יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

למה האפיפיור חובש כיפה והאם זה הופך אותו ליהודי?

האפיפיור בנדיקטוס נפגש עם קרדינל
בותיקן ברומא, שניהם חובשי כיפה
ה"שולחן ערוך"1 מצווה את היהודי המאמין לחבוש כיסוי ראש מפני יראת שמיים. ואולם הכיפה אינה סממן יהודי מובהק. טקסי החיים אותם אני עורך הם חילוניים, גלויי ראש, לא יראי שמיים ולכן אין בהם כיפה. אינני חובש כיפה, אולם אם מבקשים ממני לשים כיפה על מנת לכבד את המנהגים ואת כבודם של בני המשפחה אחרים, הרי שאחבוש כיפה רק בטקס. לפניו ואחריו לא אחבוש כיפה.
הכיפה היא מנהג חדש של מאות השנים האחרונות. אין מצווה, ציווי או אזכור חובת לבישת כיפה בתנ"ך, במשנה או בתלמוד. בפעם הראשונה בה מדובר על כיסוי ראש, ועדיין לא על כיפה, היא אצל הכוהנים בבית המקדש להם הייתה חובת לבישת מצנפת או מגבעת שהיו סוג של בד ארוך שמלופף על הראש, יש המשערים2 כי אנשים שרצו לדמות לכוהנים אימצו את מנהג כיסוי הראש, אבל מכיוון שהיה מסובך ללובשו, החליפו את המצנפת בכיסוי ראש קטן וקל יותר ללבישה והסרה. 
בתלמוד הבבלי, שהוא מקור ההלכות, אין חובת לבישה לכל אדם, דרך קבע. היה זה מנהג שהיה נחלת יחידים3. מוזכרים המקרים של רב הונא שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש ואמר: "שכינה למעלה מראשי", ואמו של רב נחמן בר יצחק שהזהירה אותו שלא ילך בגילוי ראש כדי לשמור עליו מניבוי עתידי שיהיה גנב על ידי כך שיהא מורא שמיים עליו. גם הרמב"ם במורה נבוכים כותב שגדולי חכמינו היו נזהרים להימנע מלגלות את ראשם. כלומר בתקופות קדומות זה היה מנהג המכונה מנהג של "חסידים הראשונים"4 שהיו כנראה מחכמי ישראל הקדומים המוזכרים במשנה ובתלמוד ואין להם קשר לחסידות של היום. מידת חסידותם התבטאה באדיקות יתר, לפנים משורת הדין. עד לפני כ-500 שנה היה כיסוי הראש נתונה במחלוקת. הפוסקים המודרניים הכריעו כי כיסוי ראש מבטא צניעות והוא חובה הלכתית. בעת המודרנית השתרש המנהג של כיסוי ראש אצל זכרים דתיים. יהודים מכל הזרמים, חובשים כיפה רק בזמנים מסוימים. למשל, בעת קריאת ברכות, בבית הכנסת, בחגים ומועדים, בטקסי חיים, וכדומה.
היום, במדינת ישראל, השתרש לו מנהג חדש אצל יהודים שמואשמים בפשעים, מובאים למעצר, ובפני שופט הם "חוזרים בתשובה" פתאומית, חובשים כיפה, המכונה "כיפת בית משפט", ועובדים קשה על הצגת דמוי עצמי של חרטה ופתיחת דרך חדשה בחיים, ככל הנראה בעצת סנגוריהם המסורים שרוצים לפנות אל רחמנותו של השופט.


אין הכתבה או הגבלה באשר לחומר ממנו צריכה כיפה להיעשות, וכל חומר ראוי לשמש לכיסוי ראש, כל עוד תחצוץ בין הראש למה שמעל. אין דרישה באשר לצבע וכיפה יכולה לכלול דוגמה בכל צבע. לגבי מידות הכיפה יש חילוקי דעות יש כאלה שמכסות את רוב החלק העליון של הראש לבין אלה שנראות אך בקושי.
מפתיע, אבל גם לאפיפיור יש כיפה. הכמורה הקתולית הבכירה מחויבת בחבישת כיפה שיש לה כמה שמות: באיטלקית zucchetto (דלוע קטן), בלטינית pileolus, או soli deo (אלוהים לבדו) סמל לכך שאדם הקדיש את חייו לאלוהים. הכיפות מסווגות לפי צבעים כדי לציין דרגה בכנסייה הקתולית: האפיפיור לובש כיפה לבנה, קרדינלים אדומה, בישופים סגולה, וכמרים שחורה. הכיפה מוסרת רק במקרים של טקסים וברכות מסוימים. ברור שעצם חבישה הכיפה אינה הופכת את האפיפיור ליהודי. התירוץ העיקרי של חבישת הכיפה היום אינה דווקא מורא שמיים, אלא סימן להשתייכות, התבדלות והזדהות, מעין "תג יחידה"5
עיצוב הכיפה מעיד של ההשתייכות הקבוצתית, הפוליטית והאידיאולוגית של הלובש. למשל: כיפה סרוגה – דתיים לאומיים, כיפה שחורה – חרדים, כיפה לבנה גדולה – חוזרים בתשובה, כיפה לבנה גדולה עם כיתוב – חסידי נ נח, כיפה קטנה – דתיים לייט ועוד. 
מכיוון שאינני משתייך לאף מחנה אינני חובש כיפה. ההלכה החילונית קובעת כי כל אדם אחראי לראשו ולמלבושו, אין דרישה או חיוב לחבוש או לא לחבוש כיפה. הביגוד הוא אחריותו האישית של האדם. 
אם מבקשים ממני לשים כיפה על מנת לכבד את המנהגים הדתיים החדשים, ואת כבודם של בני המשפחה האחרים, הרי שאחבוש כיפה מתוך עקרון כבוד האדם. הכיפה תהיה חלק מהטקס, וממנו בלבד. לפניו ואחריו הכיפה תיגנז. 
__________________________________________

[1] שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ב: "ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש מפני כבוד השכינה" (שנת 1565) אבל באותן שנים אמר המהרש"ל, שאין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש לגבר: "אין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי". (שו"ת מהרש"ל סימן עב).
[2] Taylor Marshall – "The Crucified Rabbi: Judaism and the Origins of Catholic Christianity", 2009
[3] "מנהגי ישראל – מקורות ותולדות", דניאל שפרבר 1995, הוצאת מוסד הרב קוק. כרך ג' עמוד ס"ד.
[4] משנה מסכת ברכות פרק ה, א': "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב: "תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת".
[5] כך מצוטט למשל שי פירון בויקיפדיה: "הכיפה הינה גורם משמעותי בהצטרפותו של היחיד אל היחד, אל הציבוריות הדתית. לא רק מידת הענווה יש בכיפה אלא אלמנט מסוים של 'גאוות יחידה' והשתייכות המסייעים ליחיד לפסוע בין שבילי עולם תוהה המחפש את דרכו, את זהותו."

יום שני, 25 בנובמבר 2013

התנ"ך כמיתולוגיה - רואיינתי למאמר בבלוג אתאיסטי

צילום מסך מהבלוג של ג'ון
בלוגר מברזיל, ממוצא אוסטרלי בשם ג'ון זנדה, בעל בלוג אתאיסטי שכותרתו "The Superstitious Naked Ape - Sketches on Atheism", פנה אלי בדוא"ל במספר שאלות לצורך פוסט שהוא כתב בבלוג בנוגע לאמיתות הממצאים המדעיים של החומש ותפקידו של הרב בהקשר הזה. עניתי לו כמיטב יכולתי וחלק מתשובותיי התפרסמו בפוסט שהוא פרסם לצידם של עמיתיי מארה"ב: הרב אדם שלום משיקגו והרב ג'פרי פאליק מדטרויט. לצורך המאמר הוא שלח שאלות לכ-60 רבנים בארץ ובחו"ל. 
הפוסט שהוא כתב נמצא תחת הכותרת, בתרגום חופשי: "בטח שאתה צודק, אבל אסור לומר זאת", מביא ציטוטים של רבנים ושל אנשי אקדמיה בנושא האמיתות של התורה (החומש). הוא כמובן מנסה לערער את ההנחה היסודית שהתורה היא תיאור היסטורי מדויק ועובדתי של המציאות. אפשר לקרוא את הפוסט המעניין בקישור הבא.

יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

מקרה הרב יונה מצגר ממחיש את הצורך בביטול מוסד הרבנות והפרדת דת ממדינה

הרב-רבן המרהיב בעוד כותרת
צילום מסך: ידיעות אחרונות
קצת באיחור אמנם, אבל לטובת כל אלו שהפסידו את הראיון בערוץ 10 עם אבישי בן חיים (ספטמבר 2013), לרגל פרישתו של הרב הראשי, אני מביא ציטוט מדויק של חלק מדבריו, וגם את הראיון המלא למטה. זהו טקסט חשוב משום שהוא מדגים עד כמה מוסד הרבנות הראשית מיותר ועד כמה נחוצה הפרדה בין דת ומדינה. אם הטקסט הזה היה עומד לבדו מיותם, ניחא, אבל מדובר באדם שעומדים נגדו חשדות כבדים לשחיתות שנעצר כבר פעמיים עד היום. יתירה מכך המשטרה הקליטה אותו וחקרה את התנהלותו במשך חודשים רבים. אבל מעלליו של מצגר מתפרשים על יותר מעשור, כבר לפני שנבחר עמדו נגדו חשדות להטרדות מיניות, ומ 2004 חשדות לטובות הנאה. הדבר הזה מדגים למה לא צריך לצמצם את משרת הרב הראשי לאחד במקום שניים, אלא צריך לבטל כליל את המשרה ואת מוסד הרבנות.
הקוריוז שנקרא מצגר, אינו רק קוריוז, אצל כל הרבנים הראשיים אפשר למצוא ציטוטים הזויים מעין אלה. לי אין בעיה שרועה רוחני ידבר דברי הבל, הבעיה היא שאני משלם את משכורתו כדי שיגיד את הדברים הבאים:
"אתה יודע כמה פעמים קרה לי בקדנציה שלי ש... האמת לא רוצה להישמע גאוותן, אבל... אחרי ששמעו אותי ניגשו אלי אנשים, אומרים לי: "אתה יודע, בגלל שאתה רב ראשי אני גאה להיות יהודי". וזה מחמיא. הייתי בחנוכת בי כנסת באוהיו. עם מישהו שבא גם מניו יורק. ניגש אליו כושי והוא אומר לו: "תגיד לי, היה פה מקודם, בטיסה הקודמת, בן אדם גבוה, מרהיב ביופיו, מה הוא?", "אני חושב שזה היה הרב הראשי לישראל", "וואו!, באמת? בא לי להיות יהודי אם ככה". הוא סיפר את זה שם על הבמה אחר כך. אז נכון שהרב הראשי נסע לחוץ לארץ, מה אני אעשה שאני אשם שלמדתי אנגלית, ואני יודע אנגלית ועמיתי לא יודע מילה. והוזמנתי יותר, והייתי הרבה יותר מבוקש בכנסים".

יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

שובר הנחה לזוגות המתחתנים ב 2014

לכבוד עשור לאתר טקסים אני שמח להעניק הנחה לזוגות המתחתנים בשנת 2014.
תנאי השובר:

  • תקף בין התאריכים 1.1.2014-31.12.2014
  • לזוגות הנישאים בינואר ודצמבר 2014 תנתן הנחה נוספת של 100 ₪ ובסה"כ 200 ₪.
  • ההנחה על המחירון המפורסם בדף שלי באתר טקסים
  • יש להדפיס את השובר ולהביאו אלי בפגישה המקדימה
  • ההנחה תנתן על התשלום ביום הטקס
  • לא תקף לפגישות מקדימות, לימוד לקראת ובניית טקס חתונה
  • שובר אחד לזוג, לחתונה
הקליקו על התמונה, שימרו במחשב, הדפיסו את השובר והביאו לפגישה עימי

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

עמדה חילונית נגד חוק ברית הזוגיות האזרחית של "יש עתיד"

צילום: נרדי גרין
לאחר הפנייה הנרגשת של אסי עזר בעיצומה של התכנית עתירת הרייטינג "הכוכב הבא", ביום שבו הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת, כבר קשה מאד לנהל דיון אמיתי בנושא משום שהתקשורת והסלבס כבר הכתירו את הצעת החוק הזו כ"חוק נישואין אזרחיים לבני זוג מאותו המין". ברם, חוק הנוגע בזכויות יסוד חשוב לבחון מכל הכיוונים וגם להעלות עליו ביקורת. שמו של החוק באופן רשמי הוא "חוק ברית הזוגיות האזרחית, התשע"ד 2013", על פי הנוסח שנמצא באתר האינטרנט של מפלגת "יש עתיד" הסיכויים שהצעת החוק תעבור בכנסת הם נמוכים, כי להצעת החוק, אם בכלל תגיע להצבעה, יתנגדו בוודאי חלק מסיעת הליכוד ביתנו, הבית היהודי, הסיעות החרדיות והערביות כך שיתמכו בה לא יותר מ 50 חברי כנסת. וכך "יש עתיד" תוכל לטעון  שקיימה את הבטחתה - "ניסינו להעביר, אבל האח הטיל וטו".
לא הכל רע
תחילה יש לומר את הדברים הטובים בחוק המוצע: החוק מיישם את עקרון השוויון בצורה מוחלטת ויש בו הכרה בזכויות ללא התנייה של דת, או מגדר, כלומר, גם בני זוג מאותו המין יוכלו להירשם כבני זוג. יש בהצעת החוק השוואה של זכויות הרשומים כבני זוג לאלו של זוגות נשואים. אין בחוק דריסת רגל למוסד הרבני, שלא כמו ב"ברית הזוגיות לחסרי דת", שבה בני הזוג היו צריכים להצהיר על עצמם כי הם לא יהודים, כאן אין דרישה כזו. זו הפעם הראשונה שנשבר המונופול של הרבנות לקביעת המעמד האישי של בני זוג שלפחות אחד מהם יהודי. הבקשה היא פשוטה ויעילה וההליך יחסית קצר, אם לא מוגשות התנגדויות מדובר על חודש, או חודשיים וחצי לכל היותר. לאחר הרישום אין צורך לחכות שנה וחצי למימוש מלא הזכויות, כפי שמצוי היום ב"ברית הזוגיות לחסרי דת". מרשם הזוגיות כבר קיים במשרד המשפטים והחוק מאחד את המרשמים. הזכויות יחולו על כל הזוגות רטרואקטיבית. גם הנישאים אזרחית במדינות חוץ יירשמו כבני זוג, אולם לא ברור מה קורה עם נישאים אזרחית בחו"ל, הרוצים להירשם דווקא כנשואים. גירושין בין בני זוג יעשו על ידי התרת ההתקשרות באמצעות בית משפט, ולא על ידי בית דין רבני, גם אם בני הזוג יהודים. ולכן לאלו הנישאים בחו"ל כדאי להירשם כבני זוג ולא כנשואים כדי שלא יהיו תחת מרותה של הרבנות. ובמקרה של גירושין חלים חוק יחסי ממון וחובת מזונות.
מהם החסרונות בחוק?
כתוב בחוק כי רשם הזוגיות יפרסם ברבים הודעה על בקשת הזוג באתר האינטרנט של משרד המשפטים. ויאפשר להגיש התנגדויות לרישום. הדבר פותח פתח להתנגדויות שאינן אמיתיות. למשל, בגלל שלא ברור כיצד נפתרת הסתירה שקיימת בחוק בנוגע לדין האישי. יכולה הרבנות יכולה להגיש התנגדות לכל זוג, שאחד מהם, או שניהם רשומים אצלה כיהודים. לא רק הרבנות, כל מוסד דתי בין אם הנוצרי, הדרוזי או המוסלמי. סביר שההתנגדויות יידחו, אבל יכולה להיווצר סחבת רצינית ברישום. יתירה מכך, מה יקרה אם יוגש בג"ץ בטענה לסתירה בין הדין האישי לבין ברית הזוגיות?
החוק אינו מפרט מה יעלה בגורל אלו שירצו לחיות כידועים בציבור בעתיד. יש שמירה על זכויות בעבר, אך האם יבוטל המושג של ידועים בציבור? האם אפשר יהיה לקבל זכויות רק על ידי רישום כבני זוג בברית הזוגיות, או כנשואים?
בדברי ההסבר לחוק ישנה האמירה ש"מוסד ברית הזוגיות אינו מבקש לקרוא תיגר על הממסד הדתי", וגם שבני הזוג לא ייחשבו כ"נשואים על פי הדין הדתי". האמירה הזו מהווה כניעה לדתיים, וויתור של החילוניים על מוסד הנישואין. לא נישאים, אלא הופכים לבני זוג על פי החוק. כמובן שמבחינה הלכתית דתית זה חסר שחר, נישואים אזרחיים בחו"ל נחשבים הלכתית לספק נישואין ומחייבים על פי חוק גירושין ברבנות, קל וחומר בני זוג יהודים שנרשמו כבני זוג בארץ. יתירה מכך, יש כבר תקדימים לכך שהרבנות התערבה בפרידה בין בני זוג יהודים שחיו כידועים בציבור, ואפילו לא ערכו טקס. המבחן ההלכתי אינו ברישום הזוגיות על ידי המדינה אלא בהוכחה הלכתית, ומספיק ספק ספיקא לקידושין. הניסיון להציג כאילו המרשם הוא פתרון הלכתי היא זריית חול בעיניים.  האמירה ש"לא קוראים תיגר" היא מגוחכת. ההוכחה הטובה ביותר היא ההתנגדות החריפה לחוק במפלגות הדתיות והחרדיות. ואם כבר קוראים תיגר, למה להסוות את זה בחוק עקום עם מילים מכובסות?
עבור החילוניים זו לכאורה בעיה סמלית. ויתור על סמל, על מושג ה"נישואין", שאין לו משמעות "בחיים האמיתיים". ניתן לומר שממילא מקבלים את אותן הזכויות כמו הרשומים כנשואים. אז למה זה כל כך חשוב? בעיני זהו לא רק סמל אלא אמירה מהותית שמשמעותה שהתרבות היהודית, כולל מוסד הנישואין שבתוכה, אינם שייכים לחילוניים, אלא נחלתה הבלעדית של הרבנות ושל הדתיים. אם אתם חילוניים – לא תהיו נשואים, תהיו: "בן/ת זוג על פי חוק ברית הזוגיות האזרחית". כי חילוניות ממילא היא דבר שעין לו ערך סגולי משל עצמו, אז מה זה משנה...
למרות שקיימים בעולם מרשמים נפרדים לרישום זוגיות "אחרת", המכונים "איחוד אזרחי" או "שותפות רשומה" הרי שהם מיועדים בעיקר לבני זוג מאותו המין. וכבר יש אצלנו סוג של הכרה כזו והוא מושג ה"ידועים בציבור". למה צריך שני מרשמים שונים לרישום של אותו הדבר? הרי ממילא הצעת החוק אינה מרצה את האח ואת חה"כ אורית סטרוק ולא את יותר מחצי מסיעות הכנסת.
מציגים את ריבוי המרשמים כאילו שזה פתרון אזרחי או חילוני, אבל, כבר הציעו פרופסור פנחס שיפמן וד"ר אבישלום וסטרייך, דתיים אורתודוכסיים, מומחים לדיני משפחה - מסגרת אזרחית אחידה לרישום נישואין וגירושין - הם כתבו נייר עמדה מפורט, במסגרת מציל"ה, שנשען על הנחת יסוד דמוקרטית פשוטה: "הפרדת דת ממדינה". כולם ירשמו לנישואין במקום אחד, אבל יבחרו את הטקס אותו הם רוצים לערוך, מחרדי ועד חילוני. יצירת שני מרשמים אינה עומדת בקנה אחד עם עקרון ההפרדה, ולכן, טוענים שיפמן ווסטרייך, יש להעדיף את ההצעה למסגרת אזרחית אחידה לרישום נישואין ולגירושין. אבל שר האוצר כבר הצהיר בוועידת ראש הממשלה, ב -29.10.2013, שלא תהיה הפרדה בין דת ממדינה בישראל. החזון של "יש עתיד" הוא אם כן, המשך אחיזתה של הרבנות בחיי האזרחים, ובגרונה של מדינת ישראל, לנצח נצחים.
הדבר הבעייתי ביותר שעלול לקרות הוא מתוך מה שקרוי בז'רגון הפוליטי "פשרה". שהרי ברור כבר כעת שהחוק בניסוחו הנוכחי לא יעבור. אבל, החוק הוא כבר התפשרות על עקרונות דמוקרטיים, וכבר כתוב בחוק עצמו שהוא מחוקק כך כדי לא לדרוך על יבלותיו של מישהו. ראינו כבר ב-2010 לאן הפשרה הזו מובילה - לחקיקת "ברית הזוגיות לחסרי דת". הפשרה הפעם תבוא כנראה מבית מדרשו של מאיר שטרית שכבר הגיש בזמנו, כשר משפטים, וגם עכשיו הגיש כחבר כנסת וכחבר הקואליציה, את הצעתו לברית זוגיות, אבל הפעם מי שישלם את המחיר זו הקהילה הגאה, משום שבהצעה של שטרית מדובר בבני זוג שהם "גבר ואישה". אולי חלק מחברי הקואליציה והאופוזיציה יוכלו לחיות עם הצעה כזו טוב יותר ואז ניתן יהיה לומר שהושגה "פשרה" ויש "נישואין אזרחיים"...
הצעת "חוק ברית הזוגיות האזרחית, התשע"ד 2013" היא עוד אחת מעשרות הצעות חוק גרועות, וחוקים קיימים בלתי נסבלים, הנוגעים לנישואין והקמת משפחה. הגיע העת לבטל את כל החוקים הרעים הקיימים. בראש ובראשונה יש לבטל את חוק "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922", חוק מנדטורי עם שורשים עותומאניים, הקובע בין היתר את המונופול שיש לבתי דין דתיים לדון בענייני מעמד אישי. כמו כן, יש לעקור משורש את חוק "נישואין וגירושין" הקובע בין השאר שנישואין של יהודים ייעשו רק על ידי הרבנות, ולמחוק את "פקודת הנישואין והגירושין (רישום)" שבין השאר מטילה מאסר של שנתיים על מי שאינו רושם את נישואיו.
דרושה כנסת עם מחויבות לערכים דמוקרטיים ויהודיים שתביא חוק נישואין אזרחיים ראוי. חוק שיאפשר חופש דת וחופש מדת על ידי מסלול נישואין אחיד, ואוניברסאלי לכולם, שמשמעותו רישום נישואין וגירושין בצורה אזרחית. הטקס יכול להיות דתי, תרבותי, אזרחי, חילוני או אחר, לפי בחירת הזוג. משרד המשפטים ימנה רשמי נישואין מכל הזרמים, העדות והקבוצות שיעמדו בקריטריונים שיקבעו מראש. זה החוק היחיד שיכול לבטא חופש בחירה אמיתי בנישואין.

יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

הרב בני לאו וסוגיית קידושי אישה את האיש

צילום: נרדי גרין
ב 25.10.2013, פרסם הרב בני לאו בדף הפייסבוק שלו דברים על פרשת "חיי שרה" וסיים בכותבו את הדברים הבאים:
"מול מנהגים אלה הנלמדים מרבקה יש הלכה אחרת מהלכות קידושין הנלמדת דווקא מראשית הפרשה. כשקונה אברהם את השדה הוא מעביר כסף לעפרון החתי ואומר "כסף השדה קח ממני". מזה לומדת הגמרא בקידושין שאשה נקנית בכסף שנאמר "כי יקח איש". ההלכה הזו שאיש "קונה" אישה, ואיש "מקדש" אשה ולא אשה קונה ולא אשה מקדשת היא אחת ההלכות המעוררות כעס עמוק בלבם של צעירים וצעירות האמונים על מערכת של שיוויון והדדיות בחיים. מעבר לצד הפורמלי והטכסי יש גם השלכה מאד קשה. איש המקדש אשה הופך אותה לשלו באופן בלעדי. אשה שאינה מקדשת איש אינה הופכת אותו לבלעדי. נכון שרבינו גרשום קבע בחרם את איסור הביגמיה אך כשאיש בוגד באשתו ומוליד ילד מאשה אחרת - הילד אינו ממזר. במוסר חברתי חוסר הסימטריה הזו איננו הגיוני, אך זו ההלכה. מה עושים? בחוגים שאינם פועלים על פי כללי ההלכה פשוט משנים את כללי המשחק. האשה מקדשת את האיש במקביל. איך יתמודדו עם התביעה המוסרית הזו אנשים הנאמנים להלכה? כנראה שרק פתרון מסוג "חרם רבינו גרשום" יוכל לפתור את הדילמה. תקנה חדשה של חכמים שתקבע שהאשה מקדשת את האיש והופכת אותו למקודש אליה, ורק אליה. תקנה כזו נמצאת בידי החכמים כמו שכל הקידושין נמצאים בידיהם: "כל המקדש על דעת חכמים מקדש, וזהו שאנו אומרים: "כדת משה וישראל"."
צעד אמיץ מצד בני לאו להזכיר את העוולה, אחת מיני רבות בהלכה הדתית, בה האישה פאסיבית לכל אורך הטקס. הרב לאו מבכה את חוסר השוויון, בהלכה הדתית, בין הגבר לאישה בטקס הנישואין ובחיי הנישואין. מיד כאשר הציע את הצעתו לתיקון הלכתי קיבל מטח של ביקורות ויש אף כאלה שהתייחסו לדבריו כהלכה פסוקה והוא נאלץ לחזור ולהסביר את דבריו שהיו רק קריאה לפסיקה כזו ושאין בכוחו לפסוק הלכה, רק בתקנת "חכמים", ואני שואל "חכמים" אלף, בית או גימל?...
הדבר מזכיר את מה שכתוב בקידושין, ז', ע"א: 
"בעי (שאל) רבא: הֵילָךְ מָנֶה וְאֶקְּדֵשּ אֲנִי לְךָ, מַהוּ?  (מהו הדין במקרה בו האשה נותנת 100 זוז ואומרת אני מקודשת לך (? אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: מקודשת".
כבר בתלמוד מועלית השאלה של אישה מקדשת איש, ומר זוטרא מביא מפיו של רב פפא הלכה האומרת שבמקרה כזה יש קידושין. זוטרא לא היה זוטר כלל אלא ראש ישיבת פומבדיתא, אמורא מהדור השישי, שציטט את רב פפא, אמורא דור רביעי שהיה גם הוא ראש ישיבה, ותלמידם של אביי ורבא. אבל הטוקבקים בעיתונות העיראקית התחילו, כך גם פרסומים באתרים הבבליים של אותה תקופה, והביקורת הובילה לשאלה שנשאל מר זוטרא, בלשון חופשית: היעלה על הדעת משהו הפוך להלכה? ובסופו של דבר הוא נכנע וענה
"מי סברת דאמרה ליה אגב? הכא באדם חשוב עסקינן, דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה - גמרה ומקניא ליה נפשה."
בתרגום חופשי: לא באמת התכוונתי, דברי הוצאו מהקשרם, מה חשבתם שאני מתיר את הפריצות הזאת שאישה מקדשת איש באמירה ובנתינה, עוד רגע תחשבו שאני מצביע מרצ..., למעשה התכוונתי שמדובר בנתינת הכסף לאדם חשוב שרגיל לקבל מתנות והאישה נהנית מהנתינה ולכן זה כאילו הוא נתן לה, היא קיבלה הנאה מהנתינה ובתמורה היא נותנת לו את עצמה, וחוץ מזה אל תדאגו אני הצבעתי לאח...
כל זה נאמר בבדיחותא, אין פה אנלוגיה פשוטה. בני לאו עשה מעשה אמיץ מאד. רק צעדים מעין אלו יקדמו את ההלכה הדתית כך שתתאים יותר להקשרים התרבותיים והחברתיים העכשוויים. כך ההלכה עבדה תמיד, על ידי התאמה למציאות. אבל הנושא של חופה וקידושין היה יותר מדי זמן טאבו שלא מערערים עליו. השאלה הזו של האישה שמדברת בקידושין נדונה מתקופת התלמוד ועד היום. וברור כי הלכתית זהו איסור. הנה שתי דוגמאות: הראשונה מהרמב"ם, בהלכות אישות
"נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ, הֲרֵינִי מְקֻדֶּשֶׁת לָךְ, הֲרֵי אֲנִי לָךְ לְאִשָּׁה, וּבְכָל לָשׁוֹן הַקְנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת; וְכֵן אִם נָתְנָה הִיא לוֹ, וְאָמַר הוּא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נָתַן הוּא, וְאָמְרָה הִיא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק".
והשנייה מפוסקים בני זמננו שעל פיהם מנחים רבנים מסדרי חופה וקידושין. כך למשל מצוטט, הרב אליהו חיים בר שלום בעל "משפט הכתובה" (1994), בחוברת להנחיית מסדרי קידושין, כי בין חובותיו של הרב מסדר הקידושין: "להשגיח שהכלה לא תאמר כלום". כלומר, לרב מסדר הקידושין יש היום תפקיד מעשי בהשתקת האישה בטקס.
אך המציאות בטקסים אורתודוקסיים היא שהכלות, אפילו הדתיות שביניהן, עומדות על זכותן להביע באופן ווקאלי את רצונן להיכנס לשותפות ולברית עם בן זוגן. בדרך כלל, אם חו"ח זה קורה, מסדר הקידושין מאפשר לאישה לומר מה שהיא רוצה רק לאחר שבירת הכוס, כלומר בתום הטקס. והיום כבר יש התקדמות נוספת וכבר שמעתי על רב ידוע, המכהן כרב יישוב גדול בשרון, שמאפשר לאשה "לתת מתנה" לבן זוגה, בלא אומר, כחלק מהקידושין. הרבנות יכולה למצוא עילה בדבר כזה בפסילת הרב מלחתן, יתירה מכך, הקידושין עצמם יכולים להיות מופקעים.

הקריאה של הרב בני לאו היא אם כן חשובה ואמיצה, ומאפשרת פתח לדיון ציבורי ואני מקווה גם לבירור הלכתי אמיתי. אך חשוב לומר שלחילוניים אין חובה להיות כפופים לגחמות של ההלכה הדתית. יש גם הלכה חילונית ביהדות. ההלכה החילונית רואה בהלכה הדתית מקור השראה, אך לא חובה. חשוב לדעת ולעיין בחוכמת הדורות של מאות ואלפי שנות הלכה דתית, ואולם חייבים לבור את המוץ מן התבן. במקרה של טקס הנישואין הקו האדום מבחינת ההלכה החילונית הוא שאין לאפשר בשום פנים ואופן את הפאסיביות של האישה, היא חייבת להיות חלק אקטיבי בטקס המבטא את הסכמתה המודעת לחיי השותפות עם בן זוגה ולכן, יש חובה בקידושין הדדיים, זה לא היתר לעשות כן, אלא חובה. ללא קידושין הדדיים לא יהיה טקס יהודי-חילוני ברוח הומניסטית. לכן הלכתית חובה שאישה תקדש איש.

יום שלישי, 15 באוקטובר 2013

יוסי שריד על עובדיה יוסף ז"ל

יוסי שריד מזכיר לכולם את הפנים של עובדיה יוסף ז"ל לציבור החילוני. מכיוון שלא כולם מגיעים לקרוא את "הארץ" אני מביא כשרות לציבור את דבריו שהתפרסמו ב"הארץ", ב-4/10/2013, עוד לפני מותו של עובדיה:
"אוי לדור - לא חברנו למעגלי המתפללים, ולא הצטרפנו לחבורות התהילים, כי לא רצינו להעמיד את אלוהים בניסיון: מה יקרה אם הרופאים לא יוכלו עוד לרפוא לו, ורק אלוהים וערוץ 2 יישארו ליד המיטה, רחמנא ליצנן.  
"גדול הדור", ואוי לדור שזהו הגדול שלו. ומי שמייחס לו גדולה ותורה במקום אחד, ספק אם קרא דף מספריו: איך שולקים ביצה שנולדה ביום טוב, ושאר פתפותי ביצים, שאלות ותשובות הרות עולם. אחרי מות-עד מאה ועשרים לפחות- נתקשה לומר קדושים. הוא לא היה קדוש בעיננו בחייו, ואין סיבה שיתקדש על ערש דווי. אנחנו לא משליכים לעת זקנה ומחלה, כי מעולם לא אימצנו אותו אל חיינו. בנפול יריבנו למשכב לא נשמח, אך גם לא נסלח.  
זה "המנהיג הרוחני" שרוחו רעה, שהשתלח בכל מי שאינו סר אל משמעותו, בכל מי שאינו ש"ס אסלי. עכשיו כשבני המשפחה ומקורבים רוקדים על הירושה, נסקור את שורת המקללה: גויים וערבים, כושים ונשים, מורים והומוסקסואלים, רפורמים וחילונים ודתיים שלא על פי עובדיה; נסקור ונזכור את הפוליטיקאים החרופים והשופטים המבוזים, ואת החיילים ששמרו בשבת ולא שמרו עליה, על כן נהרגו באשמתם. אין ציבור בארץ-רבה שלא ידע את נחת לשונו המשולחת, ופניו לא הולבנו ברבים.  
זה האיש שיסד את המפלגה הכי מושחתת בארץ, רבו נציגיה בבתי הסוהר. את ראש ראשיה זקף במגבעת בורסלינו, את קומתם - בחליפת ורסאצ'ה, ואת נתיניה הותיר בבלואיהם. בנים גידל ורומם, והם פשעו בנו. העטרה קידשה את האמצעים.  
זה האיש שהקים מערכת חינוך בדלנית, המרוששת את דעת תלמידיה ומעשירה את פרנסיה. זה האיש, שפיתח עסקי כשרות מניבים, המוצצים את לשד הצרכנים וממלאים את קופת המשפחה. תמיד ישב ספון בבית המידות שלו, ולא בתוך עמו ישב. את מציאות החיים כאן הכיר מבעד למטפחת המבושמת של אנשי החצר, והמשרתים לא שירתו אלא את עצמם. והעולים אליו לרגל- נשיאים, ראשי ממשלות ושרים - לא עלו כדי לשמוע דעת תורה, כי אם להתחנף ולהיטפש בסטירת חיבובים כמעשה קונדס תורני.  
גם הדרשות של מוצאי שבת בבית הכנסת הירושלמי היו לשנינה מרוב שנינות. לא בנחת נשמעו שם דברי חכמים, אלא ברוגזה ובליצנות, כאילו הדת היא רק פולקלור, סיפורי עם ומכתמים בלשון של שוק; וכאילו הרב עצמו הוא סטנדאפיסט לעת מצוא. קש וגבבה נתן מרן לצאן מרעיתו לאוכלה, מעולם לא הרביצם בנאות דשא, ולא ניהלם על מי מנוחות; מעולם לא העלה אותם בקודש אלא הורידם. ואת ילדי העסקנים היחסנים-קרובים לפינכה ולמלחכיה - הסגיר, בגאווה עדתית, בידי הקנאות הליטאית.  
הבאבא הוא בובה של המצאה: מנפחים אותה, מלבישים בשלמה, קושרים לה כתרים כקישוט, מושכים בחוטיה ושמים דברים בפיה; קודם אומרים לה מה לומר, ואחר כך משתאים לשמע חכמתה. מרן אמר, מי יעז להמרות פה מפיק מרגליות בפרוטה.
במרוצת השנים התברר, כי אין כאריה להפעיל את בובה-באבא לצרכיו, ואלי עוד יכול ללמוד איך מדובבים מהבטן בשפתיים חתומות.  איש מדון לכל הארץ, וגם מעט זדון: לנו הוא איחל מיתות משונות. לשולמית אלוני הבטיח מסיבה במותה, ליהודים הייתה אורה ושמחה. ואותי בירך בסוף מר ונמהר, יימח שמי כ"עמלק" וזכרי כ"המן". ואילו אנחנו, לעומתו, מאחלים לו שיבה טובה חרף מצבו ה"קשה מאד אך יציב". ואם ישכון עפר אי פעם ככול בן תמותה, כי אז נאחל לו לנוח בשלום על משכבו; וגם אנחנו ננוח.".

יום שני, 7 באוקטובר 2013

עם הליכתו של עובדיה יוסף ז"ל - אחרי מות קדושים אמור

עיון חוזר ב"החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פקוח נפש"
מילים רבות נשפכו לפני שעובדיה יוסף נפטר ויישפכו גם לאחר מות. מלבד אינספור מאמרים, ישנם כשבעה ספרים "חילוניים" שנכתבו עליו ועל ש"ס בהנהגתו: מחקריים, אקדמיים וגם עיתונאיים. ודאי יכתבו עליו הספדים חיוביים וגם נוקבים כמו שכבר כתב עליו יוסי שריד בגיליון "הארץ",מה-5.10.2013 שהזכיר את השחיתות, הנפוטיזם, את פסקי ההלכה ההזויים, כמה השתמש באלימות מילולית כאשר קילל וגידף וייחל למות מי שהתנגדו לו. לא רק אלימות מילולית ייחדה אותו, הסטירות שחלק לכל מי שבא לבקרו היו לא רק סוג של אלימות, אלא ביטוי לאדנות ופטרונות.
ובכל זאת, אם צריך להגיד משהו טוב אחר לכתו וכיצד צריך לזוכרו, הרי שהוא ייזכר לא רק בגלל היותו מנהיג דתי והרב הראשי לישראל, אלא גם, ואולי בעיקר בשל היותו מנהיג פוליטי, פרגמאטי, שהנהיג תנועה פוליטית בעלת עוצמה רבה. ובפסיקתו ההלכתית ייזכר בגלל שחלק מפסקי ההלכה שלו היו מקילים, ופתרו בעיות רבות. כרב חילוני תפקידי לבור את המוץ מן התבן ולמצוא את ההיבטים ההומניסטיים בפסיקה של הרב יוסף ואת היבטים החיוביים בהם השפיע על חיי ועל חיי החברה בישראל.
אחד מהחשובים שבהם הוא ברור ההלכה הידוע בכינויו: פיקוח נפש דוחה שטחים שכותרתו: "החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פקוח נפש"[1], פורסם ב 1991. הנסיבות לפרסומו מתוארות בספרם של ניצן חן ואנשיל פפר: "מרן-הביוגראפיה"[2] (קטע מהספר פורסם ב-(nrg  יש בברור ההלכה היבט הומניסטי, למרות שהמוטיבציה לפרסומו הייתה פוליטית וקוניקטוראלית.
ההיבט ההומניסטי הוא ההעמדה מלכתחילה את פיקוח הנפש כציר המרכזי והתנאי להחזרת שטחים, פיקוח נפש דוחה כל דבר שבעולם, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים[3]. השאלה הראשונה שעולה היא מה קורה במקרה שאינו פיקוח נפש. וכאן מביא הרב יוסף את פסיקת הרמב"ם בענייני עובדי עבודה זרה ויחסי ישראל עמם[4], כלומר, כיצד שומרים על הטוהר הדתי והאתני של התחום הישראלי. המסקנה הראשונה שמגיע אליה הרב יוסף היא שלדעת רב הראשונים איסור "לא ישבו בארצך" אינו נוהג לגבי הישמעאלים (להלן הערבים) שאינם מוגדרים כעובדי עבודה זרה. לא רק זאת אלא שהתנאים המדיניים "שיד ישראל אינה תקיפה על האומות", אינם מאפשרים לגרש את הגויים מארץ ישראל, אפילו יוגדרו כעובדי עבודה זרה, לכן האיסור של "לא ישבו בארצך", אינו יכול להיות נהוג בתקופה הנוכחית. איסור נוסף בו מבחין הרב יוסף הוא "לא תחנם", כלומר, איסור מכירת קרקע לזרים כדי שלא לתת להם חניה בקרקע, שגם הוא מבוסס על הרמב"ם[5]. גם איסור זה לדעת רב הפוסקים לא קיים לגבי ערבים, אלא רק לגבי עובדי עבודה זרה.
מכאן מגיע הרב יוסף לעיקר תשובתו:
"אולם אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה יקבעו שיש פיקוח נפש בדבר שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערבים וכזה וכזה תאכל החרב חס וחלילה, ואם יוחזרו להם השטחים, תורחק מעלינו סכנת המלחמה, ויש סיכויים לשלום בר קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש".
הוא משווה את הדבר לחולה שאסור עליו הצום ביום כיפור בשל פיקוח נפש. הקובעים מהו פיקוח נפש הנם האנשים המומחים והממונים לעניין זה – מפקדי הצבא וחברי הממשלה.
שאלה נוספת שעולה היא מה קורה במחלוקת באם יש פיקוח נפש אמיתי? כאן פוסק הרב יוסף: "ספק נפשות להקל[6], ויש להחזיר שטחים למנוע חשש סכנת מלחמה".
מכאן הוא עובר להשוואה עם הכתוב בתלמוד על חזקיהו המלך[7] שכאשר העם היה מצוי במלחמה עם אשור עשה דברים שבימים רגילים היו נחשבים כבגידה על מנת למנוע מלחמה, לא הודו לו הסנהדרין על כך. רש"י פירש שלא הודו לו משום שלא בטח באל, אך הוכרח לעשות כן כדי לא לסמוך על הנס. הרב יוסף מעיר: אם כך היה בדורו של חזקיהו שכולם מעידים בו שהיה דור של צדיקים ועוסקים בתורה, ודאי שצריך לעשות כן בדורנו היתום בו "הפרוץ מרובה על העומד". בעוונותינו הרבים אבדנו כך שלשת אלפי חיילים במלחמת יום כיפור ויש חשש לאבדן נוסף. לכן פוסק הרב יוסף אין לסמוך על הנס ויש להחזיר שטחים.
כרזה לדוגמא שהתפרסמה על לוחות המודעות בירושלים
בשבוע שקדם למותו של הרב עובדיה יוסף ז"ל
כאן הוא מביא את הדעות המנוגדות של הפוסקים האומרות כי גם במקרה של פיקוח נפש יש לצאת ל"מלחמת מצוה"[8]. כנגדן הוא מצטט את רבי יצחק די ליאון האומר כי "אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בוא המשיח לישראל, כי אדרבה נצטווינו שלא נמרוד באומות העולם לכבוש הארץ בחזקה". הוא מזכיר כאן את שלש השבועות שנצטווו ישראל[9]. כלומר, מה שהיה נכון לימי יהושע ודוד אינו נכון לימינו ואין היום מצוות סיכון הנפש לכיבוש הארץ, או להגן על החזקת שטחים כבושים בניגוד לדעת אומות העולם. מה עוד שאפילו תנאיו של הרמב"ן ליציאה למלחמה: קיומו של מלך, סנהדרין ואורים ותומים להתייעץ עמם, אינם מתקיימים.
בפסק דין זה מעמיד הרב יוסף את עמדתו הערכית והפוליטית המתונה, ראשית לגבי היות הציבור החרדי חלק ממדינת ישראל והיות הפסיקה ההלכתית נוגעת בעניינים ציבוריים ומדיניים[10]. הפסיקה עמדה מול המסורות שקיימות ביהדות לגבי קדושת הארץ, יישובה, כיבושה, טיהורה מגויים והגאולה המשיחית נוסח הרב קוק, שפרחו בחברה הישראלית בצורה הולכת וגוברת החל ממלחמת ששת הימים ועד היום. הרב יוסף התנגד מבחינה אידיאולוגית לזרמים אלה ועמדתו בפסק זה היא ביטוי לכך. אך פרסום הלכה זו עלול היה לקומם עליו רבים, הן בציבור הישראלי בכלל והן אצל חסידיו המושבעים. תשובה אחת אפשרית לשאלה מה היה האינטרס של פרסום הלכה כזו ניתן למצוא אצל רכלבסקי[11], הטוען כי יוסף, כמנהיגה של תנועה פוליטית - ש"ס, רצה בשנים אלו להחליף את המפד"ל כממסד דתי למזרחיים, להעביר אליו את קולות המזרחיים שהצביעו לליכוד ולמרוד ברב ש"ך, כלומר, בשלטון החרדי האשכנזי. לשם כך היה צריך לכרות ברית עם השמאל. דעותיו המתונות של הרב יוסף בעניין השטחים תרמו לברית הפוליטית הזו שהביאה את ש"ס להשתתף בממשלת רבין ב 1992 ולתמוך בתהליך שהחל ב-1993, ועיקרו היה החזרת שטחים תמורת שלום. הפסיקה הזו באה לידי מבחן נוסף בתכנית ההתנתקות ב 2005. למרות שהוסבר לרב יוסף על ידי שר הבטחון דאז, שאול מופז, כי המשך ההתנחלות בחבל עזה הוא פיקוח נפש, הוא התנגד לתכנית ואף כינה את ראש הממשלה דאז אריק שרון "אכזר", וייחל למותו.
למרות הסתירה הנראית לעין בעמדתו של הרב יוסף, פסיקתו האמיצה ועמדותיו הגמישות, עד מאד, איפשרו שינויים מדיניים ופוליטיים מרחיקי לכת. לא ברור כעת לאחר מותו אם יש מי שימלא את החלל ואת היכולת ללכת בקו ההלכתי שאפיין אותו של "כוח דהיתרא עדיף", ההעדפה של הפסיקה המקלה.



[1] המקור פורסם בקובץ תורה שבעל פה – הרצאות בכינוס הארצי העשרים ואחד לתורה שבעל פה, בעריכת יצחק רפאל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים; תש"ם. הנוסח בו השתמשתי לקוח מ"החזרת שטחים, זכויות מיעוטים, בירורי הלכה מאת הרב עובדיה יוסף והרב שילה רפאל", פרסומי עוז ושלום חוג רעיוני מדיני לציונות דתית, מס' 3, תשמ"ב.
[2] "כשהגיע מועד הכנס השנתי לתורה שבעל פה של מוסד הרב קוק בשנת שבעים ותשע, התעוררו מחדש כל רגשות העוינות והאיבה בין שני הרבנים הראשיים. מארגני הכנס, בראשות יושב ראש מוסד הרב קוק, הד"ר יצחק רפאל, הזמינו את הרב עובדיה לנאום בכנס. לרב גורן הם לא שלחו הזמנה. הרב הראשי האשכנזי זעם על 'העלבון' כהגדרתו, ומקורביו אמרו שרפאל מנצל את הבמה התורנית "לסגור חשבונות" ישנים עם גורן. ברוח הימים הללו, היה נושא ההרצאה של הרב עובדיה יוסף "הלכה ושלום", ומארגני הכנס לא שיערו עד כמה תעורר הרצאתו הדים ותגרור אחריה תגובות. כמנהגו בקודש, לא הסתפק הרב עובדיה באמירה כללית או מתחמקת והוא למד היטב את הנושא שהוצב לפתחו. ימים שלמים ישב עם ספרי השו"ת והפוסקים, בחן את סוגיית פיקוח נפש מכל צדדיה והיבטיה, וחקר לעומק עד היכן מגיעה קדושת ארץ ישראל ומהן ההשלכות המעשיות של קדושה זו. בסיום הלימוד עמדתו של הרב עובדיה הייתה נחרצת. הרב הראשי הספרדי קבע כי על מנת למנוע מלחמה ושפיכות דמים, מותר ואף מצווה להחזיר שטחים מסיני, אף במחיר של פינוי ישובים. "אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה, יקבעו שיש פקוח נפש בדבר, שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערביים, ואם יוחזרו להם השטחים תורחק מעלינו סכנת המלחמה ויש סיכויים לשלום בר קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש". הראשון לציון לא הסתפק בפסיקת הלכה והוסיף אמירה מעשית: "אין לסמוך על הנס ולהיכנס במלחמה עם אויבים אכזריים, לכן עלינו להחזיר את השטחים, לסלקם מעלינו"."
[3] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין ע"ד, ע"א.
[4] רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פ"י, ה"ו: "בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח".
[5] רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים פ"י, ה"ד: "ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא". צריך להזכיר מנגד את פסק ההלכה של הרב הראשי של צפת שמואל אליהו, משנת 2010, שנחתם ונתמך על ידי מאות רבנים אחרים, הפסק מתבסס על איסור "לא תחנם" ואומר כי חל איסור למכור או להשכיר דירות לגויים.
[6] ביטוי תלמודי העוסק בספק שנולד בעניין הנוגע להתרת איסור בכדי להציל חיי אדם. יש ללכת בו לקולא. ראו תלמוד בבלי מסכת יומא דף פ"ג, ע"א.
[7] תלמוד בבלי מסכת פסחים נ"ו ע"א: "תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים - והודו לו, כיתת נחש הנחשת - והודו לו, גנז ספר רפואות - והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור - ולא הודו לו, סתם מי גיחון העליון - ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן - ולא הודו לו."
[8] השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין ד"ה מצוה רביעית: "וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות". ספר החינוך מצוה תכה ד"ה מדיני המצוה: "מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מלך ישראל נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך ליטול רשות מבית דין." וכן ציטוטו בפסק מדברי המנחת חינוך כי דחויה היא מצות פיקוח נפש במקום מצוה זו.
[9] תלמוד בבלי, כתובות, קי"א, א'.
[10] ניצן חן ואנשיל פפר מתארים זאת כך: "...קבע תקדים נוסף בכך שהעניק את שרביט ההכרעה לגורמים המקצועיים, "ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה". בדרך כלל, כשלא מדובר בשאלות רפואיות מובהקות, הרבנים הם אלה שקובעים מתי מדובר בפיקוח נפש או מצב אחר וכיצד צריך לנהוג. הפעם נתן הרב עובדיה את הקרדיט למומחים, מתוך הבנה שלרבנים ואנשי רוח אין את הכלים הדרושים לקבוע האם מדובר בסכנת מלחמה חלילה, או שמא להיפך."
[11] ספי רכלבסקי "חמורו של משיח", הוצאת ידיעות אחרונות, 1998.

יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

שנה טובה תשע"ד

גלוית שנה טובה מהמשפחה. כאשר טיילנו בצפון הגענו במקרה לשלט על הגדר והחלטנו להצטלם איתו. התמונה צולמה בשמורת תל דן, 13.8.2013. המצלמה Olympus E-620 עם עדשת Zuiko 40-150 mm, עמדה על חצובה והופעלה על ידי השלט רחוק שבידי נדב.
צילום: נרדי גרין

יום ראשון, 21 ביולי 2013

חתונה לא ברבנות - כתבת ערוץ 1

כשרות לציבור אני מביא את הכתבה של חדוה גלילי סמולינסקי (יומן ערוץ 1 19.7.2013) הכתבה עוסקת בזוגות שרוצים להתחתן אחרת. והיא הייתה בלאחר כתבה על המאבק על הרבנות הראשית. למעשה הפוליטיקה הזו של מי יהיה רב ראשי לא מעניינת חלקים רבים בציבור, גם לא דתיים שאינם מעוניינים עוד בשירותיה. יותר ויותר דתיים מתנתקים מהממסד הדתי. לצערי הכתבה היא למעשה מסע יחסי ציבור של גוף אחד - הויה, שעורך טקסי נישואין. התופעה של טקסי חיים מחוץ לרבנות, שאינה קשורה לרישום ביורוקרטי של המדינה רחבה הרבה יותר וחבל שלא פתחו את היריעה ודיברו גם על הזרמים היהודיים האחרים כמו רפורמים, קונסרבטיביים וחילוניים. ללא קשר, הכתבה מעניינת ומומלצת לצפייה.

מכתב תודה לאחר 7 שנים

אני כבר רגיל לקבל מכתבי תודה לאחר שנתיים לכל היותר ממועד הטקס. היום נשבר שיא חדש וקיבלתי תודה לאחר 7 שנים. לא ציפיתי בכלל, וזה זוג שאני מאד אוהב ושומר איתו על קשר בפייסבוק וכבר יש להם ילדים. איזה כיף!
צילום מסך מפייסבוק


יום רביעי, 17 ביולי 2013

סיפור החתונה של טסה ועופר

כמעט שנתיים אחרי הגיעה אלי מכתב תודה מרגש מאד של טסה ועופר, להם סידרתי קידושין באוקטובר 2011 בבית אנדרומדה ביפו העתיקה. משמאל אפשר לקרוא את מכתב התודה שלהם שגרם לי להסמיק ולדמוע (ליחצו על התמונה להגדלה).
כדאי לשמוע גם את הסיפר שלהם. טסה ילידת מינסוטה ארה"ב, ועפר יליד הארץ שגדל ברמת השרון. הם פגשו אחד את השנייה כששניהם מימשו את אהבתם הגדולה לטיולים. יד הגורל הביאה אותם במקרה, ב-2008, לאותה מלונית במקסיקו סיטי. עופר שידע ספרדית עזר לטסה לטייל ברחבי העיר. היא הציעה לו להשאיל לו את מכוניתה לטיול מחוף לחוף בארה"ב עליו חלם תמיד. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל, אבל היה שם קליק, הם הפכו לזוג.  
לא קל להיות זוג במרחק של אלפי קילומטרים ובסופו של דבר צריך להחליט היכן הבית. לאחר שהחליטו שיחיו יחד, הם לקחו סיכונים, ועשו מאמצים גדולים כדי לבחון את הזוגיות. לאחר מחשבות ותהיות רבות, נסיונות לגור בארה"ב, בסופו של דבר טסה עזבה את עבודתה, ובאה לחיות בארץ הם חיים יחד בארץ. ואפשר כבר לגלות שהם מצפים. 
מזל טוב לטסה ועופר! אני תמיד אומר במקרים האלה שיש ברכה בעמלי...
צילום באדיבות טסה ועופר

צילום באדיבות טסה ועופר


יום חמישי, 11 ביולי 2013

סיפור החתונה של נתי ודרור

נתי ודרור הגיעו אלי בהמלצת אמה של נתי לה עזרתי בעיצוב טקס אבלות, לפני כמה שנים. הם פנו אלי שאסייע להם להכין את טקס חתונתם, מי שערכה אותו בפועל הייתה חברה. מה שעשינו הייתה סדנת לימוד לקראת חתונה בה עברנו על הטקסטים, המקורות, הסמלים והכוריאוגרפיה, הן של הטקס המסורתי בתרבות היהודית, והן של הטקס היהודי החילוני. מאמר על החתונה התפרסם באתר "הארץ", באנגלית בלבד, בטורו של רון בן טובים "Someone Else's Simcha". מכיוון שהגישה למאמר היא רק למנויי האתר, והוא מתפרסם רק בשפה האנגלית, החלטתי לתרגם ולהביא את המאמר כדי לשתף בסיפור עיצוב החתונה המקורי של נתי ודרור. כל הכבוד להם והרבה מזל טוב!

החתונה של נתי ודרור - אהבה קיבוצית ללא הרב

מיקום: קיבוץ דורות
השעה: 16:00
האזור: שמש המדבר החמה לוהטת מעל גגות הרעפים אדומים של דורות, קיבוץ הממוקם כשבעה קילומטרים ממזרח לשדרות, וכ -15 ק"מ מהקצה הצפון מזרחי של רצועת עזה. אישה צעירה יוצאת לתלות כביסה, עזה בצבעה על רקע טלאי שדות החיטה המצהיבים שעל הגבעות מסביב. קריאת הטווס שוברת את ההפוגה הקלה של יום שישי אחר הצהריים.
מקום האירוע: בין מרבדי דשא ירוק, עצי דקל גבוהים משתקפים בבריכת השחייה המלבנית של דורות. סירות נייר צבעוניות שטות בעצלתיים במים הצלולים. על משטח אבן, שולחנות וכיסאות לבנים מונחים תחת כמה שמשיות לבנות, המספיקות בקושי להגן מפני השמש הקופחת. בצד השני של המשטח, סדין לבן מונח על הדשא, לצידו שולחן קטן עם בקבוק יין, מקום הטקס האזרחי הערב.
השמחה: החתונה של דרור ונתי 
מספר האורחים: 150
ההיסטוריה המשפחתית: דרור, 30, קופירייטר במשרד פרסום, נולד לנפתלי ויהודית לביא. גדל בדורות עם גלעד אחיו הקטן. נתי, בת 27, מטפלת במשרה חלקית ולומדת להיות נטורופתית, נולדה לדמיאן וססיליה קלברסה, גדלה בקיבוץ הסמוך גבולות. לאחר שהוריה התגרשו, כל אחד מהם יצר משפחה חדשה, כך שנתי הפכה לאחות מרובת אחים (לדמיאן שני ילדים מנישואיו השניים בצרפת, בעוד שלססיליה שני ילדים מבעלה השני, שהצטרפו לשלושת הבנות שכבר היו לו עם אשתו הראשונה). דמיאן: "זה שילוב מעניין"; נתי: "עד כמה שזה נוגע לי הם כולם האחים והאחיות הקרובים שלי".
היחד: למרות שנתי ודרור גדלו מספר קילומטרים זו מזה, הם מעולם לא ראו אחד את השנייה עד אותה שבת אחר הצהריים גורלית בעיר מגוריהם, בתל אביב. לאחר ששניהם חזרו מהטיולים הגדולים אחרי הצבא שלהם, בני זוג לעתיד חיכו יחד לאותו האוטובוס, כאשר האוטובוס לא הגיע, הם התחילו לדבר ולדבר (ועוד קצת דיברו...) בסופו של דבר, שני הפטפטנים לקחו יחד מונית שרות, תוך כדי דיבורים. דרור הרגיש שרגע האמת מתקרב, והציג לבסוף את השאלה – שאלת מספר הטלפון כמובן - רק כדי להבין, רגע לפני שנתי ירדה, שהוא החסיר פיסה קריטית של מידע. דרור: "אז אמרתי 'אה... רגע, איך קוראים לך? אה, מגניב', והיא ירדה".
כשברשותו המספר ושמה, הדייט הראשון היה חמישה ימים מאוחר יותר בבר בתל אביב. האם הם דיברו גם שם? נתי: "ועוד איך! בשלב מסוים הם נאלצו להגביר את המוסיקה" שנה לאחר מכן, הם עברו לגור יחד ביפו, ושנתיים לאחר מכן הגיעה החתונה.
למסד את הקשר: נתי ודרור, שגדלו בבתים חילונים מובהקים (נתי: "מאוד חילוני"), החליטו שהם לא הולכים בתלם, ובמקום זה עשו טקס משלהם. אז הם חקרו את המקורות של החתונה יהודית המסורתית. בסיוע של רב חילוני (הרב נרדי גרין, לא במקור) הם בחרו אילו חלקים להשאיר, אם כי בצורה שונה, והשליכו את החלקים האחרים. נתי: "זה היה תהליך מאוד משמעותי ומלמד"; דרור: "רצינו להפוך את הטקס נגיש לכולם, בלי שום דבר שיפריד בינינו לבין האורחים שלנו." באשר להוריה של נתי, שמיסדו את הקשר בינהם בנישואין אזרחיים לפני כמעט 30 שנים, הבחירה הייתה מבורכת, וזאת על אף שהם יודעים שהטקס החילוני של בתם לבעלה החדש אינו מוכר חוקית על ידי המדינה. ססיליה: "אני הייתי עומדת מתחת לחופה אם היא הייתה רוצה בכך, אבל אני מאוד שמחה שלא הייתי צריכה", לילך, אחותה של נתי:"אני חושבת שזה ממש מגניב, כי הם השקיעו המון זמן ומחשבה כדי לעשות את זה בדיוק איך שהם רצו".
הטקס: חברים ובני משפחה זרמו לאט לתוך מתחם בריכת השחייה, רובם היישר לבר כדי לקבל כוס מרעננת של פונץ' לימון שתהדוף את חום סוף האביב המעיק. צעירים וצעירות עם משקאות בידיהם שוחחו סביב מאוורר תעשייתי, מסתתרים מתחת לאחת השמשיות הלבנות. חברה של של בני הזוג נכנסה עם עוגת החתונה, המקושטת בדמויות של גבר ואישה ליד עץ. "זה לא יחזיק מעמד בחום הזה!" חבר אחר אמר, והתקן הסוכר עבר לצל, אבל לא לפני שכל אחד צילם תמונה באייפון שלו.
אחת מחברות בני הזוג, המנחה שלנו לערב זה, נוטלת את המיקרופון וקוראת לכולם להתאסף בסמוך לדשא, שבו כיסאות לבנים ממוקמים בשורות לפני מקום הטקס. ססיליה מתיישבת בשורה הראשונה ומעמידה את החצובה למצלמת הווידאו שלה, בעוד אבא של דרור, נפתלי מכין את מכונת הבועות תוצרת בית שלו.
ראשונים להיכנס החתן והכלה, מחזיקים ידיים כשהם צועדים לעבר הסדין הלבן על הדשא, עם חיוכים גדולים על פניהם. דרור מודה לקהל שבא לחגוג את "חג אהבתם", ועורכת הטקס אומרת שהערב מסמל את "החופש והאוטונומיה של האדם היהודי החילוני המודרני." בשלב בא, הזוג קורא את ברכותיו זה לזו – הברכה של דרור מורכבת כולה מקטעים של שירי אהבה ישראליים. נתי: "הגשמת את חלומותי מהרגע שנפגשנו." עורכת הטקס קוראת לבני משפחה וחברים לעלות אחד אחד (או קבוצה אחר קבוצה) לברך את הזוג הטרי בהדהוד לשבע ברכות החתונה: דמיאן, שמושיט מעטפה עם ממתק ("לחיים מתוקים יחד") ; ססיליה ובן זוגה קרלוס ("היום משפחה חדשה צומחת מאהבה"); משפחתו של דרור, ושאר החבר'ה השמחים. בשלב הבא מגיע החלק של טקס תכשיטי החישוקים, המנחה מסבירה כי הטבעות מסמלות את הרגע שבו נתי ודרור "מניחים את היסודות לביתם המשותף בצורה שוויונית והדדית". החתן והכלה מברכים אחת את השני ושמים את "התכשיט". כולם מרימים כוס חד פעמית זעירה עם  יין, בעוד האחייניות הג'ינג'יות של נתי מפזרות עלי ורדים לכל עבר. עורכת הטקס מברכת את הזוג, מאחלת להם מזל בחייהם החדשים, ובצהלת "לחיים!" המוסיקה פורצת ורחבת הריקודים מתמלאת.
מוסיקה: ג'אז קלה להאזנה, פופ לטיני, ודאנס ישראלי.
אוכל: זרם בלתי פוסק של מנות נגיסה: טורטיות סינטה, דגים וצ'יפס,  ניוקי עגבניות ושום,  קרוסטיני חצילים ופסטו, סלמון ברוטב טריאקי,  מיני המבורגרים, נקניקיות חריפות ובף בורגיניון.
שתייה: יין, בירה, פונץ' פירות, יין מבעבע, ומשקאות קלים.
אמירה: דמיאן: "אני חושב שמה שהם עושים הוא מאוד חשוב. הם אומרים לממסד [הדתי] הכופה שהם ישראלים הרוצים להקים משפחה כאן, והם רוצים לעשות את זה בדרכם שלהם."
בדוגי בג הרוחני שלי: לעשות משהו שונה אין משמעותו שאתה לא יכול לקחת ולאמץ חלקים מתוך המסורת, או לפחות לדעת קצת עליה.
ציטוט אקראי: יונתן, החבר של לילך (אחות של  נתי), לשאלה האם יש חתונה בעתידם: "זה בסדר. אני כבר יודע מהי חנות התכשיטים האהובה עליה" לילך: "אבל אין להם יהלומים!"...

יום שלישי, 4 ביוני 2013

יום שבת, 1 ביוני 2013

תקדים - גם ידועים בציבור עלולים להיזקק לגט.

בפעם הראשונה ששמעתי על מקרה של ידועים בציבור המגיע לגירושין ברבנות היה בעקבות מאמרה של עורכת הדין רעות אוחנה שקד, מה 30.5.2013 ב nrg, שם היא מדווחת על פסיקה של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, מה 24.12.2009 שפסק כי זוג הידועים בציבור המדובר צריכים גט לחומרא.
המקרה כפי שדווח מספר על בני הזוג שחיו יחדיו משך 10 שנים, בבית משותף, הביאו שני ילדים לעולם וניהלו חיי משפחה תקינים, כל זאת עד לאותו היום בו הודיעה האישה לאיש כי הפכה להיות לסבית ועברה לגור עם בת זוגתה. האיש, שחש מושפל ופגוע, החליט לנקום באמצעות עתירה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין, אליה כרך את ענייני הרכוש. האיש סבר, כי התדיינות בבית הדין הרבני, תקנה לו יתרון כלכלי שיאפשר לו להשיב ,לפחות חלק, מכבודו האבוד. בפסיקה נקבע כי לא ניתן לכרוך את ענייני הרכוש לתביעת הגירושין וכן, כי הצדדים נדרשים לגט מצד עיקר הדין ולחומרא בלבד ועל האיש ליתן גט פיטורין לאשה. האיש ערער על פס"ד לבית הדין הרבני הגדול, אולם ערעורו נדחה, וביום 24.2.2010 קבע בית הדין הגדול, כי לא היו נישואין וקידושין וכי נדרש הבעל ליתן גט לחומרא בלבד. מכאן שגם בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או חיו כידועים בציבור, ללא נישואין, עשויים למצוא עצמם באים בין כתלי בית הדין הרבני, לצורך סיום מערכת היחסים.
עד כאן עובדות המקרה. חשוב גם לתת פרשנות כדי שמקרה הזה לא יטיל מורא על זוגות הדועים בציבור, כמוני ואחרים.
צריך לזכור עובדה נוספת, זוגות יהודים הרשומים כנשואים, לאחר שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל חייבים באופן אוטומאטי לעבור את הליך הגירושין ברבנות. לרשומים כנשואים אין שיקול דעת, בניגוד לידועים בציבור, להם מוקנה שיקול הדעת האם לפנות לערכאות כלל על מנת לסיים את מערכת היחסים. במקרה שלנו, אילמליא פנה האיש כדי לנקום בבת זוגתו כי הושפל לא היה צורך כלל להגיע למעמד של גט.
הסיבה ההלכתית לצורך בגט במקרה של נישואין אזרחיים היא שיש כאן "ספק קידושין" או "קידושי ספק". הגט נדרש משום חשש שהיא תיחשב כאשת איש, ואם תרצה ללדת ילדים עם בן זוג אחר, הם ייחשבו כממזרים. אם כך, ניתן לומר שגם במקרה של ידועים בציבור יש קידושי ספק, משום שכמו בנישואין אזרחיים, שגם הם לא נישואין כדת משה וישראל, אפשר להוכיח את הכוונה של בני זוג לחיות חיי אישות על מנת להיות נשואים. הדבר מוסק מהכלל של הרמב"ם הלכות אישות פרק ז : "חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה". זו גם ההלכה למעשה במדינת ישראל.
במקרה להלן, ההלכה מפגינה את גמישותה וגם את רצונה להתרחב אל מקרים שלכאורה היה ברור שאין מתפקידה להתערב. עצם החיים יחד מספיקים לבית הדין הרבני על מנת לחייב מתן גט פיטורין. אין צורך אפילו בטקס נישואין חילוני, או דתי אחר שלא ברבנות כדי להוכיח שהיה חשש לקידושין.
אני ורבנים חילוניים/חילוניות אחרים/ות, מצביעים על האפשרות לחיות כידועים בציבור כאשר אחד היתרונות הנובעים ממעמד זה הוא שאין צורך, במקרה של פירוד לעבור ברבנות. ואכן, אין צורך ממשי לעבור ברבנות, אלא אם כן אחד הצדדים מתעקש לגרור את הפרידה אל הרבנות.
התקדים שנוצר כאן, גם אם אינו מחייב, הוא מצוין. הוא מציב תמרור אזהרה לכל מי שחושב על השגת יתרון כלכלי בפרידה של ידועים בציבור על ידי פניה לבית הדין הרבני. צריך לזכור כי רצון האיש היה לסחוט רכוש מזוגתו, בגלל עלבונו, כנראה חשב שהיא מוציאה את דיבתו ברבים שאינו מאהב מספיק טוב, ואולי את דיבת המין הגברי כולו. אבל בית הדין פסק שאין לגרור את נושאי הרכוש לפירוד, ולכן, דעו לכם הידועים בציבור המנסים לסחוט ממון באמצעות פנייה לרבנות, יהיה התקדים הזה מול עינכם - הרבנות לא תסייע לכם!
מדאיגה עצם העובדה שהמקרה הזה הגיע לפסיקה בבית דין רבני ושבית הדין הרבני החליט להתערב. זה מצביע על כך כי נדרש בהקדם במדינת ישראל חוק נישואין וגירושין אזרחיים, והפרדה בין דת ומדינה.

יום ראשון, 26 במאי 2013

מכתב תודה חדש מחתונת ליאור ורן 23.5.2013

את ליאור ורן, בני זוג מאותו המין חיתנתי בראשון לציון ב מאי 2013. זו הייתה חוויה אדירה. הם כתבו לי מכתב תודה והעלו אותו לדף שלי בפייסבוק.

יום חמישי, 16 במאי 2013

מכתב תודה מחתונתם של סיון ואיתמר

מרגש מאד לקבל מכתב תודה כל כך חם, מרגש ומושקע. החתונה של סיון ואיתמר הייתה בחג השבועות, במקום כפרי עם אוכל נפלא. בחופה הייתה שירה וברכות מקוריות של המשפחה. היה מדרש על מגילת רות ובכלל היה שמח.

יום שני, 6 במאי 2013

מסורבי חיתון, מעוכבי יהדות, ושאר בכיינים

דוגמא לזוג שעשה מעשה
יוליה ואלכס התחתנו בנישואין קונסולאריים
וטקס יהודי חילוני ב 2004
תמונה באדיבותם
תסלחו לי על הבוטות, אבל לא מובנת לי ריצת האמוק של זוגות חילוניים, במיוחד מהמגזר המכונה "רוסי", אחרי אישור יהדות מהרבנות הראשית, או אחר חתונה אורתודוקסית. הכתבה של חדשות סוף השבוע של חדשות 2 מה-4.5.2013 (ראו למטה), מרגיזה במיוחד. לא בגלל התנהגותה של הרבנות הראשית, שממילא תעשה את המוות למי שהיא מטילה ספק ביהדותו, אלא בגלל הסרת האחריות האישית של בני הזוג והעברת האשם אל גוף שקל מדי להאשימו - "המדינה". אני מטיל את האחריות בראש ובראשונה על הזוגות עצמם. למה, לכל הרוחות, הם צריכים אישור יהדות ממישהו שלא נראה כמותם, לא חושב כמותם, ולא מייצג את היהדות שלהם? כמו מוכי אמוק הם נכנסים בשערי הרבנות הראשית, כשהם יודעים מראש שיזלזלו בהם, יעלבו בהם ויפלו אותם. כנראה שהרב מאיר אריאל צדק כשאמר: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה"...ואני יכול להזכיר את הפתגם הרוסי: ""מי שישן עם כלב שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים".
את הכלב מתעקשים הזוגות להכניס למיטתם משום שמדינת ישראל מאפשר חופש מלא לחיות כנשואים באחד מהמסלולים עוקפי הרבנות. לחיות כידועים בציבור, להירשם כנשואים בחו"ל, והנה פתרון אלגנטי במיוחד לבעלי אזרחות רוסית - להינשא בנישואין קונסולאריים, בישראל, בנישואין אזרחיים (הנה הדוגמא של יוליה ואלכס).
לא מתרגש מהסיפורים של אלו שגם  הולכים לרבנות וגם בוכים אחר כך שדופקים אותם, קחו אחריות על החיים שלכם, יתירה מכך, קחו אחריות על היהדות שלכם ואל תפקירו אותה בידי הרבנות הראשית המושחתת.
ברור שהפתרון המדינתי צריך להיות נישואין אזרחיים, אבל, האם יש מישהו ששוגה באשליות שהפתרון הזה יהיה בקרוב בגלל שהחרדים לא בקואליציה? תנו לי להזכיר לכם שכבר ב 2004, הייתה ממשלה בלי חרדים והוצע פתרון הרבה יותר נוח לדתיים בדמות חוק "ברית הזוגיות", כבר הסכימו עליו מפלגות השלטון, כולל המפד"ל, הליכוד ושינוי. אז זה לא קרה, למה שזה יקרה היום? חוק נישואין אזרחיים יעבור רק לאחר שנבחרי הציבור ילמדו "דרך הרגליים", כלומר, שהנתונים הסטטיסטיים יהיו כאלה שיותר מ 50% יירשמו לנישואין שלא באמצעות הרבנות, וכשמספר הידועים בציבור יעלה מ 5% ל 20%. רק כאשר הרבנות תאבד את הרלוונטיות שלה, ישתנה החוק. עד אז תעשו לי טובה, תפסיקו להתבכיין ותעשו מעשה.