יום שלישי, 28 בנובמבר 2017

ביקור במוקטעה ברמאללה נובמבר 2017 - משלחת "בקש שלום ורדפהו"

כאן תבוא תמונה רשמית
מהביקור שצולמה על ידי צלם הרשות
אבל עדיין לא הגיעה
ביוזמה של הרב החילוני, עמיתי וידידי, דובי אביגור מרקפת. התארגנה קבוצה של רבות ורבנים מכל הזרמים היהודיים, תחת הכותרת "בקש שלום ורדפהו", במטרה להיפגש עם ראש הרשות הפלסטינית - מחמוד עבאס (אבו מאזן). לאחר כמה ניסיונות שנדחו, הצלחנו בסופו של דבר לקיים פגישה, ב 21.11.2017, במוקטעה. אבל לא עם אבו מאזן שיצא לחו"ל במפתיע, יום לפני הפגישה, אלא עם יועצו ויד ימינו, מזכ"ל הנשיאות של הרשות טייב עבד אל רחים, שנושא במשרה הזו כבר שנים רבות. הוא היה בתפקיד גם בתקופת ערפאת ברמאללה. 
תיאמנו מראש את הכניסה עם הצבא והרשות ארגנה הסעה מתל אביב, שאספה גם את אלו שבאו מירושלים במחסום חיזמא.
במשלחת היו 10 חברים: הרב דובי אביגור (חילוני), לאה שקדיאל (אורתודוקסית), רועי קלייטמן (אורתודוקסי), דביר ורשבסקי (אורתודוקסי), הרב לוי קלמן ויימן (רפורמי), הרב יחיאל גריינימן (קונסרבטיבי), הפרופסור הרב יאיר ליפשיץ (חילוני), הרב טליה גושן (חילונית), הרב אורן יהי-שלום (חילוני) ואנוכי.
כאשר התקרבנו לרמאללה, קיבלנו ליווי צמוד של המשטרה הפלסטינית  בדמות ניידת מקדימה, וג'יפ של מאבטחי משמר הנשיאות מהרשות מאחורה. בכניסה אל המוקטעה נדרשנו להשאיר את הטלפונים ברכב, אסור היה לצלם.
ד"ר זיאד דרוויש ואני
צילום: נרדי גרין
לאחר שעברנו הרבה מאבטחים בדרך נכנסנו לחדר ישיבות גדול. בפגישה נכחו, מזכ"ל הנשיאות מר טייב עבד אלרחים, שייך חמיס עאבדה מנכ"ל משרד הדתות, מוחמד אל מדני, יו"ר הועדה לאינטראקציה, תהאני אבו דקה - שרת התרבות נוער וספורט לשעבר וחברת הועדה. ראשי בית הדין השרעי הפלשתיני ומוסטפה טוויל סגן שר הדתות. ד"ר זיאד דרוויש, חבר הועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית תרגם לכל אורך המפגש לעברית רהוטה. השיחה נסובה על מציאות החיים הכואבת של הפלשתינים, על מחויבותם לשלום ולפתרון שתי המדינות לשני העמים. היה משמח לשמוע את מחויבות אנשי הדת, כולם, לשלום עם ישראל ועל שמחתם לפגוש אנשי תרבות דת ורוח מישראל.
בפגישה סוכם על הקמת ארגון משותף, ישראלי פלשתיני של אנשי תרבות דת ורוח שתקדם ביחד, כאן ושם, את החינוך לשלום.
בנאומים שנישאו היו דברים ידידותיים, מחממי לב ואופטימיים, אבל, נשמעו גם דברים שוודאי לא ינעמו לאוזניים ישראליות, מזכ"ל הנשיאות אמר למשל שיהודים וערבים חיו בארץ ישראל בשלום עד שהגיע הציונות, ובעצם רמז שמספיק שתוותרו על הציונות, או על ישראל כמדינה יהודית, והכל יהיה בסדר. הוא גם חזר גם על התיאוריה הקונספירטבית שערפאת נרצח על ידי ישראל, ולא מת מסיבות טבעיות. נזכיר רק שאבו מאזן עצמו האשים את מוחמד דחלאן בהרעלתו, ומומחים צרפתיים ורוסיים קבעו ב-2013 שערפאת מת בנסיבות טבעיות.
יחד עם זאת חשוב מאד לשמוע את הדברים שנאמרים, לא נוכל להפוך את הפלסטינאים לציונים, יש חשיבות גדולה לדיאלוג איתם בכל דרך אפשרית. אסור לסגור את הדלתות. יש לחזק את המחויבות של הרשות לא לחזור לדרך הטרור ולפתור את הסכסוך בדרכי שלום. אבו מאזן אמר זאת בפירוש בנאומו האחרון באומות המאוחדות בספטמבר 2017, אבל גם אמר שישראל נוקטת במדיניות אפרטהייד והיה גם איום מרומז "אם פתרון שתי המדינות ייהרס לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך במאבק ולדרוש זכויות מלאות לכל תושבי פלסטין ההיסטורית".
הגשנו למזכ"ל הנשיאות קול קורא לרגל 50 שנות כיבוש עליו חתומים 50 רבות ורבנים שנכתב בעברית ובערבית בזו הלשון:
המגילה שהוגשה למזכ"ל
אנו רבות ורבנים מכל זרמי היהדות, קוראים היום הזה, במלאות יובל שנים לכיבוש, די. השנה חל ראש השנה יחדיו, ביהדות ובאיסלאם, זו השנה בה אנחחנו קוראים למנהיגי שתי המדינות, לתת תקווה. לקום ולעשות מעשה למען עתיד העמים, הילדים והילדות, בני ובנות שני העמים. קטונו מלשרטט גבולות או להשיא עצות, אך יודעים אנו בוודאות כל לכל בני האדם זכות שווה לחיי חופש, עצמאות, אושר ולמוות טבעי. כמנהיי ציבור מאמינים, המחפשים את דרכם הייחודית לחיים של אושר ועשיית טוב, אני קוראים למנהיגי מדינת ישראל ופלשתין, להתגבר על קשיים אישיים, ורגשות פרטיים, להרגיש את פעמי העתיד, לעשות מעשה מנהיגותי, להעניק תקווה לחיים כאן, לנו לבנינו ולבני בנינו ולחתום על הסכם שלום היסטורי שיממש את חזון נביאי ישראל - "וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה ד'). כמנהיגי ציבור המאמינים בנו, אני רואים חובה לעצמנו, לעשות ככל יכולותינו לממש חזון זה, עוד בימינו ופונים אליכם בקריאה רמה כי בידכם, מנהיגי ישראל ופלשתין, המפתח לתקווה באזורנו. נשמח להושיט כל עזרה נדרשת, נשמח להיות שותפים פעילים בדרך אל השלום. אנא לכו בדרך זו והצליחו בה.
אמרתי בפגישה, לא רק שאני רב חילוני, אלא גם תרגמתי את המונח לערבית כדי שיהיה מובן: "حاخام علماني", אני חושב שמזכ"ל הנשיאות די נדהם מזה, והוא גם התייחס לזה בצורה עקיפה בדבריו. לדעתי הוא לא הבין לחלוטין שהיוזמה, ורב חברי המשלחת הם רבנים חילוניים, משום שבסיומו של המפגש, ניגש טייב עבד אל רחים לרב דובי אביגור, החילוני, וביקש ממנו לברכו. זה היה ממש לידי אז אני יכול להעיד שדובי שם עליו את ידיו ובירך אותו מכל הלב שיצליח במעשיו ויביא שלום ושגשוג לטובת כולם.

לאחר הפגישה, הועדה לאינטראקציה הזמינה אותנו לארוחה, יצאנו מהמוקטעה למסעדת "אזורה" ברמאללה, מלווים באבטחה כבדה. ממש לא זזנו מטר ללא מאבטחים, נסגר עבורנו חדר VIP, היה מאבטח שליווה אותי בתוך השרותים של המסעדה. נראה לי שהם פחדו לא
בארוחת הערב
צילום: נרדי גרין
ממישהו שיבוא מבחוץ אלא מזה שנצא מהמסעדה ונשוטט לנו ברחבי רמאללה בגפינו...
התלוו אלינו "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית" שהיא בעצם גוף ייעודי שהוקם על ידי אש"ף ב-2012 בעקבות החלטת האו"ם בנובמבר 2012 להכיר בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה בארגון, ובמטרה להגיע אל כל השכבות בחברה הישראלית, לאו דווקא לאלו התומכים ברעיונות המו"מ והשלום.
החזון הרשמי שלה, כפי שכתוב בפייסבוק, הוא:
הגעה לפתרון צודק ובר קיימא לסכסוך במזרח התיכון תלויה בהקמתה של המדינה הפלסטינית העצמאית לצידה של מדינת ישראל על בסיס קווי 4 יוני 1967 ולהגיע לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194.
מוחמד אל מדני נושא דברים בארוחת הערב
צילום: נרדי גרין
בראשות הועדה עומד מוחמד אל מדני, יליד הגליל, גדל בישראל, בדבורייה, אבל לאחר מלחמת ששת הימים גויס לאש"ף, עבר לירדן והפך ללוחם/מחבל בפת"ח, שהפך ללוחם למען השלום בהווה. הוא אמר בראיון אתו ב"ידיעות אחרונות":
הייתה אצלנו הבנה שמאז שנחתמו הסכמי אוסלו התקיימו יחסים ודיאלוג רק בין ההנהגות. הקשר בין החברות האזרחיות לא היה מאורגן. כך שהבנו שאנחנו צריכים להקים ועדה שתדבר עם החברה הישראלית כדי לשכנע כמה שיותר אנשים אצלכם בנחיצות של פתרון של שתי מדינות שיחיו זו לצד זו, לשכנע אתכם שהשלום הוא אינטרס של שני הצדדים, לא רק שלנו... אני עוד משנות ה־70 סבור שאף אחד מהצדדים לא יכול לבטל את השני. אבו מאזן, שמכיר את דעותיי ויודע עד כמה אני משוכנע בפתרון של שלום, בחר בי לעמוד בראשות הוועדה. לא רק את עמדותיי הוא מכיר, גם את סיפור חיי שהביא אותי להכרה בצורך בהידברות איתכם. 
ב-2015 הקימה הועדה דף פייסבוק תחת הכותרת "פלסטין בעברית", נכון לעת כתיבת שורות אלה יש לו 8,347 אנשים שעשו לייק בלבד, לא מספיק, אבל הכל יחסי למצב.
ביוני 2016 ביטל שר הביטחון ליברמן את היתר הכניסה של מוחמד אל מדני לישראל בנימוק שהוא עוסק בפעילות חתרנית בישראל. בתגובה אמר לנו מדני בארוחת הערב שהוא חותר תחת מדינת ישראל להגיע לשלום... מאז שהוקמה הועדה נתקיימו מפגשים עם אלפי ישראלים מכל הקשת החברתית והפוליטית. הבעיה היחידה היא שאל מדני לא דובר עברית ולשם כך גויס הדוקטור זיאד דרוויש, היום מפיק מדיה ועיתונאי עבור רשתות זרות בשטחים, שדובר עברית רהוטה, עוסק בתרגום המפגשים ומוביל אותם בישראל.
האוכל היה פחות חשוב ומה שחשוב הייתה השיחה הבלתי פורמלית שקלחה. לידנו ישבה תהאני אבו דקה שסיפרה לנו על משפחתה. אני שאלתי אותה אם אני יכול להביא את אשתי והילדים לביקור ברמאללה במסעדה והאם זה בטוח. היא אמנם אמרה כן, אבל אמרה בדרך אגב שהייתה מעדיפה שזה יהיה בליווי שלה. לא מזמן התפרסמה סדרת כתבות של חזי סימנטוב בערוץ 10 שנקראה: "רוק בקסבה" על הבורגנות הפלסטינית והיה שם פרק שהוקדש למסעדות ברמאללה, ישראלים רבים באים לבקר במסעדות שם, אבל אלו ישראלים ערבים מכל רחבי הארץ.
למעשה, אסור לישראלים להיכנס לשטח A ברשות שרמאללה היא חלק ממנו. למרות זאת הכניסה היא חופשית, אבל נתבקשנו למלא טופס "בקשת היתר לכניסה לשטח סגור בהכרזה בדבר סגירת שטח" שבו מוזהרים ישראלים לתאם את כניסתם עם פיקוד מרכז ומסירים את האחריות מהמדינה ומהצבא לכניסת בזו הלשון:
ביודעי את הסכנות הנ"ל ולאחר שהערכתי את הסיכונים הצפויים לי בשטח סגור, הנני נוטל בזה מרצוני הטוב והחופשי את הסיכונים על עצמי, ומוותר בזה כלפי מדינת ישראל ושלוחיה על כל תביעה ו/או דרישה מכל סוג שהוא בקשר עם כל נזק לגוף ו/או לרכוש, אובדן ו/או מוות מכל סוג או דרגה שיגרמו לי בכל צורה שהיא, מכל סיבה שהיא ובכל נסיבות שהן, תוך כדי כניסה ו/או שהייה בשטח הסגור.
צריך לזכור שהצו על שטח סגור ניתן באוקטובר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, ימים ספורים בלבד לפני הלינץ' שנערך בחיילי צה"ל שנכנסו בטעות לרמאללה. החיילים נעצרו על ידי המשטרה הפלסטינית ונרצחו בצורה אכזרית על ידי המון מוסת בתוך תחנת המשטרה. אפשר להיכנס לרמאללה באופן חופשי אבל הנכנס עושה זאת על אחריותו בלבד. לכן אם אני אכנס זה יהיה רק בליווי ובאבטחה, אני לא חושב שהגענו אל עידן בו ניתן יהודי יכול להיכנס ללא חשש לרמאללה וליהנות מחיי הלילה והמסעדות בה.
אבל אם אי אפשר לבוא לרמאללה, אולי ההר יבוא למוחמד... אפשר ליצור קשר עם הועדה לאינטראקציה והם יבואו להסביר את עמדה הרשות לכל אדם ובכל מקום בישראל.

לכתבת וידאו של הנריקה צימרמן על מפגשים של הועדה לאינטראקציה מאפריל 2016

יום שישי, 17 בנובמבר 2017

אוריה היפ בישראל 2017

אוריה היפ 15.11.17 צילום: נרדי גרין
הגשמתי חלום ילדות ישן והלכתי לראות את אוריה היפ. הכנתי את עצמי מראש לביקורות הצפויות על להקה שלא רק שהיא קשישה בת 50, אלא בעצם מחברי הלהקה המקוריים לא נותר כמעט אף אחד מלבד הגיטריסט מיק בוקס. הסולן המקורי דיויד ביירון פרש ב-1976 ונפטר ב-1985, הקלידן והסולן קן הנסלי שכתב ושר כמה מהשירים האגדיים פרש ב-1980, הבסיסט טרבור בולדר שהצטרף ב 1977 ומת ב 2013, המתופף לי קרסלייק עזב ב-2007. היו חברים רבים נוספים בלהקה שבאו והלכו במהלך השנים, אבל המותג אוריה היפ מחזיק מעמד כבר 50 שנה, מאז הקמת הלהקה ב-1967. הדימוי שלהם בעיני היה תמיד של הדבר הכי קרוב שאפשר לפרודיה על להקת רוק - ספיינאל טאפ. הם תמיד נחשבו לאחת הלהקות החשובות של הרוק הכבד, אבל אף פעם לא הצליחו להגיע להצלחה של לד זפלין, דיפ פרפל ואחרים. שירים מצוינים, בלדות רוק וקטעי סולו, אבל איכשהו זה אף פעם לא הגיע לרמה של סטיירווי טו הבן, או סמוק און דה ווטר. הם מעולם לא הצליחו כל כך בארה"ב, אבל הצליחו הכי הרבה במזרח אירופה, ברוסיה הם מצליחים עדיין למלא אצטדיונים. הדבר המדהים שהם לא מפסיקים להופיע ולא מפסיקים להקליט. ברני שו אמר שהם בין ההופעות ממשיכים את ההקלטות של אלבום חדש.
אוריה היפ 15.11.17 צילום: נרדי גרין
אני הכרתי אותם כבר בסוף שנות ה-70, באמצעות חברים שלי, עולים מברית המועצות כמובן.
ההופעה בארץ הייתה בשני מועדונים קטנים, אחד בחיפה והשני בתל אביב. וכדי להוסיף לגיחוך הם הופיעו בתל אביב במועדון סלסה שנקרא: "הוואנה קלאב" באזור יד אליהו... בתור לכניסה היה אפשר לראות את הקהל, הרוב היו גברים, גילאי 40-70, מחצית מהם דוברי רוסית...
כל הנתונים היו בכיוון שההופעה תהיה קוריוז או בדיחה, אבל להפתעתי זו הייתה הופעה מעולה. היתרון הגדול היה דווקא בכך שזה מועדון קטן בתפוסה של עד 667 נפש לפי השלט בכניסה, ולא אצטדיון. הסאונד ישב בול על החלל הלא גדול, כמעט חף מטעויות. היו בערך 500 איש להערכתי, מה שגרם להופעה להיות אינטימית וכיפית, אולי גם בגלל שהייתי בשורות הראשונות, כמעט על הבמה.
ההרכב הנוכחי לא חדש לגמרי, כאמור מיק בוקס היחיד ששרד 50 שנה, אבל הקלידן פיל לנזון והסולן ברני שו הצטרפו ב-1986, כלומר יש להם ותק של יותר מ-30 שנה. המתופף ראסל גילברוק הצטרף ב-2007 והבסיסט דייוי רימר החליף את טרבור בולדר ב-2013. גילברוק המתופף הוא בעיני הנגן המוכשר ביותר בלהקה, הוא וירטואוז שלא נח לרגע. הוא לא סתם מניח את הקצב לשירים אלא דוחף את כל הסאונד של הלהקה לרמה אחרת, בצורה אנרגטית.
מימין לשמאל: דייוי רימר, ברני שו, פיל לנזון
מיק בוקס, ראסל גילברוק (צילום: נרדי גרין)
הם ביצעו חלק מהלהיטים הגדולים שלהם, פתחו עם Gypsy וסיימו עם Easy Livin', בין לבין היו בין השאר: The Magician's Birthday, Look at Yourself,  Lady in Black, July Morning, Sunrise, Stealin' וגם כמה שירים חדשים יותר. ברני שו עם קול מעולה וכריזמה בלתי נדלית. משתף את הקהל בפזמונים והיה חביב מאד. הוא הזכיר שזו לא פעם ראשונה שלו בארץ, אכן הלהקה הופיעה כבר כמה פעמים בארץ והם תמיד שמחים לחזור. דף הפייסבוק של הלהקה מלא בתמונות של ארוחות חומוס סלטים וביקורים בחופי ישראל. הוא ציין כמה קר באנגליה וכמה חם פה ושהוא נהנה מאד על החוף, הכל כיף (אין כיבוש ואין צרות, אין יור פייס רוג'ר ווטרס). 
הצליל של ההופעה היה הדוק ומלוכלך במובן הטוב, מיק בוקס פחות מנגן ויותר משתמש בדיסטורשן, ססטיין ופדל ווה ווה, הוא אוהב לנגן בלי פריטה ולעשות מחוות ביד ימין, היא יותר באוויר מאשר על המיתרים... אבל היה שווה כל רגע.
אני מביא כאן כמה קטעי וידאו מתוך ההופעה למי שפספס.


יום שני, 13 בנובמבר 2017

סאלח פה זה ארץ ישראל - חובה לראות

מעברת ירוחם שהוקמה ע"י עולים רומנים 1951
(צילום: ארכיון ירוחם)
נזדמן לי לראות, בסינמטק ירושלים, את סרטו המצוין של דוד דרעי: "סאלח, פה זה ארץ ישראל" (ישראל, 2017, דוד דרעי: במאי ומפיק, יוצרים: דוד דרעי, רות יובל, דורון גלזר), לאחר הצפייה בסרט דוד דרעי ענה לשאלות הקהל. 
הסרט מספר את סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת מאחורי חזון "פיזור האוכלוסין", שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה, ויצק את היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל. יוצרי הסרט שופכים אור חדש על המניעים האמתיים שהנחו את מנהיגי המדינה ועל פרטי הפרטים של מנגנוני הרמייה והכפייה שהפעילו על מי שהיו, בעיניהם, שווים פחות. הסרט זכה, ובצדק, בפרסי הבימוי והתחקיר ב"פסטיבל דוקאביב 2017", ובפרס סרט השנה של פורום היוצרים הדוקומנטריים.
הסרט מעורר רגשות עזים בכל מקום בו הוא מוקרן. בדרך כלל זעזוע שנובע מהדיסוננס הגדול של החינוך הציוני והנרטיב שרב תלמידי ישראל גדלו עליו שהעולים יושבו מרצונם בעיירות הפיתוח, והמיתוסים השונים שסבבו את העלייה שלאחר קום המדינה. בעיתונות תואר הסרט כ"חומר נפץ תיעודי", "עדות מטלטלת" וכיו"ב.
חייבים לומר שעיקר הדברים המוצגים בסרט אינם חדשים, כלומר, הטענה המרכזית שהייתה הפליה בקליטת עולי ארצות המזרח בתחילת שנות ה-50, נסקרה בספרות החל משנות השמונים, על ידי סוציולוגים וכלכלנים מהאסכולה הביקורתית1. הטענה אינה חדשה. רבים מכירים למשל את הציטוט הבן גוריוני המפורסם מספרו "ייחוד ויעוד":
הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינם מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים, הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה.
ניתן לטעון שהביטוי "אבק אדם" מתייחס לכלל העלייה, לאו דווקא לעולים בני המזרח. האם זה כך?
דוד דרעי יוצר הסרט
צילום: נרדי גרין
אני חושב שיש קונצנזוס בקרב הסוציולוגים  שהיו טעויות בקליטת העליה הזו. והתירוצים העיקריים היו המספר האדיר של העולים ביחס לאוכלוסיית הארץ, המהפכה האדירה בקליטת הגירה מסיבית כזו. הזמן הקצר והמהירות שבה היו צריכים ליישם את מדיניות הממשלה הובילה לטעויות שלא היו מכוונות.
אבל החידוש העיקרי של סרטו של דוד דרעי היא הטענה המפורשת היא שזו הייתה הפליה ממוסדת, מכוונת, מדיניות ממשלתית של הפליה כנגד המהגרים שהגיעו בעליה הגדולה.
לא רק עדויות אישיות קורעות לב מובאות, אלא גם חשיפה, אולי ראשונה, של פרוטוקולים של הישיבות בהן הוחלטה המדיניות. בן גוריון מצוטט מתוך הפרוטוקולים כאומר שאכן הייתה הפליה, אבל זו הייתה "הפליה מוכרחת".
התהליך היה ברור: למשל בירוחם, עירו של דוד דרעי, הרומנים שיישבו ראשונים את ירוחם, ב-1951, לא רצו להישאר שם, כך קרה גם במקומות אחרים. לכן החלה הסוכנות לפתח מדיניות של ענישה כלפי העוזבים את כפרי העולים, העולים הוחזרו בכפייה אל הכפרים הללו. הוקמו מחסומים בכבישים, המשטרה התערבה בכוח וגובשו רשימות שחורות, ההוראה הייתה למנוע מהם עבודה, אוכל ושיכון אם לא יחזרו למקום בו שוכנו. כך למשל כתב בדצמבר 1951 מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, רענן וייץ, במברק ששלח לעמיתו בהנהלת הסוכנות, חנוך הילמן:
בזמנו ביקשתיך לפתוח 'ספר שחור', אשר בו תירשמנה כל המשפחות אשר עזבו בלי סידור וללא רשות את מסגרת ההתיישבות החדשה, אבקשך על כן לרכז את כל השמות הללו ולשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו, הן למחלקת הקליטה למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום, והן לאגף השיקום של הממשלה למען הוצא אותם מתוֹר השיכון.
כאשר הגיעה העלייה הגדולה מצפון אפריקה הלקח מהעולים הראשונים הופנם היטב, מכיוון שהיה ברור שהעולים שהגיעו מהמגרב חלשים וחסרי אמצעים, אפשר היה להשתמש בהם כבשר תותחים. בישיבת סוכנות מ-1957 נאמר:
קלטנו 200,000 יהודים מצפון אפריקה הם היו בידינו כחומר ביד היוצר. אין להם מושג מה שעשו איתם. 
וכך מתואר בסרט פיתוח של מנגנון רמייה שהוליך את העולים שולל על ידי הבאתם ללב מדבר, רחוק מכל ישוב בניגוד לרצונם. את ההתנגדות שהייתה הם השתיקו בכל אמצעי אפשרי אפילו באמצעים אלימים כמו למשל באיומים, כך למשל מצוטט גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות:
יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם - ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג.
אנשים שלא רצו לרדת מהמשאית הורדו בכח, אפילו בכח הגרביטציה כפי שסיפר לובה אליאב בקולו שלו בראיון שהוקלט מזמן וניתן לראותו כאן:
אני נתתי הוראה לנהג והמשאית הייתה מתרוממת, והם נשפכו על האדמה. והמשאית הייתה נוסעת והאנשים נשארו על האדמה.
דרך נוספת לשכנע אותם הייתה לגייס משתפי פעולה באמצעות תשלום שוחד על מנת שישכנעו את שאר הקבוצה שנשארה על האוטובוס לרדת.

על הטיעון שהקליטה נעשתה בחופזה עונה הסרט בתיאור תהליך התכנון של הממשלה ביישום מדיניות "פיזור האוכלוסין", באגף התכנון אותו הקים וניהל האדריכל אריה שרון, הוא הראשון שהציע תכנית אב למדינת ישראל. הוא אסף צוות של מומחים מדיסציפלינות שונות ותכנן במשך שנתיים את פיזור העלייה ליישובים קטנים, פריפריאליים שהיו בסופו של דבר כישלון. אבל גם אריה שרון לא אהב את הדרך בה יושמה התכנית והתפטר מראשות אגף התכנון משום שאמר שתכנון הוא מטבעו תהליך איטי. את העובדה הזו לא הזכיר דרעי בסרט וחבל.

הדבר השני שהסרט עושה בצורה מצוינת הוא ההנגשה של חומרים שכבר היו ידועים לקהל שאינו קורא ספרות אקדמית. בסרט הוא מצלם את תושבי ירוחם, כולל בני משפחתו צופים בעדויות שחשף מהפרוטוקולים והתגובה של הצופים היא מטלטלת. לאחר שהם יוצאים מההלם הראשוני של אישוש הדברים שידעו תמיד, התגובות נעות על רצף שבין "מרד והתקוממות" לבין "אין להטיל דופי בארץ ישראל". מצד אחד כעס ורצון לנקום ומצד שני מעין קבלת הדין, מתוך חוסר אונים מוחלט. 

"האקדח המעשן", בסרט, המוכיח את מדיניות ההפליה, התגלה ב-1956 עם "עליית גומולקה", העלייה  מפולין בה הגיעו במשך כ-4 שנים כ-50,000 יהודים. הם, בניגוד לעולי המזרח, לא נשלחו אל עיירות הפיתוח, אל הכפרים או המושבים. הם נשלחו לרמת אביב, לחולון ולאזורים עירוניים אחרים, משום שההנהגה הציונית ראתה בהם חומר אנושי משובח שאינו מתאים להתיישבות כפרית. ואילו היחס לעולי המזרח היה שונה בתכלית, כאשר מדובר ב"אבק אדם", ברור למי הכוונה. ללא קשר לעליית גומולקה, כך למשל צוטט אברהם ציגל, מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית:
יש להקדים את עלייתם של היהודים הכפריים הפזורים על פני שטחים נרחבים (במרוקו). אמנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד, ייתכן כי הוא גם ירוד מבחינה גופנית, אבל אין ספק כי הוא ייקלט באזורי הפיתוח שלנו ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר.
הסרט מביא בצורה בהירה את הגזענות והאפליה הממוסדת של עולי המזרח בשנות ה-50. עצם חשיפת האמת היא דבר חשוב. ההשלכות למצבנו היום ברורות לחלוטין. רב השסעים החברתיים, העדתיים, החינוכיים והדתיים נובעים מאותן שנים פורמטיביות לאחר הקמת המדינה. היחס של מדינת ישראל למהגריה קבע איך ייראו כל המערכות במדינת ישראל משום שלמשך תקופות ארוכות היוו העולים האלה את מרבית אזרחי המדינה. 
דוד דרעי הבטיח שיהיו סרטי המשך, זה חלק מסדרה שהוזמנה. חשוב מאד להמשיך ולחשוף את האמת, אבל גם חשוב להביא רעיונות בדבר חשיבה מחודשת, שינוי סדר העדיפויות ותכנון מחדש של החברה הישראלית לעתיד.
הסרט בכל מקרה הוא כלי חינוכי חשוב וחשוב לראותו ולקיים עליו דיון.
הנה הטריילר של הסרט:

----------------------------------------------------------------------------
דוגמאות לספרות ביקורתית החל משנות ה-80 של המאה ה-20 שטענה להפליה מובנית של העולים: ספריו של שלמה סבירסקי: "לא נחשלים, אלא מנוחשלים" (ברירות 1981), "החינוך בישראל: מחוז המסלולים הנפרדים" (ברירות 1990), "זרעים של אי שיוויון" (ברירות 1995), אורי רם (עורך): "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים" (ברירות 1993), חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי הלר (עורכים): "מזרחיים בישראל: עיון ביקורתי מחודש" (הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר 2002) ברוך קימרלינג: "מהגרים מתיישבים ילידים" (עלמא ועם עובד 2004), סמי שלום שטרית: "המאבק המזרחי בישראל 1948-2003: בין דיכוי לשחרור בין הזדהות לאלטרנטיבה" (עם עובד, 2004).


יום שני, 30 באוקטובר 2017

בר מצווה ברוח חילונית שוויונית בכותל המערבי

לאחר טקסי בר ובת מצווה שערכתי לאחרים, הגיע זמן בר מצווה לבני בכורי נדב, שהגיע לגיל מצוות. כמובן שבדרך לחגיגות היו החרדות של מה יבחר לעשות. אחד העקרונות החשובים בתפיסה החילונית הוא הבחירה החופשית, שואלים את הנער לרצונו.
ברקע יש את קבוצת השווים שלו ואת הנורמות לעריכת טקסי בת ובר מצווה.
נדב מנחה את הסיור
צילם: נעם תור
מכיתה ו', כאשר הבנות בשכבה היו בנות מצווה, הוא הלך אחת לשבוע או לשבועיים למועדון ריקודים כדי לחגוג "בת מצווה". כמובן שלא הייתה אף בת מהכיתה או מהשכבה או מהחברים של נדב שההינה לעלות לתורה באיזשהו זרם יהודי, או לעשות משהו שונה. הבנים, בחטיבת הביניים עלו לתורה בצורה אורתודוקסית, בדרך כלל בשילוב של מסיבה, או במלון שיש בו גם בית כנסת וגם אולם אירועים או בבית כנסת עם אולם אירועים או מסעדה בקרבת מקום.
היו אם כן שתי ברירות - האחת ללכת בעקבות כולם ולעשות טקס אורתודוקסי, או לבחור בדרך החילונית הומניסטית שעיקרה הוא בחירת מטלה של אחריות ובגרות שיכולה להיות סביב הפרשה בתורה, אבל יכולה להיות גם שונה.
כבר שנה לפני המועד ביקש ממני נדב שאעלה אותו לתורה בכותל, הוא כבר ראה אותי מכין חתני בר מצווה וגם היה בטקסים שערכתי ולכן הבחירה שלו הייתה מתוך הכרות עם הברירות השונות.
נדב מנחה את הסיור
צילם: נעם תור
ניתנה לו ברירה גם לבחור את התוכן מתוך התנ"ך שהוא רוצה, הוא בחר את הפרשה על פי תאריך הלידה שלו שהייתה פרשת ניצבים בספר דברים. 
החלטה הבאה הייתה להחליט על מסגרת לטקס ולמסיבה. הבהרנו לו שלא יהיה מועדון ולא ניסע ל"טיול בר מצווה" למשחק כדורגל בחו"ל, או טיול בחו"ל אחר. הוא ביקש לערוך מסיבה לחברים הקרובים על חוף הים, ללא קשר לאירוע למשפחה, בר מצווה עם תריסר חברים קרובים, בסופשבוע, על חוף הים. הם עשו סוג של קמפינג בגן הלאומי אשקלון ועשו לו מעין טקס של החברים עם ברכות.
אירוע בר המצווה היה אירוע למשפחה הקרובה אבל מה שהיה חשוב היה התוכן. התהליך לבנייתו היה בנוי מכמה שלבים. השלב הראשון היה לימוד והבנה של פרשת ניצבים. לאחר מכן שתי מטלות שנגזרות מתוך הפרשה, ראשית לדעת לקרוא בהגיה נכונה את הפסוקים הנבחרים מול קהל והשנייה לכתוב דבר תורה עם מסר אקטואלי על הפסוקים שנקראו.
נדב קורא בתורה
צילם: נעם תור
השלב השני היה הכנה למטלה השנייה והיא הנחיית סיור למשפחה בגן הארכאולוגי ומוזיאון מרכז דוידסון בכותל.
שלושת המטלות האלה הן המוקד של בר המצווה - קריאה בתורה, פרשנות אישית ואקטואלית על הפרשה והנחיית סיור באתר מורשת וארכאולוגיה.
את ההכנה לסיור עשינו באמצעות שני ביקורים מקדימים, הראשון בסיור עם מדריכה מטעם המקום והשני כדי לחזור על הפרטים, לקבוע את התחנות בהן עוצרים ולשים דגשים בהנחיה.
מלבד המשפחה הקרובה הצטרפו אלינו לסיור 5 חברים קרובים של נדב, כך שבסיור היו כ 20 אנשים הסבים הדודים, בני הדודים והחברים.
היום עצמו החל אצלנו בבית בכיבוד קל. משם לקחנו הסעה משותפת לכולם ישירות אל הגן הארכאולוגי. התחלנו בסיור בהנחיית נדב, שעשה עבודה מצוינת, יחסית לכך שזהו הסיור הראשון שהוא מנחה והפעם הראשונה שהוא עומד בפני קהל.
בפעם הראשונה שבישרנו למשפחה כי הטקס יהיה בכותל נתקלנו בתגובות קשות שעיקרן היה: למה שם? מה אתה דתי? למה אתה מקדש אבנים? וחלק איימו שלא יבואו בתירוץ שיש שם בעיות ביטחוניות. ביום עצמו עוד נשאלו שאלות אם צריך לבוא בבגדים צנועים לכותל...
נדב קורא בתורה
צילם: נעם תור
המסרים העיקריים שנדב העביר בסיור, מלבד הפרכת המיתוסים שהכותל המערבי הוא קיר של בית המקדש ושחומות העיר העתיקה נבנו על ידי שלמה המלך, היה שלמקום בו אנו עומדים אין קדושה אימננטית, אלא הוא תוצר של בחירה ובנייה אנושית, וגם הרס וחורבן אנושיים. אין קדושה באבנים. אבל זהו המרכז הרוחני וההיסטורי של עם ישראל ואין בעלות לזרם אחד על המקום הזה. 
בתום הסיור, הוצאנו את ספר התורה ממרכז דוידסון והתמקמנו בקרבת קשת רובינסון לטקס בר המצווה.
התחלנו בקריאה בתורה אותה התחיל נדב בצורה נכונה ומדוייקת, לאחר מכן הצטרפו לקריאה בני המשפחה האחרים שהסכימו לקרוא. דבר התורה של נדב התמקד בפסוק הראשון בפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", ובמיוחד במילה "כֻּלְּכֶם" והדרש היה על הנושא של שוויון בפני החוק והיחס אל הגר העולה מתוך הפרשה, עם דוגמאות אקטואליות.
לאחר מכן היו ברכות אישיות של כל בני המשפחה בסגנון של עצה לחיים. הברכות היו מרגשות מאד. 
נדב דורש על הפרשה
צילם: נעם תור
אני אמרתי בטקס שנדב, שימח אותי מאד בבחירתו. ושהדברים החשובים לי להנחיל לו גולמו בטקס, והם תיקון עבורי. אני מהגר בן למשפחת מהגרים. לכן, הדבר החשוב היה לספק לו זו זהות יציבה במובן האישי. כלומר, שפה ומקום. וגם משפחה, משום שלי לא היה אבא כשחגגתי בר מצווה, אף אחד לא שאל אותי איך אני רוצה לציין את המועד. הודיתי לו על שאיפשר לי את ההישג הגדול של להיות לו לאב, בבר המצווה. ועל כך שהיה לי לבן, ולימד אותי, כבן בכור להיות אבא. 
חתמנו את הטקס, עלינו על ההסעה וחזרנו הבייתה שם ציפתה לכולם ארוחה חגיגית שהכנו ענבל ואני.
לאחר הארוחה, צפינו בסרט/מצגת של תמונות וסרטונים מ 13 שנות חייו של נדב ושיחקנו במשחק ידע אינטראקטיבי שכותרתו הייתה: "עד כמה אתם מכירים את נדב?" עם שאלות על הדברים האהובים על נדב.
ביום שאחרי, נדב הודה לי על כל היום ואמר לי שהיה כיף גדול. מבחינתי זו היה הדבר החשוב ביותר.

יום ראשון, 22 באוקטובר 2017

קליפ החתונה של כריסטינה ואלכס ספטמבר 2017

לכריסטינה ואלכס ערכתי טקס נישואין ב 28.9.2017 בפתח תקווה. הם הופנו על ידי
חברים שחיתנתי אותם ובאמת בחתונה פגשתי עוד שני זוגות שחיתנתי שאפילו לא מכירים... מה שמיוחד בקליפ החתונה שלהם הוא שהוא מתרכז בטקס. אפשר לראות בו את חתימת הכלה על הכתובה ואת שני בני הזוג אומרים את משפטי הקידושין. 

בנוסף, את פסקול הקליפ שרה בחי, בחופה דיאנה גולבי שהיה לי כבוד גדול להיות אתה על אותה "במה".  

כמובן שעשיתי אתה סלפי כאחרון המעריצים, כי אני באמת אוהב אותה וחשבתי שהיא הייתה צריכה לייצג אותנו באירוויזיון.

למטה אפשר לראות את קליפ החתונה.

זה הסיפור שסיפרתי עליהם במהלך החופה:
כריסטינה ואלכס יחד כבר כמעט שלוש שנים. מכל המקומות בעולם זה קרה דווקא בברלין. הם עבדו באותו מקום עבודה, ויצאו לטיולים מקבילים עם חברים בגרמניה. כריסטינה רצתה לשדך את אלכס לחברתה הטובה. אבל אחרי שטיילו יחד והכירו קצת יותר אמרה לעצמה שהשידוך עם החברה לא יצליח כי זה השידוך שלה... וכך עלתה ופרחה הזוגיות ביניהם. לפני כמה חדשים החליט אלכס לשדרג את הזוגיות לגרסה יותר מתקדמת אז הוא הכין טבעת והפתעה לכריסטינה ביום הולדתה כאילו למסעדה, למעשה לקח אותה לדירה אליה היו אמורים לעבור ושם חיכה לה שטיח אדום עם נרות וקישוטים, החברים והמשפחה היו שם. אלכס כרע ברך ושאל את השאלה. כריסטינה המופתעת הצליחה להגיד בסופו של דבר כן! ומיד עשו את המעשה היהודי הנכון והעלו תמונה לפייסבוק עם הטבעת... וזה מה שהוביל לטקס המרגש היום.

יום חמישי, 28 בספטמבר 2017

מסורת שכונתית של מעגלי שיח נמשכת

גם השנה נתבקשתי להנחות את מעגל השיח השכונתי בליל כיפור שמתקיים לאחר התפילה השכונתית בפארק, תחת כיפת השמיים. השנה הבאתי את הטקסט הלא מצונזר שכתבתי לכבוד בית הספר למדעי היהדות והארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, יחד עם טקסטים אחרים שהציעו דנה בר לב שמנחה יחד אתי וגם נעמה דוד ואביטל פז שתורמת את ביתה לכינוס. יהיו גם שירים לשירה בציבור.

יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

על התשובה, אבל המצונזרת

לקראת חגי תשרי קיבלתי פניה מהרב חנה דניאלי קלבנסקי, המסורתית, מנהלת עמותת "יד לנפש", לכתיבת מאמר קצר בנושא תשובה עבור דף הפייסבוק של בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב שאירח רבנים מזרמים שונים. חנה מכירה אותי עוד מהתקופה שגרה בשכונה בה גם אני גר, ואנחנו חברים בפייסבוק. הסכמתי כמובן ואז קושרתי למי שמנהל את עמוד הפייסבוק של בית הספר, איש יח"צ ופרסום ושלחתי לו מאמר ותמונה. זה המאמר המקורי:
הפרסום המצונזר בפייסבוק לחצו כאן
התשובה היא תיקון עצמי מתמיד. מכיוון שהאל הוא לכל היותר צורך נפשי ורגשי, פנימי, הרי שכולנו נידונין יום-יום, ושעה-שעה רק בפני הזולת ובפני עצמנו. עיקרה של התשובה היא בין אדם לחברו. תשובה בין אדם למקום (הטבע והעולם בו הוא חי), היא התיקון האקולוגי שיום הכיפורים מציין על ידי ההשבתה הסמלית של החיים. התשובה היא האחריות לתיקון עצמי וסביבתי.
חז"ל השיתו את האחריות לתשובה על היחיד, לא בתהליך חד פעמי אלא באופן תמידי: "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר".
תשובה אינה מתמצה ביום אחד בו מבקשים סליחה, או מתוודים, או, שבו עושים חשבון נפש, או המתיר את כל שנדרנו ונשבענו, או שבו נותנים צדקה, ממילא אין גם מי שישמע את התפילה. פעולות התיקון העצמי, הינן פעולות מתמשכות הדורשות תעצומות נפש מדי יום ביומו. בלשונו של המשורר יהודה עמיחי: "אַךְ אֵיךְ יַבְשִילוּ חֲטָאִים וְכַפָּרָתָם בְּיום אֶחָד?".
יום הכיפורים הוא מועד החוגג את הצורך האנושי בשיפור עצמי ואת הרצון האנושי למשמעות ולהטבת החיים.
על מנת לעשות תשובה, אדם צריך שיהיה לו סולם ערכי ברור אליו יוכל לשאוף. מעין יעד שייקבע את המסלול הנכון אליו שאף מלכתחילה. סולם הערכים שלי הוא יהודי-הומניסטי, כפי שמתבטא בשירו של המשורר הדרוזי נעים עריידי:
"גַּם אֲנִי הָיִיתִי בִּירוּשָׁלַיִם.
בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.
אֲנִי אֵינִי דָּתִי.
תְּפִלָּתִי הַיְחִידָה
בְּכָל הַפְּתָקִים שֶׁהָפְכוּ שִׁירִים,
הִיא לִשְׁמֹר
עַל כְּבוֹד הָאָדָם שֶׁבִּי
וְעַל צֶלֶם הָאָדָם שֶׁבִּי
וְעַל אַהֲבוֹת לִּיבִּי."
זמן לא רב לאחר ששלחתי את הפסקה הקצרה הזו, קיבלתי טלפון מאיש היח"צ שאמר לי שזה מאמר יפה והוא מזדהה, אבל למנהלת בית הספר יש כמה תיקונים קטנים במקום "נידונין" שיהיה נידונים. וכן, שזה בוטה מדי לפרסם בשם האוניברסיטה: "שהאל הוא לכל היותר צורך נפשי ורגשי, פנימי" ולכן היא מתעקשת שאוסיף "לתפיסתי", ולהוריד את "לכל היותר". ניסיתי למחות כמובן, אבל, האמירה הייתה מפורשת, או שאשנה, או שלא יפורסם. הסכמתי למרות שחשבתי שהניסוח חשוב, משום שזו הזדמנות מצוינת ליח"צ בשבילי וגם ידעתי שהאינטרנט רחב מספיק שהמאמר המקורי שלי יתפרסם ושאנשים ידעו מה צונזר. חשבתי שבכך הסתיים העניין, אבל לאחר ראש השנה קיבלתי פניה בכתב הפעם ואצטט אותה מילה במילה, רק בהשמטת השמות:
היי נרדי,
הפרופסור מנהלת בית הספר ביקשה עוד שני שינויים קלים (הפעם סופי...).
1. במקום ( הטבע והעולם בו הוא חי) היא מבקשת שיירשם (שהוא בשבילי הטבע והעולם בו הוא חי).
2. ביקשה להסיר את הביטוי " ממילא אין גם מי שישמע".
אני מניח שאינך happy אולם מציע שנתקדם. אחרי הכל מהות ועיקרי הפוסט בעינם עומדים. אודה לאישורך.
במאמר מוסגר אציין שהראיתי את המאמר ל"רשויות" כלומר, לאשתי. שהיא גם מורה לספרות, והיא העירה לי רק הערה אחת. במקור כתבתי שהאל הוא "תכונה נפשית" והיא העירה שעדיף "צורך" או "רצון נפשי ורגשי". קיבלתי את התיקון, ובכל מקרה זו אמירה א-תאיסטית בסיסית, המבטאת באופן עמוק את התפיסות שלי.
לא מובנת לי הצנזורה הזו, ראשית, למה להוסיף פעמיים "לתפיסתי" ו"בשבילי", הרי הכותרת היא "התשובה עבורי", הכל אמת סובייקטיבית שלי, תחת שמי ותמונתי. למשל, מהרב האורתודוקסי שכתב באותה מסגרת את המשפט הבא:"מי הא-ל שבפניו אני עומד השנה, שאיתו אני מייחל לשיחה אותנטית ואינטימית?", לא ביקשה הפרופסור שיוסיף "לטעמי" או ל"תפיסתי". ובכלל, מהו מעמדו של טקסט כזה שאינו טקסט מחקרי, מדעי, אלא סוג של הגות, דעה, פרוזה או שירה. טקסט שניתן לקריאה ופירוש. אין צורך לשימו בהקשר כפוי, את ההקשר יעשה הקורא ממילא.
תמונתו של הרב האורתודוקסי התפרסמה תחת הכותרת "הרב ושמו הפרטי" ואילו לרב המסורתית ולרב החילוני היה כתוב השם הפרטי ומתחת התואר "רב מסורתית" ו"רב חילוני הומניסטי".
יתירה מכך, האם אין אפשרות לקבל אמירה יהודית א-תאיסטית שהאל הוא לכל היותר משהו פנימי באדם ושהתפילה לא תשמע משום שהשמים ריקים ממילא? כלומר, יש פלורליזם, אבל יש לו גבול. עכשיו הבנו איפה.
לשמחתי דווקא במעגלי השיח השכונתי, אצלנו בגבעת משואה, הטקסט המקורי התקבל כמות שהוא, כטקסט לדיון במפגש המסורתי שעושים תושבי השכונה לאחר ההתכנסות לתפילת יום כיפור בפארק השכונתי. הטקסט המקורי הגיע גם לקבוצת לימוד של צעירים בבית אביחי שהחליטה שהיא רוצה לפגוש אותי פנים אל פנים.

הפוסט המצונזר

יום שני, 4 בספטמבר 2017

האמת החילונית - יובל נח הררי

תמונה באדיבות Ynet
אחד המניפסטים החילוניים החשובים ביותר התפרסמו על ידי פרופסור יובל נח הררי, מחבר רבי המכר "קיצור תולדות...". המאמר התפרסם במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ביום שישי, 4.9.2017. תחת הכותרת: "האמת החילונית". לקריאת המאמר לחצו כאן.

יובל נח הררי, לא מזכיר ישירות אל הפורום החילוני אבל ברור שהוא מתייחס אליו. הררי אומר במפורש שהמאבק צריך להיות מאבק חיובי, לא מאבק נגטיבי של התנגדות. הפורום החילוני עשה עבודה מצוינת בהעלאת שיח ציבורי של התנגדות, עם מושג חדש: "הדתה". עיקרה של המאבק שמוביל הפורום הוא בהתנגדות לתכנים ובדרישה להקמה של זרם חילוני חדש בחינוך, לצד הזרמים האחרים. המאבק הזה הצליח לעורר הדים ותגובות ציבוריות רבות. אבל האם הוא בכיוון הנכון?
הפסקה הראשונה במאמר אומרת בתמצית את הכל:
"חילונים רבים מתרעמים לאחרונה על תהליך של הדתה במערכת החינוך. אך במקום להתמקד בדברים שרצוי להוציא מהכיתות ומספרי הלימוד, טוב יהיה אם החילונים יתמקדו במה שכדאי להכניס לשם. במקום להיאבק על הוצאת תכנים יהודיים מהשיעורים, כדאי להיאבק על הכנסת תכנים חילוניים, ולהתנגד לתכנים יהודים רק כשהם סותרים את ערכי היסוד של החילוניות.".
לאחר הפתיח הפשוט הזה הוא מפרט בצורה בהירה את הערכים שלדעתו הם לב היסוד שעליו צריך להיאבק. זה צריך להיות לב הגישה החילונית הומניסטית. הסיבה היא שחילוניים בוחנים דברים על פי משקלם הסגולי. על פי תכונותיהם. לא מתנגדים מראש בגלל שיש להם מקור סמויים, אלא מה הם אומרים. מה הערכים הנובעים מהם. יש טקסטים כאלה במקורות היהודיים. חילוני והומניסט צריך להכיר את הטקסטים היהודיים, להבין את ההשלכות הערכיות שלהם ולדעת לברור את המוץ מן התבן.

יום חמישי, 20 ביולי 2017

עירית לינור נכנסת עם הראש בכותל

תמונה באדיבות "הארץ"
צלמת: מיכל פתאל 
עירית לינור כתבה מאמר במוסף "הארץ", 7.7.2017, שכותרתו: "נכנסים עם הראש בכותל". עיקרו הוא מה פתאום שנגיד לדתיים מה לעשות עם הכותל? הנה ציטוט לדוגמא שבו היא "מגלה" שיש יהדות לפתע, אבל היא כחילונית מרגישה נחותה כלפי הדתיות:
"יש שיגידו שגם בלי המצוות החילונים הם לא פחות יהודים מהדתיים, ולכן הם צריכים להיות שותפים שווים בקביעת אופיו של הכותל. זה נכון עקרונית, אבל יש משמעות לקיום מנהגי הדת שלך, או לפחות להכרה שלהם, לפני שמתיימרים לפסוק הלכות. אני, למשל, תוצר אופייני של החינוך הממלכתי החילוני. עד מה התפלאתי לגלות, בשנה הראשונה באוניברסיטה, שהרמב"ם הוא פילוסוף בעל שם עולמי ולא עוד באבא מקברות צדיקים. כך שאני עדיין לא מרגישה בשלה לכתוב תפילה שוות ערך ל"עלינו לשבח", או להוכיח שאלוהים לגמרי סבבה עם נסיעה בשבת ועם רב ממין נקבה. בשביל זה צריך לחכות 500 או 600 שנה. או 2,000.".
היא יורדת על הרפורמים וקוראת להם: 
"קבוצה שולית. בארצות הברית הם אולי מעצור — לא יעיל במיוחד — כנגד התבוללות המונית".
גם אני חילוני, שמעריך צל ופולחן שופינג כהלכתו. אבל בניגוד לעירית לינור, אני לא מפקיר את הזהות היהודית שלי בידי אף אחד, לא בידי "סוכני קדושה טבעיים" ולא בידי המדינה. היהדות היא שלי. הכותל והר הבית הם חלק ממורשתי, ואני לא צריך לחכות 2000 שנה כדי להתאים את התרבות היהודית לנסיבות זמננו. זה מה שעשתה גם היהדות האורתודוקסית לדורותיה, לכן קוראים לזה "הלכה", מלשון, ללכת עם הזמנים. ההלכה התאימה את הפרקטיקה היומיומית לשינויים ההיסטוריים.
טועה עירית לינור לחשוב שלהיות יהודי חילוני זו משימה קלה. זה הרבה יותר קשה מאשר להיות דתי, משום שאין מסגרת קבועה, נוחה ושלווה אותה מקיימים ולה מצייתים. צריך תעצומות נפש גדולות כדי להיות חילוני. כפי שס. יזהר כתב במאמרו: "עוז להיות חילוני": 
"חילוני אינו חילוני מחמת ש"נתרוקן לו", מחמת ש"אמונתו נתייבשה", אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל-כוללת, שלימה מאופק עד אופק, אמונת "כיפת הסלע". להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, שעל ראשו."
הכותל כן מעסיק אותי. אני נמצא שם הרבה. לא כמקום פולחן, אני לא מאמין בקדושה אימננטית שיש לאבנים. אני לא חושב שיש אלוהים, ושמקום משכנו היה על הר הבית. המקום נתקדש על ידי בני אדם, כלומר, הבחירה האנושית במקום, הופכת אותו למקודש. הוא אתר מרכזי לתרבות ולהיסטוריה היהודית. זה לא אומר שאני מנשק אבנים ומניח פתקים, או מתפלל. זה אומר, כרב חילוני, שאני מביא לשם כלות וחתני בר ובת מצווה, וגם את בני שלי. ומסביר להם על מורשתם.
טועה עירית לינור לחשוב שהמאבק על מתווה רחבת התפילה בכותל הוא בין חילוניים לדתיים. המאבק הוא מאבק פנים דתי, בין הרפורמים, הקונסרבטיביים, לבין האורתודוקסיה והחרדיות. המאבק הוא על חופש הדת, על חופש הפולחן. מכיוון שכך, המאבק הוא נחלת החילוניים גם כן, משום שערכים אלה הם חלק מהחילוניות, יסוד מוסד בדמוקרטיה – שוויון בפני החוק בחופש לעבוד את האלוהים כרצונך. במגילת העצמאות כתוב במפורש שהמדינה "תבטיח חופש דת". אם הכותל הוא המקום העיקרי שחשוב לכל הזרמים היהודיים, חשוב לתת לכולם מקום שווה מול הכותל. 
טועה עירית לינור לחשוב שהכותל שייך רק למדינת ישראל, הכותל שייך לכל העם היהודי, לא רק למפלגות החרדיות בכנסת ישראל. כל העם היהודי זכאי לעמוד מול הכותל. מי שרוצה לקיים שם פולחן דתי בכל צורה שהיא יעשה זאת. לכן הכותל חייב להיות מנוהל לפי "תו תקן חילוני", כלומר, באמצעות מתן חופש פולחן לכל הזרמים היהודיים. רק כך הדתיים מכל הזרמים יוכלו להמשיך ולהתפלל. רק כך ירגישו כל הזרמים ביהדות שייכות לעם ולמדינה.
עירית לינור סוטה מהקו המסורתי בו החלה במאמרה: "מיהו חילוני חרד" שהתפרסם ב-1992 בעיתון "חדשות", בו היא מציבה ליהודי החילוני שתי אפשרויות: להיכנע לממסד הדתי ולתת לו לנהל את חייו היהודיים, או, להתנתק מהממסד הדתי על ידי הפרדת הדת מהמדינה. שם כתבה, על החתונה ברבנות:
"כל עוד אחינו שאינם שומרי מצוות מתחבאים מתחת לסינור ההורים ומשתפים פעולה עם הממסד הדתי בתחום שבו אפשר לא לעשות זאת - החילוני המצויץ הוא זה שדן אותנו לחיים בצל הדתיות המצויצת, עם החופה, המקווה והכוס השבורה".
החילוני המצוי אז היה זה שאינו נוקט עמדה. זה שנכנע לממסד הדתי. אבל עירית לינור קראה לו: אל תתחבא מתחת לסינור ההורים, נקוט עמדה, עשה משהו בחייך הפרטיים (בחתונה) על מנת לשנות את הסטטוס קוו הדתי. עשה כל שביכולתך על מנת שנחיה חיים חופשיים במדינת ישראל. הקו הזה המשיך בפרסומים אחרים שלה בהם היא כתבה שהיא "חילונית אורתודוכסית" וכיו"ב. אבל בשנים האחרונות, ואני מקווה שלא מתוך אופורטוניזם, היא שינתה את עורה וכעת היא אומרת לחילוניים לא להתערב בנעשה משום שהיהדות היא הקניין הבלעדי של הדתיים. לנו כחילוניים אין מה להתערב בה, הרפורמים הם שוליים, הם משמשים רק "מעצור, לא יעיל במיוחד, כנגד התבוללות המונית", והם בכלל לא חיים בארץ, אז אין להם רשות דיבור. 
היהדות, אליבא דלינור, היא נחלה של המיעוט האורתודוכסי בעם היהודי. גם אם נניח שזה כך, ואסור לנו כחילוניים לתת הוראות לדתיים מה לעשות עם הכותל, למה כתבת את המאמר הזה שמביע עמדה על נושא שאת אומרת שאסור להביע בו עמדה כחילונית?

יום רביעי, 19 ביולי 2017

ביקורת Sim2Fly לחו"ל - לא למאותגרים טכנולוגית

אם רציתם סים לטיסה לחו"ל, Sim2Fly הוא פתרון מצוין. אבל הוא אינו חף מבעיות. 
אני משתף מנסיוני בשתי נסיעות לחו"ל, אחת קצרה לסוף שבוע בפורטוגל לצורכי עבודה, והשנייה ארוכה - שמונה ימים לנופש משפחתי בגרמניה. 

יתרונות 

  • זול - רכשתי בגרופון. לסוף שבוע בפורטוגל - עלה 99 ש"ח. לשמונה ימים בגרמניה עלה 139 ש"ח (אפשר עד עשרה ימים). רכשתי לנסיעה הארוכה שני סימים - אחד לי ואחד לבני, בן ה-12, שלא יכול להתנתק מהסנאפצ'אט. העלות לשני כרטיסי סים: 278 ש"ח. הרבה יותר זול מכל מפעיל בארץ.
  • ללא הגבלה - יש שיחות חופשיות, לארץ ומהארץ, ושיחות מקומיות חופשי. יש אינטרנט ללא הגבלה וזה היתרון הכי משמעותי מבחינתי. אני שונא כשאני צריך לעשות חשבון בכמה מגה גלשתי היום.
    הדבר החשוב מבחינתי הוא כמובן Waze שעבד ללא תקלות בליסבון, פורטוגל. באיזור היער השחור, בגרמניה, יש חלקים שבהם אין קליטת סלולר, אבל אם קבעתם מסלול מראש לא צריכה להיות בעיה. בנוסף, אני ממליץ להכניס להגדרות גם מחוון מהירות וגם התרעה במקרה שעוברים את המהירות המותרת.
    לא הזיק שברכב ששכרנו היה CarPlay של אפל, כך יכולתי להשמיע בנסיעה לילדים את טייכר וזרחוביץ' ברדיו תל אביב, דבר שמאד הרגיע את הנסיעות הארוכות. בנוסף, ביישומונים הרלוונטיים, יכולתי לראות חדשות מהטלוויזיה בארץ וקראתי עיתונים כדי להתעדכן בפיגוע השבועי לילד... כמובן שיחות וידאו WhatsApp עם ההורים של אשתי ממרומי הרכבל בטודנאו ובפלדברג כך שהם ראו איפה אנחנו נמצאים. שלחנו לכל מי שהתעניין תמונות ווידאו במהלך הטיול. הכל בצורה חלקה.
  • המספר הישראלי נשמר - מי שמתקשר מהארץ מגיע למספר ללא בעיות, אם יש קליטה.
  • אפשרות לתקשר עם שאר חברי הקבוצה המטיילת בחו"ל - הטלפונים שמשו כמו מכשיר קשר. אם התפצלנו, דאגנו שלכל חלק מהקבוצה יהיה מכשיר טלפון וכך שמרנו על קשר ולא הלכנו לאיבוד.

חסרונות

  • אין SMS - חסרון לכל מי שמשתמש תדיר במסרונים. אבל חשוב מכך חסרון ביכולת להתקשרות מול חברות שמבקשות הזדהות באמצעות קוד שהם שולחים לך. למשל, אם שכחת את הקוד הסודי באשראי ואתה רוצה להיזכר אתה חייב יכולת למסרונים, או להטריד מישהו בארץ שיקבל את המסרון וילחץ על קישור שיוביל לקוד הסודי ולאחר מכן ישלח לך.
  • מסובך להפעלה - לאחר הקניה, מקבלים הודעה שתקבל את ההוראות. ביום שלפני הנסיעה ואכן כך היה. קיבלתי הודעה עם הוראות מהיכן לאסוף, יחד עם רשימה ארוכה כאורך הגלות להפעלת הסים. בין ההוראות - הורדת אפליקציה, הרשמה לאפליקציה עם קוד, העברת שיחות למספר מסוים בחיוג ארוך, החלפת סים, הוראות חיוג מהאפליקציה (אפשר לחייג רק מהאפליקציה), אם יש צורך - שינוי הגדרות בטלפון, בחזרה לארץ יש להחליף חזרה את הסים, לחייג לביטול הפניית שיחות, להחזיר את הסים למקום שבהודעה ולשלוח הודעה שהוחזר.
  • לא כל המדינות נתמכות - יש רשימת מדינות נתמכות. כך למשל, במעבר דרך איסטנבול לא היה שרות משום שטורקיה לא ברשימת המדינות.
  • איכות השיחות הסלולריות לא גבוהה - משום שהשיחות עוברות באמצעות מספר בינלאומי, כל שיחה היא כמו לחייג לחו"ל, לא תמיד איכות השיחה טובה. ב-WhatsApp, לעומת זאת, השיחות באיכות מצוינת, גם בוידאו.
  • אין אפשרות Tethering - כלומר יצירת נקודה חמה אלחוטית (Wi-Fi HotSpot) שבה טלפונים אחרים יכולים לחלוק את הגלישה דרך המכשיר שלך. הכרטיס הוא אישי וברור למה.
  • אין שרות לקוחות מסודר - במובן של מיקום גאוגרפי שאליו אפשר לגשת. אבל כל השאלות שלי נענו באמצעות הטלפון ויותר מכך ב WhatsApp בצורה מידית. אבל המיקום של לקיחת והזמנת הסים משתנה באופן תדיר. בפעמיים שלקחתי והחזרתי סים ביקרתי בשלושה מקומות בנתב"ג.

לסיכום

מומלץ מאד לכאלו שיש להם התמצאות טכנולוגית קלה ואינם זקוקים לSMS באופן נואש. מבחינתי לא הייתה בעיה למלא אחר ההוראות, אבל מי שאינו רגיל במעין אלו, לא מומלץ לנסות.
זו דרך מצוינת לחסוך בעלויות התקשורת ולספק לכל המשפחה סים אישי. לשמור על קשר לארץ, לעבודה, דואר אלקטרוני וכל השירותים הסלולריים ללא הגבלה.
-------------------------------------------------------------------------------------
עדכון 11.9.2017
בפעם השלישית בה השתמשתי בsim2fly, הייתה בעיה עם שרות הלקוחות. הלכתי על פי ההוראות לקחת את הסים מקופסא שאמורה להיות תלויה על הסורגים בסניף דואר ישראל שכבר היה סגור בשעה הזו. יום שישי, אחרי הצהריים, הטיסה אמורה לצאת ב 17:40. אני מצרף כאן את חילופי הדברים עם נציג שרות הלקוחות שלהם כדי להמחיש את שהיה.
ליחצו לראות את חילופי הדברים
כשהלכתי לקחת את הסים לא הייתה קופסא ולא היה נציג כפי שרשום בהוראות ההפעלה. ואז שלחתי הודעה בווטסאפ. לפני טיסה יש מספיק לחצים ואתה לא צריך להיות לחוץ ממשהו כזה. לקח לנציג 28 דקות לחזור אלי. כמעט חצי שעה מורטת עצבים שבה שקלתי לעשות חבילה בספק הסלולארי שלי. אבל הסאגה לא הסתיימה בחצי השעה הזו אלא רק כ-50 דקות מרגע שהגעתי, כשהוא קבע שהוא יבוא לשדרות הממריאים וימסור לי את המעטפה ביד. הוא אכן הגיע ומסר לי אותה, ללא מילת התנצלות וכמעט האשים אותי באי הגעה בזמן לפני הצ'ק אין. 50 דקות מבוזבזות ומורטות עצבים שלא צריכות להיות ברגעים שלפני טיסה כשכל הזמן שלך מתוכנן למטלות אחרות בנמל.
אכזבה נוספת היא שינוי התנאים של הסים, עכשיו האינטרנט ללא הגבלה: "למעט יוטיוב ואפליקציות מוזיקה וסרטים שימוש לא תקין יגרור ניתוק הסים." כלומר, האינטרנט כבר עם הגבלה. לא כמו שהיה בעבר.
בעיה נוספת היא הצורך להחזיר את הסים במעטפה לתיבה האדומה של דואר ישראל, עם ציון כתובת. במקרה הייתה לי מעטפה בשעה 5:30 לפנות בקר. אבל מה היה קורה אילו לא הייתה לי מעטפה? אמנם לא צריך לבייל אותה, אבל זה מתכון לשיבושים נוספים.
נקווה ששרות הלקוחות שלהם ישתפר.

יום ראשון, 9 ביולי 2017

קליפ החתונה של אנה ואלכס נובמבר 2016


לאנה ואלכס, זוג מקסים, ערכתי טקס יהודי חילוני ב"אחוזת מארגו" ברחובות, בנובמבר 2016. מזג האוויר האיר לנו פנים.

אנה ואלכס חתמו על הכתובה השוויונית, החליפו טבעות וקידשו האחד את השנייה בצורה הדדית. שניהם שברו כוסות בסוף הטקס. 

את השמחה של האירוע ואת האלמנטים של הטקס אפשר לראות בקליפ החתונה. הקליפ משלב את "Smoke On The Water", יחד עם אלמנטים ציוניים - הם הצטלמו בבית הרצל, בחולדה... 

יום שישי, 7 ביולי 2017

כנס השידוכים הגדול בעולם


תמונה באדיבות Ynet (צילום: אורן אהרוני)
המכביה ה-20 שנפתחה בירושלים ב-6.7.2017 סיפקה את אחד הרגעים היותר מביכים בתולדות המכביות, אולי קצת פחות מאסון "גשר המכביה"...
באולימפיאדת הנימולים ובנות ישראל הכשרות, הייתה קריאה של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה: "הגעתם הבייתה", ישראל היא הבית שלכם.  אם לא הבנתם את המסר הסמוי צריך לעשות עלייה, להגר ומיד למדינת ישראל.
אם זה לא הספיק הייתה גם "חתונה בהפתעה". ב Ynet דווח ש"חבר המשלחת הקנדית, שחקן ההוקי קרח אבי שטיינברג, נישא על הבמה המרכזית לבת זוגו רייצ'ל, שהתגיירה לפני כשנה. רייצ'ל ידעה כי תעלה על הבמה, אך נאמר לה שהזוג רק יקבל ברכות על אירוסיו. במקום זאת, היא קיבלה חתונה בהפתעה, כאשר מי שהשיא את הזוג היה הרב אבי פאופקו, שעבר עם רייצ'ל את הליך הגיור". 
זה כבר לא רמז, כמו למשל ב"תגלית", שם מכניסים לחללים סגורים (אוטובוסים למשל) רווקים ורווקות יהודיים בתקווה שיקרה משהו, כאן הסמל אליו צריך לכוון היה כבר על הבמה, גלוי לעיני כל - המטרה היא להתחתן. המכביה הפכה להיות לכנס שידוכים וזיווגים למי שעדיין לא מצאו בן או בת זוג. המסר הוא: הכנו עבורכם מאגר גנים מצוין, גם יהודים ויהודיות וגם ספורטאים וספורטאיות, רק תבחרו. שידוך הגון וזיווג מצוין, באידיש זה נשמע יותר טוב... ותראו את המודל שאליו צריך לשאוף - חתונה יהודית כדת משה וישראל, חופה וקידושין עם רב.
על החתונה עצמה נאמר שהיא לא הפתיעה אף אחד, משפט הקידושין שהכלה אמרה, כבר היה מוכן מראש והיא אמרה אותו בצורה יפה ואפילו העניקה טבעת לבן זוגה, מה שאולי יכול להיות עילה להפקעת הקידושין. טקס הומניסטי של רב אורתודוקסי זו פעם ראשונה שאני רואה. כל הכבוד! לא הייתה כתובה, כנראה בגלל קוצר הזמן ולכן הלכתית אין פה גמר נישואין. הם כנראה יצטרכו לחזור על הכל מחדש לאחר שיירשמו לנישואין איפה שהם חיים.
על הרב אבי פופקו שניהל את הטקס, כתוב במרשתת ש"גדל במונטריאול, קנדה, למד ב'שער התורה' - גרונדו, ישיבת מיר בירושלים, ובכולל גרוס לפני שלמד הסטוריה יהודית ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן. הוא היה רב ב"הלל" בהרוורד בשנים 2005-2007, ולאחר מכן לימד בישראל במשך ארבע שנים, בתחילה במכון פרדס ולאחר מכן במדרשת עין פרת. הוא היה רב קהילה בצפון מסצ'וסס 2011-2016. לאחרונה חזר לארץ עם אישתו שפרה ושלושת ילדיו. אבי אוהב את המשפחה שלו, משחקי וידיאו, את מדינת ישראל, שלמה קרליבך ופוטבול אמריקאי." היום הוא אחד המרצים במדרשת עין פרת וכנראה מתגורר בכפר אדומים. בטקס עצמו הוא היה חביב ונחמד, את הטקסט ירה במהירות אדירה, ואפשר להבין למה, מגבלות הזמן של שידור חי בערוץ 2 בפריים טיים מול כל עם ישראל וגם מול כל העם היהודי.
בסך הכל מפגן דביק ומיותר של לאומנות ואתנוצנטריזם. נאחל הצלחה ושמחה לזוג הצעיר.

יום שבת, 1 ביולי 2017

עיצוב מחדש לאתר טקסים

למרות שאתר "טקסים" קיים כבר מ-2004, כלומר כ-13 שנים. מתיחת הפנים האחרונה שהייתה לו, הייתה לפני 7 שנים. הגיע הזמן לחדש ולכן עיצבנו מחדש את האתר, התאמנו אותו לניידים ועשינו אותו יותר ידידותי למשתמש. אתם מוזמנים לבקר ולהתרשם. לחצו על התמונה ובקרו באתר.
 אתר טקסים

יום רביעי, 21 ביוני 2017

מכתב תודה מסינדי ורז מאי 2017

לסינדי ורז ערכתי טקס נישואין יהודי חילוני ב 9.5.2017 ב"אחוזה", בבית חנן. בחור ישראלי ובחורה מקוסטה ריקה שחיים שם ובאו לארץ במיוחד כדי לחגוג את הטקס והמסיבה עבור החברים והמשפחה.
כעבור חודש וחצי קיבלתי את מכתב התודה הנפלא שאני מצרף כאן. תענוג לקבל מכתב כזה. כמו שכתבתי בתשובה שלי לסינדי ורז - אלו הדברים שנותנים לך כוח להמשיך.
ליחצו על התמונה כדי להגדיל את הכיתוב

יום שבת, 27 במאי 2017

התקלה החילונית בגישה ליהדות

אפרת שפירא רוזנברג ואברום בורג
בתכנית "שישה ימים שני שבטים" מאי 2017
אחת התכניות הטובות ששודרה בתאגיד השידור הציבורי היא "שישה ימים שני שבטים" על השסע בין דתיים לחילוניים בחברה הישראלית כתוצאה ממלחמת ששת הימים. לא אתייחס לכל הנושאים שעלו, אלא רק למקטע אחד רלוונטי עבורי, שבעיני חשוב מאד עבור התחום אותו אני מנסה לקדם: יהדות כתרבות.
דווקא מי שהתייחס לנושא הזה היו שני הדתיים בפנל: אפרת שפירא רוזנברג, נכדתו של הרב גורן עורכת דין ואשת תקשורת מהטובות ביותר שיש. בפנל היא ייצגה את הצד הימני, הדתי. ואילו מהצד השני - אברום בורג, בנו של יוסף בורג, המנהיג המיתולוגי של המפד"ל. בורג, בעברו איש מפלגת העבודה, חבר כנסת שכיהן כיושב ראש הכנסת ה-15 ולאחר מכן היה יושב ראש הסוכנות היהודית. היום דתיותו לא ברורה, והוא מביע עמדות "פוסט ציוניות" ושמאליות. שניהם הסכימו על דבר אחד, אליו גם אני מסכים. החילוניים הפקירו את היהדות בידי הדתיים. כך אומר אברום בורג בתכנית (ראו למטה וידאו):
הציבור החילוני שצריך את המדינה בשביל הזהות שלו... הפקיר... את כל מנגנוני הזהות, ההגדרה, השייכות, לידיים של אנשים שלא מקבלים את זהותו".
ומוסיפה אפרת שפירא רוזנברג:
אני דווקא מסכימה עם חלק ממה שאברום אמר. ואני חושבת שאתם החילוניים הפקרתם את הזירה לידיים שלנו, הדתיים. והלוואי... מבחינתי, אתה שואל אותי מה זאת הגאולה... הגאולה זה שיתקיים פה שיח אמיתי בין חילוניים שאיכפת להם הפנים היהודיות של המדינה הזו... הם חשובים לה ושייתנו פייט לצד הזה של השולחן, לדתיים שרואים בזהות היהודית של מדינת ישראל אחרת. ובואו ננהל את הדיון הזה. אבל למה להפקיר את הזירה ולהגיד: אותנו, היהדות של המדינה לא מעניינת. אנחנו מה שחשוב לנו, זה הדמוקרטיה. אתם תתעסקו ביהדות, אתם קציני הדת שלנו, אתם משק"י הדת שלנו, לא! זה חשוב לכם? תנו פייט! בואו נדבר על זה. זה דיון מהותי שאני מוכנה להשתתף בו.
סוגיה זו חשובה מאד היום עם עליית נושא הדת במערכת החינוך הממלכתית. במיוחד כפי שמבטא זאת ה"פורום החילוני" המתנגד להכנסת סממנים "יהודיים" לתוך מערכת החינוך כאלמנטים של "הדתה" והחזרה בתשובה.
ואני שואל, מה היה קורה אילו הפורום היה קורא לעצמו: "הפורום לחינוך יהודי-חילוני" במערכת החינוך והיה מתעסק באופן חיובי במה הם הדברים שחשוב שיהיו במערכת החינוך הממלכתית בתחום התרבות היהודית? כמובן שהרבה יותר קל להתנגד למשהו מאשר להציע תכנים חיוביים. גוף שהציע תכנים חיוביים היה קיים בעבר בדמות "מית"ר - המכללה ליהדות כתרבות", שכבר אינה קיימת היום ועסקה בהכשרת מורים לחנוך יהודי פלורליסטי, וגם עבדה תקופה מסוימת עם תלמידים. מית"ר התפרקה. הגוף היחיד שאני מכיר היום שחורת על דגלו ערכים חילוניים הומניסטים זו עמותת "חינוך ישראלי". אבל זו טיפה בים לעומת עשרות עמותות דתיות החודרות לתוך מערכת החינוך הממלכתית.
באופן אישי, אני עוסק בהכנסת תכני יהדות כתרבות באופן חיובי על ידי חינוך זוגות ומשפחות לטקסי חיים ברוח זו באמצעות אתר "טקסים" ובאמצעות עריכת טקסי חיים ברוח יהודית-חילונית.
נחוצה לנו במובן הזה "הלכה חילונית" שתיתן פייט, כלשונה של אפרת שפירא רוזנברג. רק כשתהיה הלכה כזו נוכל להיות שותפי שיח שווים של הדתיים בחברה הישראלית.

יום שני, 20 במרץ 2017

קליפ החתונה של מגי ומיקי דצמבר 2016

שמחתי מאד כשהתקשר אלי חבר ילדות, שכן מהבניין בו גדלתי, לחתונה של חבר שגדל בשכונה שלנו, חי בחו"ל ומגיע לארץ להתחתן כדי לעשות שמח למשפחה ולחברים. הטקס היה עם סממנים מסורתיים לבקשת המשפחה אבל היו קידושין וכתובה שוויוניים, זכיתי לפגוש את חבר ילדותי, אשתו והילדה המקסימה שלהם. ניקי גולדשטיין, שהוא קרוב משפחה, הקדיש שיר לזוג לאחר החופה והיה שמח. וזה הסיפור שסיפרתי עליהם בטקס:
מגי ילדה טובה שגדלה ארה"ב ומקסיקו פגשה את מיקי, ילד טוב בת ים. זה היה ב-2011 בקליפורניה, באופן מקרי בעבודה, כי שניהם עבדו באינטל. מגי לא חשבה שזה באמת יעבוד. אבל מיקי הוא "פצחן", כלומר האקר, מהסוג הטוב. מה שקרוי כובע לבן. ולכן הצליח לפצח את המפתח לליבה של מגי. ומגי שייכת גם היא לאותו עם של פצחנים, הצליחה גם היא לפצח את ליבו של מיקי וכך הפכו לזוג ועברו לגור בפורטלנד אורגון, קרוב לעבודה. הם הרחיבו את המשפחה מיד עם שני הכלבים פוקסי ולילי. הכל כבר היה ברור אבל מיקי בכל זאת רצה לציין את שדרוג הזוגיות לכן הכין טבעת, קנה כרטיסים לטיסה בשמי הארץ (בכדור פורח בפורטלנד). וביוני 2015 בכדור פורח, מיקי כרע ברך ושלף טבעת. מגי, לא הופתעה מאד אמרה כמובן כן... וזה מה שהוביל לשלוש חתונות שערך הזוג בארה"ב, במקסיקו והטקס היום. נאחל להם שזו תהיה החתונה האחרונה שלהם... שיצליחו כל אחד בקריירות הפיצוח שלהם, ורמז מהדודה הפולנייה, שיבנו בית ומשפחה רחבים ככל הניתן!

יום שלישי, 28 בפברואר 2017

יהודי או ישראלי?

ילד במערכת החינוך הממלכתית
חובש ואוכל
סמלים "דתיים" בחנוכה.
בתיכון בו גדלתי לקחו אותנו בכתה ט' או י' לסמינר של מלי"ץ - "המכונים לחינוך יהודי וציוני". זה היה בערך ב-1980. המכונים קמו כמה שנים קודם לכן כתגובה על השבר הגדול בזהות בחברה הישראלית כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. בסמינר שהיה בצפת, נתבקשנו לבחור את אחת מפינות החדר עליהן היו שלטים "יהודי", "ישראלי", "אוניברסאלי", "ציוני". לאחר הבחירה בזהות אחת מתוך הארבעה התנהל דיון שרובו ככולו היה יצירת רגשות אשם למי שלא בחר את הבחירה ה"נכונה". נזכרתי בטכניקת חינוך לזהות תוך יצירת רגשות אשם בעקבות הויכוח שניטש בחודשים האחרונים מעל דפי עיתון "הארץ", בעקבות סדרת מאמריו של הפרופסור שלמה אבינרי תחת הכותרת: "נגד חילוניות חלולה". (אפשר לראות את מאמריו בקישורים הבאים: חלק 1, חלק 2, חלק 3).
הטיעון המרכזי של אבינרי הוא שעל מנת להעמיד אופציה זהותית, ברת קיימא, מול היהדות הדתית צריכה החילוניות להתמלא בתוכן חיובי ולא לעסוק בהתנגדות לדת. הציונות היא המשך של היהדות כמוקד זהות חיובי, כפי שכתב במאמר השלישי:
כך הפכה הציונות את ארץ ישראל מארץ הקודש לארץ מכורה היסטורית של העם היהודי, ואת העברית מלשון קודש ללשונו של עם המפתח את תרבותו בעולם מודרני. לכן, למרות אופיה החילוני בעיקרו, הציונות ראתה בתנ"ך מקור לזהות ולגאווה — לא קטלוג של מצוות או קושאן אלוהי לזכויות טריטוריאליות, אלא עדות למורשת היסטורית, תרבותית, ספרותית ומוסרית בת אלפי שנים. כך זיהתה הציונות במוסר הנביאים את קולם של אינטלקטואלים המעזים להטיח במלך רצחני וחמדן: "הרצחת וגם ירשת". מורשת עשירה ומגוונת זו, שאין לה כמעט אח ורע באומות אחרות, אסור להמיר בנפנוף בסיסמאות סתמיות ומופשטות של חילוניות חלולה וחסרת תכנים.
המתנגדים העיקריים לתיזה שהציג אבינרי שייכים לזרם חדש המתקרא "הפורום החילוני"
 שעיקר המצע שלו היום הוא להקים זרם חדש בחינוך הממלכתי - "הזרם החילוני". הטיעון העיקרי כנגד אבינרי הועמד על ידי הדוקטור רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני והאידיאולוגי הראשי שלו, האומר כי הזהות העיקרית שהוא בחר אינה יהודית, אלא ישראלית:
אני תופש את הזהות שלי כמורכבת: היא ישראלית וציונית ומערבית ומזרח תיכונית וחילונית ודמוקרטית־ליברלית וקוסמופוליטית, ועוד. וכן, גם זהות יהודית היא חלק מהמכלול הזה, אבל רק חלק מתוך הכלל. אם היה עלי לבחור זהות אחת מובילה מתוך הרשימה, הייתי בוחר בזהות הישראלית ולא ביהודית (וודאי לא בקוסמופוליטית, כפי שנדמה לאבינרי).
הפעולה העיקרית של הפורום היום עוסקת בחשיפת סכנת ההדתה במערכת החינוך הממלכתית. במסגרת המאבק הזה, הם נאבקים כנגד החינוך היהודי הפלורליסטי וכל תכנית שעוסקת ב"תרבות יהודית", בין אם היא ממקורות דתיים ובין אם פלורליסטיים. כך למשל אסור להזכיר שום דבר מהמקורות בשום מקום. ציטוטים ממשלי, או ממסכת אבות, על תעודות הן מוקצות מחמת מיאוס. וכך נכתב על הציטוטים האלה בדף הפייסבוק של הפורום החילוני (ראו תמונה בצד שמאל):
קצת כמו באנרים באתר תוכן, מכניסים אותם איפה שרק אפשר. גם כאן, אין ואקום, הנה שטח פרסומי שאפשר לנצל: תעודה, בית ספר ממלכתי ברעננה.
מה שהפורום החילוני עושה במקרה הזה הוא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבט המלוכלכים. חוסר ההבחנה בין חינוך יהודי פלורליסטי לערכים הומניסטיים ושמירה על הזהות היהודית התרבותית, לבין חינוך להחזרה בתשובה שגם אני מתנגד לו, מעידה על הטעות הבסיסית בעיני והיא לנסות להעמיד יהדות וישראליות כמנוגדות או היררכיות.
טעות גדולה תהיה להעמיד את החינוך לזהות במערכת החינוך הממלכתית רק על ישראליות. ה"ישראליות" היא זהות רחבה כפי שאומר אבינרי:
הישראליות אינה נובעת מעצמה, אלא היא ביטוי מדיני, ואם נרצה גם תרבותי, לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. בלי שורש יהודי זה — שהוא לאומי ולאו דווקא דתי — לא היתה קמה מדינת ישראל. ה"אמריקאיות" נובעת מהגירתם לאמריקה של בני עמים שונים, שלא היתה להם זהות משותפת קודמת. ישראל, לעומת זאת, נוצרה מהתקבצותם של אנשים שבאו לכאן משום שראו עצמם כיהודים וביקשו ליצור כאן מסגרת לזהותם היהודית. כדי לבדל את עצמם מהקיום היהודי בגולה, הם העדיפו לעתים להזדקק לכינוי "עברי" ("הסתדרות העובדים העברים בא"י", "מדינה עברית" וכיו"ב), אבל זה היה ניואנס בזהותם היהודית. פרומן מעדיף להתעלם מכך ולנתק את מושג הישראליות ממקורותיו היהודיים — וזה פשוט אינו נכון. 
 הישראליות וודאי אינה יכולה להיות מוקד הזדהות בלעדי תוך מחיית כל זכר לתרבות היהודית. שהרי גם לדרוזים והערבים ושאר המיעוטים בישראל, נשמרת הזכות לזהותם התרבותית, הדתית והלאומית, הנבדלת מהרוב היהודי. והנה בא הפורום החילוני ומוחק את הזהות התרבותית של הרוב החילוני ומציע במקומו זהות שרודדה ושוטחה. לא יהיו יותר חגי ישראל, לא יילמד התנ"ך שהוא המיתולוגיה היהודית לא יילמדו האגדות והמקורות שהם בסיס הזהות היהודית. העיקר הוא ללמד במערכת החינוך אנגלית ומתמטיקה.
הרוח הזו מגיעה גם לתחום עיסוקי כרב חילוני, כאשר לעתים פונים אלי זוגות ומבקשים ממני לערוך טקס נישואין או טקסים אחרים, יש להם רק בקשה קטנה אחת: "שלא יהיה שום דבר יהודי בטקס". האבסורד בבקשה הזו מתגלה כאשר אני משיב, תמיד את אותה התשובה: "אם כך, באיזה שפה אתם רוצים את הטקס?" שהרי השפה העברית עצמה אינה יכולה להיות מנותקת מההקשר היהודי שלה. זו שפת היהודים, בה נכתבו התנ"ך והמשנה. היא נושאת בחובה מטען תרבותי כבד, איך אפשר להבין את העברית בלי התנ"ך? איך אפשר להבין את העברית בלי הארמית שבה נכתב התלמוד? ואז, בבדיחות הדעת, אני מציע את האספרנטו כשפה אוניברסלית לערוך בה את הטקס. אבל אז נזכרים שמחבר האספרנטו הוא יהודי פולני, אליעזר זמנהוף (זה מהקופת חולים...). שפה שהנאצים התנגדו לה כמזימה יהודית להשתלט על העולם...
איך אפשר להבין את שירו של יהודה עמיחי, "היהודים" בהקשר של זהות ישראלית בלבד, שקטע ממנו אומר:
אדם יהודי זוכר את הסוכה בבית סבו.
והסוכה זוכרת במקומו
את ההליכה במדבר שזוכרת
את חסד הנעורים ואת אבני לוחות הברית
ואת זהב עגל הזהב ואת הצמא ואת הרעב
שזוכרים את מצרים.
כמו ששיר ניתן לפרשנות וחשיבה מחודשת כך כל הטקסטים והמבעים תרבותיים ניתנים לפרשנות מחודשת והתאמה לחיים ולנסיבות. אפשר לשמור על המסגרת ואפשר לשנות את התוכן והכוונה.
המבע אנושי הוא תוצר של נסיבות היסטוריות, תרבותיות ופוליטיות ואי אפשר לנתקו מנסיבותיו. בעיני אין אדם שלם ללא זהות לאומית ותרבותית. הניסיון לנתקו משורשיו הוא טעות וכניעה חמורה לדתיות.

יום שלישי, 31 בינואר 2017

האם באמת יש כפייה של בנט על מערכת החינוך?

יניב קובוביץ', כתב הפלילים של עיתון "הארץ", פרסם טור, תחת הכותרת: "אלוהים אשה? קבלי נכשל" ("הארץ אונליין 30.1.2017), על לימודי בתו את תכנית "תרבות עם עולם". לא ברור מהמאמר על איזה תכנית מדובר ולא ברור לאיזה כיתה. כנראה לכיתה ז' או ח' לפי הגיל המצוין במאמר. משיטוט באינטרנט ייתכן והוא מתכוון למה שכתוב למשל, באתר של עיריית ראשון לציון:
"תרבות עם עולם - פרויקט הכולל שיתוף פעולה של משרד החינוך, עיריית ראשון לציון ו"קרן פוזן" (Posen Foundation), שמטרתו חיבור התלמידים בחינוך העל יסודי לזהות היהודית שלהם, תוך הדגשת הפלורליזם המאפיין את אותה תרבות והעושר התרבותי הקיים בה. התכנית מרחיבה את מקצוע "מחשבת ישראל" הנלמד בחטיבות העליונות (תיכונים) בחינוך הממלכתי, ואת מקצוע "תרבות ישראל ומורשתו" הנלמד בחטיבות הביניים. במסגרת התכנית מתקיימים בחטיבות הביניים לימודי בתי מדרש בין-דוריים בהנחיית צוותי חינוך של "בינה" (בית יוצר נשמת האומה - מרכז חינוך ולימוד לזהות יהודית ותרבות ישראלית) ו"מרכז יעקב הרצוג" ללימודי יהדות. באמצעות הלימוד הבית-מדרשי נפגשים התלמידים עם מסרים חינוכיים וערכיים, עיון בטקסטים יהודיים קלאסיים והצגת עמדה תרבותית יהודית פלורליסטית, הרואה את היהדות כתרבות רבת פנים, מתפתחת ומתחדשת. בחלק מחטיבות הביניים פועלת קבוצת מנהיגות בכיתות ט' שמטרתה לטפח ולהעצים מנהיגים צעירים בתחום יהדות כתרבות. בחטיבות העליונות מתקיים סמינר לתלמידי שכבת י', ובמקיפים ישנו רכז בית ספרי שש-שנתי שתפקידו ליצור אקלים ברצף השש שנתי שבו נושא הזהות והתרבות היהודית נוכחים בישות החינוכית במגוון תחומי העשייה.".
אני לא מכיר את התכנית והתכנים הנלמדים בה, אבל אם מדובר בתכנית הזאת הרי שזאת יוזמה מקומית שנתמכת על ידי משרד החינוך ובשיתוף "בינ"ה" ו"מרכז יעקב הרצוג", ולא משהו שמונחת על מערכת החינוך על ידי נפתלי בנט. מטרות התכנית טובות. הבעיה העיקרית היא ביישום התכנית בשטח, כמו שנכתב במאמר של קובוביץ':
"במסגרת אותו שיעור היא התבקשה לכתוב תפילות שיכולות להיכנס ל"סידור" אבל אינן נמצאות בו. בתי בחרה בתפילה לשלום חיילי צה"ל והחליטה להפוך את אלוהים לאשה: "מי שבירכה אבותינו... היא תברך את חיילי צה"ל" וכו'. היא נימקה את הבחירה בכך שאם אלוהים היתה אשה, היא לא היתה שולחת את החיילים מלכתחילה, וגם אם היתה שולחת, דאגת אם אינה דומה לזו של אב שגאה בבנו היוצא למלחמה. התפילה השנייה שבחרה היתה תפילת הקידושין. אבל, שוב, עם שינוי משלה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וחתן... משמח החתן והחתן...", וכו'. היא הדפיסה את העבודה, ישבה והכינה כריכה מבד ג'ינס שעוטף את הקלסר ועליו נכתב "סידור" עם מגן דוד כחול שמקשט את העבודה. שבועיים לאחר ההגשה קיבלה בתי בחזרה את העבודה. הציון: 55. כלומר, נכשל. היא לא ציפתה לקבל 100, ובעצמה מצאה כמה פגמים בהדפסה, אבל הציון נראה לה מוזר גם ביחס לחבריה לכיתה. היא ניגשה למורה כדי לברר. זו אמרה שלא היתה מוכנה כלל לבדוק את התפילות החלופיות ועל כן לא נתנה להן ציון. לדבריה, העבודה נראתה לה כזלזול".
ראשית יש לתקן את הבורות שנובעת מהמאמר: לא מדובר ב"תפילת הקידושין", אלא בשבע ברכות הנישואין. אין תפילות בטקס הנישואין היהודי. השיבוש הזה מראה עד כמה חשוב ללמד "תרבות" יהודית פלורליסטית בבתי ספר, ולא "דת". היצירתיות הגאונית של הילדה היא משובבת נפש. ברור שהמורה, באטימותה הנוראית פסלה את האפשרות להציע תפילות וברכות אלטרנטיביות, בניגוד למטרת התכנית הדורשת לחשוב על אלטרנטיבות. היא יכולה הייתה לשבח את היצירתיות והפרשנות של הילדה ולתת ציון 100, ואז גם הייתה עומדת במטרות התכנית. 
אני מדבר מתוך ניסיון אישי של כמה שנים בסוף שנות ה-90, כתבתי יחד עם עמית שלי תכנית לימודים בנושא מחשבת ישראל ל"גימנסיה העברית הרצליה" בתל אביב, והעברתי אותה לתלמידי תיכון וחטיבת ביניים. התכנית נתמכה על ידי התנועה ליהדות מתקדמת וכותרתה הייתה: "לוח השנה מבעד למשקפי תרבות ישראל". הערכים בבסיס התכנית היו פלורליזם והנחלת התרבות והזהות היהודית. לרגע לא חשבנו להציע לתלמידים את הצורך בתפילה, או בתפילה אלטרנטיבית, את הסידור, או עיסוק במגדרו של אלוהים. מצד שני לא ויתרנו על הנחלת מושגים בסיסיים של מידע והפיכתו לידע רלוונטי לחיים ולזהות התלמידים. במיוחד נזהרנו לא לפסול עמדות והשקפות של תלמידים בנושאי זהות.
מורים, לאו דווקא למחשבת ישראל, יכולים וצריכים ללמד שיש זרמים שונים בתרבות היהודית ולכל אחד האמונות שלו, יש כאלה עם סידור כזה ויש כאלה יהודים שאין להם כלל סידור ולא מתפללים. עבורם אלוהים הוא לא אישה משום שאין בכלל אלוהים, אז מה משנה מה המגדר? 
הבעיה שלמורים היום חסר המטען זהותי שקשור ליהדותם. מטען איתו הם יכולים לחנך לזהות. במקום זאת, הם מתבטלים בפני האורתודוקסיה ורואים בה, בטעות, מודל טהור ומזוקק שיש לשאוף אליו, במקום מודל שאפשר אבל לא חייבים, לקחת ממנו השראה. ולאפשר לתלמידים להצמיח זהות יהודית שתואמת לנסיבות חייהם.
_______________________________________________
עדכון 3.2.2017 - "הארץ" פרסמו את התגבוה המקוצרת במכתבים למערכת בגליון שישי של הארץ. לקריאה ליחצו כאן

יום שני, 23 בינואר 2017

קליפ החתונה של דניאל ומרטן אוקטובר 2016

את דניאל ומרטן חיתנתי באוקטובר 2016 בגן אירועים ה-Q בגליל ים. הם חיים היום באמסטרדם והגיעו במיוחד כדי לכבד את משפחתם וחבריהם בטקס מרגש, עם קידושין הדדיים וכתובה שוויונית. וזה הסיפור האישי שלהם שסיפרתי בטקס:
דניאל ומרטן נפגשו באביב 2011 באוניברסיטת בוסטון. היא למדה תקשורת בשנתה השנייה, והוא היה סטודנט למשפטים בתכנית חילופים מאוניברסיטת ליידן בהולנד. חבר משותף הכיר בינהם בארוחת ערב שמרטן בישל. הוא עשה חצילים בפרמזן, מבלי לדעת שדניאל לא אוהבת חצילים. לא היה לה לב להגיד לו -כי כל כך התרגש שהכין. הדייט הראשון שלהם היה בקלאסה בפאב באוניברסיטת בוסטון אשר שוכן בתוך טירה. אחרי כמה חודשים, מרטן החליט לבקר בישראל דניאל ובמהלך חופשת הקיץ והם התאהבו תחת השמש הישראלית החמה. בסוף הביקור הם נאלצו להתמודד עם השאלה האולטימטיבית - האם אנחנו "רצים למרחקים ארוכים"?, כלומר, "לאן יחסינו". והם החליטו שכן. למרות סמסטר של דניאל באוסטרליה, למרות העבודה העמוסה של מרטן באמסטרדם וכנגד כל הסיכויים, הם הפכו לזוג. מרטן החליט ללמוד עוד סמסטר בבוסטון ואחרי ששניהם סיימו את הלימודים עברו לגור יחד באמסטרדם. והרחיבו את המשפחה עם שני חתולים: בריידי ופיץ. בטיול לניו יורק בשנה שעברה, בערב חם בצורה מוזרה, דווקא בחג המולד, מרטן הציע נישואין לדניאל ליד הפסל האהוב עליה, של אליס בארץ הפלאות, בסנטרל פארק. והיא כמובן אמרה כן. רגע לאחר מכן, משפחתה זינק מאחורי עץ והפתיע אותה... כולם חגגו יחד בניו יורק. זה מה שהוביל לטקס שערכתי להם.

יום חמישי, 19 בינואר 2017

לזכות במירב קולות ולהפסיד בבחירות

בואו נדבר קצת על שיטת הבחירות בדמוקרטיה.
ראשית, יש לציין שאין שיטת בחירות חסינה מבעיות. בכל שיטת בחירות אפשר למצוא דברים בעייתיים. השאלה היא מה הם הערכים העומדים בבסיס השיטה. בעיני השיטה הישראלית היא הטובה ביותר לערכים שצריכים להיות יסודות של חברה ומדינה דמוקרטיות. הערכים החשובים ביותר בעיני הם ייצוגיות ושוויון הזדמנויות. כל קול שווה למשנהו. הבחירות הן ישירות ויחסיות כלומר, לכל אחד הזכות לבחור ולהיבחר בצורה ישירה לבית הנבחרים. ליותר ציבורים ומיעוטים יש ביטוי בבית הנבחרים.
הביקורת העיקרית הנשמעת על השיטה הישראלית היא נושא המְשִׁילוּת (Governability). כלומר, היכולת לשלוט ולבצע החלטות בצורה יציבה לאורך חייה של ממשלה, בלי שתיפול. הביקורת נובעת מכך שהשיטה היחסית גורמת לשברי מפלגות ולכך שאין יותר מפלגות גדולות. המפלגות הקטנות לוחצות על הקואליציה וסוחטות אותה. אחד התיקונים שניתן לבצע במערכת, לטעמי, הוא להפריד בין ההצבעה לראשות הממשלה לבין ההצבעה למפלגה, דבר שקרה רק פעם אחת בתולדות הבחירות בישראל.
כדי לראות עד כמה יכולה שיטת הבחירות להיות מעוותת בדמוקרטיה מספיק לראות את השיטה האמריקאית שבה, בבחירות האחרונות, יש מועמדת שזכתה ברב הקולות והפסידה את הבחירות. ויש מפלגה שזכתה ברב הקולות, אבל למפלגה היריבה יש רב בבתי הנבחרים. זוהי שיטת בחירות אזורית שבה בוחרים לנציג לבית הנבחרים או לאלקטורים לבחירות לנשיאות. לא אפרט את השיטה האמריקאית בגלל מורכבותה. להסבר על הטיית תוצאות הבחירות כתוצאה מגזירת אזורי הבחירה אני מביא את ההסבר המצוין של אתר  החדשות והמדיה האמריקאי Fusion בוידאו הבא:

יום שלישי, 10 בינואר 2017

גם אורית נבון נגד חתונה ברבנות

עד שתאגיד השידור הציבורי "כאן" יעלה לאוויר הוא משחרר מדי פעם קליפים חביבים. הפעם זו אורית נבון שעושה קליפ על הבעייתיות בחתונה ברבנות ועל הצורך בחוק נישואין אזרחיים במדינת ישראל.
אורית נבון היא עיתונאית, לשעבר ב"מאקו" והיום ב"כאן". מגדירה את עצמה כ"דתייה חופשית", "מאמינה באלוהים ובמסורת, שומרת על שבת וכשרות, ושולחת את ילדיי לחינוך הדתי". כך אמרה בטור שהיא כתבה במאקו, לפני כמה שנים. תראו מה היא אומרת על חתונה ברבנות.