יום שני, 13 ביוני 2011

"עלמא די" מאת ארי אלון, בהדפסה מחודשת בהוצאת ידיעות אחרונות

לכבוד הוצאתו מחדש של עלמא די, מאת ארי אלון, יותר מ 20 שנה לאחר שיצא בפעם הראשונה כחוברת בכתב העת שדמות, ערך מרכז בינ"ה יום עיון בהשתתפות דב אלבוים, מוקי צור, רות קלדרון, דניאל הרטמן ואחרים. זו הייתה הזדמנות נדירה לחלוק כבוד להגותו של אחד מחשובי מהוגי היהדות החילונית של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.
הדוברים בכנס דיברו מצד אחד על תחושה היסטורית, ומצד שני על מיעוט ההשפעה על החברה הישראלית. תחושת ההיסטוריות לוותה גם באמירה אישית על הפגישה של כל אחד עם ארי אלון ועם הגותו. 
את העוצמה הנמשכת של ארי הבנתי בדרך הביתה כשלקחתי טרמפיסטית צעירה, לאחר צבא ושנת שרות בשומר הצעיר, חברה לשעבר בגרעין בוגרים של התנועה, והיא אמרה לי שבכתה כשארי דיבר, ושאם תתחתן אי פעם תרצה שארי יחתן אותה...
גם עבורי יש לארי, ולספר חשיבות מיוחדת משום שהטקסט הזה קבע לא במעט את תפיסתי את היהדות וגם את דרכי בחיים. לפני כ-25 שנה, עוד לפני שיצא עלמא די, השתתפתי בסדנה רעיונית פוליטית של הקבוץ הארצי בגבעת חביבה, שנה בה למדנו במשך יומיים בשבוע. אחד השיעורים שניתנו היו של ארי אלון. עלמא די עדיין לא יצא לאור, אבל, יצא הספר "כזה ראה וחדש - היהודי החופשי ומורשתו" קובץ מסות בעריכת יהושע רש (ספריית הפועלים 1986). ובספר זה נתפרסם מאמרו של ארי "מה למעלה מה למטה - רק אני, אני ואתה", מדרש על שירו של ביאליק "שיר הנדנדה", שהוכנס אחר כך לתוך עלמא די. בתמצית פורשה שאלת ה"מה למעלה מה למטה" כשאלה מתריסה כלפי האל, שאלה שאסור לשאול אותה, כך כתוב במפורש במשנה: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור" (חגיגה ב', משנה א').
גדלתי כחניך השומר הצעיר, אך תפיסתי התרבותית את היהדות, בנעוריי, הייתה יותר נגטיבית. במיטב מסורת השומר הצעיר העירוני של אותם ימים – להתנגד לכפייה דתית היה בעצם להתנגד לכל דבר שמדיף ממנו ריח של יהדות. לימודי התנ"ך והתושב"ע בבית הספר לא היו מעוררי השראה בלשון המעטה. מכאן שהחילוניות עבורי הייתה משהו קוסמופוליטי שאינו משויך דווקא ליהדות, אמרתי לעצמי שזהותי אכן יהודית, אך היא הייתה חסרת מאפיינים ברורים. התפיסה שהתגבשה אצלי נשענה על המשפט הבא מתוך המאמר של ארי אלון:  "המהפכנים הריבוניים הציבו אתגר נשגב בפני העם הזה: להפוך את תורת ישראל ממקור סמכות למקור השראה". אמירה זו שיחררה מחסום שהיה אצלי, ומאז אני עוסק ברכישה מחדש של הבעלות על מה שאני תופס כמקורות התרבותיים שלי, מהתנ"ך, המשנה והתלמוד ועד לספרות וההגות העברית המודרנית. וגם את הבעלות על הפרקסיס החינוכי והטקסי. דברים אלה הובילו אותי לעסוק בפיתוח תכניות לימודים , לעסוק בטקסי חיים ובסופו של דבר להרהיב עוז ולהיות מוכשר כ"רב חילוני" השייך לזרם ההומניסטי.
אך לא רק המהות והטקסטים נתנו לי השראה, אלא גם הדרך. השיטה של ארי אלון נובעת גם מתוך אישיותו הצנועה והנחבאת אל הכלים. שיטת הלימוד שלו היא בית מדרשית אך לא בסגנון "בעלי התריסין" בחברותא הקלאסית, אלא בצורה רכה, ואפילו "נשית" כפי שתיארה אותה רות קלדרון ביום העיון. שיטה זו הובילה אותי כמנחה קבוצות, כמפתח תכניות לימודים, בשיטות המחקר האיכותניות שבהן עסקתי בלימודי האקדמיים, וכיום, כאשר אני יושב עם זוגות לקראת חתונה.

לצערי, הטקסט המדהים של עלמא די, לא היה רב מכר, וכנראה גם לא יהיה לרב מכר. הוא טקסט לא פשוט. לא ספר ליניארי, אלא אוסף של מסות, ובעצם של כמה ספרים. בדרכו הדרשנית, המפותלת והמענגת מכיל הטקסט קוד למפה המנהירה את הדרך אל המקורות העתיקים שלנו ואל זהותנו העכשווית כיהודים חילוניים והומניסטים.

דווקא את הפאן הזה בחר ארי להצניע בדברי הסיכום שלו ליום העיון ולהתמקד דווק בטקסט שהוא תוכחה מוסרית ופוליטית וסוג של וידוי והלקאה עצמית, החלק בעלמא די שנכתב בעקבות ותוך כדי שירות המילואים של ארי באינתיפאדה הראשונה. הטקסט בדרך כלל אינו בבעלותו של המחבר לאחר שפרסם אותו, אבל, אחד הדברים הנדירים הוא לראות את האמן מסביר את יצירתו. כאן בשני חלקים מה שהספיק הזכרון בטלפון.