יום שלישי, 18 בדצמבר 2018

מכתב תודה חדש לבר מצווה

את בר המצווה של טומי ערכתי בדצמבר 2018 לאחר תהליך הכנה ארוך שבמהלכו היו שינויים רבים ברצונות, בתאריכים ובמיקומים. אבל ההתעקשות של ההורים ושלי הוכחה כנכונה והנה מכתב התודה שקיבלתי מהאמא לאחר הטקס.

יום שני, 19 בנובמבר 2018

הצילו את גן החיות ומורדות משואה

הצטרפו לקבוצה שפתחתי בפייסבוק להתנגדות לבנייה במורדות משואה. בין גן החיות התנ"כי לבין שכונת גבעת משואה. בקבוצה תמצאו פרטים על הבנייה, תכניות ותמונות ותוכלו להצטרף בתרומה ובתמיכה אקטיבית בהתנגדות.
‏הצילו את גן החיות ומורדות משואה‏
קבוצת פייסבוק · ‏62‏ חברים
הצטרף לקבוצה
ועד פעולה משואה הנה עמותה רשומה מספר 580558070 שנועדה להלחם בתכניות הבנייה על מורדות משואה. כ-500 יחידות דיור במגדלים בני כ-12 קומות בתוך ההר בצמוד לג...
על זה הולכים לבנות

יום ראשון, 4 בנובמבר 2018

וולאג'ה מדגים שהכיבוש קיים

תצלום אוויר של וולאג'ה
באדיבות אביב טטרסקי
כנגד הטיעון ש"אין כיבוש" אני מביא רק דוגמא אחת. הכפר הפלסטיני אל-וולאג'ה (الولجة) מצוי בפאתים הדרום מערביים של ירושלים. אבל גם  מול חלוני. בוקר בוקר כאשר אני צופה מן החלון לנוף אני רואה את בתי הכפר. כאשר עברנו לביתנו לא היו בנוף גדר ההפרדה והכביש המוליך ממחסום עין יעל למנזר הכרמיזן.
והנה בימים האחרונים הזדמן לי, בפעם הראשונה, לבקר את הכפר באמצעות השתתפות במסיק זיתים שאורגן על ידי "דהארמה- מעורבות חברתית", גוף פעילים התנדבותי ששמו מעיד על הכיוון הזן-בודהיסטי שלו. בפעם הראשונה ראיתי את ביתי מהצד השני של גדר ההפרדה.
אל-וולאג'ה מבט מגבעת משואה
מתחת לבתי הכפר - גדר ההפרדה
מתחת לגדר ההפרדה - שטחים חקלאיים
של תושבי הכפר
כדי להבין את הטרגדיה של הכפר צריך להכיר קצת את ההיסטוריה שלו. הכפר המקורי לא נמצא במקום שבו הוא שוכן היום אלא ברכס לבן, באזור עליו בנויים היום המושבים אורה ועמינדב ובו נמצא המעיין עין לבן, בגדה הצפונית של נחל רפאים בו עברה מסילת הרכבת לירושלים. תושביו היו מוסלמים, עובדי אדמה. יש עדויות לקיומו של הכפר המקורי כבר במאה ה-16 כאשר היו בו 100 משפחות. לפני קום המדינה היו בו כ-2000 תושבים. על פי המידע בעמותת "זוכרות", ב-1948 שהו בכפר לוחמים מצרים בלתי סדירים, אשר נלחמו לצד לוחמי גרילה פלסטינים. ב-21 באוקטובר 1948 תקף הגדוד השמיני של חטיבת עציוני את הכפר כחלק ממבצע ההר, אך נהדף על ידי התקפות נגד של הכוחות הערבים. לפי 'תולדות מלחמת הקוממיות' הכפר נמסר לידי ישראל במסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן ב-3 באפריל 1949. הצבא הישראלי נכנס לכפר בשבועות שלאחר חתימת ההסכם. מושב עמינדב הוקם על אדמות הכפר ב-1950. על פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן, עברו תושבי הכפר לגדה הדרומית של הנחל לאדמות שהיו בבעלותם ובנו שם בשנות ה-50 את וולג'ה "החדשה", במקום שבו היא נמצאת היום.
אל-וולאג'ה - מבט מגבעת משואה
מצד שמאל - הכביש
ה"בטחוני" העולה אל מנזר הכרמיזן

לפרטים על הכביש ראו את הקישור
לאחר מלחמת ששת הימים ישראל סיפחה חלק מאדמות הכפר, אך התושבים עצמם לא קיבלו תושבות קבע ישראלית. רק לחלק מהם יש תעודה כחולה בעקבות מעברי דירה ואיחודי משפחות וכן מי שגר בחלק הישראלי ועותר לקבלת תעודה ומצליח להוכיח כי גר שם מ-1967 יקבל תעודה. האבסורד הוא שתושבים שגרים בחלק הישראלי ואין להם תעודה הם בעצם שוהים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם1.
אבסורד נוסף הוא שלמרות שחלק מאדמות הכפר הן בשטח המוניציפאלי של ירושלים, עיריית ירושלים לא מספקת שום שרות מוניציפלי לתושבי הכפר מלבד אחד - הריסת בתים. בשנת 1985 הוחלט בעירייה לממש את הריבונות הישראלית על חלק מהכפר והחלה להוציא צווי הריסה. בין השנים 1985 ו- 2005 נהרסו 45 בתים, ול- 50 נוספים הוצאו צווי הריסה. מאז אפריל 2016 הרסו הרשויות הישראליות 15 בתים בוולאג'ה. בנוסף ישנם למעלה מ-50 בתים אשר מאוימים בצווי הריסה.
מאחורי הגדר - מבט מוולאג'ה
בשנת 2009 יזמו התושבים בסיוע עמותת במקום והאדריכל קלוד רוזנקוביץ תכנית מתאר לכפר, אבל עיריית ירושלים סירבה לאשר אותה. לעומת זאת מסביב לכפר ועל אדמותיו המדינה מאפשר לבנות בצורה חופשית גם בשטחים וגם בשטח מדינת ישראל: הרחבה של התנחלות הר גילה, הרחבה של שכונת גילה, תכנית לבניה מאסיבית של אלפי יחידות ברכס לבן.
בשנת 2010 החלה להיבנות גדר ההפרדה במקום לבנותה על תוואי הקו הירוק היא נבנתה קרובה לבתי התושבים ובכך הפרידה בינם לבין כ-1200 דונם מאדמותיהם והשאירה גם בית אחד מחוץ לגדר ונאלצו לחפור מנהרה בעלות של 4 מליון שקלים. 
ב-2013 אושרה תכנית להקים גן לאומי על אדמות הכפר. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת 
מתוצרי המסיק
פעל יחד עם רשות הטבע והגנים על מנת להפוך את השטח שנותק מהכפר – שנמצא מעבר לקו הירוק אבל כלול בשטחים שסופחו לירושלים ב-1967 –  לגן לאומי נחל רפאים "לרווחת תושבי ירושלים". התכנית של הגן הלאומי קודמה במקביל לבניית הגדר על אדמות ולאג'ה. מאז השקיעה הממשלה – בעיקר דרך המשרד לענייני ירושלים – 14 מיליון ₪ לפיתוח מתקנים שונים בשטח. רוב ההשקעה היתה על מנת להפוך את המעיין עין חניה, ממעיין ששימש את חקלאי ולאג'ה ותושבי בית לחם למרכז פעילות עבור מבקרים ישראלים.
לאחר חנוכת הגן הלאומי בינואר 2018 החליטו הרשויות להעביר את מחסום עין יעל למיקום שישאיר את כל הגן הלאומי מ"צידו הישראלי". ומכיוון שממילא אין אישור לפלסטינים להיכנס לתחומי ישראל דרך מחסום עין יעל, הרי שגישתם של כלי רכב פלסטינים תיחסם אל המעיין ואילו ישראלים יוכלו להגיע לעין חניה בלי שהצורך לחצות מחסום יגרום להם להרגיש שהם יצאו מתחומי ירושלים אל אזור פלסטיני. עתירות הוגשו נגד העברת המחסום ובהן טען הצבא כי העברתו היא צורך בטחוני דחוף. אבל הטיעון המגוחך הזה נחשף עם חלוף הזמן כי כמעט שנה מאז שנחנך המעיין והחלו העבודות בהעתקת המחסום, הרי שלא רק שהמעיין לא נפתח למבקרים אלא גם המחסום לא הועבר בגלל סיבות מנהליות. כך שברור שאין שום צורך בטחוני דחוף בהעתקתו.
ארוחת צהריים לפועלים באדיבות משפחת חליל

למסיק הצטרפנו למשפחת חליל, בתוך הכפר שחלקת הזיתים שלה, למזלה, היא ליד הבית ולא מעבר לגדר ההפרדה. אלו שמעבר לגדר צריכים לקבל אישור על מנת למסוק את זיתיהם ואישור כזה מוגבל בזמן. הייתה הזדמנות לדבר עם שכנינו מעבר לנחל רפאים, שכל האינטראקציה בינינו היא רעש המואזין והזיקוקים מחתונות. עבדנו כל היום במסיק וזכינו לארוחה מסורתית מפוארת, יחסית לפועלי כפיים פשוטים כמונו, של מקלובה, יוגורט, סלט טרי, עלי גפן ממולאים ולקינוח בסבוסה. על צמרת העץ שמעתי את סיפורו של חאדר, פועל בניין, שנאלץ לעשות סיבוב גדול כל בוקר, לצאת מוקדם מאד רק כדי להיכנס לירושלים לעבודתו כפועל בנין בחברה גדולה כאשר ביתו נמצא כמה מאות מטרים בקו אווירי ממחסום עין יעל, אבל ממחסום עין יעל אין כניסה לתושבי השטחים, לבד מתושבי מזרח ירושלים. יש לו אישור להיכנס, לאשתו אין. אבל הוא יכול להיכנס רק ממחסום 300 שנמצא ליד שכונת גילה. בעמק של נחל רפאים, בין וולאג'ה לגבעת משואה, שוכן לו גן החיות. אבל חאדר ומשפחתו מעולם לא ביקרו בגן החיות. הם גרים מעליו, אבל לא יכולים להגיע אליו.
מפת וולאג'ה מתוך אתר "בצלם"
בפינה הימנית העליונה גבעת משואה
מקרא: הקו הירוק בתפקיד עצמו
הקו הצהוב - השטח המוניצפאלי של י-ם
השטח הצהוב - שטח C
בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית
השטח החום - שטח בנוי פלסטיני
הקו האדום - גדר ההפרדה
השטח הכחול - שטח התנחלות הר גילה
למרות התמונות הפסטורליות שצילמתי המציאות של תושבי וולאג'ה קשה מאד והיא מבטאת את המציאות הטראגית של הכיבוש. זהו עוד סיפור עצוב של כפר שמדינת ישראל עושה הכל על מנת לגזול את אדמותיו ולגרום לתושביו לעשות טרנספר מרצון על ידי סיפוח שטחיו, הפקעת אדמותיו החקלאיות, הקמת גדר ההפרדה על שטחיו, ניתוק תושביו ממקור פרנסתם, הקמת כביש בטחוני מיותר על שדותיו, העתקת מחסום על מנת שהתושבים לא יוכלו להגיע למעין של הכפר, הריסת בתיו והטרדת תושביו ללא סיבה.
זהו לא הכפר החצוי היחיד בין ישראל לרשות, אבל זהו אחד המקרים הבודדים שחלק משטחי הכפר סופחו בלי התושבים. בדרך כלל, התושבים הפלסטינים שהם חלק משטחה העירוני של ירושלים מקבלים תעודות זהות כחולות וזכאים, אם כי לא מקבלים, את השירותים של עיריית ירושלים ויש להם חופש תנועה. במקרה של וולאג'ה, לא רק שהדבר הזה נמנע אלא שהרשויות עושות ככל שביכולתן על מנת לגרש את התושבים ולגזול את רכושם.
היינו יכולים לצפות, במצב העניינים הזה, שתושבי אל וולאג'ה יתקוממו. היינו יכולים לצפות שמתוכם יצאו חוליות טרור. אבל הכפר ברובו שקט וכל האמצעים שנקטו בהם עד היום היו אמצעים לא אלימים, הפגנות, עתירות ודרכים חוקיות. מלבד מקרה אחד, בו הרשויות טוענות שאחד מתושבי הכפר לשעבר באסל אל-עארג' , בן 31, היה חבר בחוליית טרור, כנראה של החזית העממית, בחיפוש בביתו נמצאו כלי נשק, הוא היה מבוקש ונעצר על ידי הרשות הפלסטינית יחד עם עוד חמישה אחרים. בעקבות מחאה בציבור הפלסטיני הוא שוחרר אבל עדיין היה מבוקש על ידי ישראל ולכן ירד למחתרת למשך חצי שנה ונתפס על ידי כוחות הביטחון באל בירה ליד רמאללה במרץ 2017. הוא נהרג בקרב היריות שהתפתח, הרשויות הישראליות טוענות שהוא ירה ראשון. הדיווחים בתקשורת הישראלית לא ברורים בכל מקום כתוב שהוא תושב מקום אחר ובגיל שונה ויש גרסאות שונות. משיחה עם אנשים שהכירו אותו ברור שזו לא הייתה התארגנות מי יודע מה מסוכנת. אבל הריגתו על ידי ישראל הפכה אותו לגיבור ברחבי השטחים, 
גרפיטי של השהיד באסל אל-ערג'
הרשת החברתית געשה במשך זמן בצורה שלא הייתה במקרים אחרים. כנראה שזה נבע מתמימותו של אל-עארג' ואי שייכותו לפלגים המרכזיים של החמאס או הפתח. מעין גיבור עממי שעבר מהתנגדות בדרכי שלום להתנגדות מזויינת. בוולאג'ה זהו "השהיד" של הכפר ועל הקירות בכל מקום אפשר למצוא כתובות גרפיטי ופוסטרים שלו, בעצם זוהי האמירה שלמרות הדיכוי, גם אנחנו מתקוממים, גם לנו יש שהידים. מעניין איך יהודים היו מגיבים תחת משטר כזה של דיכוי.
המקרה של אל-עארג' מייאש ומדגים כיצד הכיבוד וההתאכזרות יכולים להפוך אנשים טובים לכאלו הרוצים לפגוע ולרצוח כדי להשתחרר מעול של כיבוד ודיכוי. לנו לא נותר אלא לנסות להמשיך את הדיאלוג והעזרה ולהראות לשכנינו ממול שיש גם אנשים שחושבים עליהם ועל מצוקתם.
________________________________________________
1 אפשר לראות את תצלום האוויר בראש הדף כדי לראות את הגבול המוניצפילי של ירושלים ואת תוואי גדר ההפרדה. ומפה נוספת בתחתית הפוסט. תודה לאביב טטרסקי על המפה ועל המידע בפוסט הזה.

יום שני, 17 בספטמבר 2018

מסורת מעגל שיח שכנים בליל כיפור נמשכת

גם השנה יחד עם מיכל נקר, אנחה מעגל שיח שכנים בשכונת גבעת משואה, בליל כיפור לאחר התפילה הפתוחה בפארק.

יום שלישי, 21 באוגוסט 2018

מה? השם שלי מופיע בניו יורק טיימס?

אתה קם בבקר והולך כרגיל להביא את העיתון מפתח הדלת, כמובן את הניו יורק טיימס ואתה מגלה את שמך בעמוד 6, בחלק A, כלומר בכותרות הראשיות... סתאאאאם, אני לא באמת מנוי על העיתון, אבל השם שלי כן מופיע. הכתבת יצרה עמי קשר ורצתה לצלם זוג בחתונה שערכתי ולראיין איתם. היא לא כל כך דיברה איתם, אבל שלחה צלמת לחתונה, למזלי היא הזכירה אותי בכתבה כך שגם קרובי המשפחה שלי בארה"ב ראו את העיתון וגם שלחו לי אותו בדואר.
הפסקה בה אני מוזכר מדברת על זוג שחיתנתי ביולי 2018, במושב אורה. הפסקה היא קצרה ואומרת:
"ליליה ואלכסנדר וילנצ'יק, שמשפחותיהם הגיעו ממוסקבה וסנט פטרבורג, נישאו בגבעות ירושלים ביולי על ידי נרדי גרין, רב חילוני או מנהיג רוחני הומניסטי. "שנינו יהודים מהצד הלא נכון", אומרת וילנצ'יק, בת 25, שפירוש הדבר שאבותיהם הם יהודים, אך לא אמהותיהם. בני הזוג שינו את שבע הברכות שלהם: "על מנת להיות חילוניים יותר, בלי אלוהים, אלוהים, אלוהים כל הזמן", אומרת וילנצ'יק. כמה כלות חילוניות גם שוברות כוס, שבר שבדרך כלל נערך באופן מסורתי על ידי החתן. הגברת וילנצ'יק בחרה שלא לעשות זאת משום שהיתה עם עקבים גבוהים."