יום שני, 29 בדצמבר 2014

הכרה משפטית בבני זוג על ידי ביה"ד לענייני משפחה

בתקדים מעניין מאד הכיר בית דין לענייני משפחה בתעודת הזוגיות של ארגון "משפחה
חדשה" כמסמך בעל נפקות משפטית לצורך הכרה בבני זוג.
על פי הידיעה שפורסמה במאקו מדובר במקרה בו בן זוג אחד רצה להתנער מחובותיו בזוגיות בשל טענתו כי תעודת הזוגיות מחייבת פחות מאשר נישואין רשומים, באמצעות טקס ברבנות. השופטת אמרה על כך בפסק דינה כי: "המדובר בפעולה יזומה וולונטרית שנקטו בה שני הצדדים, עת ניגשו להצהיר בפני עורך דין על היותם ידועים בציבור, לאחר קרוב לעשור של חיים משותפים. מי שבוחר לגשת ולהנפיק את תעודת הזוגיות – בין אם אינו רוצה להינשא כדת משה וישראל מטעמיו שלו, ובין אם אינו יכול להינשא כך – נוקט בפעולה אקטיבית, רצונית, ובעלת נפקות משפטית".
צריך לסייג בכך שתעודת הזוגיות היא מסמך שתוקפו הוא כתוקף תצהיר של עו"ד. כך שגם אם ימציאו בני זוג תצהיר מעורך דין, או שמקבלים אישור מביטוח לאומי כידועים בציבור, הם יכולים להיחשב גם כזוג לכל דבר. מהבחינה הזו זו הבשורה היא במשפט: "בפעולה יזומה וולונטרית שנקטו בה שני הצדדים, עת ניגשו להצהיר בפני עורך דין על היותם ידועים בציבור", אלו לא נישואין אזרחיים, אלא תקדים של בית המשפט לחיזוק מעמד הידועים בציבור. מבחינה משפטית, הפסיקה עדיין לא עמדה במבחן הערעור ומעניין לראות אם יהיה ערעור ואם הפסיקה תכובד גם בהמשך.
כמו כן, מצוינות בידיעה זכויות שונות שמגיעות למחזיקים בתעודה. צריך לציין שהתעודה לא מוכרת על ידי כל העיריות והרשויות, רק חלק מהן, במיוחד בתל אביב.
כל הכבוד למאבקים המשפטיים שמנהל ארגון משפחה חדשה. חשוב שהדברים האלו יקדמו אותנו לחקיקה של חוק נישואין אזרחיים אמיתי שלא יפלה על שום רקע.

יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

הרב ₪ מחתן - גדי וילצ'רסקי

צילום מסך מיוטיוב
סרטו השנון והחד של גדי וילצ'רסקי: "הרב ₪ מחתן" מכיל ביקורת על תעשיית החתונות ועל הרבנות הראשית.
פייסבוק חסמה את הסרט הזה מסיבות לא ברורות, כנראה בגלל פניות של גולשים דתיים. למעשה אין שום סיבה שהסרט ייחסם משום שאין בו שום דבר שהוא פוגעני או גזעני. למרות שהוא נחסם בפייסבוק אפשר לראותו ביוטיוב.
בסרט עצמו מי שעומד תחת החופה, יחד עם הרב, אלו (כנראה) זוג חילוניים, עם ההורים שלהם. החתן והאב, לצורך החתונה, חבשו כיפה שממילא יורידו רגע אחרי. החברים שלהם שעומדים בקהל לא חובשים כיפה ולכן ניתן להסיק שהם "חילונייים". לטעמי, הסרט מבקר חריפות לא רק את ה"מוסדות", אלא יותר אותנו, החילוניים, שמוכנים להיות שותפים בקידוש הנורמות של תעשיית החתונות. על כך שאנחנו מובלים אל הטקסים החשובים בחיינו ללא תהיה על המשמעות ועל הנאמר, על כך שאנחנו מפקירים את התרבות היהודית שלנו בידי ממסד מושחת ומעוות במקום שהחתונות יהיו ביטוי לזהות התרבותי האישית של המתחתנים. הדבר נכן לא רק לגבי חתונות, אלא לכל הדברים הקשורים ביהדות. הגיע הזמן שניקח אחריות על היהדות שלנו ונפסיק לתת לרב ₪ לחתן אותנו.

יום שני, 8 בדצמבר 2014

עוד ראיון עם זוג שחיתנתי, הפעם מלוס אנג'לס 8.12.2014

 הפעם הזמרת אליסה שארפ מלוס אנג'לס. שנולדה באוקראינה, עלתה לנתיבות, הגיעה לחצי הגמר של כוכב נולד (בעונה של בועז מעודה) אז קראו לה אליסה שפרגה. היא שינתה את שם משפחתה לשם הבמה שארפ, והיגרה לארה"ב לקריירה של זמרת.

יום שלישי, 2 בדצמבר 2014

עוד ראיון עם זוג שחיתנתי, הפעם מתאילנד ברשת ב' 1.12.2014

את גיג וחנן חיתנתי בדצמבר 2010. הם הגיעו במיוחד מתאילנד על מנת לעשות כבוד למשפחה ולתרבות היהודית.וכאן הוא מספר את סיפורו בתכנית "הקשר הישראלי", ברשת ב' עם אליהו בן און.

יום שני, 1 בדצמבר 2014

ראיון עם זוג שחיתנתי ברשת ב' 24.11.2014

את לנה וג'וש חיתנתי בינואר 2011, הם חזרו לגור בקנדה והיא התראיינה לתכנית של אליהו בן און "הקשר הישראלי ברשת ב'. הנה הראיון.

יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

מקרה בוחן - אלונה ואלכס מספרים את סיפור החתונה שלהם

צילום: נרדי גרין
לאלונה ואלכס ערכתי טקס יהודי-חילוני בקיץ 2014. בעבודה לקראת תואר במשפטים
שכתבה אלונה, על חוקי נישואין וגירושין במדינת ישראל, היא הביא את הסיפור האישי שלה כמקרה בוחן. הכתיבה שלה ריגשה אותי וביקשתי את רשותה לפרסם את מה שכתבה בשמות בדויים. תודה לאלונה על שהסכימה לשתף.
"התהליך שעברתי עם בן-זוגי בדרך לחתונה הוא תהליך שמשקף בעיני את המתחים והקשיים שעומדים בפני זוגות יהודים חילונים רבים המבקשים להנשא במדינת ישראל. בחרתי להתייחס לתהליך שעברנו כמקרה בוחן, ולהדגים באמצעותו את החשיבות שבהסדרה אזרחית של נישואים בישראל והפקעת המונופול האורתודוכסי בנושא:
בן זוגי ואני נולדנו בחלקים שונים של ברית המועצות לשעבר, ועלינו לארץ בעליה הגדולה של שנות התשעים, כשהיינו בני שנתיים. הוריו של בן זוגי היו פעילים ציוניים בעיר ריגה, שניסו עד כמה שניתן לשמור כשרות, לחגוג חגים יהודיים ולהתערות בחוגים של צעירים יהודים. הוריי, לעומת זאת, לא העמיקו במסורת היהודית, למרות הזהות היהודית החד משמעית שלהם. הם עלו לארץ מתוך כורח, כי הרגישו שעם התפוררות המשטר הקומוניסטי החברה נעשית אנטישמית ולא סובלנית.
בן זוגי ואני, כמו רוב העולים מברה"מ, גדלנו כחילוניים. בדומה לרבים בחברה הישראלית, הזהות היהודית שלנו לא היתה אחידה, וכל אחד מאיתנו ייחס למסורת היהודית תפקיד שונה בחייו. בעוד שבן זוגי הקפיד לשמור כשרות וללכת לבית הכנסת ביום הכיפורים, אני ניסיתי להתחבר לזהות היהודית שלי על ידי למידת המסורת היהודית. בחרתי ללמוד במשך תקופה בישיבה חילונית, ובמקביל הקפדתי ללמד את הורי איך לחגוג את החגים היהודיים ולהתחבר למסורת היהודית באופן כללי. בניגוד לבן זוגי שהקפיד על "שמירת הצורה", כפי שנהוג היה בביתו, ולא התעמק בתוכן, בבית שלי לא ידעו איך "לשמור על הצורה" ולכן היה לי חשוב יותר להתעמק בתוכן.
בן זוגי ואני התארסנו אחרי ארבע שנים של זוגיות, בסוף השנה השנייה ללימודי בתואר, שנה בה למדתי דיני משפחה ופמיניזם. ככל שהעמקתי לחקור את טקס הנישואין היהודי האורתודוכסי, כך נרתעתי מחוסר השוויון הסימבולי שבטקס- שתיקת האישה במהלך הטקס, האיסור לקדש באופן הדדי בטבעת, הכתובה הארמית הערכאית ועוד. מלבד רצוני ליצוק תוכן משמעותי שמבטא את תפיסת הזוגיות שלנו, היה לי חשוב שעורך הטקס יהיה אדם שחולק איתי השקפות עולם דומות. טקס דתי אורתודוכסי לא בא בחשבון מבחינתי.
כשחלקתי את תחושותי עם בן זוגי וביקשתי שנערוך טקס נישואים יהודי אלטרנטיבי, הופתעתי לשמוע את תגובתו השלילית. בעבורו זה היה אקט חסר הגיון, שמתאים עבור זוגות שאינם יכולים להינשא ברבנות, ולא ליהודים כשרים כמונו. כשהעמקנו את הדיון גיליתי שבן זוגי לא מכיר את כללי הטקס האורתודוכסי, ולכן גם לא הבין מדוע אני לא רוצה לקחת בו חלק. כשישבנו ולמדנו יחד, הוא הבין את הגישה שלי ואף הסכים שטקס כזה לא מבטא את השקפותיו ורצונותיו. 
בנקודה זו נותר לנו להחליט כיצד נירשם, כשלפנינו האופציה לבחור במסלול ידועים בציבור או רישום נישואים בחו"ל. בן זוגי דחה את שתי האופציות מהסיבות הבאות: 
- סטטוס ידועים בציבור הוא סטטוס שאינו מחייב כמו נישואים, וחסרים בו האלמנטים הסמליים שמעגנים את הזוגיות שלנו ולוקחים אותה לשלב הבא. השוואת זכויות הידועים בציבור לאלה של נשואים לא רלוונטית מבחינתו, מאחר שלנישואים יש משמעות חברתית סמלית שלא משתווה לזו של ידועים בציבור.
- רישום נישואים במדינת ישראל הוא אקט ציוני סמלי ובעל משמעות. הוריו של בן זוגי נאלצו לערוך חופה יהודית בסתר ואילו אנחנו הדור הראשון שיכול לערוך חופה יהודית כשרה בישראל לעיני כל. רישום נישואים בחו"ל לא מקיים את הערך הלאומי ציוני שברישום במדינת היהודים, ולכן אינו בא בחשבון.
בן זוגי הוא אדם משכיל, שחי חיים חילוניים לגמרי ולא הניח תפילין מאז שחגג בר מצווה בבית הכנסת. למרות הכל, הסמליות בעבורו משחקת תפקיד חשוב ומכריע, והוא אינו מוכן לוותר עליה למרות ההכרה המלאה שהדרך להירשם במדינת ישראל נוגדת את מצפונו והשקפותיו הליברליות.
כפשרה, הצעתי שנעשה טקס יהודי שוויוני במסיבת החתונה שלנו, ולאחר מכן נירשם באופן עצמאי ברבנות. יצרתי קשר עם הרב הקונסרבטיבי שהיה המורה שלי ליהדות במכינה הקדם צבאית, רב שהוסמך על ידי דויד הרטמן, וביקשתי להפגש עמו על מנת לעצב את הטקס. הרב התרגש מאוד מהפניה שלי והפגישה עמו היתה מלמדת ומעשירה. בסוף הפגישה ביקש לדעת אם נירשם בחו"ל או נבחר להיות ידועים בציבור. כשסיפרתי לו על "הפשרה" הוא ניסה לשכנע אותנו לא לעשות זאת. כאמור הנימוקים של בן זוגי היו חזקים והתעקשנו על הרישום ברבנות, ובזאת איבדנו את תמיכתו של הרב. סירובו של הרב לקונסטרוקציה שהצענו לא נבע רק בגלל הכניעה שלנו לממסד הרבני שלא מכיר בו, אלא בעיקר כי רישום ברבנות יצריך מאיתנו לשקר על כך שלא נישאנו מעולם, ואם יסכים לחתן אותנו הוא יהיה שותף לשקר. בעיניו, הטקס המסורתי המשופץ שביקשנו לערוך הוא טקס יהודי קביל לכל דבר, והיעדר ההכרה שניתנת לטקס שכזה ברבנות לא מבטלת את תוקפו ההלכתי.
בצער רב הלכנו לחפש עורך טקס אחר. הפעם בחרנו בעורך טקסים חילוני, שהוסמך להיות רב חילוני ע"י מכון תמורה - המכון הגבוה להכשרת מנהיגות יהודית "רבנות חילונית". יחד עם עורך הטקס שלנו למדנו על הטקס המסורתי לעומק על מנת שנוכל לעצב מתוכו את הטקס שיתאים לנו. בחרנו לשמור על כל מרכיבי הטקס והברכות המסורתיות, אך לקדש זה את זו באופן הדדי עם ברכה אישית ולשבור שתי כוסות. כמו כן, ניסחנו בעזרת הרב כתובה המבטאת את הציפיות שלנו מהזוגיות. עברנו תהליך משמעותי של לימוד והרגשנו שהטקס מייצג אותנו לגמרי, על היבטיו המסורתיים והשוויוניים גם יחד. אורחים רבים בחתונה ציינו כמה שהטקס היה אישי ומרגש, וכמה זה היה משמעותי שנתנו משקל וחשיבות לחופה בתוך האירוע עצמו.
רק אחרי החתונה גילינו את הסתייגויותיהם העמוקות של אביו וסבו של בן זוגי מהטקס שערכנו. יש לציין כי שניהם, בדומה לבן זוגי, הם אנשים בעלי תארים מתקדמים במדעים והם מקיימים אורח חיים חילוני. שניהם הביעו תרעומת על הצורה - למרות שהרב בירך את כל הברכות ושר את כל השירים כבכל טקס אורתודוכסי, הפריע להם שהרב היה חילוני ושהוא לא היה "רב מספיק". הנימוקים שלהם באו "מהבטן" והיו חסרי כל הגיון אוביקטיבי. הם לא ידעו להצביע בדיוק על מה שהפריע להם, דבר שהוביל לויכוח רם וחסר תוחלת. 
משפחתו של בן זוגי באה על סיפוקה בטקס הצנוע שערכנו בבניין הרבנות בתל אביב, לאחר ששיקרנו לרב והצהרנו שמעולם לא התחתנו בעבר. למרות שהנשים במשפחה הביעו רתיעה מכך ששלחו אותי "להתרחץ" במקווה (הן כמובן לא שמעו על דיני הטהרה, ואינן מבינות את מרכזיותם בחיי המשפחה ביהדות), נראה היה שהטקס הקטן ענה על כל הציפיות. אני לעומת זאת חשתי לא בנוח - בעת הרישום הרב הביע פליאה עמוקה משם המשפחה היהודי של אמי, כאילו שזו הפעם הראשונה שהוא רואה עולה מברה"מ שבאמת יהודיה, ובתחילת הטקס הכריז שעכשיו אסור לי לדבר ו"תדברי בבית". הרב הקריא בזריזות את כל הברכות, והטקס נגמר תוך כמה דקות. כששאלתי את המשפחה של בן זוגי אם אהבו את הטקס ברבנות, הם אמרו שזה היה מדהים ולא מתקרב בכלל לטקס שערכנו באירוע החתונה. עבור המשפחה של בן זוגי היה בטקס זה הגשמת חלום, למרות שלא הבינו מילה ממה שהרב אמר, וגם קצת הסתבכו עם הנחת התפילין שנדרשה לפני הטקס.
תהליך הנישואים שלנו מגלם בעיני את הבעיה שיוצרת הבלעדיות של הממסד הרבני האורתודוכסי בעבור יהודים חילוניים, שנאלצים לקיים טקס שלא מכבד את מצפונם ולא מכבד את ההלכה. הוא מבטא את החשיבות הרבה של סמליות טקס הנישואים לעומת סתם הכרה בזכויות,  וכן את המשמעות הגדולה שיש להכרה של המדינה בטקס. לו היתה המדינה מכירה בזרמים לא אורתודוכסים כמייצגים את היהדות באופן שווה ערך, אני בספק אם היה מפריע למשפחתו שלבן זוגי שלעורך הטקס שלנו אין זקן ופאות. לו הייתה הכרה בזרמים אחרים ביהדות כלא פחות יהודיים מהזרם האורתודוכסי, אני מאמינה שמשפחתו של בן זוגי היתה מעדיפה שנקיים טקס שוויוני. כמו כן, לרישום במדינה עצמה יש ערך לאומי סמלי החשוב גם ליהודים חילוניים כחלק מהגדרת הלאומיות שלהם. טקסי נישואים יהודים, בדומה לחגים יהודים, מעצבים את הזהות היהודית התרבותית שלנו, והם משמעותיים לחילונים לא פחות מלדתיים.".

יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

ראיון על האפליקציה של טקסים ברשת ב'

האזינו לראיון של אליהו בן און בתכנית "הקשר הישראלי" ברשת ב' עם רונן לוי שפיתח עם חברת Smartgenies את האפליקציה של טקסים.

יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

מכתב תודה חדש מהחתונה של אילהם ואוליבר

עברו כבר חודשיים כמעט מהחוויה המדהימה שחוויתי בחתונה של אילהם ואוליבר בהמבורג, בגרמניה (לסיפור ולתמונות החתונה ליחצו על הקישור הבא בפייסבוק). הם דאגו לי ופינקו אותי מאד בכל המסע וגם לא שכחו לשלוח לי מכתב תודה בדואר. המכתב באנגלית, בגרמנית ובפרסית.
צילום באדיבות אילהם ואוליבר

יום ראשון, 21 בספטמבר 2014

שנה טובה ממשפחת גרין יקיר תשע"ה

הפעם התמונה צולמה בנופש שעשינו במטולה בקיץ האחרון, טיילנו בנחל עיון וירושלמים אחרים חביבים צילמו אותנו בטלפון הסלולארי שלי. תודה לארנון על העיצוב המקסים.
צילום: נרדי גרין

שנה טובה מאתר טקסים תשע"ה

ליחצו ועשו לייק


יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

החתונה של ליסה ודניס

עוד קליפ חתונה יפה של חתונה שערכתי - החתונה של ליסה ודניס שנערכה בספטמבר 2013 בבאר שבע.


יום רביעי, 27 באוגוסט 2014

החתונה של עינת וניב

הסיבה שאני מספר על החתונה של עינת וניב שהייתה ב 11.6.2014, בהוד השרון, היא קליפ החתונה היוצא מהכלל שלהם (ערך גל קוצקי מסמארט.מוב, ראו למטה). שניהם יהודים כשרים שבחרו לא להתחתן ברבנות, בגלל היותם יהודים חילוניים ובחרו שאערוך להם טקס יהודי-חילוני. את שיר הכניסה ניגן גבע אלון, שגם הופיע אחר כך, וגם נתן את הבמה לחתן לנגן ולשיר לכלה את "Wonderful Tonight" של קלפטון. וזה הסיפור שסיפרתי עליהם תחת החופה: "ב 11 בינואר 2013, ניב הגיע עם המצלמה שלו לצילומי קליפ. זה היה המפגש הראשון של חבורה שהתאספה לה ליד רדיו 88FM במטרה להרים קמפיין שיביא את פרל ג'אם לארץ, לשם הגיעה, איך לא, גם עינת, כדי לממש את משאת נפשה מזה שנים רבות... ניב לא הצליח לתפוס תמונה טובה של עינת... כשבוע מאוחר יותר הם השתתפו ביחד במסיבה של בן רד והקבוצה. רק אז ניב הצליח לצלם את עינת. למחרת המסיבה עינת החליטה לאמץ כלב קטן מעמותה וקראה לו פּוּטש, מלשון מהפכה. לכבוד יום ההולדת שלה, הופתעה עינת לקבל מניב תמונה שלה שצילם מהמסיבה, מעוטרת בפרפרים, כמילות הלהיט של הלהקה האהובה. החלו להתראות לעיתים קרובות בתירוץ ש"הכלבים חייבים להיפגש", ובעזרת מפגשי הקבוצה של פרויקט Bring Pearl Jam to Israel ומהר הלכה ונרקמה לה חברות עמוקה. בעוד הכלבים פּוּטש וג'ואי למדו אחד מהשני הרגלים מגונים. ניב ועינת למדו להיפתח ולאהוב. עברה לה חצי שנה עד שעינת הכירה במציאות... מה שנקרא wake up and smell the coffee... בתוך תוכה ידעה שניב הוא האחד שלה. הנשיקה הרשמית הראשונה הייתה בברבי, שורה ראשונה מול גבע אלון, לצלילי השיר Indian Friend, מילות הפזמון חרוטות בטבעות הנישואין". וזה הסיפור שהוביל למסיבת החתונה ולטקס המרגש שערכתי להם, אפשר לראות בקליפ.

יום ראשון, 24 באוגוסט 2014

בעקבות "נשואים לרבנות" - ביקורת חילונית.

סוף סוף מישהו לקח על עצמו לעסוק בנושא שנמצא על סדר היום הציבורי מאז קום המדינה - מצב החוק באשר לנישואין. ברוך קרא מהמוכשרים, הנקיים, הישרים והאמיצים מבין הכתבים, עשה סדרה מצוינת במסגרת המגזין של חדשות 10. תענוג לראות אותה כי היא עשויה היטב ולעניין. התיאור הבסיסי של המצב, כלומר, איך הגענו עד הלום ומהן הצעות החוק העומדות על הפרק - מצוין. אבל, הפרשנות של מהו הפתרון הראוי ומהו חופש בחירה בעייתי מאד ומוטה לצד הדתי. למרות הערכתי הרבה לברוך קרא ולעבודתו, יש כמה דברי ביקורת שארצה להעלות.
הסדרה נפתחת בכלה, כנראה חילונית, שאומרת: "אם מתחתנים אז רק דרך הרבנות". קרא מעיד על עצמו שהוא מתרגש מכך שהם בחרו בטקס במסורת היהודית (המדירה ומשפילה את האישה). רוב הדוברים "המומחים" לאורך פרקי הסדרה היו דתיים. יתירה מכך, ברוך קרא עצמו כותב בעמוד הפייסבוק שלו: "אם שמתם לב בסדרה כמעט ולא שמעתם את המרואיינים הקלאסיים בכתבות הללו - נציגי העמותות החילוניות שנלחמות כבר שנים במה שהם מכנים "כפיה דתית", ולא בכדי. אני מעריך עד מאד כל אדם שהולך עם ערכיו ונלחם עבורם, אבל היה לנו (לדנה שבתאי, דנה נחום ולי) חשוב להשמיע קולות אורתודוקסים (שחר ליפשיץ, הרב שאול פרבר) שתומכים בנישואים אזרחיים, לצד כמובן קולות אחרים וראויים בהחלט של הרב עמאר, ולהבדיל הרב סתיו שעל אף מתינותו הוא מתנגד חריף לנישואים אזרחיים".
הבחירה בעמדה כזאת מבטאת אמת עמוקה האומרת כי החתונה והנישואים כמושג שייכים רק ליהודים דתיים,  האורתודוקסיה מחזיקה במונופול על המילה "נישואים". רק בפרק האחרון נשמע קצת קולם של אהרון ברק, יאיר לפיד וניצן הורביץ, ואפילו הם לא דיברו על הדבר הבסיסי והמובן מאליו שראוי להתקיים במדינת ישראל: הפרדה של הדת מהמדינה.
יפה תיאר קרא את שני המיתוסים ההלכתיים גדולים העומדים בבסיס החשש מנישואין אזרחיים: הראשון הוא החשש מממזרות ועל כך כתב ברוך קרא בדף הפייסבוק שלו: "אני מקווה שהסדרה הבהירה שהחשש מממזרות (אילנות יוחסין) באמת לא רלוונטי". המיתוס השני הוא החשש מהתבוללות, עליו הוא אומר: "החשש מהתבוללות שהוא רציני וחשוב בהחלט, לא מחוסן על ידי מונופול הרבנות, שכן ממילא יהודים יכולים להינשא ללא יהודים בחו"ל או לחיות עמם כידועים בציבור ולקבל זכויות מלאות כאן במדינה." כאן נפל ברוך קרא לפח היקוש הדתי, הרואה בנישואין אזרחיים כפגיעה בעם היהודי, ולא חיסל אותו לחלוטין הוא עצמו מאמין בכך לדעתי ואפילו מצא לו תנא דמסייעא בדברי אהרון ברק שבמאמר ב nrg מ2008 מצוטט כאומר: "הזכות להינשא הינה זכות חוקתית, ועל המחוקק מוטלת החובה להסדיר את הנישואים האזרחיים בארץ". וכי "הזכות הבסיסית החוקתית להינשא, המוכרת ברוב רובן של חוקות העולם המודרני, מופרת בריש גלי במדינת ישראל", אבל בפרק האחרון בסדרה ברק אומר כי נישואין דתיים על פי דין תורה שמרו על העם היהודי, ונישואין אזרחיים יפגעו בקיום היהודי במובן הרחב ולכן צריך הצעת פשרה. אני לא יכול להסכים לאמירות של ברק בעניין הזה ובוודאי שלא לעמדה הרואה בהתבוללות איום קיומי. כבר כתב יהושע סובול: במאמרו "תודה לאל מתבוללים אנו": "בלי הטמעה ובלי התבוללות במובן הארוטי החיובי של המילים הללו, אין חיים של ממש לא לתרבות ולא ליצירה. רק מי שאיננו בטוח בזהותו ובעוצמתה של תרבותו פוחד מפני הטמעה והתבוללות, ומפתח עמדה תבוסתנית של בדלנות". והתכוון לכך שהתרבות היהודית הייתה מתבוללת תמיד. כך תרבויות חיות וממשיכות.
אבל האתגר הגדול שפספס ברוך קרא אינו דווקא ממה שהוא קורא ה"דוברים הקלאסיים" ו"נציגי העמותות החילוניות" (שחלקם בכלל דתיים – רפורמים וקונסרבטיבים), האתגר העיקרי מגיע דווקא מחוקרים אורתודוקסיים, שאינם מקבלים את עמדתו של "העד המומחה" הראשי המובא בסדרה: פרופסור שחר ליפשיץ מאוניברסיטת בר אילן, שהגה את הצעת חוק "ברית הזוגיות" (ולא נישואין אזרחיים כפי שסבור קרא). החוקרים הם פרופסור פנחס שיפמן והדוקטור אבישלום וסטרייך, שניהם דתיים, חובשי כיפה, מומחים בתחום דיני משפחה וחוקרים במסגרת מרכז מציל"ה. הם כתבו יחד עם פרופסור רות גביזון נייר עמדה הקורא למסגרת אזרחית של נישואין וגירושין שיסודה הנחת הבסיס של הפרדת הדת מהמדינה. הם, בניגוד לעמדתו של אהרון ברק בסדרה, דווקא כן ממליצים על מסגרת אזרחית אחידה לנישואין וגירושין, ולא מסלולים דתי ואזרחי. לא ברור למה להתעלם מרות גביזון ומחוקרים דתיים שמשקלם לא פחות מהעמדות של "העדים המומחים" שהובאו בסדרה? למה לא להביא את עמדתם כמשקל נגד?
העמדה של קרא ברורה – כפי שכתב בעמוד הפייסבוק שלו: "כדי שבמושב הכנסת תתחולל מהפכה ברור שכל הסיעות צריכות להתאחד סביב הצעה אחת. בסקר האחרון הראנו שאם לציבור הייתה בחירה, עדיין הרוב היו בוחרים ברבנות, אבל אותו רוב רוצה שיהיה לו חופש בחירה. כמה נחמד יהיה לרבנות, כמה טוב יהיה לדת היהודית אם יבחרו להינשא דרכה." המהפכה בעיניו של ברוך קרא היא השארת הרבנות על כנה כאחראית על נישואי יהודים, מי שלא ירצה בה ילך להירשם אזרחית אצל שופט, פקיד ממשלה או עירייה. התפיסה הזו מעוותת לחלוטין והיא מייצגת את ההתנשאות האורתודוקסית האומרת שאין זרמים ביהדות, יש רק יהדות אמתית אחת וזו האורתודוקסיה על זרמיה. נציגת אלוהים על פני אדמות היא הרבנות הראשית ועל מושג הנישואין יש מונופול להלכה הדתית, בפירושה האורתודוקסי. בסופו של דבר יצא המרצע מן השק. קרא, בשם כל המפלגות המציעות פשרות לחוק, כאילו רוצה להעמיד את הרבנות לבחירת השוק החופשי. אבל זו בחירה מדומה משום שכאשר הבחירה היא בין רישום אזרחי יבש, לבין טקס יהודי, עמוק משמעות, רב רושם, דתי, אותו מנהל אדם עם סמכות רוחנית שמאחוריו סמכת החוק ומסורת של דורות. זו לא תחרות הוגנת וברור מי ינצח בתחרות הזאת. למה לא להפוך את התחרות לאמיתית, להכניס שוק חופשי אמיתי, ולקבוע, כמו בארה"ב הפרדה של הדת מהמדינה,  שם לדוגמא זה רק חיזק את הדת. ואז תפורק הרבנות, וכל אדם שרוצה ועומד בתנאים יכול להיות רשם נישואין, כל אחד יבחר בטקס שהוא רוצה: חילוני, דתי, אזרחי.
עבורנו החילוניים זו לכאורה בעיה סמלית. ויתור על סמל, על מושג ה"נישואין", שאין לו משמעות "בחיים האמיתיים". ניתן לומר שממילא מקבלים את אותן הזכויות כמו הרשומים כנשואים. אז למה זה כל כך חשוב? בעיני זהו לא רק סמל אלא אמירה מהותית שמשמעותה שהתרבות היהודית, כולל מוסד הנישואין שבתוכה, אינם שייכים לחילוניים, אלא נחלתה הבלעדית של הרבנות ושל הדתיים. אם אתם חילוניים – לא תהיו נשואים, תהיו: "בן/ת זוג על פי חוק ברית הזוגיות האזרחית". כי חילוניות ממילא היא דבר שאין לו ערך סגולי משל עצמו, אז מה זה משנה מה רשום...
ככלל, במציאות השוררת בימינו, החתונה וחוק נישואין אזרחיים, חסרי חשיבות לעומת סוגיות הרות גורל אחרות. אפשר לחיות היטב עם המצב היום המציע אלטרנטיביות לרישום כגון נישואים בחו"ל ו"ידועים בציבור", גם הבעיות של המושגים האלה, כפי שהוצגו בפרקי הסדרה, לא שכנעו אותי שהמצב הקיים נורא כל כך. אני עצמי חי עם זוגתי בסטטוס של ידועים בציבור,עם אישור של הביטוח הלאומי, וכמונו כ 5% מהמשפחות במדינת ישראל על פי נתונים ממשלתיים. האחוזים במדינות מערב אירופה הרבה יותר גבוהים, כך שזה לא דבר ייחודי לישראל כפי שהוצג בסדרה.
החשיבות של הדיון במושג הנישואין הוא בכך שזהו קצה הקרחון של הדיון האמיתי - החוק שיתקבל, יסלול את הכיוון אליו תלך מדינת ישראל בעתיד - האם למדינה המשמרת את המונופול הדתי על אזרחיה, או למדינה דמוקרטית ויהודית המפרידה בין הדת לבין המדינה?

והנה כל פרקי הסדרה ברצף, אני ממליץ מאד לצפות.


יום שבת, 23 באוגוסט 2014

שאלת רב: האם אפשר לעשות לתינוק לא יהודי ברית מילה ופדיון הבן

מ' שלום, תודה על הביקור בבלוגנרדי ועל שאלתך: "בני, שהוא יהודי, רצה להתחתן עם גויה מרומניה שחפצה בגיור, בינתיים נכנסה להריון ולא גויירה. האם אפשר לעשות לילד ברית מילה ופדיון הבן? האם ברומניה רוצה ומסכימה,תודה לכבוד הרב מראש."
תשובתי: אני רב חילוני ואין לי שום בעיה שבנך יתחתן עם אישה ממוצא רומני, צריך להתחתן עם מי שאוהבים. לגבי שאלת המילה, אין חיוב חוקי לעשות טקסי לידה, בין אם מילה ובין אם פדיון הבן. לכן אין שום מניעה שתעשו את ההסרה הכירורגית של עורלה או חגיגה של פדיון הבכור מכהונה בבית המקדש. אתם צריכים לשאול את עצמכם את השאלות: מהי המשמעות של הטקסים עבורכם, ולמה לעשות אותם? מבחינת ההלכה הדתית הדבר אינו הופך את הצאצא ליהודי, אבל אם זה חשוב להרגשה הטובה שלכם, מיצאו לכם מוהל שמוכן לעשות את הטקס. שיהיה בהצלחה ובמזל טוב!!!

יום חמישי, 21 באוגוסט 2014

"נשואים לרבנות" חלק ד'

כשרות לציבור אני מביא את הפרק הרביעי והאחרון בסדרת "נשואים לרבנות" : איך התבצר לו הסטטוס קוו הרגיש ביותר בישראל - מונופול הרבנות על הנישואים בישראל. הסדרה שודרה במגזין חדשות 10 ונעשתה על ידי ברוך קרא. בפרק זה עומדת למבחן שאלת הממזרות וההתבוללות כבעייה המרכזית למלחמה על ברית הזוגיות בכנסת ישראל. יותר ויותר קולות בכנסת וגם בציבור קוראים למציאת פתרונות לא-דתיים אולם הקשיים לאישור החוק בעינם עומדים ברוך קרא אמר: 
"מושב הכנסת הקרוב הוא עת פריעת ההבטחות. שר האוצר ויושב ראש מפלגת יש עתיד יאיר לפיד, הבטיח חפני כניסתו לכנסת את חוק ברית הזוגיות שאמורה לאפשר לישראלים להינשא בטקס אזרחי. "ברית הזוגיות הונחה בכנסת ומתנהל עליה כבר מאבק פוליטי לא פשוט", מספר לפיד. "כמו שקורה בכל מאבק פוליטי צריך לתזמן אותו נכון ולצבור בעלי ברית", הוא מוסיף. בכנסת קיימת בעיה של שותפים פוליטיים אבל מבחינת דעת הקהל רוב הציבור בישראל תומך בנישואים אזרחיים. מנהלת ארגון "מבוי סתום", בתיה כהנא דרור, מביאה פרטים מדויקים לגבי הנושא, וטוענת כי "רוב הישראלים, 76% כולל החרדים, חושבים שחשוב שיהיה מסלול של נישואים אזרחיים במדינת ישראל". היא מוסיפה כי זה מגיע מתוך תובנה שאי אפשר לאחוז במעמד האישי רק דרך הפן הדתי". השאלה שנותרה פתוחה היא האם אפשר לתרגם את אותה עמדה לרוב פוליטי ולשנות את הסטטוס קוו לאחר 66 שנים. חלק מחברי הכנסת לא מקבלים את הטיעונים, במיוחד אלו המגיעים מהמגזר הדתי. הם טוענים לשני טיעונים, הראשון, הפחד ממזרות והשני, החשש לפגיעה בצביונה היהודי של מדינת ישראל. לפיד: "ברית הזוגיות הונחה בכנסת ומתנהל עליה מאבק פוליטי". ממזר, כלומר בן של אשת איש, אישה נשואה שנולד לה בן ממישהו אחר, הוא משהו שעבור הרב הראשי הספרדי לשעבר, הרב שלמה עמאר, "יהיה דבר שיכאב לו יותר מכל ולא יוכל לעשות". הרב הוסיף כי "יהיו ספקות רבים לגבי ממזרות אפשרית", אולם אם על פי ההלכה אישה אינה נחשבת נשואה, מה הסיבה שבנה ייחשב לממזר? ואכן זו אחת השאלות שמעלים אנשים רבים, חלקם חובשי כיפות ושומרי מסורת. אישה שלא נחשבת יהודיה על פי ההלכה, או שנישואיה לא היו דתיים ואז גם הם לא נחשבים, ילדיה לא יחשבו ממזרים. ראש ארגון רבני צהר, הרב דוד סתיו, מסכים בדיוק לדברים הללו ואומר בפירוש כי נישואין שלא נעשו על פי המסורת אינם תקפים, אינם דורשים גירושים ואינם חלים על ילדי ההורים. ולגבי צביונה היהודי של מדינת ישראל או בשמה השני, בעיית ההתבוללות, גם כאן הדברים אינם בדיוק כפי שהם נראים. הרב עמאר אומר כי הנושא מטריד אותו ונכדים הסבים כבר לא בטוח שיהודים, כמו גם הרב סתיו שטוען כי "סכנת ההתבוללות תביא לפירוק החברה הישראלית לגורמים. ההתבוללות היא בעיה קיומית, לא פחות. תהיה כאן ממלכת ישראל וממלכת יהודה". ומה מעדיפים הישראלים? 60% סיפרו כי הם עדיין מעדיפים להינשא בחתונה דתית, אולם 36% מעדיפים חתונה אזרחית ועבורם יש לכנסת חדשות טובות. נכון לרגע זה מונחות בכנסת חמש הצעות חוק שעוסקות בברית זוגיות או בנישואין אזרחיים וההצעה של סיעת יש עתיד לגבי ברית הזוגיות היא זו המובילה."
מכיוון שזהו הפרק האחרון את הפרשנות שלי אביא בנפרד בפוסט מיוחד שיאחד את הוידאו מכל הפרקים.

יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

"נשואים לרבנות" חלק ג'

כשרות לציבור אני מביא את "המורדים" - הפרק השלישי מתוך ארבעה בסדרת "נשואים לרבנות" : איך התבצר לו הסטטוס קוו הרגיש ביותר בישראל - מונופול הרבנות על הנישואים בישראל. הסדרה שודרה במגזין חדשות 10 ונעשתה על ידי ברוך קרא. הפעם בקרוך קרא מארה בפרק את האנשים שבחרו לא לערוך טקס ברבנות מכמה סיבות: לא רצו להתגייר לשם כך, זו לא אמונתם ורצו בטקס שוויוני, אישי שמבוסס על התרבות היהודית, רצו טקס כדת משה וישראל אך לא מקבלים את ממסד הרבנות כמייצג את היהדות שלהם. כצפוי אין אף מילה על הזרם החילוני ביהדות ועל האופציה היהודית חילונית לחתונות. 

יום שלישי, 19 באוגוסט 2014

נשואים לרבנות חלק ב'

כשרות לציבור אני מביא את "דרך הייסורים שעוברים פסולי החיתון בישראל" - הפרק השני מתוך ארבעה בסדרת "נשואים לרבנות" (הפרק הראשון בקישור הזה): איך התבצר לו הסטטוס קוו הרגיש ביותר בישראל - מונופול הרבנות על הנישואים בישראל. הסדרה שודרה במגזין חדשות 10 ונעשתה על ידי ברוך קרא אמר בפרק הזה: "הם משלמים מסים, מתגייסים לצבא, משרתים במילואים ואפילו מוכרים על ידי החוק ומערכת המשפט כאזרחים יהודיים במדינת ישראל, אבל מה שעובר בבג"צ לא עובר ברבנות. רבים הזוגות שמתחתנים בחו"ל, פסולי חיתון ואפילו פסולי דת שמעמדם לא מוסדר ונשאר בעייתי. יותר מ-300 מאות אלף עולים ממדינות חבר העמים מוגדרים בישראל פסולי חיתון מטעם הרבנות, זאת לאחר שרבים מהם הוכרו בבג"צ כיהודים לכל דבר, שירתו בצבא, משלמים מסים וממלאים את כל חובותיהם לחברה הישראלית. כדי להירשם לנישואין הרבנות דורשת מעולי חבר המדינות בירור יהדות, תהליך כואב ומייסר שכולל תחקירים אישיים והצגת מסמכים. "בנוסף לחסרי הדת יש כיום כ-100 אלף עולים שהם יהודים על פי ההלכה אבל מתקשים להוכיח את יהדותם מול הרשויות במיוחד מול הרבנות הראשית", מספר ראש מכון "עתים", הרב שאול פרבר. מסתבר שגם אלה שאימם כן יהודייה צריכים להוכיח שהם אכן יהודיים וארגון "צהר" שם לעצמו למטרה לסייע לעולים לעבור את המצוקה. "תאר לך אדם מרומניה שעבר את השואה ואת המחנות בקפריסין ואומרים לו 'תוכיח שאתה יהודי'", אומר פרבר. "איך אפשר להוכיח את זה? כיום יש אנשים שפשוט לא יודעים איך להוכיח את יהדותם", הוא אומר ומציין כי "משרד הפנים קיבל אותם כיהודים אבל כשמגיעים לרבנות אומרים להם 'אתם לא יהודים. אתם לא רצויים כאן'", סיפר הרב. האפשרות הקלה בסיפור היא לנסוע לקפריסין או לכל מדינה אחרת ולהתחתן שם, דבר שנחשב בישראל מבחינת החוק החילוני כחתונה לכל דבר. רבים מהעולים לא מוכנים לשמוע על גיור וחלקם מגדירים אותו כ"תהליך טראומתי, לא נעים ופוגע באישיות". אחת מהנשים שהחלה את התהליך סיפרה כי אינה מוכנה להשלים אותו. "לי אישית אמרו שאני חטא שנולדתי להורים שלי", סיפרה. וקיימים גם עולי יהדות ארצות הברית שברובה המכריע רפורמית וקונסרבטיבית. שוב אותו סיפור, בג"צ אישר והרבנות לא, כך שאי אפשר להתחתן, להתגרש או להיקבר בישראל. וזה תקף לא רק לדור הנוכחי אלא גם לילדי הזוגות שלא מוכרים על ידי הרבנות. גם בעניין הכהנים המצב הוא דומה. גבר כהן לא יכול להתחתן עם גרושה מבחינת הרבנות, זה סיפור שכבר מוכר, אולם הוא גם אינו יכול להתחתן עם גיורת, אפילו כזו שכבר הוכרה כיהודיה על ידי הרבנות. אז מתחילה מסכת של פתרונות כדי להתיר את הכהונה והרבנים נכנסים לא אחת אפילו לחדר המיטות של ההורים כדי להחיל את ניתוק הקשר הכהני של החתן. ומה המדינה עושה באשר לדברים? יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט, חבר הכנסת מטעם סיעת ישראל ביתנו, דוד רותם, שחרטה על דגלה פתרון לחסרי דת, מספר כי הוא "מצביע על פי החלטות הקואליציה בתור חבר הקואליציה". לאזרח שמגיע אליו על מנת שיפתור את בעיית מעמדו הוא אומר כי הוא "לא יכול לפתור את הבעיות לפי לוח זמנים שאתה רוצה".

כצפוי וכפי שהשיח הציבורי כופה היום, יש התמקדות יתר בבעיית פסולי החיתון ולא בחופש להינשא וביצירת חוק נישואין אזרחיים אמיתי כפי שנדרש במדינה דמוקרטית שעיקריו צריכים להיות:
1. האופי הטקסי של מסיבת החתונה אינו מעניינה של המדינה.
2. תפקידה של המדינה לרשום נישואין לצורך שמירה על כללי התקשרות בסיסיים בין בני אדם בבואם ליצור משפחה. לצורך כך קיימים חוקים נוספים (למשל, "חוק גיל הנישואין" תש"י – 1950, חוק העונשין, סעיפים 175- 183: "איסור ריבוי נישואין").
3. זכותו של כל אדם לקבל את הסטטוס החוקי של נשוי/אה, ואת הזכויות והחובות, ללא אפליה מכל סוג שהוא, כולל מניעת אפליה של בני זוג מאותו המין. 
4. אדם יוכל לבחור את הדרך להינשא ולהתיר את הנישואין ללא שום הגבלה, בצורה אזרחית, תרבותית או דתית.
5. החוק צריך לשקף את הרצון להפריד את הדת מהמדינה. 
6. על מנת ליצור הליך אחיד, הסמכות לרישום נישואין צריכה להיות אחת ולא מחולקת בין משרדים, ו/או רשויות אחרות. כדאי שהסמכות שתהיה במשרד המשפטים. ודאי שלא במשרד הדתות, משום שהסמכות למנות רשמי נישואין היא אזרחית ולא דתית. 
7. החוק צריך להיות פשוט, קצר ובהיר. 
8. החוק המוצע צריך להחליף את חוק נישואין וגירושין הקיים.
9. יש לבטל את חוק "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922". חוק המבטא תפיסה מנדטורית שמקורה עותומאני. החוק קובע בין היתר את סמכותם של בתי דין דתיים לדון בענייני מעמד אישי ומפרט מהם עניינים אלה ומהן סמכויות בתי הדין הדתיים השונים. בימי האימפריה העותומאנית, נמסר השיפוט בענייני המעמד האישי בידי ה"עדות הדתיות". המנדט הבריטי אימץ את השיטה, והחוק הישראלי המשיך אותה. בחוק נכתב כי כל ענייני המצב האישי מסורים לבתי הדין של "העדות הדתיות". לצורך הוראות אלה, ענייני מצב אישי פירושם תביעות בענין נישואין או גטין, מזונות, ועוד.לבתי הדין הדתיים יש אם כן סמכות לדון רק במקרים בהם האדם מסווג על פי עדה דתית מוכרת בחוק: יהודים, נוצרים מוסלמים או דרוזים. אם אדם אינו בן עדה דתית – הרי הוא "חסר סיווג דת" במרשם האוכלוסין.

נקווה שבפרקים הבאים בסדרה יהיה דיון רחב יותר ומעמיק יותר בחופש להינשא. הפרק הבא יעסוק באלו שמתחתנים בטקס יהודי, אבל לא ברבנות. אפשר רק לקוות שהטקס היהודי-חילוני יהיה אחת האופציות המוצגות, אם כי אני לא אופטימי כל כך...

יום שני, 18 באוגוסט 2014

"נשואים לרבנות" חלק א'

כשרות לציבור אני מביא את "דבר המלך ומועצתו" - הפרק הראשון מתוך ארבעה בסדרת "נשואים לרבנות": איך התבצר לו הסטטוס קוו הרגיש ביותר בישראל - מונופול הרבנות על הנישואים בישראל. הסדרה שודרה במגזין חדשות 10 ונעשתה על ידי ברוך קרא. הוא אמר בסדרה: "לפי החוק בישראל, חתונה המוכרת בפני הרשויות יכולה להתקיים אך ורק בטקס נישואין על פי המסורת היהודית. זהו חוק שלא יכול, וכנראה גם לא רוצה, להכיל בתוכו את כל מי שרוצה היה להינשא בתחומי הארץ - ובראשם פסולי החיתון, אותם אנשים שהמשפט איננו מאפשר להם להקים בית בארץ. הבעיה היא איננה רק של חופש דת, אלא בעיה לאומית של ממש. עליית הענק מחבר העמים הביאה איתה מציאות בלתי נתפסת של למעלה מ-300 אלף ישראלים הנחשבים לחסרי דת, ולכן לא יכולים להינשא. מבחינת הרבנות, הפתרון הוא להתגייר - תוך התחייבות לקיים אורח חיים דתי-אורתודוכסי. כך, האופציות שנותרות בפניהם הן לשקר בפני הרבנות, להינשא בחו"ל או כפי שקורה פעמים רבות, לוותר לחלוטין על חתונה. אחד "הקורבנות" של הרבנות הוא אלי אקסלרוד, שהגיע לישראל בשנת 1994 והבין מהר מאוד שלא ייחשב כאן ליהודי - על אף שמבחינתו תמיד היה כזה. "למדתי בבית ספר דתי, התפללתי כל בוקר וגם הנחתי תפילין. יש לי בגרות בגמרא ו-5 יחידות בתנ"ך", הוא מספר. "אבל כשהכריחו אותי לשמור מצוות כדי להתגייר, לא קיבלתי את זה. לא רציתי שהאנשים האלה יחליטו שאני יהודי, מבחינתי אני יהודי לכל דבר". אקסלרוד תיאר כיצד שני קשרים רומנטיים שניהל הסתיימו בשל מגבלת החתונה שנכפתה עליו: "כל אחת מצפה להצעת נישואין אחרי כמה שנים, אבל אני לא יכול להציע משהו שלא אוכל לקיים. אני לא רציתי להתחתן בכאילו וגם לא מחוץ לישראל. אני לא מבין איך ייתכן שאזרח למופת, נכה צה"ל ויוצא סיירת צנחנים שמשלם מיסים לא נהנה מהזכות הבסיסית להתחתן במדינה שלו". לדבריו, "בארץ יש מונופול על אלוהים. אנשים עושים מזה כסף וכוח"."

תאור המציאות של ברוך קרא כבר בסדרה הראשונה הוא מצוין. אבל לטעמי, יש התמקדות גדולה מדי במצוקה של פסולי החיתון, באמצעות למשל, הסיפור של אלי אקסלרוד שהגיש בג"ץ. המצוקה היא של כל אזרחי ישראל ולא רק של פסולי החיתון. חופש הוא דבר שצריך להיות מצרך שווה לכל. בפרקים הבאים לדעתי הטעות הזו תתעצם משום שידובר בפרק שלם על פסולי החיתון. מה שקורה זה שהסיפורים האישיים גורמים לנו להזהות רגשית עם ה"מצוקה" ואנחנו שוכחים את התמונה הגדולה. צריך חוק נישואין אזרחיים שווה לכל האזרחים ללא קשר למוצאם, מינם ואמונתם. מסגרת אזרחית שווה לכל כפי שכבר כתבתי כאן.

יום שישי, 15 באוגוסט 2014

מקורות הטרור היהודי

כבר בדצמבר 2013 הביא אוהד חמו את הכתבה הבאה שמראה את המצע עליו גדל הטרור היהודי. מתוך הערוגה הזו צמחו שמות כמו: יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין, ג'ק טייטל, עמי פופר, יוסף חיים בן דוד ושני קטינים שלא פורסם שמם, בבית החולים הדסה עין כרם שוכבים עדיין נערים ערבים חפים מפשע שגולגולתם רוצצה. הדוגמה האחרונה היא המחאות כנגד שני אזרחים ישראלים , מחמוד ומורל, שבחרו לחגוג את חתונתם בראשון לציון. בחוץ יפגינו הטרוריסטים מהימין הקיצוני שיקראו לטוהר הדם היהודי, לא מן הנמנע שיהיו התנגשויות עם 800 המוזמנים. כשרואים את התמונות מחתונת ביתו של בנצי גופשטיין מנהל ארגון להב"ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) מבינים את הכל.

יום רביעי, 11 ביוני 2014

ראיון בוידאו

דניאל אלימלך סטודנטית בבי"ס "כותרת" פנתה אלי לראיון בוידאו שנערך ב 2.5.2014, רגע לפני חתונה שערכתי ב"נחלה" בבית עובד. הראיון לא ערוך ומובא כמות שהוא.

יום שני, 9 ביוני 2014

אווה אילוז | והנה התורה שלנו: ששת הדיברות לחילוני הגאה

לא לכולם יש מינוי ל"הארץ" ולכן החלטתי לצטט חלק ממאמרה המצוין של אווה אילוז על ששת הדיברות החילוניות. המאמר התפרסם ב"הארץ" במוסף סופשבוע 05.06.2014


נראה שאם יש דבר שהן חילונים והן דתיים מסכימים עליו הוא זה: עולם התוכן החילוני הוא דל וריקני, בעוד זה הדתי עשיר ומעמיק. אלא שדווקא העולם המבולבל והספקני של החילונים דורש מוסריות ואומץ גדולים יותר. אווה אילוז על המרכיבים המבלבלים והנהדרים שבעולם ללא דת

פוקו היה רק הראשון משורה ארוכה של הוגי דעות שמאלנים (בין אם מרקסיסטים או פוסט־מודרניסטים), שניסו בעשור האחרון להשיב את עטרת הדת ליושנה בגלל שנאה מסוימת למערב ובשם אותם מיעוטים מופלים אשר לרוב קיימו את פולחן הדת המדוברת. 
גם בשמאל הישראלי היו שנקטו אסטרטגיה דומה; שיקום שמה של הדת לצורך הגנה על כבודם התרבותי של המזרחים. בוויכוח שניטש במוסף ספרים ב"הארץ” תקף הסוציולוג יהודה שנהב את מחברי "זמן יהודי חדש", אנציקלופדיה העוסקת בתהליכי החילון בתרבות היהודית, ודחה את הגדרת החילוניות שלהם בטענה כי מבחינה מעשית ותיאורטית, פרויקט החילוניות מלא בדיכוטומיות מנוגדות וחסרות אחיזה במציאות האמפירית, שבה החילוניות והדתיות מתקיימות זו לצד זו וקשורות זו בזו באופן הדוק ובלתי נפרד. שנהב, המבטא כאן בעקיפין את עמדותיהם של פוקו והוגים נוספים מהשמאל (הומי באבא, ג'ודית באטלר, טרי איגלטון), מביע את רתיעתו מסוג כזה של חשיבה דיכוטומית שלכאורה באה לידי ביטוי בערכי המערב ובתפיסת העולם החילונית בפרט. 
עמדתו של שנהב מתמיהה יותר מזו של פוקו: שכן האחרון - לא בלי מידת מסוימת של דווקאות - צידד בדת מתוך מסגרת נוחה של חברה חילונית במובהק, שלא תעלה בדעתה לדרוש מנשים לעטות רעלה, לסקול הומוסקסואלים באבנים או לדכא מיעוטים דתיים בדלניים. פוקו ובאטלר יכולים להגן על הדת מתוך מסגרת של מדינה חילונית בדיוק מסיבה זו, משום שחופש הדת הוא שעמד ביסוד המשטר הליברלי והיווה את תכליתו. בישראל, לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין. בהשוואה למשטר המערבי הליברלי, חוקי האזרחות בישראל, חוקי הנישואים, הקבורה, האימוץ והגיור מוכתבים כולם על ידי ממסד דתי הרומס דרך קבע זכויות אדם ורותם את הדת באופן פעיל לצורכי הדיכוי והאפליה של המדינה. 
ברית משונה ובלתי צפויה שכזו בין קנאי דת למתקפות משמאל על החילוניות, שופכת אור לא מחמיא על עילגותם התכופה של חילונים המנסים להסביר את אורח חייהם ולהגן עליו. למעשה, חילונים רבים מסכימים עם קנאי הדת כשהם רואים את אורח חייהם שלהם כריקני, אנוכי, חומרני, נרקיסיסטי ונהנתני. 
לדוגמה, אורהאן פאמוק, הסופר הטורקי זוכה פרס נובל, כותב בספרו "איסטנבול" כי “החלל הזה, שתפס את מקומה של האמונה, חלל נטול עקרונות, שנלוותה לו מידה של ציניות, נראה, מבעד למסך החילוניות, כדבקות נפעמת במודרניות ובמערביות. אבל גם זה היה חיצוני בלבד: אם מפעם לפעם הפגנו את הדבקות הזאת כאידיאל לאומי, זה לא היה אלא ניצוץ שכבה במהירות שבה ניצת. החלל הרוחני בתוך המשפחה לא התמלא. עם סילוקה של הדת נותר הבית חרב, כמו אחוזות עתיקות שעלו באש, ועגמומי, כמו חצרותיהן שהושארו הפקר לעשבים שוטים”. 
קטע זה מעורר דימויים חד משמעיים לגבי החילוניות: זהו דימוי של נטישה, ריקנות, חושך, חורבן ורִיק. בדימוי הרומנטי של החברות החילוניות, הדת היא חמה לעומת החילוניות הקרה; היא מלאת חיים ומשמעות, לעומת החילוניות החלולה והעקרה. אף שהשאלה הבוערת שצריכה להישאל כאן היא מהי בעצם הגדרת החילוניות, הרי שחילונים נוטים לשתוק כשהם נשאלים לתוכנה, כאילו מודים במרומז בהיעדרו של תוכן כזה. מבולבלת ומוחלשת על ידי רלטיביזם ופוסט־מודרניזם, התקשתה החילוניות להסביר את אבני הבניין המוסריות שלה. כשמחו נגד כפייה דתית, לא טענו החילונים בשם ערכי מוסר מוצקים ואיתנים, אלא דווקא בשם אידיאלים מעורפלים של "חופש" ודמוקרטיה. הדת ממשיכה לאתגר את החילוניות, והאתגר שהיא מציבה בפניה נותר, באופן כללי, ללא מענה. 
את האתגר הזה ניתן לנסח כך: אולי אתם חופשיים, טוענים הדתיים, אבל החופש שלכם ריק מתוכן. בעיני הדתיים (וגם בעיני לא מעט מהציבור החילוני), חופש חילוני הוא לכל היותר החופש לבחור בין מקדונלד'ס לדומינוס פיצה, בין זארה ל-H&M, בין האגן דאז לנסטלה. מעניין עם זאת, כי גם קנאי הדת מסכימים עם מבקריה הקיצוניים של המודרניות ותוצריה הנלווים, מבקרים שחשדו כולם כי המרחב התרבותי שנפתח עם שקיעת הדת ומיצוי החירויות התמלא באלים חדשים ונתעבים. אל מול תפיסה רופסת כל כך של חופש, הדתיים מתגאים בעולם עשיר ומורכב של משמעויות, סיפורים וסמלים; בחיי קהילה שיתופיים ועזרה הדדית; באתיקה של אחווה ואלטרואיזם שמעמידה בצל את ה"אגואיסטיות" וה"ריקנות" של החברה החילונית. 
האתגר שמציבה הדת לחילוניות נוגע אם כן ל"עומק" ול"עובי" של משמעות החיים: החילוניות נראית כשטחית וריקה בדיוק משום שהיא עסוקה אך ורק במימוש "זכויות" ו"חופש" שבהגדרתם הם חסרי כוח מבחינה תרבותית, כלומר נטולי קוסמולוגיה גרנדיוזית, תחושת קודש ופולחנים רבי עוצמה המחברים בין חברי הקבוצה. מסיבה זו, החילונים מתוארים לרוב על ידי הדתיים כמי שבחרו בדרך הקלה והעצלה. אנחנו, טוענים הדתיים, מקיימים מצוות מפרכות ותובעניות, והמאמץ הזה מעשיר אותנו ואת חיינו הפנימיים ומקנה להם ערך. 
אבל לאופציה החילונית יש מצוות מוסריות עשירות ותובעניות. בניגוד לסטריאוטיפ שהציע העולם הדתי ושרק לעתים נדירות הועמד במחלוקת, החילוניות אינה קלה; היא אינה אורח חיים של אלה שפשוט אין להם כוח לציית לחוקים מייגעים. זוהי אפשרות של חיים הטומנים בחובם מחויבות תובענית וקשה בין האדם לבין עצמו וזולתו. הקושי נובע לא רק רק משום שהחופש הוא דרך חיים לא נוחה, כפי שלימדו אותנו האקזיסטנציאליסטים, אלא גם משום שהחילוניות דורשת את היכולת לחלוק עם הזולת עולם שמשמעותו אינה מצויה בבעלותה של קבוצה אחת ויחידה. 
באופן פרדוקסלי אבל לא מפתיע, הסוציולוג היחיד שהחזיק בגישה בלתי מתפשרת ביחס לחילוניות היה מייסד הסוציולוגיה של הדת, אמיל דורקהיים. דורקהיים פעל יותר מכולם להשבת עטרת הדת בעיני החילונים, אך הוא היה גם היחיד שהתייחס לדת בנימה תקיפה ובלתי מתנצלת. הטענה המפורסמת מספרו "Elementary Forms of Religious Life” (צורות היסוד של חיי הדת, 1912) היא כי הדת מחברת את חברי הקבוצה זה לזה באמצעות טקסים. אך בעיניו, אם הדת מחברת את חלקי החברה זה לזה, הרי זה משום שהיא ביסודה תופעה חילונית. הדת – מערכת של אלים ופולחנים – היא ה"דבק" שמחבר אנשים ומקבץ אותם לקבוצות. אבל הדבק הזה, על פי דורקהיים, אינו בעל ערך רב יותר במהותו מצורות אחרות של "דבק" חילוני, כמו הצהרת זכויות האדם, למשל. 
מכאן שדורקהיים היה אולי הסוציולוג היחיד שהפך על פיו את הקשר בין דת לחילוניות כאשר הראה שאם הדת יוצרת מוסר, הרי זה משום שהקבוצה האנושית כשלעצמה – ולא הדת – יוצרת מחויבות, נאמנות וסולידריות. בניגוד לרבים מבני דורו הגרמנים שסברו כי הבסיס ללכידות החברתית הנו דתי ביסודו, דורקהיים טען כי הדת חייבת הכל ל"חברה". מוסר דתי, אלטרואיזם וסולידריות נובעים ביסודם ממקור לא־דתי. ואם מקורם של אלה אינו דתי, פירוש הדבר, בפשטות, שהם שרירים וקיימים גם ללא נוכחותה של הדת. יתר על כן, החילוניות לא רק שאינה מהווה איום על המוסר והסולידריות, היא גם מאפשרת לערכים אלה להרבות עומק ומורכבות. כך יכול היה דורקהיים לראות את מה שנסתר מעיניהם של מרקס וובר, דהיינו, כי תופעות חילוניות כגון פטריוטיות וזכויות אדם יכולות להיות מקור לזהות, למשמעות ואפילו לקדושה.

ואלה דיברות החילוניות


אך מהי החילוניות? ניתן להגדיר חברה חילונית כחברה שבה החלטות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות מתקבלות על סמך האמונה כי עליהן להיות מונחות על בסיס ידע ותבונה, ולא התגלות או הנחיות אלוהיות. זוהי חברה שבה עקרון הלגיטימיות המוחלט הוא זה של רווחת האוכלוסייה ולא אכיפת חוק שמקורו שמימי, בלתי אנושי. זוהי חברה שבה בני האדם כבני אדם, ולא הבורא שברא אותם, נחשבים למקור הלגיטימיות של מוסדותיה המרכזיים ולמושאה. 
אך בניסיון להעמיק מעבר להגדרה כללית זו ולהיות יותר ספציפיים, אנו נתקלים במכשול בלתי עביר כמעט: שלא כמו הדת, לחילוניות אין אסופת כתבים ייחודית, אין דיברות מפורשים, אין רשימה מחייבת של עשה ואל תעשה (פרט לאלה המפורטים בחוק). 
אדרבה, מכיוון שהחילוניות מעודדת רבגוניות של צורות חיים, היא קקופונית עד כדי בלבול חסר פשר. מכיוון שהחילוניות מעודדת רבגוניות, קשה להבין מה מאחורי המגוון הזה הוא העמדה המגדירה את ההשקפה החילונית. הרשו לי אם כן להציע את הרעיון הבא: תוכנה של החילוניות מצוי בדיוק באותו ריבוי של צורות חיים, וליתר דיוק, במה שהוא דורש מבני אדם שחיים לצד בני אדם אחרים, שונים מהם. היכולת לחיות בעולם של משמעויות מרובות וחסרות ודאות דורש תכונות מוסריות תובעניות, ולו רק משום שלעתים קרובות הן סמויות מעינינו. כדי לברר תכונות אלה, הבה נשוב לאותה תקופה בהיסטוריה שבה נוסחו ונשתמרו ערכים לא־דתיים בבירור ובתוקף, לעידן הנאורות. 
מבחינה היסטורית, העמדה החילונית צמחה כנשק נגד עולם השדים, המכשפות והקדושים הכוזבים שהמציאה הכנסייה כדי לשלוט באנשים. כפי שטענו הפילוסופים של עידן הנאורות שוב ושוב, הכוח והשליטה תלויים בפחד, והפחד הוא קרוב משפחתה של האמונה הטפלה. יותר משאנו פוחדים מחפצים ממשיים, אנו פוחדים מיצירי הדמיון שלנו. לכן ההישג האינטלקטואלי הגדול של עידן הנאורות היה הטענה כי צדק ושוויון ניתנים להשגה רק בעזרת מידה לא מבוטלת של חשד בדוגמות ובמוסדות פוליטיים, מפני שאמונות טפלות, נביאי שקר ואלילים סייעו לשימור העוולות והניצול הפוליטי. 
הקשר הזה בין אמונות כוזבות לכוח נצלני הוא שעומד במוקד התוכנית הגדולה של המודרניות החילונית. מצעה העיקרי של החילוניות הוא הטענה כי התבונה היא שצריכה להנחות את הידע אודות עצמנו. ההשקפה החילונית מעמידה במרכזה את צלילות הדעת והביקורת העצמית, עמדה שדתיים והוגים שמרנים מרבים לבלבל עם "שנאה עצמית". מדוע ביקורת עצמית, הכרה עצמית וצלילות דעת הן כה מרכזיות להשקפה החילונית, ומדוע הן עצמן ראש תהילתה (הנסתרת)? אנסה להסביר. 

1. להעז לדעת

את הכוח המניע הראשוני של המחשבה החילונית ניתן למצוא בתשובתו המפורסמת של עמנואל קאנט לשאלה שנשאל על ידי כתב העת "Berlinische Monatschrift” ב-1784, “מהי נאורות?” שעליה השיב: “Sapere aude!” (העז לדעת!). כלומר, העז להחליט בכוחות עצמך, העז לבחור בכוחות עצמך, העז לקרוא תיגר על השלטונות ועל המוסכמות. עבור קאנט, לבחור בכוחות עצמך פירושו להיות אדם מוסרי, משום שבעיניו, אם תבונה נמצאת אצל כל אדם, ויתור הוא בו זמנית מעשה פוליטי ומוסרי. דעה נאורה היא דעה שגובשה באמצעות התבונה הטמונה בי, ולא בהסתמך על סמכות פוליטית או לחץ קבוצתי. המוסר, סבר קאנט, לא יכול לנבוע מציווי של סמכות חיצונית, ממסורת, מהתגלות או מלחץ קבוצתי. קאנט מחזק כאן את הערך העליון של החופש לחשוב, להתנגד מהיסוד הן לשלטונות והן למוסכמות, לקלישאות, לסטריאוטיפים. דעה חייבת להיות חופשית (נטולת דעות קדומות) ולהיווצר באופן עצמאי מפני שהבחירה, על פי קאנט, היא מהות החיים המוסריים. 
כדי להדגים את דבריו של קאנט אשתמש כאן באנלוגיה מוכרת: חינוך ילד להתנהגות מוסרית באמצעות הפעלת שיקול דעת עצמאי, הוא מעשה נעלה יותר מהטמעת המוסר באמצעות פחד ותגמול. לכן חופש הוא ערך נעלה לא מפני שחילונים אינם יכולים להתחייב להתגלות חד־משמעית של הטוב, או מפני שהם אנוכיים ורוצים "לשמור על כל האופציות פתוחות". פעולת הבחירה היא שהופכת את החיים המוסריים לאוטונומיים יותר ולכן לבוגרים יותר. החילוניות מעדיפה מחויבות מהוססת אך עצמאית לערכים על פני מחויבות עזה אך כפויה. 
אני טוענת שהעצמי הזה מהסס בדיוק משום שלעתים קרובות הוא עמוס במחויבויות ערכיות סותרות. בעוד הדתות מציעות היררכיות יציבות של ערכים, החילונים מנווטים את דרכם בעולם הערכים בצורה רוחבית. עבור החילוני, המוסר אינו יכול להיות מערכת קשיחה של "עשה" ו"אל תעשה", משום שדבר כזה ישלול את היכולת המגדירה את אנושיותו: היכולת לחשוב, להסיק מסקנות ולבחור בכוחות עצמו. בעוד הדתיים מרבים להתגאות בכך שהם משמרים דעות ומנהגים שהנחילה להם מסורת עתיקת יומין, היכולת של החילוני להסתמך על שכלו שלו דורשת מידה סמויה אך חשובה ביותר: אומץ. גיבורי העולם החילוני, נודעים ואלמונים כאחד, הם המוני הנשים והגברים שקראו תיגר על השלטונות, על המוסכמות ועל האידיאולוגיה השלטת של תקופתם. אלה אנשים כמו גליליאו, מאנה, אוסקר וויילד ורוזה פארקס, שהתייצבו כולם מול מה שאנשים חשבו שהם יודעים והציעו אמיתות חדשות ומטרידות, שנבעו ממצפונם ומהבנתם שלהם את העולם. 
בכך מהמרת החילוניות על המין האנושי. היא מהמרת שבזמן שיניחו לנו לשקול ולבחור בכוחות עצמנו, מבלי להסתמך על מה שקודמינו חשבו בשבילנו ולפנינו, נגלה אמיתות בלתי צפויות ואפילו מטרידות, ומתוך מאבק עם היצירתיות האנושית עצמה, נתבגר. המוסר החילוני מכיר ומודה בעובדה שמוסר שנכפה על ידי סמכות חיצונית הוא אכן יציב יותר, עקבי יותר וקל יותר לביצוע; אך הוא גם טוען שמוסר כזה יכול לאבד מחוסנו אם הוא הופך להיות חזרה מכנית של עצמו. לכן, גם אם חופש ואוטונומיה פירושם אובדן של יציבות ועקביות (ובכך אין ספק), הרי שרווח כה גדול טמון במוסר שנבחר על פני זה שנכפה, ששווה לקחת את הסיכון. 

2. לחיות את ההווה

התעקשות זו על פעולת הבחירה, על "להחליט בכוחות עצמנו", נובעת מתוך הבדל בסיסי בין ההשקפה הדתית להשקפה החילונית בנוגע למקומנו בהיסטוריה: מבחינת הדתיים, החוקים המנחים את התנהגותנו נמסרו לנו מפי האל. מכיוון שחכמי קדם היו קרובים יותר לעת שבה נמסרו החוקים, היתה להם גישה ישירה יותר משלנו למעיינות החוכמה. פירוש הדבר כי להשקפותיהם של חכמי קדם תמיד יש קדימות לשלנו. מנקודת המבט הדתית, ההיסטוריה היא תולדות הניוון. אנחנו לא התעלינו על מורינו הרוחניים מן העבר. אנו עשויים ללמוד מהם, אך איננו יכולים, ולמעשה אסור לנו לקוות להתעלות על פרי מחשבתם, יהא אשר יהא. במובן זה, עבור הדתיים, לחיינו כיום אין משמעות בפני עצמם אלא רק במובן של Imitatio Dei - חיקוי האל, או חיקוי של חכמי קדם. 
הפילוסופיה החילונית, לפחות בשלב עיצובו של עידן הנאורות, מחזיקה בהשקפה הפוכה. וולטר, המרקיז דה קונדורסה, ג'ון סטיוארט מיל, ג'רמי בנתם ופייר בל - כולם פילוסופים מעידן הנאורות - נקטו עמדה כי חיינו כאן ועכשיו, כפי שהם, הם בעלי משמעות, ויש להתייחס אליהם ככאלה. לכך התכוון וולטר כשהאיץ בקוראיו בסוף "קנדיד" לטפח את גנם, כלומר לייפות את מה שיש להם כאן ועכשיו. פעולת הטיפוח של החיים כאן ועכשיו, היא זאת שמעניקה משמעות. 
החילוניות תובעת מאיתנו לשכך את הסבל ולשפר את חיי האדם כאן ועכשיו, לא בעולם הבא. אם החילונים מרוכזים בעצמם כל כך, אין זה בשל נרקיסיזם (או לא רק בגללו), אלא משום שהחילוניות קוראת לנו להפוך את העולם הזה לעולם יפה וראוי למחיה, עכשיו, לא מחר ולא בעבר. לא פחות ואולי אף יותר מהעולם הדתי, העולם החילוני מוקדש לשיפור העולם סביבנו: הדאגה למקופחים ולסביבה באמצעות מגוון רחב של תנועות חברתיות ועמותות פרטיות מייצגת את המחויבות לשיפור בעולם החילוני. 

3. להביט קדימה בתקווה

אין בכך כדי לומר כי רק ההווה קיים במחשבה החילונית. להפך. אם למיזם האנושי יש משמעות, משמעות זו טמונה ביכולת ללמוד ולשפר את גורלנו האישי והמשותף. כך תובעת מאיתנו החילוניות לשפר את עצמנו ובכך היא הופכת את העתיד לתכונה מרכזית של פעולות הכלל והפרט. לדוגמה, חשיבה ירוקה היא במהותה מחשבה על העתיד ועל דורות העתיד. 
זה לא אומר שהשקפת עולם חילונית "נאורה" היא ליניארית או אופטימית עד כדי נאיביות. רחוק מזה. חילוניות נאורה היא עמדה חסרת מנוח ומלאת חשש מיסודה ביחס לעולם מפני שהיא מניחה שההווה אינו משביע רצון וכי העתיד, אם לא נתייחס אליו בשום שכל, עלול להיות גרוע יותר. הנחת יסוד של ההשקפה החילונית היא כי הידע מאפשר לנו לעצב את העתיד. והידע הזה, בניגוד להאשמה כי לחילוניות אין כל קשר להיסטוריה, נטוע עמוק בהיסטוריה. חברות חילוניות מתעסקות בעברן ובזיכרונותיהן משום שהעבר מהווה בשבילן מקור גדול יותר לדאגה מאשר לתהילה. 
זאת הסיבה שההשקפה החילונית ממשיכה לחתור קדימה ללא מנוח ובו בזמן מביטה אחורה בחרדה: עמדתו הקיומית של האדם החילוני היא כי אף שתקווה היא המנוע הגדול של הפעולה האנושית, תקווה זו צריכה להביט כל הזמן אחורה ולהיות אחוזת דאגה. ההיסטוריונים הפוסט־ציונים הם דוגמה טובה לתנועה הזו, הנעה בין דאגה לתקווה. הם מביטים אחורה בניסיון לגלות את האמת על יחסי הכוחות בין יהודים לערבים בשנות קום המדינה, בתקווה שידע זה, ספוג הדאגה והחרדה, יתקן את העוולות של העבר. 

4. להטיל ספק בכל

מבקרים רבים של המודרניות טענו בצדק כי עידן הנאורות הביא לידי תפיסה סטרילית ויהירה של ידע. המדע היה, ולעתים קרובות עודנו, מאוהב בכוחו ונותר עיוור לקנאות הדתית שלו עצמו. אך ל"אהבת הידע" יש גם מאפיינים אחרים. מאז הסטואיקנים היה הידע מילה נרדפת לספקנות. עם הזמן הפכה ספקנות זו לתכונה קבועה של החשיבה המדעית. הספקנות איננה אך ורק תכונה פורמלית ויבשה של השכל; היא אולי בראש ובראשונה עמדה מוסרית ביחס ליכולתנו להכיר את העולם באופן מוחלט. 
הספק המדעי המפורסם אומר שאמיתה של אדם אחד אינה אלא זאת: אמיתה של אדם אחד. אם במחשבה הדתית האמת חקוקה באבן – כפשוטו ובהשאלה – הרי במחשבה המדעית האמת היא זמנית, שברירית ומושגת רק אחרי תהליך של דיון וויכוח עם עמיתים. פירוש הדבר כי הספקנות המדעית, מעצם טיבה, גוררת יחס חסר מנוח לעולם, שהרי במהותה היא מודעת לשבריריותן וזמניותן של כל הטענות, באופן שטומן בחובו צניעות אפיסטמולוגית. 

5. להיות מודעים למגבלותינו

כשפרויד הפציע בתרבות המערבית, הוא הפך עד מהרה לנציגה האולטימטיבי לא משום, כפי שנטען רבות, שקידם מוסר פשטני של נהנתנות, אלא דווקא משום שהביא את מיזם ההכרה העצמית החילונית להישגו העליון: הוא מיקם את הבעיה הפוליטית של כוח וסמכות בתוך הנפש, בתוך ההכרח שלה להאמין ובתוך תשוקתה הסמויה למסור ולהפקיד את עצמה בידי דמויות סמכותיות. 
כך טען פרויד, כי חופש אמיתי אינו יכול להיות עיוור או נמהר. הוא חייב להיות תוצאה של מאבק עיקש, מתמיד וחסר פשרות בפינות האפלות והנסתרות של הנפש עם עצמה. פרויד הפך את ההתפכחות והצלילות העצמית לתוכנית המוסרית של החילוניות. תוכנית כזו דורשת תכונה נדירה וקשה: האומץ להיאבק בשדים פנימיים שלנו, הסירוב לסלוח לעצמנו ולייפות את הפינות האפלות של הנפש. שהרי המודעות למגבלותינו והאומץ להשלים עמן הם אולי הדרך היחידה לפצות על אשליית האומניפוטנטיות המסוכנת האורבת תמיד בפינה. וכך, פרויד ומורשתו ממשיכים ומשלימים את תוכניתה של הספקנות המדעית שדורשת לא פחות משקיפות חסרת פשרות ביחס לעצמנו. 

6. להיות ה"אחר"

ההערה האחרונה ואולי החשובה ביותר היא כי הפלורליזם הכרוך בחילוניות ללא הפרד סיבך עד מאוד את שאלת ה"זהות": בחברה הדתית קל לנסח את זהותך, לדעת מי אתה, מפני שידוע לך היטב מיהו ה"אחר". הזהות האישית תמיד ברורה יותר כשאדם יודע מי הוא לא ומי אינו רוצה להיות. 
בחברה החילונית, הבלבול גדול שבעתיים. אני מסכימה לחלוטין עם הטענה כי לרוב, האדם החילוני מתקשה יותר מהאדם הדתי "לדעת מי הוא או היא". כפי שאמרו רבים, עליית הקנאות הדתית מתרחשת על רקע משבר זהות גדול בקרב החילונים. אני נוטה להסכים עם הערכה זו, אך מתנגדת לפרשנות הנפוצה של "משבר זהות". אותו משבר זהות לכאורה של החילונים הוא ברכה. זהותו של האדם החילוני נגועה בתחושת משבר כרוני משום שאינה מבוססת על חלוקה מובהקת ל"אנחנו" ו"הם". 
האדם החילוני מעריך יותר מכל את היכולת להזדהות, להבין ולגלות אמפתיה למגוון של נקודות מבט. זהו אולי הלקח המוסרי החשוב ביותר שיש ללמוד מהמצאתו של הרומן במאה ה–18. הציווי העליון של הספרות, האופרות, הרומנים, התיאטרון, השירה, קולנוע וסדרות טלוויזיה, הוא "לדמיין את הזולת כאילו היה אתה עצמך", וציווי זה הוא תנאי מוקדם למוסריות. ללא היכולת לדמיין את חייו ושאיפותיו ומאבקיו של הזולת, לא ניתן להתחיל בחיים מוסריים. היכולת לדמיין ולגלות אמפתיה וסימפתיה למגוון צורות חיים, מבלי לקבוע סיווגים פנים/חוץ־קבוצתיים נוקשים, היא ההישג הגדול של התרבות החילונית. בניגוד לטענותיו של שנהב, אני טוענת כי הדתות מחזיקות במערכות דיכוטומיות נוקשות הרבה יותר מהתרבויות החילוניות (טהור/טמא; חילוני/דתי; קודש/חול; יהודי/גוי; מאמין/כופר וכו'). החלוקה הדיכוטומית נובעת מתוך קודים מוסריים מוגדרים ומוחלטים, אשר כפי שטענתי כאן, הם־הם שקיימים בצורה פחותה בתרבות החילונית. 

לחיות את המשבר התמידי

הזהות החילונית מורכבת ושברירית יותר משום שהיא מנסה לבנות נאמנות המבוססת על אוטונומיה, לא על הזדהות טוטלית ובלתי מותנית עם קבוצתך; היא בונה רצף של זהויות מתוך היכולת שלה להזדהות עם מגוון של צורות חיים, ולא מתוך השתייכות לקבוצה אחת. 
כמובן, לא כל החילונים עונים על תיאור החילוניות שהובא כאן. אך גם רוב הדתיים אינם חיים לאור הסטנדרטים שמציבות המצוות שלהם, מבלי שהדבר ישלול את תוקפה של הדת כשלעצמה. ההיקף והמגוון של צורות החיים החילוניות רחבים כמו המגוון של גוני הדתיות וקבוצותיה. לחילוניות יש תוכנית רצינית, מחמירה ותובענית שהופכת אותה לאופציה עשירה, מוסרית, אינטלקטואלית וקיומית שאין לה על מה להתנצל. 
החילונים חייבים לומר ברי"ש גלי כי "העגלה הריקה" (כפי שכינה חזון איש, הוא הרב אברהם יהושע קרליץ, את הציבור החילוני בשיחתו עם בן־גוריון) היא זו של אלה המשתמשים במסורת בצורה מכנית, אלה הפוחדים מיכולתם שלהם לחקור את היצירתיות שלהם, אלה המנצלים את הפחד מזולתם כדרך לעצב את זהותם. עגלת החילוניות מלאה כמו זו של הדתיים, בדיוק מפני שמול הציווי הסטטי של המסורת, היא מעדיפה את התנועות הכאוטיות של התבונה והיצירתיות האנושיות. 
צורת החיים החילונית רחוקה מאוד משטחיות ונהנתנות. היא מורכבת במהותה ולמודת משברים. ומצב משברי תמידי זה והכאוס שלעתים בא בעקבותיו הם־הם תהילתה, משום שהם נובעים מתוך תנועה חסרת מנוח קדימה, מהכרה נטולת אשליות, מצמא לידע המלווה במודעות חריפה לשבריריותו של אותו ידע, ומהקשיים שבבניית עצמי עקבי תוך כיבוד צורות חיים אחרות. העצמי החילוני הוא שברירי וקשה, אך זאת משום שהוא מתמודד בעיניים פקוחות לרווחה עם כוח שרירותי, עם חשיבה מן המוכן, עם דמיונות שווא ואשליות ועם המורכבות המוסרית המקשה של הפלורליזם. השאלה אם נוכל להשיג את היעד הזה אינה רלוונטית. כמו שאומרים: הדרך היא המטרה.

יום שני, 2 ביוני 2014

מכתב תודה מחתונה שערכתי

את החתונה של גלי וניב ערכתי במאי 2014, בגן השקוף בשפיים. מה שהם כתבו על הקיר שלי בפייסבוק עם תמונה, מאד ריגש אותי ואני משתף.
ליחצו על מנת להגדיל את התמונה
צילום מסך מפייסבוק

יום שני, 26 במאי 2014

רואיינתי ל"מוסף" של בית אביחי

כתבה ב"מוסף" של בית אביחי על חתונות שלא ברבנות במסגרתה רואיינתי גם אני. נושאת את הכותרת הלא מוצלחת: "יתחיל כבודו, שלא יאחר לטלוויזיה",מאת עמיחי חסון 17.05.2014 . הנה מה שצוטט שם מפי: "יותר ויותר אנשים פרטיים, ובהם לא מעט מפורסמים, מתבקשים בידי זוגות העומדים בפני נישואים למלא את תפקידו המסורתי של הרב ולעשות את טקס החתונה שלהם. "יש עלייה מתמדת בביקוש ובמודעות למסלולים עוקפי רבנות בישראל, ויש אנשים שמצטרפים כל הזמן כעורכי טקסים, לא רק אלינו", אומר הרב החילוני נרדי גרין, מנהל אתר טקסים, שמעדיף להשתמש במונח "חתונות יהודיות חילוניות" במקום "חתונה אלטרנטיבית" הרווח. "אני יכול להעיד באופן אישי שכאשר התחלתי, ערכתי פחות מעשר חתונות בשנה, ואילו היום אני עורך כ- 60 ויותר. מדובר לא רק בחתונות, אלא בכל טקסי החיים, חג ומועד. לחלק מהזוגות שאני מחתן אני עורך גם טקסי לידה", הוא אומר. גרין מדגיש שבדומה לשאר עורכי הטקסים, הוא עושה זאת בצורה פרטית, "אף תנועה או עמותה לא משלמת לי משכורת, ואין לנו תורמים. לא מדובר בארגון ממוסד עם הגדרה חוקית, אלא ארגון שהוא קואליציה רופפת, או קבוצה של עורכי טקסים". עורכי הטקסים שמופיעים באתר נבחרים בתהליך מיון וצריכים להסכים לקוד האתי של הארגון, והתנאי הבסיסי הוא שיש להם ניסיון קודם בעריכת טקסים והשכלה מתאימה בנושאי יהדות. "הבחירה של הזוגות בעורכי טקסים נעשית ישירות ללא תיווך", אמר גרין, "יש מאמר באתר שמסביר כיצד לבחור. הקריטריון הראשון והחשוב ביותר לבחירה הוא כימיה אישית. אבל על זה אפשר להוסיף מקצועיות, יכולת העשרה, ניסיון בעריכת טקסים, זמינות בתאריך, מרחק גיאוגרפי, עלות והתאמה ערכית". הוא מספר שהידוען הראשון שהצטרף לאתר היה אברי גלעד, בשנת 2004. מאז הצטרפו ידוענים נוספים, ובהם הזמר יאיר ניצני, השחקן אלברט אילוז, ח"כ מרב מיכאלי והזמר והשחקן דן תורן.". 

יום שישי, 31 בינואר 2014

דבר תורה לראש חודש אדר א' - הכל רמיקס

מנהג יפה פשט במחוזותינו, דבר תורה במקום העבודה. בין אם זו פרשת השבוע, ראש חודש, חג או מועד כלשהו. נוהגין במקומות העבודה לתת כבוד לתרבות ולמקורות. וכך שומעים המסובים את שפרה מכוח אדם נושאת דברים בפרשת תזריע מצורע, שמעון מהנהלת חשבונות מביא לקח לחנוכה והבוס אומר דברי מוסר ותוכחה לימים הנוראים. אפילו יעקב נאמן בשבתו כשר בממשלה הנהיג לימוד שבועי של עובדי המשרד. 
גם אני נתבקשתי, ולא בפעם הראשונה לכתוב דבר תורה  עבור מקום עבודה. והפעם לראש חודש אדר א', למשרד ממשלתי כלשהו. בעייתי לדבר על חודש שיש אותו רק אחת לכמה שנים (בממוצע כל 2.86 שנים). שאין בו כמעט שום ייחוד ושהחודש שאחריו נחשב לחודש האמיתי שקיבל את כל ההדר של ראשי החודשים כולם. ולמה אני אומר את זה? כי על איזה עוד חודש אומרים שכשהוא נכנס מרבין בשמחה, וחייבים להשתכר בו?,... נכון על אדר... אבל אדר ב'. הכל באדר ב'. הדבר היחיד שהשאירה ההלכה לאדר א' שיש בו פורים קטן ולא אומרים בו תחנון, זה הכל. נוריד את הראש ונמתין בסבלנות לדבר האמיתי – לפורים באדר ב'. אדר א' הוא סוג של סרח עודף בלוח השנה, כדי לפנות מקום לדבר האמתי שזה פסח, שחס וחלילה לא ייפול בקיץ או בחורף. אז על מה יש לדבר? אני חושב שכדאי לדבר אולי על דבר שלא ידוע לרבים. על משמעות השם אדר. וגם אני יודע לעשות קופי פייסט מויקיפדיה... מקור השם הוא עיראקי, כלומר בבלי, לא סתם בבלי, אלא בבל העתיקה, הרבה לפני משה רבנו ועם ישראל. אצל הבבלים זה היה שם של אל. זה גם דומה למלה האכדית addaru ("חשוך") והמילה האוגרית U'dar, שמשמעותה "גבורה". בארמית בבלית משמעות המילה היא "גורן" ("אידר"). בתנ"ך מופיע השם גם כשם פרטי: "וַיִּהְיוּ בָנִים, לְבָלַע, אַדָּר וְגֵרָא, וַאֲבִיהוּד" (דברי הימים א ח', ג'), היום נותנים את השם לבנים ולבנות.
לא רק אדר לבדו, גם שמות החודשים העבריים האחרים לקוחים מהבבלים ואחרים. ואז נשאלת השאלה, אולי יש עוד דברים שהם "לא מקוריים" בתרבות היהודית ובהלכה הדתית. דברים שאימצנו מן הגויים ימח שמם, טפו טפו טפו... בואו נסתכל רגע על פורים ומנהגי פורים במגילה, שהרי פורים הוא חג מדאורייתא, האם גם המנהגים הם מדאורייתא? האם בתורה כתוב שצריך להתחפש? האם בתורה כתוב שצריך להשתכר? האם בתורה כתוב שצריך לאכול אזני המן ממולאות פרג? או אוזני המן במילוי ורוד של רני רהב מרולדין? לא!... בתנ"ך במגילת אסתר מצווים אנו על שלושה מנהגים: מקרא המגילה, משתה ומשלוח מנות לאביונים. אז מאיפה הגיעו שאר המנהגים? אפילו יהודי איראן, הפרסים בעצמם, לא הכירו את מנהג התחפושות עד העת החדשה זוהי השפעת קרנבל המסכות המקומי בוונציה של ימי הביניים. מאיטליה הוא התפשט במרוצת הדורות לקהילות נוספות באירופה ומשם הגיע לקהילות יהודיות במזרח התיכון, לרבות יהודי איראן. למשל, המורים בבתי הספר של רשת אליאנס הצרפתית, שהציגה בפני יהודי ארצות האסלאם מנהגים יהודיים אירופאים שונים, נהגו לערוך לתלמידיהם מסיבת תחפושות בימי החג. ומה לגבי האוזן של הרשע? מקורה של העוגיה המשולשת הממולאה בפרג הוא במזרח אירופה. בגרמנית ובלשונות מזרח אירופאיות: "מהן טאשען", פרג - מהן (Mohn) וטאשע (Tasche) - כיס כלומר: כיסי פרג. באותיות "מהן" ראו את שמו של המן בהיפוך אותיות וכך נוצר הקשר לפורים. ביידיש "המן טאַש" ("כיס המן") ולמה אוזניים? כי חז"ל אומרים שהמן חזר לביתו שאוזניו מקוטפות, כלומר בבושת פנים. והיהודים פרשו זאת כפשוטו, ללא אוזניים. ולמה משולשות אוזניו? כי נהג לחבוש כובע קצינים משולש (כמו של נפולאון). יש הטוענים ששלוש הפינות הם זכר לשלושת ימי הצום של אסתר המלכה. במדרש מסופר כי את בני המן תלו באוזניהם, והן היו כל כך מלוכלכות ושחורות ועל שם הדמיון ממולאות אוזני המן בפרג שחור. אני מרגיש אני מתחיל לגנוב מדבר התורה של מי שיבוא אחרי בתורנות, באדר ב' החשוב. ולכן אתן לכם עוד דוגמא קטנה מחג אחר שאינו מדאורייתא, אלא מדרבנן - חנוכה. איפה כתוב במקורות שצריך לסובב סביבון? מקור המנהג לשחק בסביבון בחנוכה הוא ממשחק הגרלה של ילדי גרמניה, נוצרים ויהודים, מהמאה ה-16, שבו השתמשו בסביבון כקוביית משחק. האותיות על צידי הסביבון סימנו בראשי תיבות לטיניות את מצב הזכייה של סכום ההימור. ביידיש, האותיות הן: נ' = נִישט = לא (לא זכייה ולא הפסד, דילוג על התור), ג' = גאנץ = מלא (זכייה), ה' = האלבּ = חצי (חצי זכייה), ש' = שטעל = להעמיד (הפסד). המשחק בסביבון, שנפוץ גם באירופה (ונקרא ביידיש "דריידל"), אומץ שם על ידי היהודים שכרכו אותו עם מסורת חג החנוכה וניסיו. הם נתנו לאותיות את ראשי התיבות העבריות המוכרים: נס גדול היה שם. בתחילת המאה ה-20 החלו המורים ובהמשך גם המשוררים של ארץ ישראל להחליף את ה-ש' באות פ', המייצגת את המילה "פה", כדי להתאים את המסורת לשינוי הגאוגרפי.
הייתי יכול להביא לכם דוגמאות רבות נוספות מאימוץ מנהגי גויים אל תוך התרבות היהודית, מסדר פסח ועד טבעת הקידושין. מסיפור בריאת העולם ועד שמות כגון יוחנן הורקנוס. אבל אני רוצה לומר משהו לחיוב – זה טוב! ככה עובדות תרבויות, על ידי התבוללות אחת בשנייה, על ידי גניבה ספרותית, על ידי קופי פייסט, על ידי אימוץ ועריכה. זה הדבר שהוא סם החיים של כל תרבות – הסתגלות לנסיבות ולתנאים תוך שמירה על יחודייות ויצירתיות. וכך נכתב גם הפוסט הזה...
היום נתכנו הטכניקות התרבותיות הללו בכינויים שונים שאת חלקן קשה לתרגם: מדרש, מליצה, אסמבלאז', קולאז', דקולאז', סימפול, גזור העתק והדבק, עריכה, Appropriation, Cut-up, מונטאז', Plunderphonics, ובמיוחד רמיקס. משום שהכל רמיקס. וגם אני העתקתי את הרעיון הזה מהסרט הבא, של קירבי פרגוסון, שאני מאד ממליץ לראות (4 חלקים):









וראו גם את האייפון כמקרה של רמיקס

יום ראשון, 26 בינואר 2014

ההקלטה המלאה של השימוע של אדם ורטה

גם אני לימדתי בתיכוניים מחשבת ישראל, ועסקתי בדילמות מוסריות וערכיות. אפשר לומר שעמדתי בפני אותן שאלות. אבל לא עמדתי בפני אותם קשיים שעמד בפניהם אדם ורטה, כלומר, כיתה קטנה, במגמה מיוחדת של תלמידים עם קשיים, מחציתם כהניסטים גזעניים, וכנראה השאר טיפה יותר מתונים, אני ממש לא מקנא בו. צריך לשמור על הרבה קור רוח כמחנך במקרה כזה. חשוב לציין, זו לא אשמת התלמידים, האחריות מוטלת על בית הספר ועל הנהלת אורט.
הנושא הוא מתי ואיך מותר להביע עמדה אישית בנוגע לעניינים פוליטיים ואקטואליים. הגישה של בית הספר ושל הנהלת אורט העולה מתוך הקלטת השימוע, חושפת התנהלות מקרטיסתית וחשוכה.
מערכת החינוך אימצה עמדות ברורות בנושאי חינוך פוליטי וחינוך לפוליטיקה והן נמצאות בדו"ח קרמניצר (1996): 
"מותר למורה לנקוט עמדה בנושא שנוי במחלוקת, ובלבד שאין הוא מקנה לעמדתו מעמד של עמדה מחייבת".
ההמלצה הזו אומצה על ידי חוזר מנכ"ל משרד החינוך (2009) "חינוך לדמוקרטיה ולאזרחות פעילה". עוד כתוב שם כי:
"עובדי ההוראה נדרשים להסביר ולהבהיר לתלמידים את השקפות העולם ואת נקודות המבט השונות הקיימות במערכת הפוליטית, ועליהם לעשות זאת ביושר אינטלקטואלי, בהגינות ובאופן מאוזן. התפיסה החינוכית סביב חינוך לתודעה אזרחית-פוליטית גורסת כי המורה צריך להעביר את תלמידיו תהליך שבמסגרתו ייחשפו למציאות הקיימת ויוכלו לגבש את עמדתם באופן מנומק."
להבנתי, זה בדיוק מה שאדם ורטה עשה, ביטא את עמדתו ועסק בחינוך תלמידיו להביע עמדות פוליטיות מנומקות. אף על פי שנאסר באותו חוזר מנכ"ל על "הסתה, גזענות או עידוד לאלימות" הרי שורטה עצמו נחשף לכך, וכאשר הוא אומר בשימוע כי קיבל איומים על חייו ושהתלמידה איימה על חייו באופן מפורש בשיעור, והסיתה נגדו, נאמר לו שזה "לא רלוונטי".
בניגוד לכל האמור לעיל הנהלת אורט אומרת בשימוע שאסור לו להציג את דעותיו בשיעור. זה שיעור בסתימת פיות.
ייתכן שהנהלת אורט לא מכירה את חוזרי משרד החינוך, ואז הם סתם בורים ולא פועלים על פי הנהלים. האפשרות השנייה היא שהם מכירים את הנהלים וחוזרי המנכ"ל, אבל באופן זדוני כדי להביא לשבירה של אדם ורטה הם ממציאים דברים. אני לא יודע מה יותר גרוע.
העמדה שמציג אדם ורטה בשימוע היא רהוטה, מנומקת וראויה למורה לפילוסופיה ומחשבת ישראל. עד כדי כך שלמשל, מנהל בית החינוך המשותף חוף השרון, אשל קליינהאוז, כתב שהוא מציע לו להצטרף לצוות המורים שלו.
מעבר לתפיסה החשוכה מתבטא גם חוסר האונים של הנהלת אורט ובית הספר להגן על מורה ולשמור על גישה קולגיאלית. עולה מתוך השימוע שהם מנסים להביא להתפטרות של אדם ורטה מרצונו. הם חוזרים כל הזמן על כך שהוא עבר על הנהלים, אבל משום מה למרות שבעינהם הוא פעל בניגוד ל"רוח בית הספר", לא מפטרים אותו, הם רק "שוקלים" לפטר. מה זו הפחדנות הזאת? אילו היה להם אומץ הם צריכים לפטרו ולעמוד בבג"ץ להגן על עמדותיהם החשוכות.
אבל, הבעיה העיקרית שעולה היא חוסר ההבנה של הנהלת אורט מהו חינוך פוליטי, לעומת אינדוקטרינציה אידיאולוגית. על פי ההקלטה, כל הבעת עמדה, ועוד עמדה שאינה קונפורמית עם עמדותיהם, היא אינדוקטרינציה אידיאולוגית. איזה מין חינוך מקבלים ברשת אורט?
אני ממליץ להאזין לדיון (למטה) וגם לקרוא את הכתבות בנושא. יש גם דיונים בועדות הכנסת על הנושאים הללו למשל כאן. וגם מה שכתבה תלמידת י"ב.


_____________________________________________________

יום ראשון, 12 בינואר 2014

כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ תחילה, באמת?

אחד השירים הידועים של ט"ו בשבט הוא "כי תבואו אל הארץ", כולם זוכרים ודאי את השיר מהגן ומבית הספר. בזמרשת כתוב כי הלחן עממי תימני, והמילים מן המקורות, אבל מה באמת קרה למקורות האלה בדרך אל השיר? כדי לענות על שאלה זו כדאי לקרוא את הציטוט של אוריאל סימון, בספרו "בקש שלום ורדפהו – שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה" (2002):
השקדיה פורחת עין כרם 2009
צילום: נרדי גרין
"בשיר לט"ו בשבט הפכו את הרישא של הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל", מתיאור נסיבתי (הקובע שמצווה חלה רק בארץ) למצווה בפני עצמה. הדבר נעשה על ידי קיטוע נועז, המשאיר רק את המילים "כי תבואו את הארץ ונטעתם כל עץ", והשלמתן במילים מפסוק רחוק (יחזקאל ל"ד, 27) בתוספת של חריזה "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ תחילה ונתן העץ פיריו והארץ יבולה". ואכן, המדרש ההתיישבותי הזה הולך בעקבות מדרש חכמים לא רק בטכניקה הפרשנית אלא גם במסקנה העניינית (אם כי החכמים לא הרחיקו לכת עד כדי הגדרת הנטיעה כמצוות עשה). "כי תבואו אל הארץ ונטעתם. אמר להם הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם (...)" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת קדושים סימן ח)".
אוריאל סימון תוקע סיכה בבלון המנופח של מיתוס ט"ו בשבט. המשמעות היא אם כן, שאין מצוות עשה בויקרא לטעת עצים, וזהו רק "מדרש התיישבותי" שמקבץ פסוקים מפה ומשם כדי לחזק את האתוס הציוני של בניית הארץ, יישובה והפרחת השממה. מתברר כי בתהליך בנייתו של החג לוקטו ונערכו כל איזכורי הנטיעות והעצים במקורות ושונו כך שיתאימו לרוח החג. כך הפך למשל הסיפור הטראגי על מותו של חוני המעגל בתענית כ"ג לסיפור על מצוות נטיעה. הסיפור המקוצץ מייצר את אחד ממשפטי מוסר ההשכל החשובים ביותר לט"ו בשבט: "עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי" (עולם עם חרובים מצאתי, כשם שנטעו אבותי לי כך אטע אני לבניי). אף אחד לא זוכר שלא חוני אמר את המשפט, אלא חטף אותו כסטירת לחי מהנוטע כתגובה ליהירותו, שבסופו של דבר גרמה למותו.
ההבנייה של ט"ו בשבט ממועד בעל חשיבות מנהלית לחג של נטיעות היא רק משל לדרך בה מתפתחת התרבות וליכולת האנושית להתאים את התרבות לנסיבות הזמן והתהליך הזה מהווה עבורי השראה כיצד לשמר את המסורת תוך חידוש והתאמה להווה ולרצון לעתיד טוב יותר.