חברי קבוץ מגן ראש השנה תשפ"ד גבעת שייח נוראן. צילום: נרדי גרין
רק ביום ה-11 למלחמה החלו להתרבות העדויות בתקשורת על קבוץ מגן. במשך קרוב לשבועיים היו רק איזכורים רגעיים. זה מובן לאור הטרגדיות הגדולות שהיו מסביב. הקבוץ נמצא כ-4.6 ק"מ מגבול הרצועה, בחלק הדרומי, מזרחית לחאן יונס.
מכיוון שיש לי קשרים אישיים ומשפחתיים עם מפקד כיתת הכוננות, עידו, אני מביא את הסיפור של הקרב במגן, מנקודת מבטו.
עידו הוא גיסי. קבוץ מגן זו קהילה שקרובה לליבי1.
בפעם האחרונה שהייתי בקבוץ מגן הייתה בערב ראש השנה, שלושה שבועות לפני, ב-15.9.
הצטרפנו למנהג היפה לקבל את פני השנה החדשה אל מול השקיעה בגבעת שייח נוראן, עם ברכות, שירה בציבור ויונים שהופרחו. הפריצה לקיבוץ הייתה לא הרחק משם.
טקס הפרחת יונים בראש השנה ליד מקום הפריצה לקיבוץ. צילום: נרדי גרין
מבט לכיוון גדר המערכת של מגן אל המקום המשוער של הקרב צילום: נרדי גרין
נפגשתי עם עידו שבוע אחרי סיום הקרב, ב-14.10, לאחר שהתפנה עם המשפחה לאזור השרון. בקול נרגש הוא תיאר את אירועי שבת 7.10. אני הזלתי דמעה תוך כדי הדברים והיה לי קשה מאד גם לשמוע אותו, וגם לכתוב את הדברים. למרות שביקשתי את רשותו של עידו לפרסם, לאחר שיקרא, הימים הנוראים שעוברים על כל קהילת מ.א. אשכול לא אפשרו לעידו למצוא את הפנאי לעבור על הדברים גם לאחר כתיבתם, אפילו לאחר שהתפרסם בתקשורת. יכול להיות שהרשימה עוד תתעדכן בהתאם לנסיבות.
הטראומה אינה רק אישית אלא שבתודעה הקולקטיבית, שבת ה-7.10 היא תערובת קטלנית של מאורעות תרפ"ט, גטו וורשה, מלחמת העצמאות ומחדל יום הכיפורים. כדי שאירוע כזה לא יחזור, יש להביא את כל הסיפורים של השבת הזו, מתוכם אפשר אולי להסיק מסקנות לקראת העתיד.
אני מביא את הדברים של עידו (מפקד כיתת הכוננות של מגן), בעיקרם, לא מילה במילה ועם תוספות שלי.
שימו לב שזהו לא תחקיר, אלא עדות מזיכרון, ולכן הדברים לא תמיד בסדר הכרונולוגי המדויק, או תואמים עדויות אחרות. יש סתירות ברורות בין עדויות שונות שראיתי. ברור שאירוע בסדר גודל כזה, שמעורבים בו עשרות אנשים, שנמצאים במקומות שונים הוא רשומון. לכן יש להתייחס לעדות כעדות ראשונית שאין לה תכלית מבצעית. גם עידו אמר תוך כדי הראיון, שיהיה מעניין להשוות את דבריו לעדויות האחרות, כדי לראות מה באמת קרה.
להלן תמצית דבריו של עידו:
בשעה 6:30 בבוקר החלה הרעשה כבדה מהרגיל. התעוררתי, התארגנתי. ענבל והילדים נכנסו לממ"ד. כבר הבנתי שקורה משהו גדול והכנתי את האפוד והנשק. ב-7:15 אוהד דרזמן, סגן הרבש"ץ שלח הודעת הקפצה. עליתי על האופניים ונסעתי לחמ"ל שנמצא במרכז הקיבוץ. כשאני מגיע לשם, סגן הרבש"ץ מדבר בטלפון עם אחד מחברי הקיבוץ, ערן צורף, שכבר החל להילחם מול הגדר. בסביבות 7:30 שמעתי את הפיצוץ של הגדר ואת היריות. כבר קודם, ערן עלה על קטנוע ותפס עמדה שולטת של בטונדה מול הפריצה, גבעת השייח, כ-250 מטר לפניו הוא ראה את המחבלים פורצים את הגדר ומנסים להיכנס. לפי עדותו של ערן, הם עשו הכל בנחת, הניחו את המטען, הלכו אחורה, חייכו. הם לא התנהגו כחיילים מאומנים שאמורים להישכב דרוכים ולאבטח את הפריצה. ערן, שהיה לבד, פתח עליהם באש, עיכב ובלבל אותם. היה מדובר בכוח שמנה עשרות לוחמי נוחבה (ההערכה היא 40-60, אבל אי אפשר לדעת בוודאות), עם הרבה אופנועים וכ-5 טנדרים (כנראה טויוטה היילקס). היתרון שלהם היה במספר ובציוד. היו להם מדי חאקי ונעליים צבאיות, חלקם עם אפודים. הם לא התנהגו כחיילים, טעו, מבחינה צבאית, בנקודת הפריצה לקיבוץ, גם לא הסתערו ולא חתרו למגע ולכן בסופו של דבר נהדפו. (לתיאור מפורט של ארסנאל הנשק שהשתמשו בו לפריצה לישראל לחצו כאן)
רכב הרבש"ץ שנפגע צילום: עידו יקיר
אייל צורף, האח של ערן, תפס עמדה על גג של מבנה וצלף במחבלים מנקודה שולטת. מיד עליתי לכיוון הקרב, הספקתי לראות את הרבש"ץ, ברוך, דוהר עם הרכב שלו לכיוון המחבלים. (מעדותו עולה שדהר לכיוונם וירה עליהם מהחלון הפתוח, תוך כדי נהיגה). בערך ב-7:30 שמעתי את הפיצוץ של ירי עליו, כנראה נ"ט או RPG, וראיתי את עננת העשן השחורה. הרכב שלו נתקע והוא פצוע בתוך הרכב, עם רגל מרוסקת. מיד התקרבתי לשם, איגפתי כדי לא להיות חשוף, וכ-20 מטר משם הייתה מכת אש חזקה של המחבלים. ואז אמרנו אחד לשני שמה שקורה עכשיו זה כמו מה שקרה במוצבי התעלה ביום כיפור: "אף אחד לא יבוא לעזור לנו". הייתה ציפייה שיגיע מסוק קרב לסיוע אווירי. בינתיים נדב מוציא מהרכב את ברוך, משכיב אותו על הכביש וחוטף פגיעה ביד, אבי פליישר נפגע בעמדה שלו והוא פצוע קשה. ברוך בהכרה מלאה, שוכב כשהרכב מסתיר אותו מהמחבלים, אבל יש חשש שהם יחטפו אותו. הגעתי לאבי ואני רואה שהוא פגוע במרכז גוף ואני לא יכול להרים אותו כי צריך שניים. אני נסוג אחורה ואני צריך להחליט מה עושים. נדב חילץ את עצמו אחורה עם יד מרוסקת, אבי שוכב 5 מטר מאחורי ברוך וצריך לחלץ אותם. וככה הם שוכבים כשעה וחצי. יאיר בר-לב, אייל צורף ואני מחפים באש. רם צורף ושגיא ארד מחלצים לאחור את הפצועים. קודם את אבי שהיה עדיין היה בהכרה, לאחר מכן את ברוך. הלכתי לדפוק על דלתות וד"ר שני כספי יצאה מהממ"ד והצטרפה לכוח הרפואה שהביא רכב פרטי, מעמיסים את שלושת הפצועים ודוהרים החוצה ממגן. אבל, צומת מעון חסומה וירי בכל הכבישים. הם נאלצו לפנות דרומה, לכיוון צאלים. בינתיים מתקשרים למד"א שמכינים פינוי מוסק ברביבים (נסיעה של כ-60 ק"מ), הפצועים מועלים למסוק והכוח הרפואי חוזר למגן.
וידאו שצילם עידו למחרת ובו רואים את רכב הרבש"ץ במקום שבו נעצר ומשם חולץ ואת נקודת הטיפול בפצועים.
כל מי שיכול היה, מכיתת הכוננות, מתקשר לחברים בצבא כדי להזעיק סיוע רגלי וסיוע אווירי, ואכן, בשעה 9:00 מסק"ר אפאצ'י מגיע מכיוון מזרח יורה אש מהוולקן2. פוגע בכלי הרכב שלהם, ובמחבלים, ואז מתחיל היפוך מגמה בלחימה הם מבולבלים מתחילים לחלץ אחורה לכיוון "הבאר הקטנה", שזה בערך 800 מטר מערבה, מעין גבעה קטנה עם באר שהייתה תחנת רכבת עות'מאנית שנסגרה ב-1927. הם רצים לשם ורוכבים על האופנועים כשאנחנו יורים עליהם. מי שנשאר מהמחבלים מתיישב מאחורי הגבעה בבאר הקטנה. אנחנו יורים על כל מי שמרים את הראש, למרות שזה כבר לא טווח של ירי מדויק. לא צמצמנו טווח, לא הסתערנו, אף אחד לא התקדם. אנחנו לא היינו צריכים, הרגשנו בטוחים בעמדות שלנו, שלחתי הודעה לכל כיתת הכוננות: "קרב בלימה, להישאר בעמדות". ואז יש דיון ביננו מתי הכוחות הרגליים יגיעו.
בערך ב-11:00 אנחנו רואים עמוד עשן עולה מכיוון מזרח. מסתבר שהמחבלים תקפו והעלו באש את תחנת הדלק "פז אשכול". תחנת הדלק נמצאת בכביש 232 בצמוד למפעלי מעון, וליד צומת הכניסה הדרומי לקיבוץ. מכיוון צפון מערב ראינו את ניר עוז ונירים בוערים, אנחנו מבינים שבניר עוז קורים דברים איומים ונוראים. שיירה של טרקטורים יוצאת מניר עוז לכיוון הרצועה, אז לא הבנו שזו שיירת הביזה. הסתבר אחר כך שחוץ מהכוחות של הנוחבה, נכנסו אלפי אנשים מכיוון חאן יונס, לתוך ניר עוז שרפו ובזזו מכל הבא ליד.
וידאו שצילם עידו במבט לכיוון עמודי העשן של הקיבוצים ועמוד העשן העולה מתחנת הדלק ליד צומת הכניסה לקיבוץ
בשעה 11:10 לערך, שני טנקי מרכבה מגיעים בדהרה מהשדות, מכיוון ניר עוז, מגיעים לאזור הפרצה בגדר, הוצאתי הודעה "לשים קסדות ולתפוס מחסות", כי היה לי ברור שאם הם יורים אנחנו עלולים להיפגע. אבל הם ממשיכים הלאה. המחבלים לא ירו, הטנקים לא עצרו. ולא ירו. המשיכו בדהרתם לכיוון דרום.
הירי על המחבלים ממשיך כשהם מרימים ראש. בזמן הזה יש נפילות בקיבוץ. אני שולח מישהו מכיתת הכוננות שיהיה אחראי על הנפילות. בינתיים הבית של איגור נפגע מנפילה ונשרף כולו.
בשעה 13:30 מופיעים ג'יפים ראשונים של הצבא, כוח של יחידת אגוז. ג'יפ אחד מגיע מהשער של הקיבוץ ועולה לשייח נוראן ושניים עוקפים מכיוון דרום, מחוץ לקיבוץ, ומגיעים לאזור של הפרצה בגדר. שם הם נתקלים במחבלים שיורים עליהם נ"ט מהבאר הקטנה. החיילים לא נפגעו. לאחר שמגיע עוד כח בשעה 14:30, הכוח הצבאי יוצא לסריקה רגלית לכיוון הבאר הקטנה, בצורה מוזרה מהצד השני של הבאר הקטנה נוחת מסוק יסעור, ומוריד כוח. לא ברור מה היה שם, המזל שלא היה ירי דו צדדי. הכוח של יחידת אגוז מטפל במחבלים בבאר הקטנה. כשהם חוזרים מהבאר הקטנה הם נושאים איתם בחור צעיר, לבוש יפה, שכמעט הרגו אותו. הסתבר שזה בחור מניר עוז שהיה בהלם. עם תחילת הקרבות ברח לשדות והסתובב שם. שמרנו עליו, והתקשרנו לניר עוז להודיע שהוא בסדר ונמצא אצלנו.
מפת קרב חלקית ששחזרתי יחד עם עידו. הכביש במרכז התמונה הוא גדר המערכת המערבית של הקבוץ (מתוך Google Earth)
אני זוכר שבזמן הקרב רוקנתי מחסנית וחצי על המחבלים. יריתי בבודדת, דרך כוונות על כל מי שזיהיתי. יש לי זיכרון מעומעם איפה אני מחליף את המחסנית, וששניים מהמחבלים עלו ישירות בכוונות.
בסביבות 15:00 מגיע מ"פ של אגוז ומתחילה העברת אחריות מסודרת לצבא. תהליך שלוקח המון זמן משום שהמ"פ צריך ללמוד את הנסיבות והאזור, לקחת אחריות ולחלק את הכוחות. אני הייתי רגוע כי ברור שנגמר הירי ואין מחבלים. היו כאלה שחשבו שעדיין יש מחבלים בשטח. הצבא בשלב הזה סורק את השטח, בלי כיתת הכוננות. שחררתי את כיתת הכוננות מהעמדות, למרות שהיו כאלה שנשארו בעמדה שלהם.
חבר קיבוץ אחר שנעדר מאז שעות הבוקר, אופיר ירון ז"ל, נסע בשעות הבוקר לכיוון הקבוץ בנסיבות שעדיין לא התבררו. הרכב בו נסע נמצא ליד צומת מעון לאחר שאוכן, עם כתמי דם וסימני ירי, ללא חבר הקיבוץ. חלק מחברי כיתת הכוננות רצו לצאת ולחפש אחריו. אמרתי שאין טעם לחפש זה תפקיד הצבא. ובאמת הצבא לא נתן לצאת. לאחר זמן הגופה שלו נמצאה על ידי הצבא במיקום שעדיין לא נמסר.
הצבא ביקש מאיתנו לסגור את הפרצה בגדר. חבר הקיבוץ עמית יעקבי לוקח טרקטור, אני נוסע יחד אתו לסגור את הפרצה. שם אנחנו מגלים גופת מחבל. מזה אני מסיק ששאר הגופות חולצו על ידי המחבלים. ליד הגופה מאג אחד, קרקעי מונח, עם שרשראות הכדורים והתוף. בצד זרוק תרמיל של נ"ט.
עידו חוזר הביתה אחרי יום של קרב צילום: ענבל מר
משם הלכנו לבתים. ענבל אמרה לי כשחזרתי: "הילדים כבר רחוצים"... מאוחר יותר אפשר היה להיפגש עם משפחות וכל בעלי
המשפחות שוחררו. כוחות מיוחדים כבר היו בקיבוץ בכל מקום.
למחרת, יום ראשון בבקר, היה כבר ברור שיש הוראת פינוי מסודרת של כל יישובי עוטף עזה. רק ב-16:30 ניתנת האפשרות לכל מי שרוצה לצאת באמצעות רכבים פרטיים. התארגנתי ליציאה וב-17:30 יצאנו לכביש 232, נסענו במהירות וראינו לאורך כל הדרך שלדות של מכוניות שרופות וירויות. אמנם לא באותם מספרים כמו ברעים, אבל הרבה. ביום שני בצהריים המדינה שלחה אוטובוסים וחברי קבוץ מגן הנותרים התפנו למלון בים המלח.
בתמצית, הקרב העיקרי התנהל בין 7:30-9:00, עד הגעת המסוק ואז תמונת הקרב השתנתה לחלוטין. בלמנו אותם והדפנו אותם עד להגעת הכוחות הקרקעיים ב-13:30.
עד כאן דבריו של עידו.
הודות לחברי וחברות כיתת הכוננות, וחברי קיבוץ שהתנדבו ויצאו מהממ"ד, נלחמו כמו אריות וצוות החירום היישובי (צח"י) ניצל קיבוץ מגן, וניצלה המשפחה שלי. תודה לכם גיבורים (רשימה לא סופית צריך עדיין אישור והשלמה):
אברהם פליישר ז"ל נפל בקרב, ברוך כהן הרבש"ץ נפצע ואיבד רגל, נדב רוט נפצע בידו כשחילץ את הרבש"ץ מהרכב, אוהד דרזמן סגן הרבש"ץ, עידו יקיר מפקד כיתת הכוננות, ערן צורף קפץ ראשון אל מול המחבלים ועיכב אותם, אייל צורף, יואב צורף, רם צורף, זהר צורף, ענבל כספי, דרור רגב, שגיא ארד, יובל אביעד, יאיר בר לב, אור ברנשטיין, איסי שמש, איתן אדר, אלי גיגי, אסף בבלי, אפרים גלסברג, בועז גינזבורג, מיטל מקיץ', עדי אבו פול, ריף כרמין. ד"ר שני כספי, ד"ר דורון גל.
חלקם נשאר בקיבוץ לאחר שהקיבוץ פונה על מנת לטפל במשק שנותר ריק מאנשים, אבל כמעט ולא נפגע.
סיקור תקשורתי של הקרב במגן
חלק מעדות ערן צורף בראיון לרינו צרור בגלי צה"ל
ראיון ב-CNN עם הרבש"ץ ברוך כהן
כיתת הכוננות במוצאי השבת (לקוח מדף הפייסבוק של מרטין ססלר)
עדות נדב רוט אחד מפצועי כיתת הכוננות (לקוח מדף הפייסבוק של מרטין ססלר)
דיווח עומרי מניב ערוץ 12 17.10.2023
דיווח של כאן 11 17.10.2023
אם אתם בחו"ל ולא יכולים לראות את הסרטון - לחצו כאן
1. איך אני קשור?זוגתי היא בת קבוץ מגן, אני מכיר רבים מבני קבוצתה שלמדו איתה במוסד החינוכי מעלה הבשור. אמה, אחיה ומשפחתו גרים שם. אנחנו מבקרים שם תדיר. הייתי שותף להכנת פעילות תרבותית במגן, חיתנתי זוג על הדשא מול חדר האוכל ואני מכיר הרבה חברי מגן. וגם רבים מחברי הקיבוצים באזור כי היו לי מדריכים בשומר הצעיר מקיבוצים בעוטף, הייתי חבר קבוץ (אחר, לא בעוטף), וחבר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר. עבדתי עם אנשים שגרו בעוטף עזה, הבאתי גרעיני נח"ל לקיבוצים והכשרתי מדריכים בקבוצים, ביניהם של קיבוצים מעוטף עזה. ואנחנו מטפלים ברכב במוסך של הקיבוץ אצל יואב צורף שהיה חלק מהקרב כחבר כיתת הכוננות.
2. בעדותם בכאן 11, ובפנייה אישית אלי, חברי כיתת הכוננות, טוענים שהמסוק לא ירה אף כדור. פרט שחשוב לברר. אבל זהו הזכרון של עידו.
תמיד ב-ט' באב מפריחים ביטויים שמרגישים עבורי ריקים מתוכן: "אהבת חינם", "אחדות", "סובלנות", למדנו ולימדנו את אגדות החורבן כמעין אזהרה למה עלול לקרות. אבל, החורבן קורה כאן ועכשיו. הטרלול נוכח כבר שנים בשיח הציבורי, שרודד והזדהם בצורה קיצונית בתקופת הממשלה הנוכחית, בעידוד מנהיגי המדינה.
מטרתה של הממשלה הנוכחית היתה אחת מלכתחילה – נקמה. נקמה במי שהצליח להשתמש בצורה מושכלת בכלים הדמוקרטיים ולכונן קואליציה של אחדות בין יהודים לערבים, בין ניצים ליונים, שמטרתה היתה לייצב את החברה לאחר שנים של מערכות בחירות וכאוס שלטוני. ממשלת בנט-לפיד הצליחה, במעט הזמן שכיהנה, להגיע להישגים מסוימים. עד שהגיעה הנקמה.
ממשלה הנוכחית לא באה על מנת לשפר, לעבוד, לייצב, או למשול. היא באה על מנת לנקום. הדרך לנקמה לוותה בליבוי יצרים ושנאה. באמצעות קמפיין רב שנים שחילק את העולם לבוגדים ונאמנים, שמאל וימין, אנרכיסטים מול קונפורמיסטים, אשכנזים מול מזרחיים. שיסוי של איש ברעהו. דרך הפעולה התחילה מרמת הפעילים הזוטרים. לתת להם משאבים סמליים וחומריים, במטרה לייצר טרור, להשתלח בגסות ובאלימות במתנגדים. כולם נדהמו כשאיציק זרקא אמר שהוא גאה שמתו 6 מיליון (אשכנזים) בשואה, אבל הקריאה הזו נשמעה ונכתבה פעמים רבות ברשתות ובהפגנות. לפתע התחילו לחסום כניסות לקיבוצים כנציגי האליטה האשכנזית, הפריבילגית. ליבוי היצרים קיבל נופך אקדמי ולגיטימציה, באמצעות אבישי בן חיים שמיתג זאת כ-"ישראל הראשונה מול השנייה", ובעצם אמר, זה בסדר, מותר לשנוא, יש לכם סיבות.
בכנסת ובמשרדי הממשלה, היו פועלים שחורים אחרים שעשו את עבודת הנקמה. כל תוכנית וכל הצעת חוק טובה של הממשלה הקודמת בוטלה, או שניסו לבטלה על ידי הממשלה החדשה. למשל: הקואליציה הפילה את חוק האיזוק האלקטרוני למניעת אלימות במשפחה, בן גביר ביטל את תכנית 'מסלול בטוח' למאבק בפשיעה בחברה הערבית ומקרי הרצח והפשיעה עלו בחדות. מירי רגב ביטלה את נתיבי התחבורה הציבורית בכביש 1, בניגוד להמלצות מומחי משרדה התחבורה ועוד.
פועל שחור אחר הוא ח"כ עמית הלוי שפתח מפעל לייצור הצעות חוק מבית המדרש של אורוול. למשל חוק המתנות, שאומר בעצם, על משקל "מלחמה היא שלום" ששוחד הוא חוקי. המטרה האמיתית היא לכסות את חובותיו של ראש הממשלה. או "חוק טבריה", שיאפשר לראש ועדה קרואה לרוץ לראשות העיר, עוד פתח לשחיתות.
הנקמה לא נעצרת כאן היא מחייבת השתלטות על כל תחום בחיים. למשל, על בית המשפט העליון כי פסקי הדין לא מוצאים חן בעיננו, על התקשורת כדי שתדבר בשבחנו, על הוועדה לבחירת שופטים כי צריך שפוטים, על בחירת נשיא בית המשפט העליון שיהיה מאנשינו, על בנק ישראל כי המדיניות המוניטרית לא מוצאת חן בעיננו, על הספרייה הלאומית כדי לנקום באדם שלא מוצא חן בעיננו, על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי הנתונים לא מוצאים חן בעיננו, על היועצים המשפטיים כי החוק לא מוצא חן בעיננו, על רשות החברות ועל דואר ישראל כי לא ממנים את אנשי שלומנו, נפרק את לשכת עורכי הדין כי היא לא בשליטתנו, נפרק הרשות לקידום מעמד האישה כי מקומה של אישה במטבח. נחוקק חוק שנבצרות ראש ממשלה שיאפשר לפושע מורשע ולהמשיך לכהן, נחוקק חוק בו אפשר יהיה להפלות אנשים בקבלת שירות על סמך אמונה אישית. נבטל את חוק ההתנתקות שיגרום לאינתיפאדה, ויחריב את היחסים עם מדינות העולם, נהפוך את המשטרה לפוליטית, ניתן לגיטימציה למיליציות אזרחיות לנקום, נכפיף את מח"ש לפוליטיקאים, נרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לנושאים אזרחיים, נחוקק חוקים מיוחדים שיכשירו פושעים להיות שרים, נבטל את זכויות המיעוט, ניתן רישיון לרצח ערבים בגלל שהם ערבים, נקרא לשריפת יישובים כדי לבצע טיהור אתני. נדרוס את המיעוט כי אנחנו הרב. דמוקרטיה היא כמו ועדת קישוט בתפיסה המעוותת של הממשלה הזו, מי שניצח בבחירות דמוקרטיות הוא החוק, והוא יקבע הכל. נשים פס על ההידרדרות הכלכלית וגם על ארה"ב, כי היא צריכה אותנו יותר משאנחנו צריכים אותה…
אילו רק דוגמאות מועטות, אבל עליהן יש להוסיף את שיח שנאה והחורבן, את הלשון המסיתה, הגסה, המשתלחת והרדודה של שרים, חברי כנסת ועיתונאים. למשל: השר דודי אמסלם קבע שהיועצת המשפטית לממשלה היא האדם המסוכן ביותר בישראל. הוא גם אמר שטייס שנפגע הוא "צפונבון שחטף שריטה בעין". חברי כנסת עושים קולות של חיות כלפי חברי כנסת אחרים, לשם השפלת מיעוטים ונשים. יו"ר סיעת יהדות התורה אמר שהקהילה הגאה "מסוכנת מדעאש וחיזבאללה". אחד אמר ש"הטייסים הם מוגלה", ואחר צייץ פייק ניוז כאשר העלה תמונה מהפיגוע בשדה התעופה בבריסל ואמר שכך נראה הטרמינל בנתב"ג לאחר הפגנת "השמאל". הענייניות בשיח מתה מזמן, יש עיסוק רק בהכפשה, השמצה והשחרה של היריב. הדרך לנקמה היא באמצעים אלימים, דריסת מפגינים ברכבים, סוסים וירי ממכתז"ית. עלי ירקו, זרקו בקבוק, והעיפו לי את הנייד שצילם. אשתי הלכה בתום צעדת המחאה לירושלים בשולי כביש מס 1, עצר לידה רכב, יד חטפה את דגל ישראל שאותו החזיקה ושברה את המקל.
הטרללת רק התחילה משום שהשבוע הועבר התיקון לחוק יסוד השפיטה שבו בוטלה עילת הסבירות ולמעשה צומצמה היכולת של החוק לפקח על מדיניות ומינויי הממשלה. זהו הפתח לקידום מדיניות סמכותנית, לאומנית ודתית-משיחית. וכמובן פתח למינויים מושחתים שאינם מבוססים על כישורים, אלא על קשרים. אצל חלק מהמפגינים בעד ה"רפורמה" התגלתה האמת לקראתה חותרים בסיסמאות אותן הניפו: "דאורייתא או מרד", "תי-או-קרטיה".
כל השנים בהן חינכנו ב-ט' באב לסובלנות, לאחדות, לאהוב את הרע, גם אם אינך מסכים עם עמדותיו, ירדו לטמיון. החל מהשבוע החברה הישראלית עומדת בפני מצב חדש. אין יותר "אחים", יש "מלחמת אחים". אם לא יתקבל העקרון הבסיסי שמדינת ישראל צריכה להיות כלי ראוי לחיים משותפים, כלי שמאפשר חופש, שוויון וזכויות – מדינת ישראל תתפרק.
אתחיל באמירה פוליטית: הפועל ירושלים היא מועדון אוהדים. פוליטיקה במובן של מאבק בין רעיונות ועל משאבים. סולידריות מעמדית ואנושית, הומניזם, ליברליזם וקבלת האחר. לא במובן המצומצם והמשובש בישראל של ניציות מול יוניות, ערבים מול יהודים או נאמנים מול בוגדים. המועדון מקדם ערכים ופרויקטים חברתיים חשובים: מאבק באלימות, בגזענות, ובהומופוביה. גם ביציע וגם בפעילות החברתית של המועדון. פוליטיקאים, בעלי הון, פשוטי עם, עיתונאים וידוענים שהם אוהדי הפועל, מקומם יחד ביציע, לא על כר הדשא. אין סיסמאות מפלגתיות. הפוליטיקאים היחידים שיזכו לעידוד הקהל יהיו אלו שיעניקו לנו את גביע המדינה. הפועל ירושלים היא לא רק כדורגל. זוהי גם הסיסמא של מועדון אוהדים אחר: ברצלונה. עם כ-160 אלף חברים. על היציעים בקמפ-נואו רשום המשפט: MÉS QUE UN CLUB – יותר ממועדון. המועדון שילם מיליון וחצי יורו ו-0.7 אחוז מההכנסות לשנה כדי להשתמש בלוגו של יוניצ"ף – הקרן למען ילדים של האו"ם. ועושה מגוון פעולות חברתיות.
מוזר מאד שאומרים: "אל תכניס פוליטיקה", אבל, מצד שני שרים: ״הפטיש, המגל והאינטרנציונל. החולצה האדומה…״. מוזר מאוד שאומרים: "מקבלים את כולם", אבל קומץ אוהדים מאיים על חיי יו"ר האסיפה, ומאלץ אותו להתפטר. אדם שהוא סמל של הפועל, מתנדב בשלל פעילויות. כל חטאו הוא שהוא בן הלאום הערבי ובזמנו החופשי פעיל פוליטי שנלחם למען שוויון ודו קיום בין העמים.
סמלים, המבטאים השקפות עולם רחבות וכוללניות, מעצם טבעם מנוכסים לאידיאולוגיות יריבות ושונות, כך למשל מנחם בגין הכריז שהדגל האדום הוא "סמלו של הקומנאציזם", כדי להסית ולשלהב בבחירות, בעוד שמקור הדגל האדום הוא בכלל בארה"ב, במחאת פועלים. טראמפ הוציא שם רע ל"פעולה אנטי פאשיסטית" (אנטיפה), למרות שזה רעיון ללא ארגון או מיסוד. הוא הכריז ללא שום סמכות חוקית שהם ארגון טרור, במטרה להסית נגדם. ובאמת הצליח לאחר שבווירג'יניה נרצחה מפגינה שבאה למחות נגד מפגינים נאצים, והמונים ניסו לבצע הפיכה פאשיסטית כשהסתערו על גבעת הקפיטול הרגו שוטרים, ורצו לתלות את סגן הנשיא.
אבל, אין לחשוש מהוצאת הדיבה והשיבושים האלה, הם תמיד יהיו, לא משנה מה ייאמר. כל אחד יניף את הדגלים שהוא רוצה וראיתי ביציע מגוון: דגלי ישראל, אנטיפה, אהבה אחת, דגל הגאווה, דגלי תימן, הרייך הגרמני (לפני הנאציזם), צלב אדום ושחור, הענק האדום, הפועל נגד גזענות בעברית וערבית ועוד. לא צריך משטרת דגלים שתגיד לאוהדים אילו דגלים להניף ואיפה לעמוד ביציע, ובטח לא מה לעשות בזמנם החופשי. מי שרוצה הפועל אחרת, כפי שפורסם כבר בכלי התקשורת, מוזמן להקים קבוצה נפרדת. מכאן שלוחה לו ברכת הצלחה.
לאחר טקס שערכתי ב"עזרת ישראל", עשיתי סיור עצמאי כדי להתרשם ממוזיאון מרכז דוידסון המחודש. לא הייתי כאן 4 שנים, עוד מלפני פרוץ הקורונה והייתי סקרן לראות מה החידושים והשינויים שערך הגן, המוזיאון עבר שיפוץ והרחבה במשך כמה שנים ונחנך כשלושה חודשים לפני שביקרתי.
רכישת הכרטיסים שינתה מיקום מהקופה שהייתה מוצבת בנפרד, ליד שער האשפות, לקופה חדשה שנמצאת בתוך הכניסה לגן הארכאולוגי מתחת לכביש. הקופה הקודמת הפכה לקיוסק. מחירי כרטיסי הכניסה, עד כמה שאני זוכר, לא השתנו בהרבה. המחירים, נכון לעת כתיבת הביקורת הם: למבוגר - 29 ש"ח, לילדים, נכים, סטודנטים ואזרחים ותיקים - 15 ש"ח. אם תרצו להוסיף סיור קולי, כלומר סריקה של בר קוד בכניסה והליכה בתחנות עם שמע, זו תוספת של 5 ש"ח. יש הנחה לקבוצות החל מ-25 אנשים: 25 ש"ח למבוגר ו- 13 ש"ח לכל השאר. יש גם סיורים מודרכים בעברית ובאנגלית שעולים 50 למבוגר ו-40 לכל השאר. יש סיור עם משקפות תלת מימד שעולה 50 למבוגר ו-45 לכל השאר. אופציה חדשה היא אפשרות לארגן אירועים באתר כמו טקסי בר ובת מצווה בעלות של כמה אלפי שקלים, עם הושבה וקייטרינג, מול הכותל הדרומי. המידע באתר החברה לפיתוח הרובע מאד מבלבל ומפוזר בין דפים שונים במקום להיות מרוכז בדף אחד של הגן הארכאולוגי, רב המידע שרשום כאן הצלחתי לקבל לאחר שהתקשרתי שלוש (!) פעמים לשרות הלקוחות.
אם אתם בעלי מוגבלות בהליכה ורוצים גישה נגישה לעזרת ישראל, שאינה חלק אורגני מהגן הארכאולוגי, והכניסה אליה חינם מהשביל המוביל לרחבת התפילה המרכזית של הכותל, אפשר לעשות זאת דרך הגן הארכאולוגי. לאחר בקשה בכניסה, שומר מגיע ופותח את שער הנגישות ממנו הולכים לעזרת ישראל. אבל, הכניסה מתאפשרת רק עם מלווה אחד. כל שאר החבורה תיאלץ להגיע מהכניסה העליונה לעזרת ישראל, אליה יורדים במדרגות. בעיה נוספת היא שהגישה הזו פתוחה להבנתי רק בשעות בהן פתוח הגן הארכאולוגי. א'-ה' בין 9:00-17:00, בימי שישי בין 9:00-14:00, בשבת סגור.
התצוגה הראשונה מיד אחרי הקופה, במנהרת הכניסה השתנתה לחלוטין. אין יותר את התמונות של הר הבית במבט על, אין יותר את ציר הזמן ההיסטורי ותחנות נוספות אותן הכרתי ולמעשה מה שנותר הוא דגם התבליט של הר הבית בתקופות קדומות העשוי ממתכת, שהיה בתוך המוזיאון וכמה חלקי כרכובים ואבנים.
מתוך מנהרת הכניסה פונים ימינה ויורדים על מנת להיכנס למוזיאון. שם עומד שומר שבודק את כרטיס הכניסה. את פני קיבל השלט שביטא את השינוי העיקרי שעברה התצוגה: "ירושלים עיר מקדש" והמלל שבו אומר:
הכניסה למוזיאון מרכז דוידסון. צילום: נרדי גרין
"ברוכים הבאים למרכז דוידסון. אתם מוזמנים לצאת למסע מרתק בעקבות צפונותיה של ירושלים הקדומה, העיר הקדושה למאות מיליוני מאמינים ולנסות לענות על השאלה: מדוע ירושלים? המיצגים במרכז מספרים באמצעות ממצאים ארכאולוגיים ותיאורים אמנותיים את סיפורה של ירושלים כעיר מקדש ואת סיפורו של הר הבית, שעליו נבנה המקדש, מוקד תפילותיהם ותקוותיהם של מיליוני מאמינים שביקשו דווקא במקום הזה להתקרב אל האל האחד. מרכז דוידסון בנוי על שרידיהם של שני מבנים גדולים שהיו חלק מקרית שלטון שהקימו השליטים המוסלמים משושלת בית אומיה למרגלות הר הבית לפני כ-1300 שנה. המוסלמים הכירו בקדושת ההר, שיקמו אותו מהריסותיו ובנו עליו את כיפת הסלע ואת מסגד אל אקצא. ברחבי הגן הארכאולוגי מצויים שרידים מרשימים המספרים את סיפורה של העיר מימי הבית הראשון עד שלהי ימי הביניים. אלה התגלו בחפירות הארכאולוגיות הנרחבות שהתקיימו בגן הארכאולוגי מסוף המאה ה-19 עד היום".
ממצא עם הכתובת "ירושלים". צילום: נרדי גרין
מכאן אפשר להבין את המיקוד העיקרי של השינוי שעברו התצוגות של המוזיאון בהן נמחק כמעט כל זכר לתקופות אחרות והותירו את המיקוד בהר הבית כמשכנו של המקדש. למיטב זכרוני, לאחר שעוברים את דלת הכניסה, היה שלט שמסביר שאנחנו נמצאים בארמון מבית אומיה, והיה מעין תבליט של מפת בינטינג (Bünting) מפת עולם שצוירה על ידי הכומר, התאולוג והקרטוגרף הפרוטסטנטי היינריך בינטינג ופורסמה בספרו "מסע דרך ספרי הקודש" בשנת 1581. מפה פיגורטיבית, המתארת את העולם בדמות תלתן תלת עלי, שירושלים במרכז המפה. כלומר שני האזכורים הראשוניים לאסלאם ולנצרות נמחקו כבר בכניסה למוזיאון. התאורה שהאירה את קירות האבן מבעד לקירות הזכוכית לא האירה, או לא עבדה זמנית, וכל כבש הכניסה היה חשוך, כולל גם הסרה של הציורים הפיגורטיביים של בית המקדש מהתקופות שונות. כבר מרגע הכניסה הבנתי את רוח הדברים. מבירור למה הר הבית חשוב לתרבויות השונות, לבירור למה חשוב הר הבית לתרבות היהודית. במקרה עברו שם במהלך ההיסטוריה עוד כמה חברה...
לאחר שיורדים מכבש הכניסה הראשונית, בחלל הראשון היה בעבר עושר של מוצגים שהציגו גם ממצאים יהודיים רבים, אבל לא רק, אלא גם למשל, את הנוכחות של הלגיון הרומאי וממצאים רבים נוספים מתקופות שונות. הכל הוסר. נותר מיעוט של ממצאים שמטרתו להדגיש את השם ירושלים בעברית בממצאים ארכאולוגיים שונים, למרות ששמות ירושלים המצוינים בשלט ההסבר כוללים גם את השמות הנוצריים והמוסלמיים. בין הממצאים יש למשל גלוסקמא הנושאת את הכתובת "ירושלם", חוליית עמוד ועליה הכתובת "ירושלים" ואולי עוד ממצא אחד. ואולי זה פיצוי על כך שהשם ירושלים לא נזכר בכלל בחומש, בפעם הראשונה השם "ירושלם" מופיע בספר יהושע. הופתעתי בעיקר ממיעוט הממצאים בחלל הראשון.
תצוגת וידאו לדוגמא מרכז דוידסון. צילום: נרדי גרין
את התצוגה מלווים לכל אורכה מסכי ענק ותצוגות מרשימות עם סרטים חדשים. לא הופתעתי מכך שכבר המסך הראשון בתצוגה לא עבד. היה שמע, אבל, לא הייתה תמונה. בהמשך היו סרטים חדשים המוקרנים באמצעות מקרנים על סוגים שונים של מסכים, מחולקים, קעורים, בגדלים מרהיבים. חלקם פועלים אוטומאטית ואת חלקם אפשר להפעיל לבד. ההשקעה כאן בהחלט מרשימה. והסרטים מצוינים. המיקוד ביהדות לא משתנה מלבד בתצוגה של "אבן השתייה" ששם יש אזכור לכיפת הסלע: "המבנה המוסלמי המתומן".
המוזיאון התרחב למבנה נוסף ולחלל תצוגה גדול, אסתטי ומודרני, עם המון חידושים טכנולוגיים. כמובן שתצוגת תלת הממד שהייתה לפני שנים רבות אחד החידושים הגדולים, כבר לא נמצאת, והסרטים והאמצעים הטכנולוגיים מייתרים אותה לחלוטין.
עוד תצוגה שלא עבדה: צילום: נרדי גרין
לאורך כל התצוגות היה אפשר להרגיש את חוסר הבשלות הטכנית של המוזיאון בגלל הזמן הקצר שעבר מאז שנחנך. זה התבטא בפועלים שעדיין עבדו בפנים, הפסקות חשמל שניתקו את המסכים באמצע הצפייה, תצוגות שכלל לא עבדו ועוד. אבל, אני מניח שעם הזמן הדברים האלה יתוקנו והכל יעבוד כמו שצריך.
המוזיאון הוקם ביוזמת רשות העתיקות ובניהולה. התכנית נכתבה על ידי ד"ר יובל ברוך חבר הנהלת רשות העתיקות. הדבר מתמיה כי לטעמי יש שינוי לרעה ותזוזה לכיוון אתנוצנטרי. הכוונה כאן רק למוזיאון ולא לגן הארכאולוגי, שם אין כמעט שינויים. הדבר מעלה את השאלה עד כמה השינוי הושפע מלחצים פוליטיים. כבר בעבר היה ניתן להרגיש את התזוזות האלה. למשל, בשנה 2017, לציון 50 שנה לכיבוש ירושלים, לפתע הופיעה תצוגה ענקית במוזיאון, "לרגל איחוד ירושלים", שהציגה את הצנחנים בכותל, את השופר של הרב גורן, את יומנה של נעמי שמר עם כתב היד של "ירושלים של זהב" ועוד. לא הבנתי מה הקשר של המוצגים האלה לארכאולוגיה של הר הבית. לעומת זאת טביעת החותם של המלך חזקיהו שנתגלתה ב-2015 והייתה אחד המוצגים הבולטים נעלמה. בזמנו שאלתי ואמרו לי שהיא הושאלה למוזיאון ישראל. כמובן שהיא לא חזרה. אולי בגלל שהיו עליה סמל השמש המכונפת וסמל החיים שניהם סמלים פרעוניים שנפוצו גם במקומות אחרים במזרח הקדום. יחד איתם נעלמו גם טביעות החותם האפיפיוריות שהוצגו במוזיאון, מטבעות ומוצגים רבים נוספים.
צילום: נרדי גרין
אחת התצוגות המרהיבות בפינה, לקראת היציאה מהמוזיאון, היא התצוגה שמנציחה את פועלו של הארכאולוג צ'רלס וורן, מהמאה ה-19, מחלוצי הארכאולוגים של הארץ בכלל והר הבית בפרט. עשויה בצורה טכנולוגית מרהיבה עם עמדות רבות ומרתקות שמאפשרות למספר אנשים לעמוד יחד ולעלעל בדפי אלבום שעליו מוקרנים קטעי אנימציה. חבל רק שרב העמדות לא עבדו בעת הביקור...
ברקע, צריך לזכור שהגן הארכאולוגי הוא תחת חסותה של החברה (הממשלתית) לשיקום ופיתוח הרובע היהודי. הגן נוהל במשך תקופה מסוימת על ידי עמותת אלע"ד, ומ-2021 חזר לחברה הממשלתית. על מעלליהן אפשר לקרוא בקישורים להלן. בכל מקרה הלחצים הפוליטיים די ברורים וליוו את חניכתו של המוזיאון גם היום. למשל, בפברואר 2023 דיווח ערוץ 7 על מחאה שבה כיסו בבד ממצאים מהתקופה הביזנטית והצלבנית בטענה ש: "היעלה על הדעת לפאר את ירושלים בירת ישראל בממצאים שהשאירו שופכי דמינו?". ובמרץ 2023 הפגין הרב אביגדור נבנצל, לשעבר רב העיר העתיקה, נגד הפתיחה המחודשת של מרכז דוידסון-הגן הארכיאולוגי. הרב שמואל איצקוביץ', ר"מ בתלמוד תורה מורשה וראש ארגון דרישת ירושלים טען כי הוחלף הלוגו הישן ללוגו בצורת תלתן שמקורו בסמל המובהק של "השילוש" הנוצרי. וגם שבאתר החברה לפיתוח הרובע מופיע תיאור היסטורי של הממצאים שבגן המבליט את הזיקה של המוסלמים והנוצרים לצד הזיקה של היהודים. כחלק מן "החידוש" יוקרן סרט עם תוכן מפוקפק...
באופן כללי אני מברך על החידושים והשינויים הטכנולוגיים. התצוגה מצוינת וראויה. חבל רק שהיא דלילה באופן יחסי לעבר ועיקר הביקורת שלי הוא על המיקוד המוגזם בחלק היהודי של הר הבית, מחיקת כמעט כל סימן לתרבויות האחרות שכבר היו חלק מהתצוגה והועלמו. אם יש מקום לשיפור, הרי שהייתי מחזיר ממצאים רבים ואת האזכורים לתרבויות השונות. הייתי ממליץ גם על שיפור שרות הלקוחות, ושיפור האתר ברשת על ידי מתן מידע נרחב יותר ועדכני לגבי כל השירותים שמספק הגן הארכאולוגי, ואפשרויות הגישה.
זה היה לפני הקורונה ונראה שעברו מאז עידן ועידנים, אבל רק עכשיו גיליתי את קליפ החתונה של הדס ומארק היקרים. להם ערכתי טקס יהודי-חילוני כדבעי, בקיסריה, ב"קיסר ים" על החוף.
שימו לב שהקליפ נפתח במשפט הקידושין של הכלה, אחד היסודות החשובים בטקס יהודי חילוני. בלי שוויון אין טקס יהודי חילוני.
הזדמנות טוב לשתף את רליפ החתונה שלהם. תודה לכם הדס ומארק היקרים!
לרגל 75 שנות המדינה ובמיוחד לרגל המחאה אני מביא שוב את התפילה החילונית לשלום המדינה שהעליתי לפני15 שנה. כמעט ולא נערכו בה שינויים. אני חושב שגם בחלוף הזמן היא נותרה רלוונטית. צריך לזכור שהתפילה הדתית לשלום המדינה אינה עתיקה, אלא חדשה. היא אינה קדושה, אלא מקודשת בידי אדם. היא לא ירדה משמיים, אלא נכתבה בידי בני תמותה. היא אינה מייצגת את כלל היהודים אלא עמדה פוליטית מסוימת. הגיע הזמן לתפילה חילונית לשלום המדינה, הראויה להיאמר בפי כל.
הנה נוסח מתוקן ומנוקד, לתפילה חילונית לשלום המדינה, לכבוד יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל. לשימושכם בערב יום העצמאות ובמנגלים:
פעולת התנגדות של אנרכיסטים - פלישה (squatting) לבתים נטושים ברצלונה, ספרד
בשנים האחרונות, גל פופוליסטי שוטף את העולם, וגם את הארץ. אחת הטכניקות של פוליטיקאים ופובליציסטים פופוליסטים, מהצד הימני של המפה היא שימוש במושג "אנרכיסטים" על מנת לתאר את היריבים הפוליטיים ולמעשה לעשות להם דה-לגיטימציה. השימוש הזה הוא שימוש אפקטיבי משום שלרוב האידיאולוגיה הימנית מתמצה בסיסמאות פשטניות, קליטות, ברורות ומלהיבות, למשל: "שמאלנים בוגדים", לעומת האידיאולוגיה של השמאל והליברליזם שלא יכולה להיות כזו בעולם של היום. שמאל זו השקפת עולם שלמה ומלאה שחייבת להיות מוסברת. היא נראית לעיתים ארכנית, טרחנית ומסורבלת. גם אם יהיה כתוב "דמוקרטיה" על שלט, צריך להסביר מהי דמוקרטיה ואת ההבדל בין פורמלית למהותית, זכויות מיעוט וכו'.
אנרכיה ואנרכיזם אינם אותו הדבר. אנרכיה היא מצב של אי סדר וכאוס כתוצאה מהיעדר שלטון מרכזי. לרב מצב כזה יכול להיווצר בגלל קטסטרופה שמערערת את סדרי השלטון כמו מלחמה, אלימות וטרור כנגד מוסדות השלטון, אסון טבע שמחריב את השלטון המרכזי. אנרכיסטים במובן זה קרובים יותר לתפיסת הניהיליזם הפוליטי: אקטיביזם מהפכני. ללא מטרות פוליטיות כלשהן, למעט הרס מוחלט של כל המוסדות הפוליטיים הקיימים - יחד עם העקרונות, הערכים והמוסדות החברתיים המקיימים אותם. אין שיטת ארגון חברתי לאחר שלילת המבנה הפוליטי הנוכחי. זה הרס לשם הרס. לעומת זאת אנרכיזם (שימו לב לאיזם בסוף) היא אוסף של תיאוריות פוליטיות שצמחו מהגזעים של הקומוניזם והליברליזם. באופן כללי אפשר להגיד ששאיפת האנרכיזם היא יצירת שוויון וסולידאריות חברתית על ידי ביטול היררכיות חברתיות. כך למשל במקום המבנים הפוליטיים הריכוזיים, הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומנהגים כלכליים כמו עבודה תמורת שכר - כל ההתקשרויות וההסכמים בין בני האדם צריכים להיות מבוססים על התנדבות ללא תמורה גשמית, ניהול עצמי ושליטה קהילתית. החברה צריכה להיות מורכבת בעיקר מיחידים עצמאיים וחופשיים, תחת הרעיון שלקהילות ויחידים יש זכות לקבל החלטות על חייהם, בפרט ביחס למידת השפעת ההחלטות עליהם.
הדוגמאות הקרובות ביותר ליישום אנרכיזם בחיים המודרניים הוא קומונות שיתופיות, ובארץ: התנועה הקיבוצית. קהילות קטנות שנטלו על עצמן את הניהול המשותף של החיים הקהילתיים, בצורה התנדבותית. הסיסמא הידועה של "כל אדם תורם על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו". בתחילת המאה ה-20, ההתחלה של הקבוצות והקיבוצים היו יישום רדיקאלי של אנרכו-קומוניזם שבו היה שוויון מוחלט ושיתוף ברכוש. שימת הקבוצה כערך עליון אפילו מעל מוסד המשפחה. לא נדון כאן בהתפרקות האפשרות לחיות בצורה הזו ובביקורת עליה שנותחה ונדונה גם באקדמיה וגם בתרבות הפופולארית, רק נאמר שהיו ניסיונות ליישמה שהותאמו מהלך התקופות לנסיבות ועדיין קיימים בצורה נרחבת במדינת ישראל.
הבעיה העיקרית של האנרכיזם היא שאין בו מודל בהיר של איך לארגן חברה ואיך לחיות את החיים. אולי אפשר להתייחס אליו
כאל המלצה, או כאל שאיפה. יש עשרות הוגים חשובים שניסו לגבש תיאוריות אנרכיסטיות שעיקרן החרות האנושית, כמו מיכאל בקונין, שצפה שהשקפת העולם של קרל מרקס תביא בסופו של דבר לרודנות. ב־1870 הזהיר: "קחו את המהפכן הקיצוני ביותר, הושיבו אותו על כס כל הרוסים והעניקו לו סמכויות דיקטטוריות, ובתוך שנה הוא יהא גרוע מן הצאר". פיוטר קרופוטקין, אמה גולדמן, גוסטב לנדאואר ורבים אחרים. ולכן אין אמירה אנרכיסטית מגובשת, אולי מלבד ההתנגדות לסמכותנות ולפאשיזם. זו בעיה כאשר האמירה העולה מהתיאוריה היא נגטיבית ולא פוזיטיבית במהותה ואז היא מזוהה כאנרכיה אלימה.
אחד ההוגים האנרכיסטים החשובים בתקופתנו, נועם חומסקי, אומר בראיון וידאו (ראו למטה): "לאנרכיזם אין שום קשר לזריקת פצצות ולכאוס... העיקרון המרכזי של האנרכיזם נובע היישר מהליברליזם הקלאסי ומעידן הנאורות, והוא שכל סמכות שהיא נושאת בנטל ההוכחה, ועליה להדגים שהיא לגיטימית. אם היא מצליחה להראות שהיא לגיטימית — זה בסדר, אם לא — צריך לפרק אותה ולבנות אותה מחדש… אנשים יכולים לחיות אלף שנה בלי לזהות שהם משועבדים במערכות של כוח — לדוגמה נשים או עבדים. יש מגוון שלם של מערכות דיכוי, שבדרך כלל האנשים המשועבדים מקבלים כטבעיות. כשהם לא מוכנים לקבל זאת — יש מהפכות ושינויים. לפי הבנתי, אנרכיסטים הם פשוט אנשים שלוקחים את כל זה ברצינות".
כך שניתן לפרש כל ביזור של סמכות ומאבק בסמכותנות כפעולה אנרכיסטית ואנטי פשיסטית. האינטרנט הוא במהותו כזה. הקמה של מועדון אוהדים כמו הפועל ירושלים הוא פעולה אנרכיסטית ואנטי פשיסטית. ההפגנות כנגד המהפכה המשטרית בישראל, 2023 הן פעולה אנרכיסטית לא אלימה, ששותפים לה זרמים נרחבים בחברה הישראלית, המכונים לעיתים בטעות "שמאל" או ימין".
השימוש באלימות שמור היום בחברה הישראלית דווקא לימין הקיצוני. שימוש בטרור על מנת לערער את הסדר החברתי ולייצר סדר חברתי חדש. כך למשל אפשר לראות את פעולות הטרור מאז קום המדינה. ארגונים כמו "המחתרת היהודית", "טרור נגד טרור (או ט.נ.ט.)", "כנופיית ליפתא", "סיירת הנקמה", "מחתרת בת עין", קבוצות כמו: פעולות תג מחיר, השריפות בעיירה חווארה. ופעולות טרור אישיות כמו: ישראל לדרמן, אלן (הארי) גודמן, יהודה ריכטר, ניר עפרוני ואלי וענונו, דוד בן-שימול, דני אייזנמן, גיל פוקס, מיכל הלל, רפאל סלומון, עמי פופר, אריה שלוש, נחשון וולס, קטין תושב שילה, ברוך גולדשטיין, דניאל מורלי, דוקר סדרתי באזור מאה שערים שלא נתפס, גור המל, דני טיקמן, פרעות ופיגועים מצד יהודים לאחר רצח שלהבת פס, אלירן גולן, יהושע אליצור, עדן נתן-זדה, אשר ויזגן, יעקב טייטל, השותפים לרצח מוחמד אבו ח'דיר, השותפים לפיגוע בכפר דומא, יונה אברושמי וכמובן יגאל עמיר. אם הארגונים והשמות האלה לא מוכרים לכם לכו למיזם האנרכיסטי ויקיפדיה וראו את הערך: "טרור יהודי בישראל".
האנרכיה האמיתית בישראל של היום היא של הימין המדיני, המשיחי והלאומני. הדגמתי להלן את השימוש בטרור, אלימות ורצח. פעם נהוג היה לטעון שאלו שוליים חברתיים, היום גם שרים בכירים בממשלה מסיתים לאלימות כזו כאשר הם מגבים פעולות לא חוקיות של כוחות הבטחון כנגד פלסטינים, אבל מגנים פעולות לגיטימיות של כוחות הבטחון כלפי יהודים, קוראים למחיקת כפרים פלסטינים כנקמה על פיגועי טרור. זהו רק פרומו להקמת מדינה אלימה, משיחית וגזענית, אם המחאה "האנרכיסטית" לא תצליח.
.jpg)
