דברים שלי לפרשת "בהר" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "בהר", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר" ב 16.5.2019:

ויקרא כ"ה, כ"ג: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
מיכה שטרית שואל בשירו הנודע: "של מי האדמה, האוויר והים? של מי העולם?". פרשתנו פורשת מניפסט חברתי רדיקאלי לקיום עם ישראל בארצו. חוקי השמיטה והיובל הם בעצם מנגנון מתוחכם של הבניית עם. כרגע זוהי קבוצה בהתהוות, לא מזמן התקבלו עשרת הדברות ועכשיו הגיע הזמן לפרט את החוקים הספציפיים הנוגעים לחיי היום יום. ההקשר של החוקים של שמיטה ויובל קשורים לעתיד לבוא כאשר העם ישכון לבטח בארצו ויעבד את אדמתו. אחד החוקים החשובים מבטל את האפשרות לקניין נצחי על אדמה. היא חוזרת לבעליה המקוריים בשנה היובל. הארץ, כמשאב טבע, לא יכולה להישאר לצמיתות בבעלות פרטית. עוד לפני שהעם בארצו, מגביל החוק המקראי את מה שנראה לנו היום כזכות טבעית – הזכות לקניין. אחת ל-50 שנה יש חזרה לחלוקה המקורית של הנחלות לשבטים. יש סמכות עליונה ומסגרת חוקית נטולת פניות שאינה מתייחסת למשאבי הטבע כהשקעה הונית. מטרתה היא ליצור שוויון בין האנשים. כולנו גֵרִים וְתוֹשָׁבִים ארעיים החיים "בהשאלה" על האדמה הזו. התשובה היא אם כן שהאדמה היא של כולנו.
לרעיון של שוויון בחלוקת קרקעות ובמשאבי טבע יש נגיעה מידית לחיינו היום כל הוגי הציונות, ניסו לקחת השראה מחוקי היובל ולהציע הצעות כיצד מיישמים אותם בחברה העתידית. התנועה הקיבוצית ראתה בקרקע משאב ששייך לכלל הקהילה ולא לאדם פרטי. חוקי המדינה נשענים בצורה מסוימת על חוקי היובל. עד היום אלו החיים בבית על קרקע של רשות מקרקעי ישראל, מחכירים אותה ל-49 שנים. האם אפשר ללמוד משהו מרוח שנת היובל גם להיום? אולי גם לגבי משאבי הטבע בים?

ל"ג בעומר - הנחיות מנהל החינוך בירושלים

כבר אמרתי בעבר שאין צורך לחגוג את ל"ג בעומר עם מדורה, או בכלל. אבל מכיוון שקשה לשרש מסורת שנתקדשה, ראוי לפחות לשים לב לכמה כללים לשמירת איכות הסביבה ושיפור החוויה. את הכללים הבאים פרסם מנהל החינוך של עיריית ירושלים וזה פשוט מצוין. לגזור ולשמור.

דברים שלי לפרשת "אחרי מות" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "אחרי מות", עם סיום פסח תשע"ט, התפרסם באתר מקומון "כל העיר" ב 25.4.2019:

"למה מי מת?" הוא ביטוי בסלנג שמשמעו: אין ממה להתרגש. התרבות היהודית העממית הביאה את הביטוי "אחרי מות קדושים אמור" המבוסס על שם הפרשה שלנו ושתי שהפרשות שאחריה. זה אמנם לא ביטוי מקורי, משום שמייחסים אותו לכילון מספרטה, כבר במאה ה-6 לפני הספירה. בתרגום מיוונית: "אל תדבר סרה במתים". אבל, זוהי נורמה ומנהג החברתי, שהשתרשו, כלומר, לא להזכיר את חטאיו של הנפטר אלא לדבר רק בשבחיו מיד לאחר מותו.
מי מת? אלו שני בני אהרון, נדב ואביהוא. הם חטאו בכך שחשבו מחוץ לקופסה והכניסו יצירתיות וחדשנות לעבודת המשכן. הם חטאו בקרבת יתר ובעיני יהוה, חדירה לא מורשית למרחב הפרטי שלו, מצריכה מוות מידי. ולפי גרסאות אחרות השתמשו ב"אש זרה", לא מורשית. האם עליהם עצמם מותר להחיל את הנורמה של לדבר בשבחם לאחר מותם?
הנורמה לדבר בשבחו של הנפטר היא חשובה מאד, ולא נועדה עבור המת שכבר לא יכול להגיב לנאמר עליו. היא נועדה עבור אלו שהותיר מאחוריו, עבור החיים, האבלים על גריעתה של דמות נוכחת בחייהם. תהליך עיבוד האבל בתרבות היהודית מורכב מלוויה - מעמד הפרידה וההספדים. "השבעה" שלאחריה - קצובת זמן שבה זכרו המדובר של המת ישמש כפיצוי והשלמה על ההיעדר.
אבל ייתכן ויש דין שונה כאשר מדובר במנהיגים ואישי ציבור. נשאלת השאלה האם יש צורך להזכיר את חטאיהם מיד לאחר מותם? מה הדין שראוי היה לנהוג, למשל, בגולדה? בבגין? ברבין? בפואד? בכהנא?
ייתכן שאיש ציבור צריך להיות מוכן לכך שאחרי מותו יישפט באופן מידי על הדברים הטובים והרעים שעשה.
נדב, בנו של אהרון, על אף שגודל וטופח לרשת את אביו ככהן גדול, העיתונות התקופתית - המקרא, שפטה אותו לחומרה בגלל חטאו היחיד, רגע לפני מותו. אהרון לא זכה לחסד של "אחרי מות קדושים אמור". אבל אני קראתי לבני בשם נדב.

מקווה לגברים בשכונה שלנו - גבעת משואה

רחוב בגבעת משואה צילום: נרדי גרין

ב-15.4.2019 התפרסמה כתבה של שלומי הלר באתר עיתון "כל העיר" ירושלים שכותרתו: "גבעת משואה: תוכנית להקמת מקווה נוסף מעוררת סערה" שבמסגרתו גם אני רואיינתי וצוטטתי. אני מביא את הציטוט כלשונו:

ממכתב ששלח הרב נרדי גרין, פעיל בשכונה, למנהל מינהלת מבני דת בעירייה יצחק הנאו, הוא דורש להעביר את התוכניות לבניית המקווה לידי המנהל הקהילתי. "כתושב גבעת משואה אני יודע שהצעת בעבר להרחיב את המקווה לנשים שמיועד לקום ולבנות גם מקווה לגברים. לאחר מאבק של השכונה בשיתוף הימנהל הקהילתי גנים, התקבלה החלטה בהנהלת המינהל לפיה יוקם מקווה לנשים (בלבד) בחלקו התחתון של המגרש ברחוב אל סלוודור. מגרש זה כבר הוקצה להקמת בית כנסת של עמותת נצח יהודה ולכן מדובר בשימוש יעיל יותר של הקרקע. הפשרה היתה שבמקביל, יוקצה שטח לטובת הציבור הכללי בכניסה לשכונה. שישנה את ייעודו הנוכחי ממגרש לצרכי דת למגרש לצורכי ציבור. הפשרה אכן התקבלה ומופיעה גם בתוכנית".
"ב-3.4.2019 בישיבת ועדת המשנה לתכנון ובנייה הופקדה התוכנית לבניית בית כנסת ומקווה, אבל יו"ר המינהל ומנהל המנהל טוענים שאתה מסרב להעביר את התוכנית המפורטת לידי המינהל הקהילתי", כך כותב וטוען הרב גרין. "בתוכנית כתוב שהכוונה היא להקים בניין של חמש קומות ומתוך המטראז' ואחוזי הבנייה אנחנו מבינים וגם שמענו שמועות שהכוונה היא להקים בניין שכולל בתוכו לא רק מקווה לנשים ובית כנסת אלא גם מקווה לגברים, אולם אירועים ומי יודע מה עוד".
לדברי הרב גרין, "תושבי השכונה קיבלו מתוך פשרה, גם אם כואבת, את הקמתו של בית כנסת נוסף, על שלושת הקיימים, מקווה לנשים נוסף על זה הקיים במרחק קילומטר הליכה, בקרית מנחם. התנאי הבסיסי היה שלא יוקם גם מקווה לגברים שממילא אף תושב בשכונה לא משתמש בו וממילא כבר קיים מקווה לגברים בקרית מנחם במרחק קילומטר הליכה מגבעת משואה".
בהמשך טוען הרב גרין בפנייתו להנאו כי "ייתכן שכוונתך היא לשנות את אופי השכונה ולהפוך אותה לשכונה חרדית על ידי השתלטות על שטחי ציבור בחסות העירייה. בכל מקרה בניית המבנה משמעותה גם יצירת מפגע סביבתי של אנשים הנוהרים מכל רחבי ירושלים, לרחוב צר וצדדי שבחלקו הוא חד סטרי והחניה בו היא מעטה. ויצירת מפגע של רעש במידה ואכן מתוכנן אולם אירועים, אבל כאמור, אנחנו לא יודעים, כי לא ראינו את התוכניות. אנחנו מבקשים ממך להעביר את התוכנית המפורטת של המבנה לידי המנהל הקהילתי ולהפגש עם תושבי השכונה על מנת להסביר את הצורך בהקמת מבנה כפי שהוצג בועדת המשנה לתכנון ובנייה. ולשמוע את התנגדות התושבים דתיים וחילוניים כאחד".

קליפ החתונה של אנה ושחר 30.8.2018

לאנה ושחר ערכתי חתונה חילונית למהדרין באוגוסט 2018, בחוות אלנבי. כעת יצא סוף סוף קליפ החתונה שלהם, זו הזדמנות טובה להיזכר.

אפשר לראות בקליפ את השמחה ואת האהבה ואת ההתלהבות שיצרו אירוע בלתי נשכח. קידושין שווים בטבעות ואמירות, כתובה שוויונית מעוצבת על ידי הכלה, הקראה של דברים אישיים מהלב האחד לשנייה, שבירת כוסות שוויונית על ידי החתן והכלה וכל האלמנטים השוויוניים באו לידי ביטוי בטקס הזה.

(לצערי הסאונד בקליפ אינו שלם, לא באחריותי יש דממה בחלק מהקטעים)

שאלת רב - צורת טבעת הקידושין

שאלת הרב שקיבלתי הפעם, מזוג שאני עומד לסדר את קידושיהם, נוגעת לשאלת צורת טבעות הקידושין.

שאלה אמנם פשוטה, אבל כבר נשאלתי שאלה הזו פעמים רבות ולכן אני מעלה אותה. שואל נ', החתן:

"רציתי לשאול לעניין הטבעות, האם יש בעיה בחריטה פנימית בתוך הטבעת?"

בהלכה הדתית אפשר לקדש בשווה פרוטה. המנהג של טבעת הקידושין הוא מנהג שהועתק ממנהגי הגויים והתפתח לאחר קביעת מהות הקידושין. במאה ה14 בערך היו נהוגות טבעות  מפוארות עם מבנים ופיתוחים. אבל בתקופה המודרנית התקבע המנהג שעיצוב הטבעת צריך להיות פשוט, בדרך כלל טבעת זהב או כסף חלקה ותמה שאין עליה פיתוחים, חריטות ועיצובים. מטרת העיצוב הפשוט של טבעת הקידושין ביהדות היא שהכלה תוכל להעריך נכון את שווי הטבעת. הנימוק הוא שאם הכלה תחשוב שהטבעת שווה יותר מערכה האמיתי יש חשש שרק מתוך מחשבה זו הסכימה להינשא, ויהיו אלה נישואי טעות. מכיוון שבטקסים שאני עורך מדובר בחתונה ברוח יהודית-חילונית אין בכלל מובן של קניין והקדש, אלא הקדשה שוויונית והדדית בין הכלה לחתן, ולכן אין חשש למקח טעות. כל טבעת היא טובה.

ההלכה החילונית אומרת שהטבעת היא חפץ סימבולי בלבד, הסמל הוא ההקדשה ההדדית ולכן טוב כל חפץ וכל טבעת אפילו אם זו טבעת פלסטיק פשוטה.

שאלת רב - כיסוי כתפיים בחופה לנשים

ט', כלה לה אני עורך טקס נישואין שלחה את השאלה הבאה שחשבתי שכדאי להעלות משום שזו אינה הפעם הראשונה שאני נשאל:

"שלום, רציתי לשאול אם מתחת לחופה האמהות צריכות ללבוש כיסוי כתפיים או שזה לפי בחירתנו?"

לפני שנתייחס לתשובה אביא את ההלכה הדתית והלכות הצניעות שהן הבסיס לשימוש בהוראות משטור הלבוש של נשים. הלכות אלה קובעות שיש חלקים מגוף האישה שחייבים להיות מכוסים בכל עת. וודאי שבטקס פומבי בו עומדים בפני אנשים. בתפיסה ההלכתית, מחשופים וכתפיים חשופות אינם צנועים ולעיתים הרב שמסדר את הקידושין מעיר לנשים בחופה, המהדרין אפילו מפרידים בין נשים לגברים במעמד החופה. הינומה על פניה של הכלה גם היא סמל לצניעות. אין חובה לפריט לבוש מסוים, אלא אמירה כללית שיש להתלבש "בצניעות". המשמעות העכשווית של "צניעות" במובן זה הוא כיסוי גופן של נשים ככל הניתן, דבר שלעיתים מנוגד לצו האופנה, האומר שצריך לחשוף את גופן של נשים ככל הניתן. ולכן נשים מוצאות פתרונות ביניים שמכסים טפח ומגלים טפחיים. לעיתים העליונית היא שקופה או שלאחר החופה מורידים את העליונית שמכסה את הכתפיים. בעיני זו צניעות מעושה, מלאכותית ומזויפת.

ההלכה החילונית אומרת שכל אחד אחראי על הגוף שלו, על הראש ועל הכתפיים ועל שאר האיברים. כלומר, מה ללבוש בחופה זוהי בחירה אישית המוכוונת על ידי טעם אישי ומנהג המקום. יתירה מכך, הרב אינו יועץ אופנה ולא יכול להורות מה ללבוש, איך ללבוש ומתי ללבוש. צריך להתלבש לחופה כמו שמתלבשים לאירוע חגיגי, לא כדי לרצות מישהו שאינו קשור לאירוע. והכי חשוב להרגיש נינוח וטבעי, ולהיות בשמחה ובאהבה כדי לשמח את הזוג.