שאלת רב - צורת טבעת הקידושין

שאלת הרב שקיבלתי הפעם, מזוג שאני עומד לסדר את קידושיהם, נוגעת לשאלת צורת טבעות הקידושין.

שאלה אמנם פשוטה, אבל כבר נשאלתי שאלה הזו פעמים רבות ולכן אני מעלה אותה. שואל נ', החתן:

"רציתי לשאול לעניין הטבעות, האם יש בעיה בחריטה פנימית בתוך הטבעת?"

בהלכה הדתית אפשר לקדש בשווה פרוטה. המנהג של טבעת הקידושין הוא מנהג שהועתק ממנהגי הגויים והתפתח לאחר קביעת מהות הקידושין. במאה ה14 בערך היו נהוגות טבעות  מפוארות עם מבנים ופיתוחים. אבל בתקופה המודרנית התקבע המנהג שעיצוב הטבעת צריך להיות פשוט, בדרך כלל טבעת זהב או כסף חלקה ותמה שאין עליה פיתוחים, חריטות ועיצובים. מטרת העיצוב הפשוט של טבעת הקידושין ביהדות היא שהכלה תוכל להעריך נכון את שווי הטבעת. הנימוק הוא שאם הכלה תחשוב שהטבעת שווה יותר מערכה האמיתי יש חשש שרק מתוך מחשבה זו הסכימה להינשא, ויהיו אלה נישואי טעות. מכיוון שבטקסים שאני עורך מדובר בחתונה ברוח יהודית-חילונית אין בכלל מובן של קניין והקדש, אלא הקדשה שוויונית והדדית בין הכלה לחתן, ולכן אין חשש למקח טעות. כל טבעת היא טובה.

ההלכה החילונית אומרת שהטבעת היא חפץ סימבולי בלבד, הסמל הוא ההקדשה ההדדית ולכן טוב כל חפץ וכל טבעת אפילו אם זו טבעת פלסטיק פשוטה.

שאלת רב - כיסוי כתפיים בחופה לנשים

ט', כלה לה אני עורך טקס נישואין שלחה את השאלה הבאה שחשבתי שכדאי להעלות משום שזו אינה הפעם הראשונה שאני נשאל:

"שלום, רציתי לשאול אם מתחת לחופה האמהות צריכות ללבוש כיסוי כתפיים או שזה לפי בחירתנו?"

לפני שנתייחס לתשובה אביא את ההלכה הדתית והסיבה לשאלה הנשאלת תכופות ואלו הלכות הצניעות. הלכות לה קובעות שיש חלקים מגוף האישה שחייבים להיות מכוסים בכל עת. וודאי שבטקס פומבי שעומדים בפני אנשים. בתפיסה ההלכתית, מחשופים וכתפיים חשופות אינם צנועים ולעיתים הרב שמסדר את הקידושין מעיר לנשים בחופה, המהדרין אפילו מפרידים בין נשים לגברים. הינומה על פניה של הכלה היא גם סמל לצניעות. אין חובה לפריט לבוש מסוים, אלא אמירה כללית שיש להתלבש "בצניעות". המשמעות היום של "צניעות" במובן זה הוא כיסוי גופן של נשים ככל הניתן, דבר שלעיתים מנוגד לצו האופנה, האומר שצריך לחשוף את גופן של נשים ככל הניתן. ולכן נשים מוצאות פתרונות ביניים שמכסים טפח ומגלים טפחיים. לעיתים העליונית היא שקופה או שלאחר החופה מורידים את העליונית שמכסה את הכתפיים. בעיני זו צניעות מעושה, מלאכותית ומזויפת.

ההלכה החילונית אומרת שכל אחד אחראי על הגוף שלו, על הראש ועל הכתפיים ועל שאר האיברים. כלומר, מה ללבוש בחופה זוהי בחירה אישית המוכוונת על ידי טעם אישי ומנהג המקום. יתירה מכך, הרב אינו יועץ אופנה ולא יכול להורות מה ללבוש, איך ללבוש ומתי ללבוש. צריך להתלבש לחופה כמו שמתלבשים לאירוע חגיגי, לא כדי לרצות מישהו שאינו קשור לאירוע. והכי חשוב להרגיש נינוח וטבעי, ולהיות בשמחה ובאהבה כדי לשמח את הזוג.

בשם השם נעשה ונצליח, מה זה?

בריאת האדם, מיכלאנג'לו, תחילת המאה ה-16
פרסקו בקאפלה הסיסטינית בותיקן ברומא

בעל מקצוע חובש כיפה שאליו הלכתי לאחרונה, שאל אותי למשלח ידי. אמרתי לו שאני רב חילוני וגם הפניתי אותו למרשתת על מנת להתרשם. והוא החל לדבר אתי דברי תורה ובין השאר הוא פלט את הביטוי שמתמיה אותי תמיד: "בַּשֵּׁם הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ". שאלתי אותו מהיכן הציטוט? הוא לא ענה כי ברור שאין שום מקור לביטוי הזה. 

הביטוי אינו נזכר במקורות ואם יש התייחסויות לביטוי הרי שמסתכלים עליו כאל פתגם, או אמרת כנף, ללא חשיבות. עד כדי כך שדף שנכתב עליו המשפט אינו טעון גניזה.

למה הכוונה במשפט הזה? שהרי אין אפשרות בהלכה הדתית לדבר בשם האל. אני מניח שבתרבות העממית זו אמירה בסגנון של "בעזרת השם". אבל יש הבדל סמנטי קטן בין בשם השם, לבין בעזרת השם. כאשר אומרים בעזרת השם אולי מייחלים לסיוע עליון למעשי אדם באופן כללי, כאשר אומרים "בשם השם", המשמעות היא שהאדם הדובר הוסמך על ידי רשויות עליונות להעביר מסר. אם היינו שואלים לדעתו של ישעיהו לייבוביץ' על שתי האמירות הרי ששתיהן הן חילול השם משום שזו חוצפה לזמן רשויות עליונות לסייע בפעולות האדם, קל וחומר לדבר בשמו. זו עבירה ברורה על הדיבר השלישי מעשרת הדיברות: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".

יחד עם זאת יש מקורות במקרא שמזכירים דיבור בשם יְהוָה. למשל בתקופה שבה הייתה נבואה, אלוהים הסמיך אנשים ספציפיים לדבר בשמו, גם אם לא נראה שמעשיהם היו מוסריים במיוחד. כך למשל נאמר על אלישע, שיורש את אליהו בתפקיד הנביא, במלכים ב'  כ"ד: "וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה", הוא מקלל נערים שצחקו על הקרחת שלו וסופם שהם נטרפים על ידי דובים.

גם בני המעמדות הנבחרים, הלוויים והכהנים יכולים לדבר "בשם" כך למשל כתוב בדברים כ"א ה': "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע". מדובר במתן תוקף אלוהי לעריפת ראש של עגלה ככפרה על רצח, במקרה שלא נמצא הרוצח. 

בתהלים מוזכר הביטוי הכי הרבה פעמים למשל בתהלים קי"ח כ"ו: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהוָה'". הכהנים מקבילים את פניהם של עולי הרגל המביאים את הביכורים לבית המקדש וכשותפים לדירה יכולים לדבר בשמו של השותף הנוכח נעדר.

אבל הגם שנבואה פסה מישראל ואין יותר בית מקדש השימוש בביטוי: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה" הוא ביטוי בו משתמשים רבות למשל בפשקווילים ובכרזות שבהם יש כינוס עם רבנים חשובים בחברה החרדית, ולעתים מעל שער  הכניסה לבית כנסת וכדומה.

השימוש ב"בַּשֵּׁם הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ" הוא כנראה שדרוג של התקופה המודרנית ולטעמי מבטא השפעה נוצרית על היהדות. בנצרות הקתולית יש דיבור בשם האל, כהני הדת (הכמרים) מוסמכים לדבר בשמו ואף לבצע מה שמכונה "סקרמנט" - העברה של החסד האלוהי מהשילוש הקדוש אל האדם. בטקסים שונים אומרים כהני הדת הקתוליים מפורשות את הביטוי: "בשם האב, הבן ורוח הקודש", המבוסס על הברית החדשה בהַבְּשׂוֹרָה עַל פִּי מַתּי, כ"ח 9: "עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" ובלטינית: "In nomine Patris, et Filii, et Spiritus Sancti" ולאחר מכן תורגם לאנגלית "In the name of", ובעברית "בַּשֵּׁם" (ולא "לְשֵׁם"). 

ההשפעה הנוצרית הזו של דיבור בשם ישויות עליונות היא רק קצה הקרחון של ה"קתוליזציה של היהדות" בעת המודרנית, יחד עם הפיכתם של רבנים לקדושים בעלי תכונות של יכולת העברת קדושה (חסד) אל האדם. דוגמאות לכך ניתן למצוא בפולחן הקדושים, הסגידה לרבנים המכונים "באבא" או כאלה שיש להם כוחות אבחון, ייעוץ וריפוי מיוחדים וזוכים לכינויים כמו: "הרנטגן", "ה-MRI", וכדומה. ויש ביכולתם להעביר קדושה אל חומרים דוממים כמו קמעות, מים או שמן שניתן לבקבק ולמכור לכל המרבה במחיר.
את עקבות היהדות הקתולית הזו ניתן למצוא גם בטקסים שונים ובביטויים  הרווחים בלשון יומיום, גם אצל שחקני כדורגל, כדוגמת "בַּשֵּׁם הַשֵּׁם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ".

התפרסם במכתבים למערכת בעיתון "הארץ"

התגובה שכתבתי על מאמר המערכת של עיתון "הארץ" מה-10.1, התפרסמה במכתבים למערכת ב- 17.1.2019. 

הכותרת שניתנה ("חילונים, אל תְּמַקְבְּלוּ") כמובן שגויה לחלוטין. והנה הנוסח שהתפרסם:


חילונים, אל תְּמַקְבְּלוּ
בתגובה למאמר המערכת "נישואים אזרחיים בישראל" ("הארץ", 10.1).
הנתונים על הירידה במספר הנישאים ברבנות נכונים, אבל מסקנותיו של "הארץ" שגויות. ראשית, בכותבו כי אחת הסיבות לירידה היא: "עלייה במספר הזוגות המתחתנים על ידי קונסרבטיבים ורפורמים". לטעמו, אין יהודים חילוניים, אין טקסים יהודיים־חילוניים, אין יהדות חילונית. מאמר המערכת הגדיל עשות והציע הקמת מערך מקביל של נישואים אזרחיים, תחת משרד המשפטים, שיאפשר לכל להתחתן בחתונה אזרחית.
משמעות המלים "מערך מקביל" היא השארת מוסד הרבנות על כנו, בעוד מי שירצה להתחתן בנישואים אזרחיים, יעשו לו טובה והוא יוכל לעשות כן ב"מערך מקביל". כלומר הבחירה תהיה בין "נישואים יהודיים" לנישואים כלליים או כאלה שאינם יהודיים.
הגיעה העת להפקיע את היהדות מידיו של זרם המיעוט האורתודוקסי, ולהפוך למדינת חוק שווה לכל. הגיע העת לנישואים אזרחיים אמיתיים. פירוש הדבר רישום אחיד של נישואים לכל אזרח ישראלי, ללא קשר לעדתו הדתית, מוצאו, מגדרו או נטייתו המינית, במטרה להבטיח את זכויות המשפחה החדשה שנוצרת, ולא לשמור על הטוהר האתני של קבוצות אוכלוסייה.אין זה מעניינה של המדינה עם מי מתחתנים — לשם כך יש חוקים המגבילים את גיל הנישואים וריבוי בני זוג. אין זה מעניינה של המדינה מהו אופיו של הטקס שהזוג בוחר — הוא יכול להתחתן בטקס חרדי או יהודי־חילוני. זהו עניינם הפרטי של הנישאים.
אכן הגיע הזמן. אבל לא למערך מקביל של חוקים, אלא להפרדה של הדת מהמדינה. אף מפלגה בישראל עדיין לא אימצה את ההמלצות לרישום אחיד של נישואים, וגם לא "הארץ", שכנראה עודו ירא מלהציע הפרדת דת ממדינה.
נרדי גרין, רב חילוני הומניסטי, ירושלים

צילום מסך מאתר "הארץ"

"מערך מקביל" - כניעה לרבנות של מערכת הארץ

מאמר המערכת של "הארץ" מיום 10.1.2019, מדווח על "הייאוש משליטת הרבנות בחיי האישות בישראל" מתוך נתונים שמתפרסמים בקשר לירידה האבסולוטית במספרי הנישאים ברבנות. הנתונים נכונים והירידה אינה רק אבסולוטית, אלא יחסית לגידול באוכלוסיה כפי שכבר נכתב כאן וכאן.
אבל המסקנות שגויות לחלוטין לטעמי.

ראשית, הארץ קובע שאם מתחתנים אז זה רק בצורה דתית בכותבו שאחת הסיבות לירידה היא: "עלייה במספר הזוגות המתחתנים על ידי קונסרווטיבים ורפורמים". כלומר, המשפט הזה לא רק סותר את המציאות, אלא מבטא את תפיסת העולם המושרשת, כנראה בציבור שאם מתחתנים, אז זה רק אצל הדתיים, בין אם הם אורתודוכסיים, קונסרווטיבים או רפורמים. לטעמו של עיתון "הארץ" אין יהודים חילוניים, אין טקסים יהודיים-חילוניים, אין יהדות חילונית. 

ואז מאמר המערכת מגדיל עשות ומציג את האלטרנטיבה הרצויה לטעמו לנישואים היום: 

"הגיעה העת להקים מערך מקביל של נישואים אזרחיים, תחת משרד המשפטים, שיאפשר לכל אזרח ואזרחית במדינה להתחתן בחתונה אזרחית".

 המשמעות של המילים "מערך מקביל" היא השארת מוסד הרבנות על כנו ובמקביל, מי שירצה להתחתן בנישואים אזרחיים, יעשו לו טובה והוא יוכל לעשות כן ב"מערך מקביל". כלומר הבחירה תהיה בין "נישואים יהודיים" לנישואים כלליים/לא יהודיים.

הגיעה העת להפקיע את היהדות מידיו של זרם המיעוט האורתודוקסי ולהפוך למדינת חוק שווה לכולן/ם. הגיע העת לנישואים אזרחיים אמיתיים ולא פתרון ביניים עד בא המשיח. כלומר, רישום אחיד של נישואים לכל אזרח ישראלי, ללא קשר לעדתו הדתית, מוצאו, מגדרו, או נטייתו המינית. המטרה של רישום נישואים היא להבטיח את זכויות המשפחה החדשה שנוצרת ולא לשמור על הטוהר האתני של קבוצות אוכלוסייה. אין זה מעניינה של המדינה עם מי מתחתנים - לשם כך יש חוקים המגבילים את גיל הנישואין וריבוי בני זוג. בנוסף, אין זה מעניינה של המדינה מהו אופי הטקס שבוחר הזוג לעשות הוא יכול להתחתן בטקס חרדי או יהודי-חילוני, זהו עניינם הפרטי של הנישאים.
הגיע הזמן באמת, אבל לא למערך מקביל של חוקים, אלא להפרדה של הדת מהמדינה.

רישום אחיד של נישואין הוא המלצה של חוקרים דתיים דווקא ממכון מצי"לה: פרופסור פנחס שיפמן ודוקטור אבישלום וסטרייך שכתבו נייר עמדה בנושא כבר בשנת 2013, תחת הכותרת: "מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין בישראל". אף מפלגה בישראל לא אימצה עדיין את ההמלצות הללו, וגם לא עיתון "הארץ" שכנראה ירא עדיין מלהציע הפרדת דת ממדינה.
__________________________________________
עדכון 17.1.2019 - המאמר התפרסם בגרסא מקוצרת במכתבים למערכת בעיתון הארץ

עמוס עוז שלי

כל אחד ועמוס עוז שלו במאות אלפי מילים שנשפכו כהספד בסוף השבוע על מותו של הרב הראשי לחילוניים, עמוס עוז זצ"ל. גם אני אביא את עמוס עוז שלי מתוך: "באור התכלת העזה" (1979, הוצאת ספרית הפועלים הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר). קטע קצר מהרשימה "ארץ מולדת" מאוקטובר 1967:

"בשם יהודי אני קורא למי שרואה עצמו יהודי וכן למי שנאלץ להיות יהודי. יהודי הוא אדם המודה ביהדותו. מודה בפני הרבים. הרי זה - בדרך כלל - יהודי מתוך בחירה. מודה בפני נפשו בלבד, הרי זה יהודי מתוקף גורלו. אינו מודה בשום קשר אל העם היהודי, לא ברבים ולא בסתר ייסוריו, אין הוא יהודי אף אם ההלכה רואה אותו כיהודי מפני שנולד לאם יהודייה. יהודי, לפי גרסא לא הלכתית זו, הוא כל אדם הבוחר בשותפות-גורל עם יהודים אחרים או נדון לשותפות גורל כזו. ועוד: להיות יהודי, משמעו כמעט תמיד לקיים יחס נפשי אל עברם של היהודים. ויהי יחס של גאווה, או של מועקה, או של גאווה עם מועקה, ויהי בושה ויהי מרי, ויהיה גאווה או געגועים. ועוד: להיות יהודי, משמעו כמעט תמיד לקיים יחס אל ההווה היהודי: ויהי היחס הזה חרדה או בטחון ויהי גאווה על הישגיהם של היהודים או בושה על מעלליהם או רצון עז להטות אותם מדרכם או צורך נפשי להיצמד אל דרכם. ואחרון להיות יהודי, פירושו לחוש כי במקום שבו רודפים יהודי על היותו יהודי מתכוונים אליך.

..אינני יושב כאן כדי לחדש ימינו כקדם ולא כדי להשיב עטרה ליושנה הנני חי כאן מפני שרצוני לחיות כיהודי חופשי".

והנה עמוס עוז נואם באנגלית על היהדות שלו

המדרש לשיר הנדנדה אינו "פזמון מלחמה בהדתה"

תמונה: Shutterstock

שמואל אבנרי במאמר ביקורת ב"תרבות וספרות" ב"הארץ" 21.12.2018, מבקר את הפרשנות לשיר הנדנדה שדרש במקור ארי אלון ב-1986. ובמיוחד את הקטע הקצר "דיבור" ברשת 13 שבו ליאור טל מתמצת את מדרשו של ארי אלון בצורה מבריקה.

קראתי את המאמר בעיון רב מאחר שאני מחשיב את עצמי מתלמידיו של ארי אלון, ששמע את המדרש מפיו בסוף שנות ה-80, מעט לאחר שכתב את המדרש ולא מצאתי במאמר משהו שסותר את המדרש הזה של שיר הנדנדה.

אבנרי נופל לפח היקוש של "הפורום החילוני" שהשכיל להכניס לשיח הציבורי את המלה "הדתה" כמילה של התנגדות להכנסה של תכנים "דתיים" למערכת החינוך. הוא כותב במאמרו בפסקנות את השורה המתמיהה הבאה:

"איך ביאליק נלחם בהדתה ובשמרנות באמצעות שיר הילדים האהוב 'נד נד'?" שואל ליאור טל שדה בפתוס בפתח דבריו המשודרים". 

אבל מתוך כך שאני מכיר את התחום וגם ראיתי את הקטע לא היה נראה לי הגיוני שליאור טל ידבר על המושג "הדתה" במובן שמשתמש בו הפורום החילוני, ולכן, חזרתי אל הקטע בווידאו וראיתי אותו מספר פעמים, אבל את השורה המדוברת לא מצאתי. כן מצאתי את השורה הבאה: 

"במקום לזרוק את היהדות לפח ולפחד מהדתה, ובמקום "לכבד אותה" מרחוק ולהשאיר אותה לרבנים, צריך ללמוד ממנה, ליצור בתוכה, וכן, גם לחלוק עליה". 

אבנרי רצה לקלל ויצא מברך. הוא מסביר לאורך כל המאמר את הדואליות הדתית/חילונית של ביאליק ואת רצונו בתחיית התרבות העברית בארץ ישראל, אך לא תוך מחיקת העבר. לא מלחמה נגטיבית של מניעה, אלא מלחמה פוזיטיבית של יצירה וחידוש.

גם ארי אלון, גם ליאור טל, ובצניעות, גם אני הקטון לא עוסקים ב"התנגדות ל", אלא עוסקים במאמץ חיובי לפרש מחדש את הקורפוס היהודי הגדול אותו אנחנו מחשיבים כתרבות והזהות שלנו כעם וגם כיחידים. אבל אבנרי נדרש לקונפליקט במאמרו על מנת למשוך אש ולשם כך נזקק להצמדה מלאכותית של המושג "הדתה" אל המדרש של ארי אלון, ותוך כדי כך לרמז על איזשהי שנאת דת ודתיים מדומה.