, אבל צפו בשידור החי בפייסבוק.

מלה אחת לא נאמרה על מה נעשה עם הגופה, ובאמת מה זה משנה? למרות שהיה בכי, העיקר היה כמו שאמרה סיון ביתו: התאספנו כדי "לחגוג את חייו". אני מניח שהוא השאיר הוראות מפורטות לסידורים שייעשו לאחר מותו. הציווי היחיד שלו היה בנושא של "השארות הנפש" - הזכרון והחותם שהוא הותיר על רבים.
היו קטעי נגינה ושירה, מני גל ואורן יהי-שלום הרבנים ונכדתו שניגנה בצ'לו. דיברו יפה, הפרופסור אלי בר נביא, יוסי קליין מבקר הקולנוע של הארץ, הרב נפתלי רוטנברג, וכמובן ילדיו ונכדיו שהיו מרגשים מאד. אני רק תוהה, בהינתן חוש ההומור הנפלא שלו, אם הוא לא היה אומר שחסר לו שיוקרן קטע מתוך הסרט של מונטי פייטון, "בריאן כוכב עליון", נגיד סצינת הסקילה...

תרומתי הצנועה הייתה לכתוב מאמר ברשת, במנהג יפה שמכונה "שבעה ברשת", שבו בכל יום מימי השבעה מתפסם דברים לזכר הנפטר באינטרנט. זכיתי לכתוב את המאמר הראשון בסדרה ואני מצרף כאן את הדברים שכתבתי לזכרו של יעקב:

צילום: דני דניאלי

בצניעות אולי אוכל להגדיר את עצמי מתלמידיו, למדתי ממנו, בביתו, במשך שנים רבות, החל מהפגישה הראשונה של "תמורה - המסלול להכשרת רבנים חילוניים" ב-2003. יש הרבה מה לומר לזכרו האהוב. הוא היה מעין אב רוחני ואדמו"ר ליהדות החילונית. אבל אם צריך למקד את ההשפעה שלו על תפיסתי כיהודי חילוני וכרב, בוגר המחזור הראשון של "תמורה", הרי זה בהמשגת שני דברים פשוטים שתמיד האמנתי בהם אך לא נוסחו בצורה חדה כמו אצל יעקב. 

הראשון, האבחנה בנושא האמונה. ההתנגדות לחלוקת העולם בין "מאמינים" ל"לא מאמינים". חלוקה שגויה אליה נפלו גם גדולי ההוגים האתאיסטים, כמו דוקינס, היצ'נס ואחרים. הפח היקוש הזה מצוי מיני ובי בתוך המונח הנגטיבי "אתאיזם", כלומר, אי אמונה באל, וגם במובלע בתוך המונח "חילוני". אבל אין באמת אדם שאינו מאמין, כל אדם מאמין במשהו, השאלה רק במה. יעקב אמר שהתנגשות התרבויות היום היא בין מי שמאמין ב"אמונות דתיות" לבין מי שמאמין ב"אמונות לא דתיות". אדם חילוני מאמין באופן חיובי בריבונות האדם על חייו, בזכויות בני אדם לשוויון ולחופש בחירה של דרכם בחיים למען הטבת החיים האנושיים. האמונות הללו פורטו בפרק הראשון בספרו של מלכין: "יהדות ללא אל – יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות", 2003.

השני הוא האבחנה בשאלת קיומו של האל. יעקב כתב במפורש: "אלוהים חי וקיים". כמובן שאין הכוונה לישות שקיימת בממד החומרי, ולא בממד טרנסצנדנטי שממילא אינו קיים. חיותו של האל היא בממד אחר לחלוטין: בתודעתו של האדם. וכך הוא כותב: "הכוונה כמובן לגיבור ספרותי של יצירה שמצליחה לעצב וליצור גיבור חי, כלומר, גיבור שאנו מתייחסים אליו כאל אדם, ולפעמים אנו מכירים אותו טוב יותר מאשר בני אדם הנקרים על דרכנו." ('אלוהים כגיבור ספרותי', בתוך "תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל", עורך: יעקב מלכין, 2005, ע' 405). האדם יצר את האל מתוך צורך פסיכולוגי וטיפח אותו כגיבור ספרותי לא רק בתנ"ך, הדבר בולט בספרות חז"ל, במיוחד בתלמוד, שם חכמים ואלוהים נפגשים ומתכתשים תדירות.על בסיס שתי האבחנות הללו, בין השאר, התאפשר ל"יהדות כתרבות", וגם לי, להמשיך לפתח אידאולוגיה ופרקטיקה אנושית שמשלבת את הטוב מכל העולמות: עולם ההגות היהודית ותרבויות העולם. לאפשר קיום של יהדות חילונית רבנים חילוניים לא מתוך תפיסת עולם של התנגדות ושלילה, אלא מתוך חיוביות ויצירתיות.

ניתן לראות את הטקס כפי שהועבר בשידור חי בפייסבוק בקישורים הבאים:
חלק ראשון
חלק שני

דברים שלי לפרשת "מטות" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "מטות", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-23.7.2019:

אחד הדברים האחרונים שמשה מקבל כציווי מיהוה הוא לנקום את נקמת חטא בעל פעור במדיינים. באמצעות בלעם, המדיינים הבינו את חולשת ישראל למעשי זנונים פולחניים, ופענחו את מנגנון הענישה: "שיעשו אהבה ולא מלחמה" - אלוהים ממילא יהרוג אותם. ואכן, בעקבות החטא, העם נענש במגיפה שבה מתים 24,000 איש. המגיפה נעצרת כשפנחס ממציא טריק יותר זוועתי מסתם מחלה ומהמם בכך גם את יהוה. כהרגלו של האל הוא אינו שוכח להעניש את האחראים, ובפרשתנו מצווה יהוה על משה דבר קשה מאד: תנקום באלו הקרובים לך, במדיינים. אלו שקשורים אליך בקשר דם. מיד לאחר מכן אתה מפוטר, כלומר, מת. הנקמה אליה מתכוון האל היא הנקמה הטוטאלית, לא מלחמה רגילה. האינסטינקט הראשון של משה הוא להתנגד, כמו שתמיד היה רגיל כאשר קיבל פקודה מעליה מתנוסס דגל שחור. הדבר הזה גורם אצלו להיסוס. דווקא את היכולות הארגונית הוא למד מחותנו יתרו כהן מדין, והוא מנצל אותן היטב לארגן את הגייסות. אבל, הפקודות מגומגמות כנראה והמלאכה לא מבוצעת עד תומה – הצבא הורג רק את הזכרים. ולכן הוא נאלץ לתקן ומסדר את הפקודות – להרוג גם את הנשים שהיו מקור הצרה, וגם את כל הילדים שעלולים לגדול ולהיות בעלי פוטנציאל הרסני. מותר רק לשבות את הילדות הקטנות. משה המוקדם, רודף  צדק היה, ראו למשל, כיצד הושיע את בנות יתרו. הוא ודאי היה מתנגד לקטל המיותר. חז"ל אף אמרו עליו בתלמוד: "מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".  משה המאוחר מקבל את הדין ומשתף פעולה עם הזעם חסר הגבולות של יהוה. אולי בגלל שלא רצה להיחשד בקרבת יתר למדיינים, או שרצה להיכנס לדפי ההיסטוריה כמנהיג נאמן. אבל מה טעם מצא לא להתנגד כשכבר ידע שהסוף קרב? למי צריך להיות נאמן לצו המצפון או לרשויות?

גם בצה"ל - אפשר לקיים לוויה חילונית

הידיעה ב"הארץ"
5.7.2019

ידיעה ב"הארץ" ב5.7.2019, של אמנון רבינוביץ' על כך שבעקבות עתירה של עמותת חדו"ש, צה"ל יתיר קיום טקסי לוויה לא אורתודוקסיים בהלוויות צבאיות. חדשות משמחות וכעת רק יש צורך לשים את ההחלטה בממד הפרקטי ולראות כיצד זה מתיישב עם הנהלים והפקודות האחרות הקשורים להלוויות. 

גם אני עורך טקסי לוויה חילוניים לכבוד יהיה לי אם יפנו אלי משפחות לסייע בקיום טקס פרידה מכובד ומרגש בבית עלמין צבאי.

מכתב תודה חדש לטקס נישואין שערכתי

ההשקעה הרבה בכל זוג ובכל אדם, שאני נותן לו שרות, מניבה את אותותיה כשאתה מקבל מכתבי תודה מרגשים כאלה.

דברים שלי לפרשת "קורח" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "קורח", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-26.6.2019

במדבר טז, ג': "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".
בפרק הסיום של משחקי הכס מציע המלומד הראשי סמואל טרלי לשאר השליטים לבחור את המלך בבחירות דמוקרטיות שבהן לכל אחד יש קול. הוא נתקל בבוז ובלעג בסגנון של: "בא ניתן גם לכלבים להחליט". במיתולוגיה שלנו מעז קורח לעשות את אותו הדבר, אבל, בסיטואציה הרבה יותר קשה. מתוך ידיעה מראש, עם הוכחות שניתנו באותות ובמופתים, שהכח ניתן רק למקור סמכותני אחד: האל ושליחיו הנבחרים. קשה שלא להעריך את האומץ למרוד בשיטה הקיימת ולהציע חלופה. קורח משתמש ברטוריקה האלוהית כדי לנסות ולשנות את המשטר. כפי שנאמר כבר קודם בפרשת קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". ההגיון של קורח היה – "רגע, אתה אמרת שכולם קדושים, אתה קבעת את עקרון השיוויון, אם כך, למה הכח מרוכז רק בידיים של אדם או משפחה אחת? האם הם קדושים יותר מאחרים? אני לא לבד, באתי עם נציגים ממשפחות מכובדות ו250 נשיאים". החלופה שהוא מציע לא מפורטת אבל משה טוען שזוהי תלונת שווא של לויים שכבר ממילא נבדלים מהשאר, ועכשיו הם רוצים את הכהונה, את המשרות הבכירות. מתוך כך ההנחה הפרשנית לאורך כל הדורות הייתה שהמהלך שלילי, קורח ועדתו הם "בני בליעל" המחלוקת אינה לשם שמיים, אלא פוליטיקה אינטרסנטית. הסוף ידוע מראש – כולם מתים. יְהוָה ידוע כדמות עצבנית שלא שוכחת ולא סולחת, במיוחד למי שמעז לערער על סמכותו.
בתקופה של בניית עם, במיוחד בעת העתיקה, כשאנשים האמינו שלשליט יש תוקף וסמכות אלוהית אין מקום לערער על הסמכות. מאז נחלש ונעלם הקשר עם המטאפיזי. בכל זאת יש היום בני אדם מלאי הִיבְּרִיס, שמדברים "בְּשֵׁם", או "עִם", שחושבים שבידיהם ניתנה הסמכות האלוהית לקבוע דברים, שניתן להחיל את חוקי המקרא וההלכה על החברה היום, ושניתן לקצץ בעקרון השוויון, בזכויות הפרט ובדמוקרטיה. במקרה של שלטון כזה נצטרך כנראה קורח חדש.

התפרסם בבלוג חתונות יהודיות בינלאומי

צילום: נרדי גרין

לאולגה וחן ערכתי נישואין בספטבר 2017, ועכשיו התפרסם הסיפור שלהם בבלוג חתונות יהודיות בינלאומי smashingtheglass.com.

הודות לגמבא צלמים ולאביחי לוי, צלם אתו נפגשתי בחתונות רבות, גם אני מוזכר בפרסום הזה כרב חילוני וכמי שסייע לאולגה וחן לערוך מה שהם כינו "טקס משמעותי" של התחדשות סביב המשמעויות של חגי תשרי וראש השנה.

תודה לכם אולגה וחן על הפרגון ותודה על כל הזוגות שלהם אתם ממליצים עלי כעורך טקס.

דברים שלי לפרשת "במדבר" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "במדבר", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב 29.5.2019.

במדבר פרק א', ג': "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן."העם מתכונן לכניסה לארץ ישראל והמשימה הראשונה שניתנת, בפתיחת ספר במדבר, היא מפקד אוכלוסין. זהו אינו המפקד הראשון בתורה, אבל, בניגוד לפעם הקודמת בספר שמות כשמטרת המפקד הייתה גביית מס, הפעם המטרה היא גיוס הצבא לקראת כיבוש הארץ. גיל הגיוס נקבע ל-20, והמלש"בים היו כמעט כולם. האם ייתכן שלמישהו ניתן פטור משרות צבאי כבר בתורה? כל השבטים נקראו לשאת בנטל כולם נספרו והתפקדו מגיל 20 ומעלה, מלבד שבט לוי שנמנה בצורה אחרת. הם משתתפים במפקד, אבל לא מגיל 20 ומעלה, אלא מגיל חדש. הלוויים קבלו אמנם פטור מגיוס, אבל לא פטור מעבודה. על השבט הקטן ביותר מכל השבטים הוטלה משימה פיזית הדומה למשמר המלכה, או הוותיקן. הם חונים סביב המשכן, והם המשרתים של המשכן ושל צרכי הכוהנים. הם נושאי הכלים, הם המובילים, שמפרקים ומרכיבים את כלי המשכן לכל מקום אליו הוא עובר עם הוראות המפורטות בפרשה כמו בהרכבת רהיט. הם "משמרות הקדש" - שומרים שלא יתקרבו זרים. אם מתקרב זר למשכן צריך להמיתו, כלומר תפקידי שיטור לא צבאיים. הפיקוד עליהם נמסר לכהונה, לאהרון ובניו. בשום מקום בפרשה לא כתוב שיש להם תפקיד "רוחני". בבניין אומה יש חלוקת תפקידים מסודרת המחולקת על ידי השלטונות, יש הנושאים בנטל בגיוס לצבא ויש העובדים בעבודה פיזית. לאף אחד אין פטור מהתרומה לכלל בניינו של ישראל.