יום רביעי, 20 במרץ 2013

מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין בישראל - נייר עמדה של מציל"ה

עמדתי הייתה מאז ומתמיד שצריכה להיות אחידות ברישום הנישואין ולאפשר מגוון של טקסים. כתבתי על כך כבר ביולי 2010, וגם במרץ 2013 לאחר כינוס השדולה לשוויון אזרחי ופלורליזם שעסקה בנושא נישואין אזרחיים. יש לומר כי ההתנגדות לרישום אזרחי אחיד של נישואין וגירושין חוצה גבולות, ודאי שמתנגדות לו המפלגות הדתיות, אבל גם המפלגות הליבראליות החילוניות, וגם התנועות הדתיות הלא אורתודוקסיות מתנגדות. כבר בעבר הוגש בג"ץ מטעם התנועות הפלוראליסטיות, לא למען כינון נישואין אזרחיים, אלא להרחבת חוק ברית הזוגיות, אני התנגדתי לבג"ץ, כתבתי על כךוגם עליתי לשידור מול גלעד קריב מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמים) שאמר במפורש שהוא מתנגד לרישום אחיד. יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית, אמר שהוא מתנגד בישיבות סגורות בהן נכחתי. חה"כ ניצן הורביץ ממרצ היסה אותי בכינוס השדולה ואמר במפורש שהוא מתנגד לעמדתי. באותו יום בו התקיימה השדולה פרופסור רות גביזון התראיינה בטלוויזיה על "מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין בישראל". ובפעם הראשונה מצאתי תיקוף משפטני, תרבותי ואידיאולוגי לעמדתי.

סוף סוף דיון מהותי

כולם מדברים על נישואין אזרחיים, אבל כל אחד מתכוון למשהו אחר. כאשר "הבית היהודי" מדבר על נישואין אזרחיים מדובר על השארת מונופול הרבנות. "ישראל ביתנו" מתכוונת לברית הזוגיות לחסרי דת, "יש עתיד" רוצים חוק נישואין אזרחיים "אמיתי", אבל לא מפרטים, מפלגת העבודה מתרחקת רשמית מהנושא כמו מאש, אבל ח"הכ סתיו שפיר כבר הכריזה שהיא תגיש הצעת חוק ברית הזוגיות, בניגוד לחה"כ מירב מיכאלי שהתבטאה בעד רשות אזרחית אחת. מרצ מניחה סדרתית של חוק שני המסלולים ("דתי או אזרחי"). הסיסמאות הן רבות ואין הסבר תוכני ממשי.
הגדולה של נייר העמדה שפרסם מרכז מציל"ה לאחרונה הוא שהוא מעורר את הדיון המהותי: מה צריכה להיות דמותו של החוק העתידי. כאשר פוליטקאים מחוקקים חוק הם שוקלים מראש את הנסיבות הפוליטיות, ובמיוחד את היכולת לקבל קרדיט על החוק, פחות חשוב תוכנו של החוק. במקרה של נישואין זהו נושא מאד "סקסי" שלמעשה החשיבות שלו במציאות היא משנית, ממילא היום יש מסלולים עוקפי רבנות: נישואין אזרחיים בחו"ל, ו"ידועים בציבור". אבל הנישואין הם לא רק תעשייה אדירה בישראל וגם בעולם המערבי, הם ביטוי לקצה הקרחון של המאבק על דמותה של מדינת ישראל בנושא דת ומדינה. מצד אחד הדתיים רואים בנישואין הלכתיים טאבו שביטולו יפלג את העם היהודי, מהצד האחר החילוניים רואים בדרך בה נרשמים נישואין היום ככפייה דתית. שינוי בחוק הנישואין יערער על מסגרת הסטטוס קוו הקיימת עוד מלפני קום המדינה.
כאשר מחוקקים חוק כזה יש לגשת אליו בזהירות, מתוך בחינה מדוקדקת של ההשלכות האפשריות והמצב שיווצר לאחר שהחוק יתקבל. יש כבר מי שעשה בחינה כזו: פרופסור שחר ליפשיץ, מאוניברסיטת בר אילן שהציע את הצעת חוק ברית הזוגיות, בנייר עמדה במסגרת המכון לדמוקרטיה. וכבר ראינו למה הובילה ההצעה הזו - לקבלת חוק "ברית הזוגיות לחסרי דת", בשל פשרות קואליציונית. נייר העמדה החדש והמקיף של מרכז מציל"ה (שניתן להורידו את נוסחו המלא כאן), מביא דיון מקיף מנקודת מבט שונה המדגישה את הפגיעה המתמשכת בזכויות האזרח. הדבר המוזר הוא שכותבי כל ניירות העמדה שהוזכרו, הם אנשים חובשי כיפה.

לא לברית הזוגיות ולא ל"שני מסלולים"

נייר העמדה מנתח ראשית את המצב הקיים ומביא היבטים משפטיים, חברתיים, דתיים והיסטוריים של נישואין. הוא מדבר כנגד כל השיטות העקיפות לנישואין כולל ידועים בציבור. על ברית הזוגיות נאמר שם:
"התועלת שבו איננה רבה, ולא יהיה זה מופרך לשער כי היישום שלו יהיה מצומצם ואף זניח. מעבר לכך, לא רק שהחוק אינו נותן מענה לקשיים המעשיים המגולמים במצב המשפטי הקיים, אלא שהוא אפילו מגביר אותם: הוא מחזק את המונופול הדתי על ידי צמצום לכאורה של הצורך המעשי בביטולו" (ע' 29).
הביקורת על שיטת שני המסלולים חריפה יותר ונאמר שיש לדחותה, מטעמים רבים בינהם נמנה רק את הפגיעות בזכויות האדם:
"...הנגרמות בשל המונופול הדתי. השימור של המסלול הדתי כמסלול שהמדינה נותנת לו גיבוי מלא מטיל על המדינה, ולא על הצדדים הנישאים, את האחריות להיבטים של אי שוויון הכלולים בתכנים של הסדרי הנישואין והגירושין של הדתות השונות" (ע' 56).
למעשה הנייר פוסל את כל ההצעות הקיימות לנישואין אזרחיים הקיימות היום ומביא את גישתו של פרופסור שיפמן שנכתבה לראשונה בשנת 1995 - דין אזרחי אחיד לכולם.

המצב הרצוי

נקודת המוצא של נייר העמדה נובעת הן מהדאגה לזכויות האדם והן מתוך השמירה על חופש הדת, לא כדי להחליף או לפגוע בדין הדתי, אלא כדי לאפשר חופש בחירה דתי ואפילו להקל הלכתית על הנישואין והגירושין. יש הדגשה כי מדובר על מסגרת אזרחית שבה מתאפשר ריבוי טקסים דתיים. המסגרת האזרחית, גם לטעמי היא הדבר המתאים היותר למציאות ששוררת בחברה הישראלית החל מסוף שנות ה-80 ויש להתאים את החוק למצב הקיים. הצעות החוק שהוגשו והפשרות שמוצעות עד היום הן אנכרוניסטיות גם בגרסאותיהן הלברליות ביותר. וכבר כתבתי כי זה מזכיר מאד את הדרך בה סוללים כבישים בארץ, קודם סוללים, ואחר כך הופכים מחדש כדי להוסיף נתיבים, תשתית ותאורה, ששכחו מלכתחילה. חוק שני המסלולים למשל, מדבר על כביש דו נתיבי, במקום שבו כבר מזמן זה לא מתאים ונדרשים נתיבים אינספור. העולם היהודי שינה כבר מזמן את פניו. ישנן יהדויות שונות וזרמים שונים. במצב הרצוי אפשר יהיה להינשא בכל סוג של טקס לפי בחירה.
המודל שעומד לנגד וסטרייך ושיפמן הוא המודל האמריקאי, בו יש הפרדה של דת ממדינה. כך למשל, רבנים חילוניים-הומניסטיים, עמיתים שלי, מקבלים הסמכה מטעם המדינה להיות רשמי נישואין. מדוע שלא יהיה הדבר אפשרי בישראל?
נייר העמדה אף אומר כי
"הסדרה אזרחית של הנישואין והגירושין במדינת ישראל היא הכרח חברתי, מוסרי, משפטי, דתי ותרבותי. חברתי" (ע' 69) 
הכרח זה נובע מהמציאות השוררת. אך יש גם מודעות לכך כי ההצעה מרחיקת לכת בהרבה יותר מכל מה שהוצע בעבר ומוצע היום, ההצעה בנויה על עיקרון הפרדת הדת מהמדינה. עקרון זה לאו דווקא דבר שלילי עבור הדת. בארה"ב למשל, הפיכתה של הדת לוולונטארית רק עשה לה טוב. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות ביותר בעולם, יחד עם ריבוי מדהים של עדות וכיתות דתיות. וכך אמור לקרות גם בארץ:
"הסדרה אזרחית של נישואין וגירושין, בצד שימור מקום של כבוד לנישואין וגירושין דתיים, תתרום לשיקום דמותה של הדת בכלל ולחיזוק מוסד הנישואין בישראל בפרט. הסדר כזה עשוי לתרום לפריחתה של יצירתיות תרבותית יהודית בתחום הנישואין והגירושין" (ע' 70)

מה חסר במסמך?

המסמך מפורט ועוסק בתחומים שאינם משפטיים גרידא, אלא סוציולוגיים, הלכתיים ואחרים והוא מקיף ועמוק. משום כך בולט חסרון ניכר שלו - חסרה הצעת חוק מפורטת, המדברת גם על ביטול או שמירת דינים, שניתן יהיה למחוקקים לעשות בה שימוש. הסיבה, שניתנה על ידי פרופסור שיפמן בתשובה לשאלה בערב שנערך במכון הרטמן היא משום שלא כל ההבטים בהצעה מוחלטים ויש להשאיר חלק מהם לדיון עתידי. מצד אחד זה מאפשר מקום לדיון והרחבה מצד שני זה הופך את ההצעה לאקדמית מדי וחסרת תכלית מעשית. וזה מוביל אותנו לחיסרון השני שקיים בה והיא ההשארה של נישואין של בני זוג מאותו המין לדיון עתידי. כבר היום רשומים זוגות בני אותו מין כנשואים במדינת ישראל. יותר ויותר מדינות בעולם מנהיגות נישואין כאלה. נכון ליוני 2012 המדינות שבהן נהוגים נישואים בין בני אותו המין הן: הולנד, בלגיה, ספרד, קנדה, דרום אפריקה, נורבגיה, שבדיה, פורטוגל, איסלנד, ארגנטינה ודנמרק. בני זוג ישראלים מאותו המין נישאים בחו"ל, בעיקר בקנדה ונרשמים בארץ. לא ברור לחלוטין למה לא להכליל נישואין כאלה גם כן בחוק העתידי.
מלבד חסרונות אלה המסמך הוא אחד הסיכומים התמציתיים והטובים בנושא ואני אמליץ עליו לכל זוג שאני עומד לחתנו כחומר רקע ללימוד לקראת הטקס. החיבור הזה מהווה אבן דרך חשובה מאין כמותה לכינון נישואין אזרחיים במדינת ישראל.
בנוסף מכון הרטמן, בשיתוף מציל"ה ערכו ערב דיון בנושא ואני מביא קטעי וידאו מתוך הערב הזה.

יום ראשון, 10 במרץ 2013

מה לא טוב בהצעת חוק נישואין אזרחיים של מרצ בכנסת ה-19?

השדולה לשוויון אזרחי ופלורליזם בראשות חה"כ ניצן הורביץ, יחד עם ח"כ מיכל רוזין (מרצ) וח"כ יעל גרמן (יש עתיד), קיימה את ישיבתה הראשונה ב 4.3.13, זה הפך כבר למסורת שהשדולה מתכנסת בכל פתיחת מושב. נכחו 24 חברי כנסת. הייתה שם כל סיעת מרצ. היו עשרה חברי כנסת מ"יש עתיד", הרבה מסיעת העבודה וגם מחד"ש ומהתנועה. מלבד חברי הכנסת השתתפו פעילים מארגונים שונים, נציגי התנועות היהודיות הפלורליסטיות וארגונים הפועלים בתחום דת ומדינה, אני ייצגתי את "טקסים". הגיעו גם זוגות שהציגו את סיפורם האישי, עולים ממדינות חבר העמים ובני זוג מאותו המין. וכבר נאמר שם שזהו מניין חברי הכנסת הגדול ביותר נאסף לטובת עניין נישואין אזרחיים, יותר מאשר המספר שהצביע אי פעם בעד הצעות חוק נישואין אזרחיים.
יחד עם זאת יש לומר שהצעות חוק ברוח דומה הוגשו כבר 16 פעמים, ללא שינוי משמעותי בתוכן החוק. שנים רבות חלפו מאז שהחוק הוגש בפעם הראשונה, תוכנו לא עודכן. וזה מזכיר מאד את הדרך בה סוללים כבישים בארץ. קודם סוללים ואחר כך הופכים מחדש כדי להוסיף נתיבים, תשתית ותאורה, ששכחו מלכתחילה.
החוק שמוצע על ידי חה"כ ניצן הורביץ מדבר על שני מסלולי נישואין, דתי ואזרחי. כלומר כביש דו נתיבי, במקום שבו כבר מזמן זה לא מתאים ונדרשים נתיבים אינספור. העולם היהודי שינה כבר מזמן את פניו. ישנן יהדויות שונות וזרמים שונים. על פי החוק המוצע, קהילות דתיות יוכלו לבחור את רשמי הנישואין שלהן, ואילו סתם יהודים חילוניים לא יוכלו לעשות זאת. אפשר יהיה להתחתן בטקס דתי, אך לא בטקס יהודי-חילוני, או ישראלי-תרבותי לפי בחירה, טקס שיוכר על ידי המדינה. החוק המוצע מדיר את הציבור היהודי-ישראלי-חילוני שרואה ביהדות את תרבותו וזהותו, ואינו מחשיבו כקהילה או כעדה דתית.
בשדולה עצמה קיבלתי רשות דיבור ואמרתי את רב הדברים שרציתי לשאת. רק חברת כנסת אחת הסכימה עימי וזו מרב מיכאלי. אני מביא את דברי וגם את דבריה (לצפייה בוידאו גיללו למטה).
התמליל המלא של דבריי:
"אין הצעה אחת שהוגשה עד היום לחוק נישואין אזרחים שעונה על ההגדרות של חופש דת וגם חופש מדת. היום אנו חיים בפשרה של מסלולים עוקפים. אבל, הבעיה אינה רק של ציבור מסוים, כמו מהגרים ממדינה מסוימת, אלא של כולם. 
אני מדבר בשמי ובשם אשתי לה אני נשוי מעל 12 שנה. בתעודות הזהות שלנו רשום רווק/ה, עם שני ילדים. אנחנו חיים כידועים בציבור. עשינו זאת מבחירה, משום שאנחנו רואים בעצמנו פסולי חיתון מבחינה מצפונית. מדינת ישראל אינה מאפשרת לנו להירשם כנשואים על פי אמונתנו ומצפוננו. למרות שהלכתית יכולנו להתחתן ברבנות, או להתחתן אזרחית בחו"ל. אני מדבר גם בשם כ-350 זוגות שאת קידושיהם סידרתי כרב חילוני, ועוד אלפי זוגות שהתחתנו באמצעות עורכות ועורכי טקסים של אתר טקסים אותו אני מנהל, חכ"ים, רבנים חילוניים, ואישי ציבור שייכים לקבוצה. 
יתירה מכך, אני מביא את קול הרוב הדומם, החילוני, שרוצה להתחתן על פי מצפונו ואמונתו היהודית.
מטרת השדולה והכנס הזה, לטעמי, לייצר לובי לחקיקת חוק שמבטא חופש אזרחי אמיתי, ואת זכותו של כל אדם להקים משפחה, להירשם כנשוי/אה, ואת הזכויות והחובות הנלוות לכך, ללא אפליה מכל סוג שהוא. החוק צריך להיות קצר ובהיר ומיוסד על כמה עיקרים:
  1. האופי הטקסי של מסיבת החתונה אינו מעניינה של המדינה.
  2. תפקידה של המדינה לרשום נישואין לצורך שמירה על כללי התקשרות בסיסיים בין בני אדם בבואם ליצור משפחה. לצורך כך, קיימים חוקים נוספים (למשל, "חוק גיל הנישואין" תש"י – 1950, "איסור ריבוי נישואין" בחוק העונשין, סעיפים 175- 183:).
  3. אדם יוכל לבחור את הדרך להינשא ואת הדרך להתיר את הנישואין, ללא שום הגבלה, בצורה אזרחית, תרבותית או דתית.
  4. החוק צריך לשקף את הרצון להפריד את הדת מהמדינה. 
  5. על מנת ליצור הליך אחיד, הסמכות לרישום נישואין צריכה להיות אחת, ולא מחולקת בין משרדים, ו/או רשויות אחרות. הסמכות למנות רשמי נישואין היא אזרחית ולא דתית. 
  6. החוק המוצע צריך להחליף את חוק נישואין וגירושין הקיים.
  7. יש לבטל את החוק דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, חוק מנדטורי ממקור עותומאני. הקובע, את סמכותם של בתי דין דתיים לדון בענייני מעמד אישי. בחוק נכתב כי כל ענייני המצב האישי מסורים לבתי הדין של "העדות הדתיות". ענייני מצב אישי, כלומר, נישואין או גיטין, מזונות, ועוד.  לבתי הדין הדתיים יש, אם כן, סמכות לדון רק במקרים שבהם האדם מסווג על-פי עדה דתית מוכרת בחוק: יהודים, נוצרים, מוסלמים או דרוזים. אם אדם אינו בן עדה דתית – הרי הוא "חסר סיווג דת" במרשם האוכלוסין.
טעות תהיה לחוקק חוק נישואין אזרחיים מתוך עוולה, שהרי אנחנו חיים כבר בעוולה ולמה ליצור עוד אחת? וכבר לימדוני סבתותיי שאין מתקנים עוולה ביצירת עוולה אחרת. עוולה תהיה אילו המדינה תקים מרשמים שונים לרישום אוכלוסיות שונות, כמו למשל מרשם הזוגיות ל"חסרי דת" הקיים, שהוא עניין גזעני במהותו בו אנשים נאלצים להישבע בשקר שאינם יהודים. עוולה נוספת תהיה אילו המדינה תייסד שני מסלולים לשתי אוכלוסיות: היהודית והחילונית, כאילו החילוניים אינם יהודים. הפתרון האמיתי צריך להיות שהמדינה תמנה רשמי נישואין בצורה חופשית, לאחר קביעת קריטריונים בסיסיים, רשמים אלו יהיו שייכים לכל זרם תרבותי. יהיה זה יהודי-חילוני, חרדי, רפורמי, קונסרבטיבי, ישראלי, מוסלמי, נוצרי, אזרחי וכן הלאה. 
במידה ואי אפשר, פוליטית, לחוקק חוק כזה עדיף להשאיר את המצב הקיים על כנו, זה הרבה יותר טוב מאשר למסד חוק שיקבור את היכולת להינשא בצורה חופשית לעד".