יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

ראיון איתי בגל"צ בעקבות הגשת העתירה לרשות אזרחית לנישואין

אתמול הוגשה העתירה המדוברת להקמת רשות אזרחית לרישום נישואין על ההתנגדות שלי כבר פרטתי כאן. לא הספקתי לדבר נגד וכבר העתירה נמשכה והוחזרה.
התקשרו אלי מהתכנית "מה בוער" בגל"צ (רזי ברקאי) וביקשו שאמציא להם זוג שלא יכול להינשא בארץ. אמרתי להם שב"חגיגה" של העתירה הזו אני לא משתתף ואני מתנגד לעתירה, ואז הם ביקשו ממני לעלות לשידור. לצערי לא הצלחתחי להעביר את המסרים העיקריים שניתן לקרוא אותם בפוסט הקודם. את הראיון אפשר לשמוע כאן.

יום שני, 10 באוקטובר 2011

נגד העתירה להרחבת חוק ברית הזוגיות (שאינו נישואין אזרחיים)

תשע עמותות הגישו (2.10.2011) עתירה לבג"צ כנגד הממשלה בבקשה להסדיר נישואין עבור "חסרי דת". אני מתנגד להגשת העתירה וכבר כתבתי על כך כאן. הסיבה להתנגדות שלי רשומה בעתירה עצמה בתחילתה, בבקשה מן המדינה להפעיל "מנגנון רישום נישואין לשם הקמתה של רשות רישום אזרחית עבור עבור בני זוג שאחד מהם לפחות הינו חסר סיווג דתי או אינו מוכר כיהודי על ידי הרבנות הראשית או שבני הזוג הינם בני דתות שונות".
לא מדובר בנישואין
כל הכותרות בתקשורת מדווחות על "עתירה לנישואין אזרחיים", אבל גם 38 עמודי העתירה לא יכולים להסתיר שמדובר בעצם בהנהגתה של מה שמכונה בעתירה: "רשות רישום אזרחית". למרבה הפלא רשות כזו כבר קיימת במשרד המשפטים תחת הכותרת – 'רשם הזוגיות', רשות שהוקמה בעקבות חקיקת חוק "ברית הזוגיות לחסרי דת" ב-2010. למה לעתור להקים משהו שכבר קיים ממילא? הלוואי שאתבדה, אבל אילו העתירה תתקבל, בג"צ יורה להרחיב אותה לבני זוג שאחד מהם, לא רק שניהם "חסר דת". כלומר, חזונו הראשוני של מציע חוק ברית הזוגיות חה"כ דוד רותם מ"ישראל ביתנו" יוגשם במלואו. מלכתחילה רצתה מפלגת "ישראל ביתנו" להגיש את חוק ברית הזוגיות תחת מסווה של חוק נישואין אזרחיים. ואולם, בגלל התנגדות המפלגות החרדיות, התקבלה הפשרה הרקובה של החוק הנוכחי. ההגיון של מציעו היה שיהיו כאלה שיעשו בשבילו את העבודה, ירוצו לבג"צ ויבקשו להרחיבו. עדות לכך ניתן למצוא בבלוג של שחר אילן עיתונאי "הארץ" לשעבר, וסגן יו"ר עמותת חידו"ש היום, בו הוא כתב, תחת הכותרת: "החוק שאין שום דבר חיובי לומר עליו", את הדברים הבאים: "רותם הזכיר לי שאמרתי שברגע שהחוק יעבור כל מי שלא יכלל בו ירוץ לבג"ץ ויבקש להחיל את ברית הזוגיות גם עליו, כי ההגבלה של ברית הזוגיות לחסרי דת בלבד מנוגדת לעקרון השוויון. צודק. אמרתי. השאלה היא אם לבג"ץ הלא כל כך אמיץ של ימינו יהיה אומץ והשאלה היא אם בג"ץ יכול להרשות לעצמו".
חוקים גזעניים בתמיכת השמאל
זוג יהודים המוגדרים כ"חסרי דת", שאני משיא בקרוב בטקס יהודי חילוני, אמרו שהם שמעו על חוק ברית הזוגיות, אבל הם מעדיפים להתחתן בנישואין אזרחיים בקפריסין. כי הם מבינים שאלו לא נישואין אמתיים, שהם מקבלים רק "תעודת זוגיות", לה הם ימתינו שנה וחצי, ובנוסף צריכים להצהיר שהם לא יהודים כדי שהרבנות תאשר. בעתירה הנוכחית מציעים בעצם שיחוקק חוק בו ייחסך קצת נייר: אין צורך ששני בני הזוג יצהירו שהם "לא יהודים" אלא רק אחד מהם...
אסור לטעמי לחוקק חוקים עבור אנשים ספציפיים או עבור אוכלוסיות מיוחדות, ודאי שלא חוקים המסדירים זכויות אוניברסאליות כמו הזכות לחיות יחד ולהקים משפחה. חוק נישואין אזרחי צריך להיות שוויוני ללא קשר למוצאך, אמונותיך או מינך. כל אדם זכאי לבוא בברית הנישואין עם אדם אחר מתוך בחירה. תפקיד המדינה הוא לרשום את בחירתו ולהעניק לו את זכויותיו, ותו לא. יתירה מכך, אין שום צורך ברשות רישום נפרדת לרישום נישואין ואין צורך במסלולי נישואין, כל אחד יבחר לעצמו את רשם הנישואין שלו: אורתודוכסי, חילוני, רפורמי, מסורתי או חסר שיוך. צריך להנהיג רישום נישואין שווה לכל תושבי המדינה שייוסד על עקרונות דמוקרטיים.
מצב אבסורדי הוא שעמותות שחלקן נתמכות על ידי הקרן החדשה, עמותות שמאל, פלוראליסטיות משתפות פעולה עם "ישראל ביתנו" ועם חוקים גזעניים, במקום לפעול למען חוק נישואין אזרחיים אמיתי.
המצב הקיים עדיף
בודדים הזוגות שנרשמו עד היום לזוגיות במשרד המשפטים וחוק "ברית הזוגיות לחסרי דת" הקיים הופך להיות "אות מתה" בספר החוקים ממילא, למה לעורר מתים מרבצם? היום במדינת ישראל יש מסלולים עוקפי רבנות, כמו נישואין אזרחיים בחו"ל המאפשרים רישום נישואין אמיתי במרשם האוכלוסין, או, חיים יחד כידועים בציבור והכרה בזכויות "בן/ת הזוג שאינו רשום/ה כנשוי". המספר, הן של נישואין אזרחיים, והן של זוגות החיים כידועים בציבור, עולה בהתמדה ב-20 השנים האחרונות. למה אם כן להנציח בחוק מצב אבסורדי שכזה? התשובה היא פוליטית, מטרת העמותות באמצעות העתירה היא "סדק בחומת האורתודוקסיה". אבל לא מדובר פה בפשרה שתוביל אולי בעתיד למשהו טוב יותר, אלא להנצחה של מצב גרוע שבו יש ויתור על מוסד הנישואין והכרה בכך שנישואין אמיתיים יכולים להיות רק ברבנות, אלו שלא ירצו או לא יוכלו להתחתן ברבנות יזכו רק בהכרה כבני זוג.
גם אם הצפי של מגישי העמותה שבג"צ לא יתערב, הרי שהעתירה ותשובת הבג"צ ייכנס לרשומות ויהפכו לחומרי התייחסות  ולימוד לבתי משפט, לחוגי המשפטים, לתלמידי בתי ספר ולכל המעוניין. תוכן העתירה מצוין המסקנות שלה שגויות ומטעות, לזה אנו רוצים לחנך?
נחוץ חינוך לחופש בנישואין
אם חוק ברית הזוגיות הרחב יתקבל לא תוכל אף קואליציה בעתיד לחוקק חוק נישואין אזרחי הטענה כנגד תהיה שחוק כזה כבר קיים, למרות שלמעשה לא מדובר בנישואין אזרחיים. מה שנחוץ במערכת הפוליטית אלו מחוקקים אמיצים שיבטלו את חוק ברית הזוגיות לחסרי דת לאלתר, כמו שבוטל החוק נגד קיום משכב זכר ב-1988. ויציעו חוק נישואין אזרחיים, כחלק מהפרדת הדת מהמדינה, שבו לכל זוג תינתן האפשרות לבחור את הטקס שלו ולרשום אותו כרצונו, ללא רשות רישום מיוחדת, או "מסלולי נישואין" מיוחדים.
הפעילות האמתית של ארגוני חופש הבחירה בנישואין צריכים להיות במישור החינוכי ובהגברת המודעות לסוגים השונים של אפשרויות לטקסי נישואין שלא ברבנות. פעולות כאלו יובילו למרבה האבסורד דווקא לחיזוק המעמד של הדת והאורתודוקסיה, אבל גם לחופש בחירה אמיתי בנישואין.

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

גיליון חדש של יהדות חופשית מספר 31

מוזמנים להיכנס לאתר של כתב העת המקוון "יהדות חופשית" שניתן למצוא אותו היום רק באינטרנט. בגיליון החדש התפרסמו שני מאמרים פרי עטי, האחד בנוגע לנישואין אזרחיים ואחד על פרשת השבוע - פרשת בראשית ושואל: "האם סיפור יצירת אדם מחייב לדרוך על רגל הכלה בטקס הנישואין?".

יום שבת, 24 בספטמבר 2011

שנה טובה תשע"ב

שנה טובה לכולם, שנה של שקט, שלווה בטחון אהבה וכל מה שאתם מאחלים לעצמכם.
להגדלת הברכה לחצו עליה. התמונה צולמה בגן החיות התנכ"י בירושלים ב 26.5.2011, המצלמה Olympus E-620 עם עדשת Zuiko 14-42mm, עמדה על חצובה והופעלה על ידי השלט רחוק שבידי. ויש טעות השנה העברית היא 5772.


יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

ביטוח לאומי וכללית מכירים בנו כידועים בציבור - פוסט בירוקרטי

כשרות לציבור אני מביא את הסיפור הבירוקראטי של כיצד הכירו בנו ביטוח לאומי וגם שרותי בריאות כללית כידועים בציבור וכמשפחה לכל דבר.
למרות שאין סטטוס רשמי במדינת ישראל של "ידועים בציבור" הרי שמרבית חוקי המדינה מכירים ב"בן הזוג שאינו רשום כנשוי", מלבד חוק מס הכנסה. המשמעות היא שהדבר לא יהיה רשום בתעודת הזהות של בני זוג החיים כידועים בציבור. הסטטוס הרשמי שלהם יהיה רווק/ה. כך גם זוגתי ואני. אבל בבואנו לקבל שירותים שונים מבקשים מאיתנו להציג אסמכתא להיותנו נשואים או לכל הפחות ידועים בציבור.
דוגמא פשוטה שנתקלתי בה היא בשרותי בריאות "כללית", שהנהיגו אפשרות לשלם על תרופות בבית המרקחת ללא שימוש באשראי או במזומן, באמצעות "הרשאה". כאשר ביקשתי לרכוש תרופות עבור ילדי, נאמר לי שמכיוון שאנחנו לא מוכרים כ"תא משפחתי", אני לא יכול להשתמש עבורם בהרשאה שלי. למרות תחנוני והסברי שהם רשומים בת.ז. כילדי, ולמרות שאמצעי התשלום הוא שלי, זה לא עזר. בבירור שנמשך לאורך תקופה ארוכה מול קופת חולים כללית, התברר שילדי ידועים בציבור רשומים על שם האם בלבד. קיבלתי בסופו של דבר מכתב מפניות הציבור שציין כי "זוג הידוע בציבור, ניתן לבצע איחוד של התא המשפחתי בכפוף להמצאת מסמך מגורם מאשר (בית משפט, אישור נוטריון, המוסד לביטוח לאומי) בו מצוין כי הינכם ידועים בציבור".
בשלב הזה התחלת להרגיש כמו גדעון רייכר, ואמרתי לעצמי שהנה אני אץ רץ לברר איך אני משיג אישור כזה. בביקור באתר של ביטוח לאומי גיליתי את טופס 107 - "שאלון לידועים בציבור" טופס המיועד לבני זוג שרוצים שיכירו בהם כידועים בציבור. מילאנו את הטופס בחדווה ואצנו רצנו לסניף הקרוב לביתנו כדי להגישו. ואכן לאחר חודשים מספר אף קיבלנו אישור, שמופנה לזוגתי, שמציין כי ביטוח לאומי מכיר בה "כידועה בציבור שלי". לשווא חיכיתי גם לאישור שביטוח לאומי מכיר בי כידוע בציבור שלה... לא משנה, העיקר שהשגנו את ההכרה של ביטוח לאומי. יתירה מכך, הם מכירים בנו כזוג מרגע שנישאנו בחתונה יהודית חילונית !, כפי שציינו בעצמנו בטפסים.
ההכרה היא אמנם רק לצורך חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולצורך חוק ביטוח לאומי, אבל בעיננו זהו הישג שיש גוף ממלכתי שמכיר בנו ככאלה, ולא משנה כל כך מה יהיו ההשלכות.
בינתיים, פנינו אל שרותי בריאות כללית, הצגנו בגאווה את האישור, והם מכירים בנו כ"תא משפחתי". המשמעות העיקרית היא שנקבל את הדו"ח הרבעוני במעטפה אחת במקום שתיים, וכך נחסוך בנייר, וגם אוכל לשלם על ילדי בבית המרקחת בהרשאה בלי להרגיש אשמה...
שאלתי את ביטוח לאומי האם גם בני זוג מאותו המין יכולים להיות מוכרים כידועים בציבור והם אישרו שכן, אבל לא כל הזכויות שמגיעות לבני זוג הטרוסקסואליים מגיעות להם.
הסיפור הביורורקראטי הזה מסמל את התייחסות המדינה לסטטוס האישי של אזרחיה. מצד אחד זו מדינה שלחוקי הדת יש תוקף ועל מנת להירשם כנשואים צריך רשם מוסמך של אחת הדתות, ומצד שני המדינה מאפשרת מסלולים עוקפים של חיים יחד ללא צורך ברישום נישואין וקבלת מירב הזכויות. אפשר להמשיך ככה, והמשמעות היא שהמדינה מטרטרת לא רק את אלו שידועים בציבור אלא גם את אלו שרוצים להירשם לנישואין, תשאלו את הכלות החילוניות שעוברות הדרכת כלות ומקווה.
לטעמי יש לחוקק חוק נישואין אזרחיים כמו שהצעתי בעבר ולהפסיק את הסיפורים המגוכחים האלה.

יום שני, 13 ביוני 2011

"עלמא די" מאת ארי אלון, בהדפסה מחודשת בהוצאת ידיעות אחרונות

לכבוד הוצאתו מחדש של עלמא די, מאת ארי אלון, יותר מ 20 שנה לאחר שיצא בפעם הראשונה כחוברת בכתב העת שדמות, ערך מרכז בינ"ה יום עיון בהשתתפות דב אלבוים, מוקי צור, רות קלדרון, דניאל הרטמן ואחרים. זו הייתה הזדמנות נדירה לחלוק כבוד להגותו של אחד מחשובי מהוגי היהדות החילונית של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.
הדוברים בכנס דיברו מצד אחד על תחושה היסטורית, ומצד שני על מיעוט ההשפעה על החברה הישראלית. תחושת ההיסטוריות לוותה גם באמירה אישית על הפגישה של כל אחד עם ארי אלון ועם הגותו. 
את העוצמה הנמשכת של ארי הבנתי בדרך הביתה כשלקחתי טרמפיסטית צעירה, לאחר צבא ושנת שרות בשומר הצעיר, חברה לשעבר בגרעין בוגרים של התנועה, והיא אמרה לי שבכתה כשארי דיבר, ושאם תתחתן אי פעם תרצה שארי יחתן אותה...
גם עבורי יש לארי, ולספר חשיבות מיוחדת משום שהטקסט הזה קבע לא במעט את תפיסתי את היהדות וגם את דרכי בחיים. לפני כ-25 שנה, עוד לפני שיצא עלמא די, השתתפתי בסדנה רעיונית פוליטית של הקבוץ הארצי בגבעת חביבה, שנה בה למדנו במשך יומיים בשבוע. אחד השיעורים שניתנו היו של ארי אלון. עלמא די עדיין לא יצא לאור, אבל, יצא הספר "כזה ראה וחדש - היהודי החופשי ומורשתו" קובץ מסות בעריכת יהושע רש (ספריית הפועלים 1986). ובספר זה נתפרסם מאמרו של ארי "מה למעלה מה למטה - רק אני, אני ואתה", מדרש על שירו של ביאליק "שיר הנדנדה", שהוכנס אחר כך לתוך עלמא די. בתמצית פורשה שאלת ה"מה למעלה מה למטה" כשאלה מתריסה כלפי האל, שאלה שאסור לשאול אותה, כך כתוב במפורש במשנה: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור" (חגיגה ב', משנה א').
גדלתי כחניך השומר הצעיר, אך תפיסתי התרבותית את היהדות, בנעוריי, הייתה יותר נגטיבית. במיטב מסורת השומר הצעיר העירוני של אותם ימים – להתנגד לכפייה דתית היה בעצם להתנגד לכל דבר שמדיף ממנו ריח של יהדות. לימודי התנ"ך והתושב"ע בבית הספר לא היו מעוררי השראה בלשון המעטה. מכאן שהחילוניות עבורי הייתה משהו קוסמופוליטי שאינו משויך דווקא ליהדות, אמרתי לעצמי שזהותי אכן יהודית, אך היא הייתה חסרת מאפיינים ברורים. התפיסה שהתגבשה אצלי נשענה על המשפט הבא מתוך המאמר של ארי אלון:  "המהפכנים הריבוניים הציבו אתגר נשגב בפני העם הזה: להפוך את תורת ישראל ממקור סמכות למקור השראה". אמירה זו שיחררה מחסום שהיה אצלי, ומאז אני עוסק ברכישה מחדש של הבעלות על מה שאני תופס כמקורות התרבותיים שלי, מהתנ"ך, המשנה והתלמוד ועד לספרות וההגות העברית המודרנית. וגם את הבעלות על הפרקסיס החינוכי והטקסי. דברים אלה הובילו אותי לעסוק בפיתוח תכניות לימודים , לעסוק בטקסי חיים ובסופו של דבר להרהיב עוז ולהיות מוכשר כ"רב חילוני" השייך לזרם ההומניסטי.
אך לא רק המהות והטקסטים נתנו לי השראה, אלא גם הדרך. השיטה של ארי אלון נובעת גם מתוך אישיותו הצנועה והנחבאת אל הכלים. שיטת הלימוד שלו היא בית מדרשית אך לא בסגנון "בעלי התריסין" בחברותא הקלאסית, אלא בצורה רכה, ואפילו "נשית" כפי שתיארה אותה רות קלדרון ביום העיון. שיטה זו הובילה אותי כמנחה קבוצות, כמפתח תכניות לימודים, בשיטות המחקר האיכותניות שבהן עסקתי בלימודי האקדמיים, וכיום, כאשר אני יושב עם זוגות לקראת חתונה.

לצערי, הטקסט המדהים של עלמא די, לא היה רב מכר, וכנראה גם לא יהיה לרב מכר. הוא טקסט לא פשוט. לא ספר ליניארי, אלא אוסף של מסות, ובעצם של כמה ספרים. בדרכו הדרשנית, המפותלת והמענגת מכיל הטקסט קוד למפה המנהירה את הדרך אל המקורות העתיקים שלנו ואל זהותנו העכשווית כיהודים חילוניים והומניסטים.

דווקא את הפאן הזה בחר ארי להצניע בדברי הסיכום שלו ליום העיון ולהתמקד דווק בטקסט שהוא תוכחה מוסרית ופוליטית וסוג של וידוי והלקאה עצמית, החלק בעלמא די שנכתב בעקבות ותוך כדי שירות המילואים של ארי באינתיפאדה הראשונה. הטקסט בדרך כלל אינו בבעלותו של המחבר לאחר שפרסם אותו, אבל, אחד הדברים הנדירים הוא לראות את האמן מסביר את יצירתו. כאן בשני חלקים מה שהספיק הזכרון בטלפון.





יום שישי, 15 באפריל 2011

שאלת רב - נישואי כהן וגרושה חרדים

שאלה: "שמי א', אני חרדי גרוש מזה כמה שנים, יש לי ילדים בחו"ל. במקור אני מצרפת. יש לי קשר של אהבת נפש עם אישה גרושה כבר שנתיים. אנחנו רוצים להתחתן אך אסור לנו. קשה לנו מאד לוותר על הקשר שיש ביננו.
אני חרדי ומאמין בתורה ובחכמים ,אבל המצב הזה מאד קשה לי. בכל פעם שאני מספר את זה לרבנים הם לא מבינים. אני מקבל רק הוכחות ובזיונות. זה שובר אותי כל פעם מחדש. ראיתי את האתר שלך במקרה. והחלטתי לפנות אליך. אולי תוכל לעודד אותי ולחזק אותי. האמת אני מיואש, הסיפור ארוך וקשה לספר כאן הכל. האם יש מצב למצוא לי התר להתחתן עם האישה שאני אוהב? האם אני כהן אמיתי? הלכתי לרבנות, פתחתי תיק, ספרתי להם הבעיה,אבל כמעט שזרקו אותי מכל המדרגות".

תשובה: "א' שלום וחג פסח שמח, ראשית, אני מעודד אותך ומחזק אותך ככל יכולתי כרב השייך לזרם ההומניסטי-חילוני ביהדות. מבחינת ההלכה הדתית, לצערי, אין מוצא. נישואי כהן וגרושה הם אסורים והויתור על הכהונה אינו אפשרי. הדרך היחידה היא למצוא פגם בשושלת הכהונה שלך, שיעיד על כך שאתה אינך כהן. מכיוון שלא עסקתי בכך באופן מקצועי איני יכול לסייע לך באופן ישיר בעניין. בהלכה החילונית ובאמונה שלי כרב חילוני ערכי האהבה, החיים יחד של זוג, הקמת משפחה, דאגה לילדים והנאה מהחיים היומיומיים הפשוטים, הם ערך חשוב יותר משמירה על שושלת הכהונה, שממילא אין לה שום משמעות, משום שאין בית מקדש בימינו, ולא נראה שיהיה בעתיד הקרוב לעין...
מכיוון שאתה חי בקהילה שערכי הדת חשובים לה יותר מערכי הפרט. הקהילה מפעילה לחצים כבדים ביותר על הפרט על מנת להתאימו אליה. אני לא רואה מוצא מלבד שתמשיכו לחיות כפי שאתם חיים עד היום באושר, ובלי להיכנע ללחצי הסביבה.
מדינת ישראל מאפשרת את החופש, וגם את הזכויות, לשני אנשים הרוצים להקים משפחה, בלא שירשמו כנשואים. המעמד הזה הוא מה שקרוי "ידועים בציבור", גם אני ואשתי חיים, ומגדלים את ילדינו כך. אתם יכולים לקבל את כל הזכויות של זוג נשוי ואפילו להיות מוכרים על ידי ביטוח לאומי ככאלה.
אני מחזק את ידיכם באהבה ובשמירה על המשפחה שלכם ובהצלחה רבה.

יום שישי, 18 במרץ 2011

מבראשית - ארגון לאינדוקטרינציה דתית בבתי הספר הממלכתיים

בעקבות  התחקיר שערכו אור קשתי ויעל געתון ב"הארץ", 11.3.2011, "אינדוקטרינציה דתית במקום מסע ישראלי", נחשף כי האישיות הרוחנית מאחורי "מבראשית" היא הרב מוטי אלון, אישיות שנויה במחלוקת בימים אלה, והמימון ניתן על ידי מליונר קנדי, נוצרי אוונגליסטי. הכיוון ברור, הימין הפונדמנטליסטי הישראלי חבר לזה הנוצרי משיחי, עם הכסף כדי לחנך את ילדינו במערכת החינוך הממלכתית, שאמורה להיות חילונית, ל"מהי יהדות".
באתר ארגון מבראשית המכנה את עצמה "תנועה חברתית רוחנית" קשה מאד להבין מי עומד מאחוריה, ומהי בדיוק האידיאולוגיה והמסרים. ולכן חסד עשה עימנו "הארץ" כשחשף את הפרטים והעדויות.
עדות אישית לפעילות של "מבראשית" מצאתי בבית הספר היסודי הממלכתי שבו בני לומד בכתה א' - בי"ס "היובל" בגבעת משואה בירושלים. יום אחד הודיעה המחנכת כי תתקיים פעילות של "מבראשית" בנושא קבלת שבת, ויש להביא חולצות לבנות, וכיפות. הצטרפתי לפעילות וצפיתי בה על מנת להבין מהו המסר שמנסה אותה "תנועה חברתית רוחנית" להעביר.
ראשית, דמות המדריך שהעביר את הפעילות - בחור דתי עם כיפה סרוגה, חולצה לבנה וציצית - ניתן לתארה כ"פוסטר בוי" של המתנחלים, בא להעביר שיעור על שבת. צריך לאמר, כמו ששואלים באנגלית: "מה הבעיה עם התמונה הזאת?", הבעיה העיקרית מבחינה חינוכית שמדובר בחייזר. והכוונה לא לאחד כזה שהגיע ממש מפלנטה אחרת, אלא למישהו זר לרוח ולתרבות שצריכה להיות בבית ספר ממלכתי חילוני. אני בטוח שזו רוח שזרה לרב משפחות התלמידים בבית הספר. הזרות היא במובן הזה שמי שעומד מול הילדים אמור להוות דגם חינוכי ,role model, במקרה הזה ליהדות. השאלה שצריכה לשאול את עצמה כל מחנכת היא האם זוהי דמות "היהודי" שצריכה להתקבע אצל ילד בכיתה א'? האם הפרקטיקה של השבת שהוצגה בפני הילדים זוהי הפרקטיקה שיש לחקותה בבית? האם הערכים שהציג המדריך מ"מבראשית" ראויים לחיקוי לאדם החילוני ששולח את ילדיו לבית ספר ממלכתי?
לשם כך נבחן את התכנים והסמלים, וננסה לבחון אותם בעין ביקורתית. המדריך השתמש באמצעים דידאקטיים מגוונים, כולל תחפושות, מחשב נייד, מקרן וידאו, גיטרה וקיט שלם של קבלת שבת: נרות, מפה, חלה, גביע קידוש וכו'. ההנחה הבסיסית שזה יצליח למשוך את תשומת ליבם הקצרה ממילא של בני ה-6 בצורה האופטימלית, ובצדק.
ההדרכה לוותה בהצגות בשירים, כך למשל בגרסה הדתית על השיר של להקת שבע - "סאלאם", המילה סאלאם בערבית הוחלפה ב"שבת שלום". הם למדו כל מיני פרפראות גימטריה כדי להדגים את חשיבות השבת, וכמובן שתלמידה, ולא תלמיד, הוזמנה להדליק נרות שבת בברכת ברוך את ה', כפי שאפשר לראות בסרטון :
 הילדים, שמדקלמים יחד עם המדריך את הברכה, לאחר ה"אמן", ממשיכים בצורה מוכנית לשיר את הברכה על החנוכיה "שעשה ניסים לאבותינו", והמחנכת מנסה להשתיק אותם.
הוסבר כי הנרות מודלקים אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור", עוד הילדים התנסו בהפעלת שופר כמבשר את בואה של השבת, סופרו מדרשים וסיפורים המדגישים את חשיבות השבת.
שיא הפעילות היה הקרנת סרט עלילתי קצר בן כ 15 דקות שנקרא "אין כמו בבית" והופק על ידי "תאטרון פסיפס". תקציר העלילה מספר על יהודי דתי נתקע עם מכוניתו ואין לו איפה לעשות את השבת (יהודי רגיל היה מתקשר לגרר ונוסע הבייתה) והוא עובר מבית לבית עד שהוא מוצא משפחה שתארח אותו. תוכלו לראות את הסרט כאן בשני חלקים:

תוך כדי צפייה בסרט, אחד הילדים, שהפתיע אותי בחוכמתו, שאל: "איפה האמא?". ואכן, לא הייתה דמות נשית שהוצגה בסרט. המשפחה המארחת הורכבה מאב ובן בלבד, שהפכו למשפחה אלטרנטיבית, ללא אם. בצורה מהפכנית הם הכינו, בישלו, רחצו וארחו. הם נטלו על עצמם את כל התפקידים המסורתיים של האם. המדריך שנראה שרגיל ששואלים את השאלה, התחמק ממנה. ניגשתי אליו בסוף השיעור ושאלתי אותו את אותה שאלה. תשובתו הראשונה הייתה "זה מורכב", אבל כשהתעקשתי, הסתבר שבתאטרון פסיפס אין כלל שחקניות נשים מחמת הצניעות. אם צריך לגלם דמות נשית היא מגולמת על ידי גבר. שאלתי אותו גם מי עומד מאחורי ארגון "מבראשית", הוא כמובן לא אמר לי, אלא רק הפנה אותי ליוחאי אטיאס שהוא, כך התברר לי מגיגול שמו, רכז בתי הספר הממלכתיים של "מבראשית", שאמר בראיון לערוץ 7, על סדרי הפסח שהם עורכים: "...והעברנו סדרים בבתי הספר הממלכתיים בכל הארץ והחוויה היא מרנינה, לראות הורים וילדים יושבים סביב שולחנות ערוכים עם כל טוב עם אמירת ההגדה כדת וכדין".
הילדים שהיו צייתניים, הגיעו עם חולצות לבנות וחלקם אפילו הגיע עם כיפות, נהנו מהשיעור ומהאמצעים הדידקטיים העשירים שתרומתו של הנוצרי הנדיב מאפשרת, לדעתי גם משרד החינוך מוסיף קצת ואולי גם בית הספר.
התלמידים הראו עמידות בפני התכנים והיכולת שלהם להיות ביקורתיים כלפי התכנים הייתה מפתיעה. ברור כי שיעור אחד כזה לא יספיק לשנות את החוויה שהם עוברים בבית. הדבר המדאיג הוא שזהו לא הארגון הדתי היחיד שעובד בבית הספר הזה משום שארגון נוסף הוא חל"ד (חנוך לנער על פי דרכו) שמעסיק בנות שרות לאומי, דתיות, וכאן התכנית היא שנתית ולא חד פעמית, אם כי המסרים מרוככים יותר.
אבל זה כנראה לא הספיק משום שמי שהוביל את תהלוכת פורים של בית הספר בשכונה הייתה החבורה ה"שמחה" של הנחמנים, חסידי בראסלב. בברור עם המנהלת הם נשכרו על מנת לעשות שמח בתהלוכה וכך זיכו את קהל ישראל הקדוש במיטב השירה העברית: "מי שמאמין לא מפחד  את האמונה לאבד ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם", "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים", והשיא להיט הטראנס הגדול "רבי נחמן מאומן" ( במקור הטראנס הרומני הידוע בכינויו נומה נומה).
התהלוכה עצמה היא רעיון מבורך ויפה וכל הכבוד למנהלת שארגנה אותו. היא אמרה לי שהם הובאו משום שהם זולים ושאין לה שום בעיה שהם חובשי כיפה. כלומר, הם הובאו מבלי משים. מבלי לחשוב על התכנים והצורה של המסר החינוכי.
נניח רגע בצד את השאלה האם חסידי בראסלב מורשים לעשות פעילות כזאת בבית הספר, ונעסוק בבעיות החינוכיות בהכנסת ארגונים מעין אלה לבתי ספר ממלכתיים, ואלו רק כמה מהן:
ארגון "מבראשית" מתמקד בשוביניזם על כל המשתמע ממנו, ראשית שוביניזם לאומי ולאומני, כפי שהם כותבים באתר שלהם: "לחשוף את המכנה המשותף של כל בני העם היהודי סביב ערכי מורשת המוסר והצדק היהודי. חשיפה בדרכי למידה וחויה, חשיפה היוצרת יחד עמוק של חברה ושל עם, חשיפה שוברת חומות ומגלה שרב המשותף על המפריד... לחזור ולהרגיש את היחד העמוק שלנו, לחזק את נקודות החיבור שלנו כחברה וכעם". אלו מילים שנועדו להסוות את האידיאולוגיה האומרת כי הדבק שלנו כעם הינה שמירת המצוות כהלכתן הדתית. הסוג השני של שוביניזם הוא השוביניזם הגברי המשוקע בתרבות הפטריארכלית הדתית, המדירה נשים אפילו מלהיות שחקניות תאטרון. החינוך לתפקידי מין חוזר להיות חינוך שמרני ולא שיוויוני, היררכיה מגדרית שבה הגבר עליון על האישה.
דגם היהודי/ה האידיאליים, הדתיים הלובשים חצאית וחובשים כיפה, הם זרים לעולמם של התלמידים, יוצר אצלם רגשי נחיתות משום שזהו דגם שלא יוכלו להגיע אליו אלא אם ישנו את אורח חייהם מהקצה אל הקצה. הוא מוצג בפניהם כדגם אותנטי, אליו צריך לשאוף, גם בתמיכת הצוות החינוכי, כשהפעילות הזו הופכת למעין חגיגה, המורה מעבירה שיעור מקדים והתלמידים באים בבגדים חגיגיים, צורת הישיבה משתנה וברור כי יש כאן משהו מיוחד עם ערכים אסתטיים מיוחדים שכדאי לשאוף אליהם.
דגם השמחה והמהות החסידית הברסלאבית שהיו במשך מאות שנים שוליים סהרוריים בתרבות היהודית מקבלים את ההובלה בחינוך הממלכתי החילוני בישראל.
המסר שעובר לתלמידים הוא שאין יותר יהדויות, אין תרבות יהודית, אין זרמים יהודיים, יש רק דגם יהודי אחד - דתי. זהו חינוך אנטי פלוראליסטי וסילוף של המציאות היהודית שבה יש זרמים שונים המבטאים גישות שונות ליהדות ככלל, ולשבת בפרט. חינוך פלוראליסטי היה יכול להתבטא אילו היו מביאים בפני התלמידים גישות שונות ליהדות ולשבת, אך אין זכר לכך. וכך יכול הצוות החינוכי לסמן וי על נושא היהדות.
אין אפשרות מעשית להביא מגוון של התייחסויות אל השבת, או אל התרבות היהודית, של זרמים שונים לתלמידי כתה א', ולכן, לדעתי, הערכים המוצגים צריכים להיות הקרובים ביותר לעולמם של הילדים ולדרך בה הם חוגגים בביתם, לחזק את זהותם הקיימת ממילא ולהעשירה. השבת החילונית, מעבר לריטואלים, מגלמת ערכים תרבותיים ייחודיים לעם היהודי: המנוחה, המשפחתיות והקדשת הזמן לעונג  לחוד וביחד, בקרב המשפחה. אלו ערכים אינדיבדואליים בעיקרם, לעיתים קהילתיים, אך לא לאומיים ולאומניים.
במקום לדחוק את החוויה האישית של התלמידים, כפי שעשה המדריך של "מבראשית", כאשר בני ניסה להראות לו דף עם קבלת השבת שאנחנו עורכים אצלנו בבית, יש לחזק ולהעצים את הלגיטמציה של החוויה האישית.
באופו אופטימאלי, מי שצריכה להעביר את הפעילות בנוגע לתרבות היהודית ככלל ולקבלת השבת בפרט זוהי המחנכת בכתה א', ולא ארגונים חיצוניים. אבל, המנהלת כבר אמרה לי שהמחנכות עושות הרבה דברים ממילא. וכנראה שהמחנכות והמחנכים של היום איבדו כנראה את כוחם כדמויות של דגם זהותי, ולכן ישנה הפרטה של החינוך לזהות יהודית בכל המערכות, החל מהגנים וכלה בצבא, גם לשם מובאים ארגונים מבחוץ כדי להעביר סדרות חינוך בנושא יהדות לקורסי קצינים וקצינות, לדוגמה. המורים, המחנכים והקצינים, כבר אינם מספיקים. המחנכות לא יהודיות מספיק טובות...
אבל, אני סומך את ידי על המחכת של בני ומסמיך אותה בזאת ללמד אותה יהדות. לא צריך אחרים.
(תמונות הכיתה ברשות המחנכת)

יום חמישי, 3 במרץ 2011

האם אפשר לקדש בטבעת עם אבן יקרה?

א' פנתה אלי בשאלה בטלפון: "הרב של קיסריה שאמור לחתן אותנו, אינו מסכים שבן זוגי יקדש אותי בטבעת עליה אבן יקרה. הוא שלח אותי למצוא רב שיסכים לכך. מה עושים?"
תשובה: לצערי הרב, אין מה לעשות במקרה הזה משום שמדינת ישראל נתנה כח בידי רבנים להתעמר בבני זוג בחופה וקידושין. בהלכה החילונית אין חשיבות עם איזה חפץ מקדשים אלא יש חשיבות למילים ולכוונה. ולכן עצתי היא לנסות לשכנע את הרב שיאפשר לקדש בטבעת שנקנתה במיוחד, ואם זה לא הולך לקדש בכל חפץ אחר שיוסכם עליו. לאחר מכן לענוד את הטבעת שרצית מלכתחילה שתהיה טבעת הנישואין שלך.

יום שלישי, 8 בפברואר 2011

עליה ניכרת במספר הידועים בציבור בשנת 2009

לפי נתוני הלמ"ס, הנכונים לשנת 2009 ופורסמו לרגל יום המשפחה, ב 2.2.2011, עולה כי 4% מהמשפחות במדינת ישראל חיות מבלי שנרשמו לנישואין, המונח המוכר הוא "ידועים בציבור", הלמ"ס משתמש במושג: "קוהביטציה", ואילו החוקים השונים מתייחסים ל"בן הזוג שאינו רשום כנשוי".
4% מהמשפחות מהוות כ 124,000 אנשים, רובם יהודים, הרכב הגילאים צעיר יותר מאשר הרשומים כנשואים, ויש להם פחות ילדים. נתון מדהים נוסף הוא שכמות הזוגות הידועים בציבור בקרב היהודים הכפילה את עצמה בשנת 2009, בהשוואה לשנת 2000 (מ- 27,000 לכ 59,000). נתון נוסף שנמסר הוא גידול משמעותי במספר המשפחות החד-הוריות.
צריך לזכור שהנתונים על ידועים בציבור נאספים על ידי סקר ולא באמצעות מפקד מדויק. הנתונים, בשל כך, מוטים לכיוון מטה. הנתונים מצביעים על כך כי החברה הישראלית עדיין שמרנית יחסית בנושא הזה. ראו למשל בהשוואה לחלק ממדינות המערב: 4% באיטליה, 11% בארה"ב, 14% באירלנד, 18% בהולנד, 22% בדנמרק, 23% בנורווגיה, ו-24% בפינלנד.
את הגידול שחל במספר הזוגות החיים ללא רישום ניתן לייחס לכמה גורמים, הראשון שבהם הוא ההתקדמות הגדולה של התקדימים המשפטיים שהעניקו זכויות לידועים בציבור במהלך 15 השנים האחרונות. מי שהובילו בתחום הזה היו הזוגות מאותו המין שהיו פעילים ממבחינה משפטית וסייעו בהרחבת התחולה של זכויות לכלל הידועים בציבור.
בנוסף פעילות ציבורית והשפעת קבוצות לחץ של ארגוני זכויות אדם, ארגוני להט"ב, יהדות פלוראליסטית ואחרים חשפה את הנושא בצורה גדולה יותר וכך ניתנת היום לגיטימציה גדולה יותר לחיים במשפחה ללא רישום לנישואין.
המדינה מסייעת לגידול במספר הזוגות שאינם רשומים כנשואים בכך שרב חוקיה מכירים בזכויות בן הזוג שאינו רשום כנשוי, מעניקה הטבות, כך למשל משרד השיכון הודיע כבר בפברואר 2007 כי סיוע במשכנתא מגיע גם לזוגות ידועים בציבור. אך היא מסייעת גם באופן שלילי בכך שהיא אינה מאפשרת חופש בחירה בנישואין: לא רק שחלק גדול מהאזרחים אינם יכולים להתחתן במדינה בגלל שהם חסרי סיווג דת, אלא גם אלה שיכולים לעשות זאת, אינם יכולים לתחתן על פי הכרתם ומצפונם.
מה שנדרש היום יותר מתמיד הוא חוק נישואין אזרחיים שיאפשר לכל אזרח במדינה להינשא על פי הכרתו ומצפונו ללא שום הגבלה, באיזה טקס שיבחר, ומבלי שיצטרך למבחנים משפטיים להוכיח את הקשרים הזוגיים שלו.