יום שני, 20 במרץ 2017

קליפ החתונה של מגי ומיקי דצמבר 2016

שמחתי מאד כשהתקשר אלי חבר ילדות, שכן מהבניין בו גדלתי, לחתונה של חבר שגדל בשכונה שלנו, חי בחו"ל ומגיע לארץ להתחתן כדי לעשות שמח למשפחה ולחברים. הטקס היה עם סממנים מסורתיים לבקשת המשפחה אבל היו קידושין וכתובה שוויוניים, זכיתי לפגוש את חבר ילדותי, אשתו והילדה המקסימה שלהם. ניקי גולדשטיין, שהוא קרוב משפחה, הקדיש שיר לזוג לאחר החופה והיה שמח. וזה הסיפור שסיפרתי עליהם בטקס:
מגי ילדה טובה שגדלה ארה"ב ומקסיקו פגשה את מיקי, ילד טוב בת ים. זה היה ב-2011 בקליפורניה, באופן מקרי בעבודה, כי שניהם עבדו באינטל. מגי לא חשבה שזה באמת יעבוד. אבל מיקי הוא "פצחן", כלומר האקר, מהסוג הטוב. מה שקרוי כובע לבן. ולכן הצליח לפצח את המפתח לליבה של מגי. ומגי שייכת גם היא לאותו עם של פצחנים, הצליחה גם היא לפצח את ליבו של מיקי וכך הפכו לזוג ועברו לגור בפורטלנד אורגון, קרוב לעבודה. הם הרחיבו את המשפחה מיד עם שני הכלבים פוקסי ולילי. הכל כבר היה ברור אבל מיקי בכל זאת רצה לציין את שדרוג הזוגיות לכן הכין טבעת, קנה כרטיסים לטיסה בשמי הארץ (בכדור פורח בפורטלנד). וביוני 2015 בכדור פורח, מיקי כרע ברך ושלף טבעת. מגי, לא הופתעה מאד אמרה כמובן כן... וזה מה שהוביל לשלוש חתונות שערך הזוג בארה"ב, במקסיקו והטקס היום. נאחל להם שזו תהיה החתונה האחרונה שלהם... שיצליחו כל אחד בקריירות הפיצוח שלהם, ורמז מהדודה הפולנייה, שיבנו בית ומשפחה רחבים ככל הניתן!

יום שלישי, 28 בפברואר 2017

יהודי או ישראלי?

ילד במערכת החינוך הממלכתית
חובש ואוכל
סמלים "דתיים" בחנוכה.
בתיכון בו גדלתי לקחו אותנו בכתה ט' או י' לסמינר של מלי"ץ - "המכונים לחינוך יהודי וציוני". זה היה בערך ב-1980. המכונים קמו כמה שנים קודם לכן כתגובה על השבר הגדול בזהות בחברה הישראלית כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. בסמינר שהיה בצפת, נתבקשנו לבחור את אחת מפינות החדר עליהן היו שלטים "יהודי", "ישראלי", "אוניברסאלי", "ציוני". לאחר הבחירה בזהות אחת מתוך הארבעה התנהל דיון שרובו ככולו היה יצירת רגשות אשם למי שלא בחר את הבחירה ה"נכונה". נזכרתי בטכניקת חינוך לזהות תוך יצירת רגשות אשם בעקבות הויכוח שניטש בחודשים האחרונים מעל דפי עיתון "הארץ", בעקבות סדרת מאמריו של הפרופסור שלמה אבינרי תחת הכותרת: "נגד חילוניות חלולה". (אפשר לראות את מאמריו בקישורים הבאים: חלק 1, חלק 2, חלק 3).
הטיעון המרכזי של אבינרי הוא שעל מנת להעמיד אופציה זהותית, ברת קיימא, מול היהדות הדתית צריכה החילוניות להתמלא בתוכן חיובי ולא לעסוק בהתנגדות לדת. הציונות היא המשך של היהדות כמוקד זהות חיובי, כפי שכתב במאמר השלישי:
כך הפכה הציונות את ארץ ישראל מארץ הקודש לארץ מכורה היסטורית של העם היהודי, ואת העברית מלשון קודש ללשונו של עם המפתח את תרבותו בעולם מודרני. לכן, למרות אופיה החילוני בעיקרו, הציונות ראתה בתנ"ך מקור לזהות ולגאווה — לא קטלוג של מצוות או קושאן אלוהי לזכויות טריטוריאליות, אלא עדות למורשת היסטורית, תרבותית, ספרותית ומוסרית בת אלפי שנים. כך זיהתה הציונות במוסר הנביאים את קולם של אינטלקטואלים המעזים להטיח במלך רצחני וחמדן: "הרצחת וגם ירשת". מורשת עשירה ומגוונת זו, שאין לה כמעט אח ורע באומות אחרות, אסור להמיר בנפנוף בסיסמאות סתמיות ומופשטות של חילוניות חלולה וחסרת תכנים.
המתנגדים העיקריים לתיזה שהציג אבינרי שייכים לזרם חדש המתקרא "הפורום החילוני"
 שעיקר המצע שלו היום הוא להקים זרם חדש בחינוך הממלכתי - "הזרם החילוני". הטיעון העיקרי כנגד אבינרי הועמד על ידי הדוקטור רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני והאידיאולוגי הראשי שלו, האומר כי הזהות העיקרית שהוא בחר אינה יהודית, אלא ישראלית:
אני תופש את הזהות שלי כמורכבת: היא ישראלית וציונית ומערבית ומזרח תיכונית וחילונית ודמוקרטית־ליברלית וקוסמופוליטית, ועוד. וכן, גם זהות יהודית היא חלק מהמכלול הזה, אבל רק חלק מתוך הכלל. אם היה עלי לבחור זהות אחת מובילה מתוך הרשימה, הייתי בוחר בזהות הישראלית ולא ביהודית (וודאי לא בקוסמופוליטית, כפי שנדמה לאבינרי).
הפעולה העיקרית של הפורום היום עוסקת בחשיפת סכנת ההדתה במערכת החינוך הממלכתית. במסגרת המאבק הזה, הם נאבקים כנגד החינוך היהודי הפלורליסטי וכל תכנית שעוסקת ב"תרבות יהודית", בין אם היא ממקורות דתיים ובין אם פלורליסטיים. כך למשל אסור להזכיר שום דבר מהמקורות בשום מקום. ציטוטים ממשלי, או ממסכת אבות, על תעודות הן מוקצות מחמת מיאוס. וכך נכתב על הציטוטים האלה בדף הפייסבוק של הפורום החילוני (ראו תמונה בצד שמאל):
קצת כמו באנרים באתר תוכן, מכניסים אותם איפה שרק אפשר. גם כאן, אין ואקום, הנה שטח פרסומי שאפשר לנצל: תעודה, בית ספר ממלכתי ברעננה.
מה שהפורום החילוני עושה במקרה הזה הוא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבט המלוכלכים. חוסר ההבחנה בין חינוך יהודי פלורליסטי לערכים הומניסטיים ושמירה על הזהות היהודית התרבותית, לבין חינוך להחזרה בתשובה שגם אני מתנגד לו, מעידה על הטעות הבסיסית בעיני והיא לנסות להעמיד יהדות וישראליות כמנוגדות או היררכיות.
טעות גדולה תהיה להעמיד את החינוך לזהות במערכת החינוך הממלכתית רק על ישראליות. ה"ישראליות" היא זהות רחבה כפי שאומר אבינרי:
הישראליות אינה נובעת מעצמה, אלא היא ביטוי מדיני, ואם נרצה גם תרבותי, לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. בלי שורש יהודי זה — שהוא לאומי ולאו דווקא דתי — לא היתה קמה מדינת ישראל. ה"אמריקאיות" נובעת מהגירתם לאמריקה של בני עמים שונים, שלא היתה להם זהות משותפת קודמת. ישראל, לעומת זאת, נוצרה מהתקבצותם של אנשים שבאו לכאן משום שראו עצמם כיהודים וביקשו ליצור כאן מסגרת לזהותם היהודית. כדי לבדל את עצמם מהקיום היהודי בגולה, הם העדיפו לעתים להזדקק לכינוי "עברי" ("הסתדרות העובדים העברים בא"י", "מדינה עברית" וכיו"ב), אבל זה היה ניואנס בזהותם היהודית. פרומן מעדיף להתעלם מכך ולנתק את מושג הישראליות ממקורותיו היהודיים — וזה פשוט אינו נכון. 
 הישראליות וודאי אינה יכולה להיות מוקד הזדהות בלעדי תוך מחיית כל זכר לתרבות היהודית. שהרי גם לדרוזים והערבים ושאר המיעוטים בישראל, נשמרת הזכות לזהותם התרבותית, הדתית והלאומית, הנבדלת מהרוב היהודי. והנה בא הפורום החילוני ומוחק את הזהות התרבותית של הרוב החילוני ומציע במקומו זהות שרודדה ושוטחה. לא יהיו יותר חגי ישראל, לא יילמד התנ"ך שהוא המיתולוגיה היהודית לא יילמדו האגדות והמקורות שהם בסיס הזהות היהודית. העיקר הוא ללמד במערכת החינוך אנגלית ומתמטיקה.
הרוח הזו מגיעה גם לתחום עיסוקי כרב חילוני, כאשר לעתים פונים אלי זוגות ומבקשים ממני לערוך טקס נישואין או טקסים אחרים, יש להם רק בקשה קטנה אחת: "שלא יהיה שום דבר יהודי בטקס". האבסורד בבקשה הזו מתגלה כאשר אני משיב, תמיד את אותה התשובה: "אם כך, באיזה שפה אתם רוצים את הטקס?" שהרי השפה העברית עצמה אינה יכולה להיות מנותקת מההקשר היהודי שלה. זו שפת היהודים, בה נכתבו התנ"ך והמשנה. היא נושאת בחובה מטען תרבותי כבד, איך אפשר להבין את העברית בלי התנ"ך? איך אפשר להבין את העברית בלי הארמית שבה נכתב התלמוד? ואז, בבדיחות הדעת, אני מציע את האספרנטו כשפה אוניברסלית לערוך בה את הטקס. אבל אז נזכרים שמחבר האספרנטו הוא יהודי פולני, אליעזר זמנהוף (זה מהקופת חולים...). שפה שהנאצים התנגדו לה כמזימה יהודית להשתלט על העולם...
איך אפשר להבין את שירו של יהודה עמיחי, "היהודים" בהקשר של זהות ישראלית בלבד, שקטע ממנו אומר:
אדם יהודי זוכר את הסוכה בבית סבו.
והסוכה זוכרת במקומו
את ההליכה במדבר שזוכרת
את חסד הנעורים ואת אבני לוחות הברית
ואת זהב עגל הזהב ואת הצמא ואת הרעב
שזוכרים את מצרים.
כמו ששיר ניתן לפרשנות וחשיבה מחודשת כך כל הטקסטים והמבעים תרבותיים ניתנים לפרשנות מחודשת והתאמה לחיים ולנסיבות. אפשר לשמור על המסגרת ואפשר לשנות את התוכן והכוונה.
המבע אנושי הוא תוצר של נסיבות היסטוריות, תרבותיות ופוליטיות ואי אפשר לנתקו מנסיבותיו. בעיני אין אדם שלם ללא זהות לאומית ותרבותית. הניסיון לנתקו משורשיו הוא טעות וכניעה חמורה לדתיות.

יום שלישי, 31 בינואר 2017

האם באמת יש כפייה של בנט על מערכת החינוך?

יניב קובוביץ', כתב הפלילים של עיתון "הארץ", פרסם טור, תחת הכותרת: "אלוהים אשה? קבלי נכשל" ("הארץ אונליין 30.1.2017), על לימודי בתו את תכנית "תרבות עם עולם". לא ברור מהמאמר על איזה תכנית מדובר ולא ברור לאיזה כיתה. כנראה לכיתה ז' או ח' לפי הגיל המצוין במאמר. משיטוט באינטרנט ייתכן והוא מתכוון למה שכתוב למשל, באתר של עיריית ראשון לציון:
"תרבות עם עולם - פרויקט הכולל שיתוף פעולה של משרד החינוך, עיריית ראשון לציון ו"קרן פוזן" (Posen Foundation), שמטרתו חיבור התלמידים בחינוך העל יסודי לזהות היהודית שלהם, תוך הדגשת הפלורליזם המאפיין את אותה תרבות והעושר התרבותי הקיים בה. התכנית מרחיבה את מקצוע "מחשבת ישראל" הנלמד בחטיבות העליונות (תיכונים) בחינוך הממלכתי, ואת מקצוע "תרבות ישראל ומורשתו" הנלמד בחטיבות הביניים. במסגרת התכנית מתקיימים בחטיבות הביניים לימודי בתי מדרש בין-דוריים בהנחיית צוותי חינוך של "בינה" (בית יוצר נשמת האומה - מרכז חינוך ולימוד לזהות יהודית ותרבות ישראלית) ו"מרכז יעקב הרצוג" ללימודי יהדות. באמצעות הלימוד הבית-מדרשי נפגשים התלמידים עם מסרים חינוכיים וערכיים, עיון בטקסטים יהודיים קלאסיים והצגת עמדה תרבותית יהודית פלורליסטית, הרואה את היהדות כתרבות רבת פנים, מתפתחת ומתחדשת. בחלק מחטיבות הביניים פועלת קבוצת מנהיגות בכיתות ט' שמטרתה לטפח ולהעצים מנהיגים צעירים בתחום יהדות כתרבות. בחטיבות העליונות מתקיים סמינר לתלמידי שכבת י', ובמקיפים ישנו רכז בית ספרי שש-שנתי שתפקידו ליצור אקלים ברצף השש שנתי שבו נושא הזהות והתרבות היהודית נוכחים בישות החינוכית במגוון תחומי העשייה.".
אני לא מכיר את התכנית והתכנים הנלמדים בה, אבל אם מדובר בתכנית הזאת הרי שזאת יוזמה מקומית שנתמכת על ידי משרד החינוך ובשיתוף "בינ"ה" ו"מרכז יעקב הרצוג", ולא משהו שמונחת על מערכת החינוך על ידי נפתלי בנט. מטרות התכנית טובות. הבעיה העיקרית היא ביישום התכנית בשטח, כמו שנכתב במאמר של קובוביץ':
"במסגרת אותו שיעור היא התבקשה לכתוב תפילות שיכולות להיכנס ל"סידור" אבל אינן נמצאות בו. בתי בחרה בתפילה לשלום חיילי צה"ל והחליטה להפוך את אלוהים לאשה: "מי שבירכה אבותינו... היא תברך את חיילי צה"ל" וכו'. היא נימקה את הבחירה בכך שאם אלוהים היתה אשה, היא לא היתה שולחת את החיילים מלכתחילה, וגם אם היתה שולחת, דאגת אם אינה דומה לזו של אב שגאה בבנו היוצא למלחמה. התפילה השנייה שבחרה היתה תפילת הקידושין. אבל, שוב, עם שינוי משלה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וחתן... משמח החתן והחתן...", וכו'. היא הדפיסה את העבודה, ישבה והכינה כריכה מבד ג'ינס שעוטף את הקלסר ועליו נכתב "סידור" עם מגן דוד כחול שמקשט את העבודה. שבועיים לאחר ההגשה קיבלה בתי בחזרה את העבודה. הציון: 55. כלומר, נכשל. היא לא ציפתה לקבל 100, ובעצמה מצאה כמה פגמים בהדפסה, אבל הציון נראה לה מוזר גם ביחס לחבריה לכיתה. היא ניגשה למורה כדי לברר. זו אמרה שלא היתה מוכנה כלל לבדוק את התפילות החלופיות ועל כן לא נתנה להן ציון. לדבריה, העבודה נראתה לה כזלזול".
ראשית יש לתקן את הבורות שנובעת מהמאמר: לא מדובר ב"תפילת הקידושין", אלא בשבע ברכות הנישואין. אין תפילות בטקס הנישואין היהודי. השיבוש הזה מראה עד כמה חשוב ללמד "תרבות" יהודית פלורליסטית בבתי ספר, ולא "דת". היצירתיות הגאונית של הילדה היא משובבת נפש. ברור שהמורה, באטימותה הנוראית פסלה את האפשרות להציע תפילות וברכות אלטרנטיביות, בניגוד למטרת התכנית הדורשת לחשוב על אלטרנטיבות. היא יכולה הייתה לשבח את היצירתיות והפרשנות של הילדה ולתת ציון 100, ואז גם הייתה עומדת במטרות התכנית. 
אני מדבר מתוך ניסיון אישי של כמה שנים בסוף שנות ה-90, כתבתי יחד עם עמית שלי תכנית לימודים בנושא מחשבת ישראל ל"גימנסיה העברית הרצליה" בתל אביב, והעברתי אותה לתלמידי תיכון וחטיבת ביניים. התכנית נתמכה על ידי התנועה ליהדות מתקדמת וכותרתה הייתה: "לוח השנה מבעד למשקפי תרבות ישראל". הערכים בבסיס התכנית היו פלורליזם והנחלת התרבות והזהות היהודית. לרגע לא חשבנו להציע לתלמידים את הצורך בתפילה, או בתפילה אלטרנטיבית, את הסידור, או עיסוק במגדרו של אלוהים. מצד שני לא ויתרנו על הנחלת מושגים בסיסיים של מידע והפיכתו לידע רלוונטי לחיים ולזהות התלמידים. במיוחד נזהרנו לא לפסול עמדות והשקפות של תלמידים בנושאי זהות.
מורים, לאו דווקא למחשבת ישראל, יכולים וצריכים ללמד שיש זרמים שונים בתרבות היהודית ולכל אחד האמונות שלו, יש כאלה עם סידור כזה ויש כאלה יהודים שאין להם כלל סידור ולא מתפללים. עבורם אלוהים הוא לא אישה משום שאין בכלל אלוהים, אז מה משנה מה המגדר? 
הבעיה שלמורים היום חסר המטען זהותי שקשור ליהדותם. מטען איתו הם יכולים לחנך לזהות. במקום זאת, הם מתבטלים בפני האורתודוקסיה ורואים בה, בטעות, מודל טהור ומזוקק שיש לשאוף אליו, במקום מודל שאפשר אבל לא חייבים, לקחת ממנו השראה. ולאפשר לתלמידים להצמיח זהות יהודית שתואמת לנסיבות חייהם.
_______________________________________________
עדכון 3.2.2017 - "הארץ" פרסמו את התגבוה המקוצרת במכתבים למערכת בגליון שישי של הארץ. לקריאה ליחצו כאן

יום שני, 23 בינואר 2017

קליפ החתונה של דניאל ומרטן אוקטובר 2016

את דניאל ומרטן חיתנתי באוקטובר 2016 בגן אירועים ה-Q בגליל ים. הם חיים היום באמסטרדם והגיעו במיוחד כדי לכבד את משפחתם וחבריהם בטקס מרגש, עם קידושין הדדיים וכתובה שוויונית. וזה הסיפור האישי שלהם שסיפרתי בטקס:
דניאל ומרטן נפגשו באביב 2011 באוניברסיטת בוסטון. היא למדה תקשורת בשנתה השנייה, והוא היה סטודנט למשפטים בתכנית חילופים מאוניברסיטת ליידן בהולנד. חבר משותף הכיר בינהם בארוחת ערב שמרטן בישל. הוא עשה חצילים בפרמזן, מבלי לדעת שדניאל לא אוהבת חצילים. לא היה לה לב להגיד לו -כי כל כך התרגש שהכין. הדייט הראשון שלהם היה בקלאסה בפאב באוניברסיטת בוסטון אשר שוכן בתוך טירה. אחרי כמה חודשים, מרטן החליט לבקר בישראל דניאל ובמהלך חופשת הקיץ והם התאהבו תחת השמש הישראלית החמה. בסוף הביקור הם נאלצו להתמודד עם השאלה האולטימטיבית - האם אנחנו "רצים למרחקים ארוכים"?, כלומר, "לאן יחסינו". והם החליטו שכן. למרות סמסטר של דניאל באוסטרליה, למרות העבודה העמוסה של מרטן באמסטרדם וכנגד כל הסיכויים, הם הפכו לזוג. מרטן החליט ללמוד עוד סמסטר בבוסטון ואחרי ששניהם סיימו את הלימודים עברו לגור יחד באמסטרדם. והרחיבו את המשפחה עם שני חתולים: בריידי ופיץ. בטיול לניו יורק בשנה שעברה, בערב חם בצורה מוזרה, דווקא בחג המולד, מרטן הציע נישואין לדניאל ליד הפסל האהוב עליה, של אליס בארץ הפלאות, בסנטרל פארק. והיא כמובן אמרה כן. רגע לאחר מכן, משפחתה זינק מאחורי עץ והפתיע אותה... כולם חגגו יחד בניו יורק. זה מה שהוביל לטקס שערכתי להם.

יום חמישי, 19 בינואר 2017

לזכות במירב קולות ולהפסיד בבחירות

בואו נדבר קצת על שיטת הבחירות בדמוקרטיה.
ראשית, יש לציין שאין שיטת בחירות חסינה מבעיות. בכל שיטת בחירות אפשר למצוא דברים בעייתיים. השאלה היא מה הם הערכים העומדים בבסיס השיטה. בעיני השיטה הישראלית היא הטובה ביותר לערכים שצריכים להיות יסודות של חברה ומדינה דמוקרטיות. הערכים החשובים ביותר בעיני הם ייצוגיות ושוויון הזדמנויות. כל קול שווה למשנהו. הבחירות הן ישירות ויחסיות כלומר, לכל אחד הזכות לבחור ולהיבחר בצורה ישירה לבית הנבחרים. ליותר ציבורים ומיעוטים יש ביטוי בבית הנבחרים.
הביקורת העיקרית הנשמעת על השיטה הישראלית היא נושא המְשִׁילוּת (Governability). כלומר, היכולת לשלוט ולבצע החלטות בצורה יציבה לאורך חייה של ממשלה, בלי שתיפול. הביקורת נובעת מכך שהשיטה היחסית גורמת לשברי מפלגות ולכך שאין יותר מפלגות גדולות. המפלגות הקטנות לוחצות על הקואליציה וסוחטות אותה. אחד התיקונים שניתן לבצע במערכת, לטעמי, הוא להפריד בין ההצבעה לראשות הממשלה לבין ההצבעה למפלגה, דבר שקרה רק פעם אחת בתולדות הבחירות בישראל.
כדי לראות עד כמה יכולה שיטת הבחירות להיות מעוותת בדמוקרטיה מספיק לראות את השיטה האמריקאית שבה, בבחירות האחרונות, יש מועמדת שזכתה ברב הקולות והפסידה את הבחירות. ויש מפלגה שזכתה ברב הקולות, אבל למפלגה היריבה יש רב בבתי הנבחרים. זוהי שיטת בחירות אזורית שבה בוחרים לנציג לבית הנבחרים או לאלקטורים לבחירות לנשיאות. לא אפרט את השיטה האמריקאית בגלל מורכבותה. להסבר על הטיית תוצאות הבחירות כתוצאה מגזירת אזורי הבחירה אני מביא את ההסבר המצוין של אתר  החדשות והמדיה האמריקאי Fusion בוידאו הבא:

יום שלישי, 10 בינואר 2017

גם אורית נבון נגד חתונה ברבנות

עד שתאגיד השידור הציבורי "כאן" יעלה לאוויר הוא משחרר מדי פעם קליפים חביבים. הפעם זו אורית נבון שעושה קליפ על הבעייתיות בחתונה ברבנות ועל הצורך בחוק נישואין אזרחיים במדינת ישראל.
אורית נבון היא עיתונאית, לשעבר ב"מאקו" והיום ב"כאן". מגדירה את עצמה כ"דתייה חופשית", "מאמינה באלוהים ובמסורת, שומרת על שבת וכשרות, ושולחת את ילדיי לחינוך הדתי". כך אמרה בטור שהיא כתבה במאקו, לפני כמה שנים. תראו מה היא אומרת על חתונה ברבנות.

יום חמישי, 5 בינואר 2017

קליפ החתונה של לירן ואור ינואר 2016

עברה קצת יותר משנה מאז חתונתן של לירן ואור המקסימות. אני מביא את קליפ החתונה המרגש שלהן שנערכה בינואר 2016 ב"קסאיה" בחולון. נעים להיזכר.

יום רביעי, 4 בינואר 2017

הלכות חתונה בסיסיות - חתונה שוויונית

הלכה חילונית היא שטקס החתונה צריך לבטא באופן בסיסי את ערך השוויון בין בני הזוג הנישאים. השאלה שאני תמיד נשאל לגבי טקס החתונה היא כיצד מתבטא השוויון בתוך הטקס?
התשובה לכך פשוטה - שני דברים הם החשובים ביותר לביטוי השוויון בטקס החתונה:
- שוויון באמירת הקידושין
- שוויון בחוזה החתונה - הכתובה

שוויון בקידושין

הקידושין בהלכה הדתית היא מעשה חד צדדי של קנין. הגבר קונה לו אישה. אמנם זוהי קנייה סימבולית, הקניין יכול להיעשות על ידי חפץ שווה פרוטה. אבל עדיין פעולת הקניין מבטאת גישה אדנותית. הגבר הוא "בעלה", ו"בועלה".
התפיסה החילונית אומרת שלאדם אין "בעלים". אין בעלות על נפש. אדם הוא חופשי להיקשר לאדם אחר מרצונו החופשי. לכן, בטקס החילוני הקידושין הם הדדיים, כלומר - קניית הזיקה והחסות נפרשים באופן הדדי. האמירה "הרי אתה מקודש לי" נענית באמירה "הרי את מקודשת לי", ומסתיימת בהכרזה "מקודשים, מקודשים מקודשים". הם בחרו וקנו את החסות האחת כלפי השנייה, באופן הדדי ושוויוני. 
כל הפעולות הנעשות בחתונה מצד אחד, מומלץ שיהיו נענות באותה פעולה מצד שני, שלא יישמע קולו של אדם אחד בטקס ויושתק קולו של השני. אבל פעולת הקידושין היא החשובה מכולן ובלעדיה אין שוויון בטקס.

שוויון בכתובה

הכתובה האורתודוקסית היא חוזה נישואין שבו התחייבות מצד אחד לצד שני. מהגבר כלפי האישה. הגבר מתחייב לזכויות האישה בנישואין ובגירושין. בעת העתיקה היה הגיון רב בקיבוע זכויות האישה. נשים היו חסרות כל זכויות והתרבות היהודית הייתה אחת הראשונות לקבע זכויות אלה במסגרת חיי הנישואין. אבל היום, התחייבות חד צדדית, בה כתוב שהאישה מסכימה, אבל לא חותמת ואפילו לא נוכחת במעמד החתימה כבר לא מתאימה.
לחוזה החתונה השוויוני יכולים להיות גם היבטים חוקיים, אפשר להסדיר את את החוזה מול עורך/ת דין המתמתחים בדיני משפחה ולחתום על הסכם ממון. הכתובה בטקס הנישואין היהודי-חילוני היא בעצם חוזה שניתן לכנותו "פסיכולוגי". זו ההתחייבות ההדדית איך לחיות יחד במסגרת חיי הנישואין. הנוסח פתוח וניתן להתאימו לבני הזוג. 
החותמים אינם עדים משפטיים ואין הגבלה על מספרם, מינם או גילם. החותמים הם הערבים ליצירת המשפחה החדשה. ניתן להחתים את כל האורחים בחתונה כערבים, ואפשר שרק בני הזוג ועורך הטקס יחתמו. כל שילוב הוא לבחירת הזוג.

חתונה שווה

חתונה שוויונית היא חתונה שווה. ללא שמירה על העקרונות הבסיסיים הללו, אין חתונה שוויונית. כל שאר האלמנטים בטקס ניתנים לבחירה, לשינוי ולעיצוב על ידי בני הזוג יחד עם עורך הטקס.
לשם מה יש צורך בחתונה שוויונית? האם זה לא נגד "ה"יהדות?
לטקס החתונה תפקיד בסימול היחסים העתידיים בין בני הזוג במסגרת חיי הנישואין. זוגות יהודיים-חילוניים היום שמים כערך חשוב את השוויון ביניהם. השוויון בפרנסת הבית וגידול הילדים ובמלאכות החיים הבסיסיות. ובמיוחד במתן מרחב לשני בני זוג לשמור על על עצמיותם. הטקס מבטא את הערכים בהם מאמינים. ולכן חשוב לבטא את השוויון בטקס.
ההלכה הדתית קפאה בזמן במאה ה-16 בחוקי שולחן ערוך. מאז נשכח המקור למלה "הלכה" - שמשמעותה ללכת עם הזמן, להשתנות לפי הנסיבות ולהתאים את החיים היהודיים להווה.
אבל הלחצים על ההלכה הם כבדים - נשים פמיניסטיות דתיות רוצות לדבר בטקסי הנישואין שלהן, רוצות לחתום על הכתובה ורוצות לקדש את בן זוגן. ואילו הרבנים פוסקי ההלכה אוסרים על כך וטוענים שזו "תורה למשה מסיני", כלומר, ללא שום הצדקה, מלבד שמירת מבנה השליטה הכוחני של סמכויות הרבנים הגברים.
כבר היום יש פתרונות "הלכתיים" עוקפים כיצד האישה יכולה להעניק טבעת לגבר מבלי לדבר, במהלך הקידושין, או לעשות זאת בתום הטקס לאחר שבירת הכוס. אבל יש קולות שקוראים לשינוי ההלכה הזו, והלכות אחרות בנושא החתונה. דוגמא לכך היא אמירתו של הרב בני לאו, אחד מחשובי רבני הציונות הדתית שכתב בדף הפייסבוק שלו:
"...תקנה חדשה של חכמים שתקבע שהאשה מקדשת את האיש והופכת אותו למקודש אליה, ורק אליה. תקנה כזו נמצאת בידי החכמים כמו שכל הקידושין נמצאים בידיהם: "כל המקדש על דעת חכמים מקדש, וזהו שאנו אומרים: "כדת משה וישראל"." (לפירוט לחצו כאן). 
אבל יש דוגמאות רבות נוספות על הרצון לשנות את הכתובה הארכאית, לעשות לצידה הסכם לכבוד הדדי ויוזמות נוספות.
אבל זוגות חילוניים צריכים הלכה חילונית ולא דתית, ביטוי שוויוני של הברית ביניהם היא הדבר הנכון בטקס הנישואין שלהם.