חברי קבוץ מגן ראש השנה תשפ"ד גבעת שייח נוראן. צילום: נרדי גרין
רק ביום ה-11 למלחמה החלו להתרבות העדויות בתקשורת על קבוץ מגן. במשך קרוב לשבועיים היו רק איזכורים רגעיים. זה מובן לאור הטרגדיות הגדולות שהיו מסביב. הקבוץ נמצא כ-4.6 ק"מ מגבול הרצועה, בחלק הדרומי, מזרחית לחאן יונס.
מכיוון שיש לי קשרים אישיים ומשפחתיים עם מפקד כיתת הכוננות, עידו, אני מביא את הסיפור של הקרב במגן, מנקודת מבטו.
עידו הוא גיסי. קבוץ מגן זו קהילה שקרובה לליבי1.
בפעם האחרונה שהייתי בקבוץ מגן הייתה בערב ראש השנה, שלושה שבועות לפני, ב-15.9.
הצטרפנו למנהג היפה לקבל את פני השנה החדשה אל מול השקיעה בגבעת שייח נוראן, עם ברכות, שירה בציבור ויונים שהופרחו. הפריצה לקיבוץ הייתה לא הרחק משם.
טקס הפרחת יונים בראש השנה ליד מקום הפריצה לקיבוץ. צילום: נרדי גרין
מבט לכיוון גדר המערכת של מגן אל המקום המשוער של הקרב צילום: נרדי גרין
נפגשתי עם עידו שבוע אחרי סיום הקרב, ב-14.10, לאחר שהתפנה עם המשפחה לאזור השרון. בקול נרגש הוא תיאר את אירועי שבת 7.10. אני הזלתי דמעה תוך כדי הדברים והיה לי קשה מאד גם לשמוע אותו, וגם לכתוב את הדברים. למרות שביקשתי את רשותו של עידו לפרסם, לאחר שיקרא, הימים הנוראים שעוברים על כל קהילת מ.א. אשכול לא אפשרו לעידו למצוא את הפנאי לעבור על הדברים גם לאחר כתיבתם, אפילו לאחר שהתפרסם בתקשורת. יכול להיות שהרשימה עוד תתעדכן בהתאם לנסיבות.
הטראומה אינה רק אישית אלא שבתודעה הקולקטיבית, שבת ה-7.10 היא תערובת קטלנית של מאורעות תרפ"ט, גטו וורשה, מלחמת העצמאות ומחדל יום הכיפורים. כדי שאירוע כזה לא יחזור, יש להביא את כל הסיפורים של השבת הזו, מתוכם אפשר אולי להסיק מסקנות לקראת העתיד.
אני מביא את הדברים של עידו (מפקד כיתת הכוננות של מגן), בעיקרם, לא מילה במילה ועם תוספות שלי.
שימו לב שזהו לא תחקיר, אלא עדות מזיכרון, ולכן הדברים לא תמיד בסדר הכרונולוגי המדויק, או תואמים עדויות אחרות. יש סתירות ברורות בין עדויות שונות שראיתי. ברור שאירוע בסדר גודל כזה, שמעורבים בו עשרות אנשים, שנמצאים במקומות שונים הוא רשומון. לכן יש להתייחס לעדות כעדות ראשונית שאין לה תכלית מבצעית. גם עידו אמר תוך כדי הראיון, שיהיה מעניין להשוות את דבריו לעדויות האחרות, כדי לראות מה באמת קרה.
להלן תמצית דבריו של עידו:
בשעה 6:30 בבוקר החלה הרעשה כבדה מהרגיל. התעוררתי, התארגנתי. ענבל והילדים נכנסו לממ"ד. כבר הבנתי שקורה משהו גדול והכנתי את האפוד והנשק. ב-7:15 אוהד דרזמן, סגן הרבש"ץ שלח הודעת הקפצה. עליתי על האופניים ונסעתי לחמ"ל שנמצא במרכז הקיבוץ. כשאני מגיע לשם, סגן הרבש"ץ מדבר בטלפון עם אחד מחברי הקיבוץ, ערן צורף, שכבר החל להילחם מול הגדר. בסביבות 7:30 שמעתי את הפיצוץ של הגדר ואת היריות. כבר קודם, ערן עלה על קטנוע ותפס עמדה שולטת של בטונדה מול הפריצה, גבעת השייח, כ-250 מטר לפניו הוא ראה את המחבלים פורצים את הגדר ומנסים להיכנס. לפי עדותו של ערן, הם עשו הכל בנחת, הניחו את המטען, הלכו אחורה, חייכו. הם לא התנהגו כחיילים מאומנים שאמורים להישכב דרוכים ולאבטח את הפריצה. ערן, שהיה לבד, פתח עליהם באש, עיכב ובלבל אותם. היה מדובר בכוח שמנה עשרות לוחמי נוחבה (ההערכה היא 50, אבל אי אפשר לדעת בוודאות), עם הרבה אופנועים וכ-5 טנדרים (טויוטה היילקס). היתרון שלהם היה במספר ובציוד. היו להם מדי חאקי ונעליים צבאיות, חלקם עם אפודים. הם לא התנהגו כחיילים, טעו, מבחינה צבאית, בנקודת הפריצה לקיבוץ, גם לא הסתערו ולא חתרו למגע ולכן בסופו של דבר נהדפו. (לתיאור מפורט של ארסנאל הנשק שהשתמשו בו לפריצה לישראל לחצו כאן)
רכב הרבש"ץ שנפגע צילום: עידו יקיר
אייל צורף, האח של ערן, תפס עמדה על גג של מבנה וצלף במחבלים מנקודה שולטת. מיד עליתי לכיוון הקרב, הספקתי לראות את הרבש"ץ, ברוך, דוהר עם הרכב שלו לכיוון המחבלים. (מעדותו עולה שדהר לכיוונם וירה עליהם מהחלון הפתוח, תוך כדי נהיגה). בערך ב-7:30 שמעתי את הפיצוץ של ירי עליו, כנראה נ"ט או RPG, וראיתי את עננת העשן השחורה. הרכב שלו נתקע והוא פצוע בתוך הרכב, עם רגל מרוסקת. מיד התקרבתי לשם, איגפתי כדי לא להיות חשוף, וכ-20 מטר משם הייתה מכת אש חזקה של המחבלים. ואז אמרנו אחד לשני שמה שקורה עכשיו זה כמו מה שקרה במוצבי התעלה ביום כיפור: "אף אחד לא יבוא לעזור לנו". הייתה ציפייה שיגיע מסוק קרב לסיוע אווירי. בינתיים נדב מוציא מהרכב את ברוך, משכיב אותו על הכביש וחוטף פגיעה ביד, אבי פליישר נפגע בעמדה שלו והוא פצוע קשה. ברוך בהכרה מלאה, שוכב כשהרכב מסתיר אותו מהמחבלים, אבל יש חשש שהם יחטפו אותו. הגעתי לאבי ואני רואה שהוא פגוע במרכז גוף ואני לא יכול להרים אותו כי צריך שניים. אני נסוג אחורה ואני צריך להחליט מה עושים. נדב חילץ את עצמו אחורה עם יד מרוסקת, אבי שוכב 5 מטר מאחורי ברוך וצריך לחלץ אותם. וככה הם שוכבים כשעה וחצי. יאיר בר-לב, אייל צורף ואני מחפים באש. רם צורף ושגיא ארד מחלצים לאחור את הפצועים. קודם את אבי שהיה עדיין היה בהכרה, לאחר מכן את ברוך. הלכתי לדפוק על דלתות וד"ר שני כספי יצאה מהממ"ד והצטרפה לכוח הרפואה שהביא רכב פרטי, מעמיסים את שלושת הפצועים ודוהרים החוצה ממגן. אבל, צומת מעון חסומה וירי בכל הכבישים. הם נאלצו לפנות דרומה, לכיוון צאלים. בינתיים מתקשרים למד"א שמכינים פינוי מוסק ברביבים (נסיעה של כ-60 ק"מ), הפצועים מועלים למסוק והכוח הרפואי חוזר למגן.
וידאו שצילם עידו למחרת ובו רואים את רכב הרבש"ץ במקום שבו נעצר ומשם חולץ ואת נקודת הטיפול בפצועים.
כל מי שיכול היה, מכיתת הכוננות, מתקשר לחברים בצבא כדי להזעיק סיוע רגלי וסיוע אווירי, ואכן, בשעה 9:00 מסק"ר אפאצ'י מגיע מכיוון מזרח ולא יורה אש מהוולקן2, רק עושה סיבוב וממשיך בדרכו. ללא קשר למסק"ר, הם מבולבלים מתחילים לחלץ אחורה לכיוון "הבאר הקטנה", שזה בערך 800 מטר מערבה, מעין גבעה קטנה עם באר שהייתה תחנת רכבת עות'מאנית שנסגרה ב-1927. הם רצים לשם ורוכבים על האופנועים כשאנחנו יורים עליהם. מי שנשאר מהמחבלים מתיישב מאחורי הגבעה בבאר הקטנה. אנחנו יורים על כל מי שמרים את הראש, למרות שזה כבר לא טווח של ירי מדויק. לא צמצמנו טווח, לא הסתערנו, אף אחד לא התקדם. אנחנו לא היינו צריכים, הרגשנו בטוחים בעמדות שלנו, שלחתי הודעה לכל כיתת הכוננות: "קרב בלימה, להישאר בעמדות". ואז יש דיון ביננו מתי הכוחות הרגליים יגיעו.
בערך ב-11:00 אנחנו רואים עמוד עשן עולה מכיוון מזרח. מסתבר שהמחבלים תקפו והעלו באש את תחנת הדלק "פז אשכול". תחנת הדלק נמצאת בכביש 232 בצמוד למפעלי מעון, וליד צומת הכניסה הדרומי לקיבוץ. מכיוון צפון מערב ראינו את ניר עוז ונירים בוערים, אנחנו מבינים שבניר עוז קורים דברים איומים ונוראים. שיירה של טרקטורים יוצאת מניר עוז לכיוון הרצועה, אז לא הבנו שזו שיירת הביזה. הסתבר אחר כך שחוץ מהכוחות של הנוחבה, נכנסו אלפי אנשים מכיוון חאן יונס, לתוך ניר עוז שרפו ובזזו מכל הבא ליד.
וידאו שצילם עידו במבט לכיוון עמודי העשן של הקיבוצים ועמוד העשן העולה מתחנת הדלק ליד צומת הכניסה לקיבוץ
בשעה 11:10 לערך, שני טנקי מרכבה מגיעים בדהרה מהשדות, מכיוון ניר עוז, מגיעים לאזור הפרצה בגדר, הוצאתי הודעה "לשים קסדות ולתפוס מחסות", כי היה לי ברור שאם הם יורים אנחנו עלולים להיפגע. אבל הם ממשיכים הלאה. המחבלים לא ירו, הטנקים לא עצרו. ולא ירו. המשיכו בדהרתם לכיוון דרום.
הירי על המחבלים ממשיך כשהם מרימים ראש. בזמן הזה יש נפילות בקיבוץ. אני שולח מישהו מכיתת הכוננות שיהיה אחראי על הנפילות. בינתיים הבית של איגור נפגע מנפילה ונשרף כולו.
בשעה 13:30 מופיעים ג'יפים ראשונים של הצבא, כוח של יחידת אגוז. ג'יפ אחד מגיע מהשער של הקיבוץ ועולה לשייח נוראן ושניים עוקפים מכיוון דרום, מחוץ לקיבוץ, ומגיעים לאזור של הפרצה בגדר. שם הם נתקלים במחבלים שיורים עליהם נ"ט מהבאר הקטנה. החיילים לא נפגעו. לאחר שמגיע עוד כח בשעה 14:30, הכוח הצבאי יוצא לסריקה רגלית לכיוון הבאר הקטנה, בצורה מוזרה מהצד השני של הבאר הקטנה נוחת מסוק יסעור, ומוריד כוח. לא ברור מה היה שם, המזל שלא היה ירי דו צדדי. הכוח של יחידת אגוז מטפל במחבלים בבאר הקטנה. כשהם חוזרים מהבאר הקטנה הם נושאים איתם בחור צעיר, לבוש יפה, שכמעט הרגו אותו. הסתבר שזה בחור מניר עוז שהיה בהלם. עם תחילת הקרבות ברח לשדות והסתובב שם. שמרנו עליו, והתקשרנו לניר עוז להודיע שהוא בסדר ונמצא אצלנו.
מפת קרב חלקית ששחזרתי יחד עם עידו. הכביש במרכז התמונה הוא גדר המערכת המערבית של הקבוץ (מתוך Google Earth)
אני זוכר שבזמן הקרב רוקנתי מחסנית וחצי על המחבלים. יריתי בבודדת, דרך כוונות על כל מי שזיהיתי. יש לי זיכרון מעומעם איפה אני מחליף את המחסנית, וששניים מהמחבלים עלו ישירות בכוונות.
בסביבות 15:00 מגיע מ"פ של אגוז ומתחילה העברת אחריות מסודרת לצבא. תהליך שלוקח המון זמן משום שהמ"פ צריך ללמוד את הנסיבות והאזור, לקחת אחריות ולחלק את הכוחות. אני הייתי רגוע כי ברור שנגמר הירי ואין מחבלים. היו כאלה שחשבו שעדיין יש מחבלים בשטח. הצבא בשלב הזה סורק את השטח, בלי כיתת הכוננות. שחררתי את כיתת הכוננות מהעמדות, למרות שהיו כאלה שנשארו בעמדה שלהם.
חבר קיבוץ אחר שנעדר מאז שעות הבוקר, אופיר ירון ז"ל, נסע בשעות הבוקר לכיוון הקבוץ בנסיבות שעדיין לא התבררו. הרכב בו נסע נמצא ליד צומת מעון לאחר שאוכן, עם כתמי דם וסימני ירי, ללא חבר הקיבוץ. חלק מחברי כיתת הכוננות רצו לצאת ולחפש אחריו. אמרתי שאין טעם לחפש זה תפקיד הצבא. ובאמת הצבא לא נתן לצאת. לאחר זמן הגופה שלו נמצאה על ידי הצבא במיקום שעדיין לא נמסר.
הצבא ביקש מאיתנו לסגור את הפרצה בגדר. חבר הקיבוץ עמית יעקבי לוקח טרקטור, אני נוסע יחד אתו לסגור את הפרצה. שם אנחנו מגלים גופת מחבל. מזה אני מסיק ששאר הגופות חולצו על ידי המחבלים. ליד הגופה מאג אחד, קרקעי מונח, עם שרשראות הכדורים והתוף. בצד זרוק תרמיל של נ"ט.
עידו חוזר הביתה אחרי יום של קרב צילום: ענבל מר
משם הלכנו לבתים. ענבל אמרה לי כשחזרתי: "הילדים כבר רחוצים"... מאוחר יותר אפשר היה להיפגש עם משפחות וכל בעלי
המשפחות שוחררו. כוחות מיוחדים כבר היו בקיבוץ בכל מקום.
למחרת, יום ראשון בבקר, היה כבר ברור שיש הוראת פינוי מסודרת של כל יישובי עוטף עזה. רק ב-16:30 ניתנת האפשרות לכל מי שרוצה לצאת באמצעות רכבים פרטיים. התארגנתי ליציאה וב-17:30 יצאנו לכביש 232, נסענו במהירות וראינו לאורך כל הדרך שלדות של מכוניות שרופות וירויות. אמנם לא באותם מספרים כמו ברעים, אבל הרבה. ביום שני בצהריים המדינה שלחה אוטובוסים וחברי קבוץ מגן הנותרים התפנו למלון בים המלח.
בתמצית, הקרב העיקרי התנהל בין 7:30-9:00, עד הגעת המסוק ואז תמונת הקרב השתנתה לחלוטין. בלמנו אותם והדפנו אותם עד להגעת הכוחות הקרקעיים ב-13:30.
עד כאן דבריו של עידו.
הודות לחברי וחברות כיתת הכוננות, וחברי קיבוץ שהתנדבו ויצאו מהממ"ד, נלחמו כמו אריות וצוות החירום היישובי (צח"י) ניצל קיבוץ מגן, וניצלה המשפחה שלי. תודה לכם גיבורים (לא כולם השתתפו בקרב וחלק רק נותר בקיבוץ לאחר שפונה כדי לתחזק את המשק הריק. שימו לב שהרשימה לא סופית וצריכה עדיין אישור והשלמה):
אברהם פליישר ז"ל נפל בקרב, ברוך כהן הרבש"ץ נפצע ואיבד רגל, נדב רוט נפצע בידו כשחילץ את הרבש"ץ מהרכב, אוהד דרזמן סגן הרבש"ץ, עידו יקיר מפקד כיתת הכוננות, ערן צורף קפץ ראשון אל מול המחבלים ועיכב אותם, אייל צורף, יואב צורף, רם צורף, זהר צורף, ענבל כספי, דרור רגב, שגיא ארד, יובל אביעד, יאיר בר לב, אור ברנשטיין, איסי שמש, איתן אדר, אלי גיגי, אסף בבלי, אפרים גלסברג, בועז גינזבורג, מיטל מקיץ', עדי אבו פול, ריף כרמין. ד"ר שני כספי, ד"ר דורון גל.
סיקור תקשורתי של הקרב במגן
חלק מעדות ערן צורף בראיון לרינו צרור בגלי צה"ל
ראיון ב-CNN עם הרבש"ץ ברוך כהן
כיתת הכוננות במוצאי השבת (לקוח מדף הפייסבוק של מרטין ססלר)
עדות נדב רוט אחד מפצועי כיתת הכוננות (לקוח מדף הפייסבוק של מרטין ססלר)
דיווח עומרי מניב ערוץ 12 17.10.2023
דיווח של כאן 11 17.10.2023
אם אתם בחו"ל ולא יכולים לראות את הסרטון - לחצו כאן
1. איך אני קשור?זוגתי היא בת קבוץ מגן, אני מכיר רבים מבני קבוצתה שלמדו איתה במוסד החינוכי מעלה הבשור. אמה, אחיה ומשפחתו גרים שם. אנחנו מבקרים שם תדיר. הייתי שותף להכנת פעילות תרבותית במגן, חיתנתי זוג על הדשא מול חדר האוכל ואני מכיר הרבה חברי מגן. וגם רבים מחברי הקיבוצים באזור כי היו לי מדריכים בשומר הצעיר מקיבוצים בעוטף, הייתי חבר קבוץ (אחר, לא בעוטף), וחבר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר. עבדתי עם אנשים שגרו בעוטף עזה, הבאתי גרעיני נח"ל לקיבוצים והכשרתי מדריכים בקבוצים, ביניהם של קיבוצים מעוטף עזה. ואנחנו מטפלים ברכב במוסך של הקיבוץ אצל יואב צורף שהיה חלק מהקרב כחבר כיתת הכוננות.
2. בעדותם בכאן 11, ובפנייה אישית אלי, חברי כיתת הכוננות, טוענים שהמסוק לא ירה אף כדור. למרות הזכרון הראשוני של עידו, שהמסוק ירה, הוא תיקן אחר כך את עדותו ואמר שהמסוק לא ירה.
.jpg)
