יום ראשון, 4 בנובמבר 2018

וולאג'ה מדגים שהכיבוש קיים

תצלום אוויר של וולאג'ה
באדיבות אביב טטרסקי
כנגד הטיעון ש"אין כיבוש" אני מביא רק דוגמא אחת. הכפר הפלסטיני אל-וולאג'ה (الولجة) מצוי בפאתים הדרום מערביים של ירושלים. אבל גם  מול חלוני. בוקר בוקר כאשר אני צופה מן החלון לנוף אני רואה את בתי הכפר. כאשר עברנו לביתנו לא היו בנוף גדר ההפרדה והכביש המוליך ממחסום עין יעל למנזר הכרמיזן.
והנה בימים האחרונים הזדמן לי, בפעם הראשונה, לבקר את הכפר באמצעות השתתפות במסיק זיתים שאורגן על ידי "דהארמה- מעורבות חברתית", גוף פעילים התנדבותי ששמו מעיד על הכיוון הזן-בודהיסטי שלו. בפעם הראשונה ראיתי את ביתי מהצד השני של גדר ההפרדה.
אל-וולאג'ה מבט מגבעת משואה
מתחת לבתי הכפר - גדר ההפרדה
מתחת לגדר ההפרדה - שטחים חקלאיים
של תושבי הכפר
כדי להבין את הטרגדיה של הכפר צריך להכיר קצת את ההיסטוריה שלו. הכפר המקורי לא נמצא במקום שבו הוא שוכן היום אלא ברכס לבן, באזור עליו בנויים היום המושבים אורה ועמינדב ובו נמצא המעיין עין לבן, בגדה הצפונית של נחל רפאים בו עברה מסילת הרכבת לירושלים. תושביו היו מוסלמים, עובדי אדמה. יש עדויות לקיומו של הכפר המקורי כבר במאה ה-16 כאשר היו בו 100 משפחות. לפני קום המדינה היו בו כ-2000 תושבים. על פי המידע בעמותת "זוכרות", ב-1948 שהו בכפר לוחמים מצרים בלתי סדירים, אשר נלחמו לצד לוחמי גרילה פלסטינים. ב-21 באוקטובר 1948 תקף הגדוד השמיני של חטיבת עציוני את הכפר כחלק ממבצע ההר, אך נהדף על ידי התקפות נגד של הכוחות הערבים. לפי 'תולדות מלחמת הקוממיות' הכפר נמסר לידי ישראל במסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן ב-3 באפריל 1949. הצבא הישראלי נכנס לכפר בשבועות שלאחר חתימת ההסכם. מושב עמינדב הוקם על אדמות הכפר ב-1950. על פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן, עברו תושבי הכפר לגדה הדרומית של הנחל לאדמות שהיו בבעלותם ובנו שם בשנות ה-50 את וולג'ה "החדשה", במקום שבו היא נמצאת היום.
אל-וולאג'ה - מבט מגבעת משואה
מצד שמאל - הכביש
ה"בטחוני" העולה אל מנזר הכרמיזן

לפרטים על הכביש ראו את הקישור
לאחר מלחמת ששת הימים ישראל סיפחה חלק מאדמות הכפר, אך התושבים עצמם לא קיבלו תושבות קבע ישראלית. רק לחלק מהם יש תעודה כחולה בעקבות מעברי דירה ואיחודי משפחות וכן מי שגר בחלק הישראלי ועותר לקבלת תעודה ומצליח להוכיח כי גר שם מ-1967 יקבל תעודה. האבסורד הוא שתושבים שגרים בחלק הישראלי ואין להם תעודה הם בעצם שוהים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם1.
אבסורד נוסף הוא שלמרות שחלק מאדמות הכפר הן בשטח המוניציפאלי של ירושלים, עיריית ירושלים לא מספקת שום שרות מוניציפלי לתושבי הכפר מלבד אחד - הריסת בתים. בשנת 1985 הוחלט בעירייה לממש את הריבונות הישראלית על חלק מהכפר והחלה להוציא צווי הריסה. בין השנים 1985 ו- 2005 נהרסו 45 בתים, ול- 50 נוספים הוצאו צווי הריסה. מאז אפריל 2016 הרסו הרשויות הישראליות 15 בתים בוולאג'ה. בנוסף ישנם למעלה מ-50 בתים אשר מאוימים בצווי הריסה.
מאחורי הגדר - מבט מוולאג'ה
בשנת 2009 יזמו התושבים בסיוע עמותת במקום והאדריכל קלוד רוזנקוביץ תכנית מתאר לכפר, אבל עיריית ירושלים סירבה לאשר אותה. לעומת זאת מסביב לכפר ועל אדמותיו המדינה מאפשר לבנות בצורה חופשית גם בשטחים וגם בשטח מדינת ישראל: הרחבה של התנחלות הר גילה, הרחבה של שכונת גילה, תכנית לבניה מאסיבית של אלפי יחידות ברכס לבן.
בשנת 2010 החלה להיבנות גדר ההפרדה במקום לבנותה על תוואי הקו הירוק היא נבנתה קרובה לבתי התושבים ובכך הפרידה בינם לבין כ-1200 דונם מאדמותיהם והשאירה גם בית אחד מחוץ לגדר ונאלצו לחפור מנהרה בעלות של 4 מליון שקלים. 
ב-2013 אושרה תכנית להקים גן לאומי על אדמות הכפר. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת 
מתוצרי המסיק
פעל יחד עם רשות הטבע והגנים על מנת להפוך את השטח שנותק מהכפר – שנמצא מעבר לקו הירוק אבל כלול בשטחים שסופחו לירושלים ב-1967 –  לגן לאומי נחל רפאים "לרווחת תושבי ירושלים". התכנית של הגן הלאומי קודמה במקביל לבניית הגדר על אדמות ולאג'ה. מאז השקיעה הממשלה – בעיקר דרך המשרד לענייני ירושלים – 14 מיליון ₪ לפיתוח מתקנים שונים בשטח. רוב ההשקעה היתה על מנת להפוך את המעיין עין חניה, ממעיין ששימש את חקלאי ולאג'ה ותושבי בית לחם למרכז פעילות עבור מבקרים ישראלים.
לאחר חנוכת הגן הלאומי בינואר 2018 החליטו הרשויות להעביר את מחסום עין יעל למיקום שישאיר את כל הגן הלאומי מ"צידו הישראלי". ומכיוון שממילא אין אישור לפלסטינים להיכנס לתחומי ישראל דרך מחסום עין יעל, הרי שגישתם של כלי רכב פלסטינים תיחסם אל המעיין ואילו ישראלים יוכלו להגיע לעין חניה בלי שהצורך לחצות מחסום יגרום להם להרגיש שהם יצאו מתחומי ירושלים אל אזור פלסטיני. עתירות הוגשו נגד העברת המחסום ובהן טען הצבא כי העברתו היא צורך בטחוני דחוף. אבל הטיעון המגוחך הזה נחשף עם חלוף הזמן כי כמעט שנה מאז שנחנך המעיין והחלו העבודות בהעתקת המחסום, הרי שלא רק שהמעיין לא נפתח למבקרים אלא גם המחסום לא הועבר בגלל סיבות מנהליות. כך שברור שאין שום צורך בטחוני דחוף בהעתקתו.
ארוחת צהריים לפועלים באדיבות משפחת חליל

למסיק הצטרפנו למשפחת חליל, בתוך הכפר שחלקת הזיתים שלה, למזלה, היא ליד הבית ולא מעבר לגדר ההפרדה. אלו שמעבר לגדר צריכים לקבל אישור על מנת למסוק את זיתיהם ואישור כזה מוגבל בזמן. הייתה הזדמנות לדבר עם שכנינו מעבר לנחל רפאים, שכל האינטראקציה בינינו היא רעש המואזין והזיקוקים מחתונות. עבדנו כל היום במסיק וזכינו לארוחה מסורתית מפוארת, יחסית לפועלי כפיים פשוטים כמונו, של מקלובה, יוגורט, סלט טרי, עלי גפן ממולאים ולקינוח בסבוסה. על צמרת העץ שמעתי את סיפורו של חאדר, פועל בניין, שנאלץ לעשות סיבוב גדול כל בוקר, לצאת מוקדם מאד רק כדי להיכנס לירושלים לעבודתו כפועל בנין בחברה גדולה כאשר ביתו נמצא כמה מאות מטרים בקו אווירי ממחסום עין יעל, אבל ממחסום עין יעל אין כניסה לתושבי השטחים, לבד מתושבי מזרח ירושלים. יש לו אישור להיכנס, לאשתו אין. אבל הוא יכול להיכנס רק ממחסום 300 שנמצא ליד שכונת גילה. בעמק של נחל רפאים, בין וולאג'ה לגבעת משואה, שוכן לו גן החיות. אבל חאדר ומשפחתו מעולם לא ביקרו בגן החיות. הם גרים מעליו, אבל לא יכולים להגיע אליו.
מפת וולאג'ה מתוך אתר "בצלם"
בפינה הימנית העליונה גבעת משואה
מקרא: הקו הירוק בתפקיד עצמו
הקו הצהוב - השטח המוניצפאלי של י-ם
השטח הצהוב - שטח C
בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית
השטח החום - שטח בנוי פלסטיני
הקו האדום - גדר ההפרדה
השטח הכחול - שטח התנחלות הר גילה
למרות התמונות הפסטורליות שצילמתי המציאות של תושבי וולאג'ה קשה מאד והיא מבטאת את המציאות הטראגית של הכיבוש. זהו עוד סיפור עצוב של כפר שמדינת ישראל עושה הכל על מנת לגזול את אדמותיו ולגרום לתושביו לעשות טרנספר מרצון על ידי סיפוח שטחיו, הפקעת אדמותיו החקלאיות, הקמת גדר ההפרדה על שטחיו, ניתוק תושביו ממקור פרנסתם, הקמת כביש בטחוני מיותר על שדותיו, העתקת מחסום על מנת שהתושבים לא יוכלו להגיע למעין של הכפר, הריסת בתיו והטרדת תושביו ללא סיבה.
זהו לא הכפר החצוי היחיד בין ישראל לרשות, אבל זהו אחד המקרים הבודדים שחלק משטחי הכפר סופחו בלי התושבים. בדרך כלל, התושבים הפלסטינים שהם חלק משטחה העירוני של ירושלים מקבלים תעודות זהות כחולות וזכאים, אם כי לא מקבלים, את השירותים של עיריית ירושלים ויש להם חופש תנועה. במקרה של וולאג'ה, לא רק שהדבר הזה נמנע אלא שהרשויות עושות ככל שביכולתן על מנת לגרש את התושבים ולגזול את רכושם.
היינו יכולים לצפות, במצב העניינים הזה, שתושבי אל וולאג'ה יתקוממו. היינו יכולים לצפות שמתוכם יצאו חוליות טרור. אבל הכפר ברובו שקט וכל האמצעים שנקטו בהם עד היום היו אמצעים לא אלימים, הפגנות, עתירות ודרכים חוקיות. מלבד מקרה אחד, בו הרשויות טוענות שאחד מתושבי הכפר לשעבר באסל אל-עארג' , בן 31, היה חבר בחוליית טרור, כנראה של החזית העממית, בחיפוש בביתו נמצאו כלי נשק, הוא היה מבוקש ונעצר על ידי הרשות הפלסטינית יחד עם עוד חמישה אחרים. בעקבות מחאה בציבור הפלסטיני הוא שוחרר אבל עדיין היה מבוקש על ידי ישראל ולכן ירד למחתרת למשך חצי שנה ונתפס על ידי כוחות הביטחון באל בירה ליד רמאללה במרץ 2017. הוא נהרג בקרב היריות שהתפתח, הרשויות הישראליות טוענות שהוא ירה ראשון. הדיווחים בתקשורת הישראלית לא ברורים בכל מקום כתוב שהוא תושב מקום אחר ובגיל שונה ויש גרסאות שונות. משיחה עם אנשים שהכירו אותו ברור שזו לא הייתה התארגנות מי יודע מה מסוכנת. אבל הריגתו על ידי ישראל הפכה אותו לגיבור ברחבי השטחים, 
גרפיטי של השהיד באסל אל-ערג'
הרשת החברתית געשה במשך זמן בצורה שלא הייתה במקרים אחרים. כנראה שזה נבע מתמימותו של אל-עארג' ואי שייכותו לפלגים המרכזיים של החמאס או הפתח. מעין גיבור עממי שעבר מהתנגדות בדרכי שלום להתנגדות מזויינת. בוולאג'ה זהו "השהיד" של הכפר ועל הקירות בכל מקום אפשר למצוא כתובות גרפיטי ופוסטרים שלו, בעצם זוהי האמירה שלמרות הדיכוי, גם אנחנו מתקוממים, גם לנו יש שהידים. מעניין איך יהודים היו מגיבים תחת משטר כזה של דיכוי.
המקרה של אל-עארג' מייאש ומדגים כיצד הכיבוד וההתאכזרות יכולים להפוך אנשים טובים לכאלו הרוצים לפגוע ולרצוח כדי להשתחרר מעול של כיבוד ודיכוי. לנו לא נותר אלא לנסות להמשיך את הדיאלוג והעזרה ולהראות לשכנינו ממול שיש גם אנשים שחושבים עליהם ועל מצוקתם.
________________________________________________
1 אפשר לראות את תצלום האוויר בראש הדף כדי לראות את הגבול המוניצפילי של ירושלים ואת תוואי גדר ההפרדה. ומפה נוספת בתחתית הפוסט. תודה לאביב טטרסקי על המפה ועל המידע בפוסט הזה.

יום שני, 17 בספטמבר 2018

מסורת מעגל שיח שכנים בליל כיפור נמשכת

גם השנה יחד עם מיכל נקר, אנחה מעגל שיח שכנים בשכונת גבעת משואה, בליל כיפור לאחר התפילה הפתוחה בפארק.

יום שלישי, 21 באוגוסט 2018

מה? השם שלי מופיע בניו יורק טיימס?

אתה קם בבקר והולך כרגיל להביא את העיתון מפתח הדלת, כמובן את הניו יורק טיימס ואתה מגלה את שמך בעמוד 6, בחלק A, כלומר בכותרות הראשיות... סתאאאאם, אני לא באמת מנוי על העיתון, אבל השם שלי כן מופיע. הכתבת יצרה עמי קשר ורצתה לצלם זוג בחתונה שערכתי ולראיין איתם. היא לא כל כך דיברה איתם, אבל שלחה צלמת לחתונה, למזלי היא הזכירה אותי בכתבה כך שגם קרובי המשפחה שלי בארה"ב ראו את העיתון וגם שלחו לי אותו בדואר.
הפסקה בה אני מוזכר מדברת על זוג שחיתנתי ביולי 2018, במושב אורה. הפסקה היא קצרה ואומרת:
"ליליה ואלכסנדר וילנצ'יק, שמשפחותיהם הגיעו ממוסקבה וסנט פטרבורג, נישאו בגבעות ירושלים ביולי על ידי נרדי גרין, רב חילוני או מנהיג רוחני הומניסטי. "שנינו יהודים מהצד הלא נכון", אומרת וילנצ'יק, בת 25, שפירוש הדבר שאבותיהם הם יהודים, אך לא אמהותיהם. בני הזוג שינו את שבע הברכות שלהם: "על מנת להיות חילוניים יותר, בלי אלוהים, אלוהים, אלוהים כל הזמן", אומרת וילנצ'יק. כמה כלות חילוניות גם שוברות כוס, שבר שבדרך כלל נערך באופן מסורתי על ידי החתן. הגברת וילנצ'יק בחרה שלא לעשות זאת משום שהיתה עם עקבים גבוהים."

יום ראשון, 1 ביולי 2018

משרד החוץ נרתם להצלחת היהדות החופשית וחתונות אלטרנטיביות

די מדהים שבנימין נתניהו בתפקידו כשר החוץ מפרסם סרטון בעד מה שמשרד החוץ קורא לו: "חתונות אלטרנטיביות". הרבה שבחים היו. אבל גם הרבה ביקורת נשמעה על הסרטון בעיקר בגלל הניגוד המשווע שבין חוסר היכולת של אוכלוסיות גדולות להתחתן בישראל כחוק ועוד אפליות על הקמת משפחה בסגנונות אחרים כמו משפחות להט"ביות, אישור פונדקאות והורות לבני זוג מאותו המין וכדומה.
אבל הסרטון הוא משב רוח מרענן ולא צריך להתנגד לכל דבר שמשרד ממשלתי עושה, אם הוא חיובי במהותו. הסרטון הזה הוא סרטון מצוין. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה הרי שהוא מציג את החופש בישראל לערוך טקס נישואין לפי בחירתך. הזוג יכול לבחור לא רק את אופי המסיבה, המוסיקה והאוכל, אלא יש חופש בישראל לקבוע את התכנים של הצהרת הזוג הנישא כלפי כולי עלמא על דרך התקדשות. אפשר לבחור מי עורך את הטקס: חבר, בן משפחה או אדם בעל/ת נסיון בעריכת טקסים. יש גם חופש לקבוע חוקית את אופי ההתקשרות בין אם רישום נישואים באמצעות נישואים אזרחיים בחו"ל, רישום נישואים באמצעות רשם מוסמך (דתי) מטעם המדינה, או לחיות יחד כידועים בציבור, שזו האופציה המועדפת עלי, עד שלא ישנו את החוק בישראל לחוק נישואין אזרחיים פתוח ושווה לכל.
זהו הסרט של משרד החוץ מדף הפייסבוק שלהם.
--------------------------------------------------------------
עדכון:
ב 1.7.2018 בצהרי היום, משרד החוץ חזר בו מהסרטון, הדובר התנצל, אבל לא הסיר את הסרטון מעמוד הפייסבוק
הקשיבו לראיון שערך הארץ עם דובר משרד החוץ עמנואל נחשון

יום שבת, 23 ביוני 2018

שיימיניג לא עזר, אז עושים מעשה רמייה

לפני יותר משנתיים, במסגרת מלחמת הרבנות בסרבני גט, במיוחד בעודד גז, הוכנס כלי דיגיטאלי חדש - השיימינג. אבל כלים מודרניים לא יעזרו ולכן היה צורך לחזור למאגר הנשקים היותר קונבציונליים שיש להלכה הדתית - "הפקעת קידושין".
לכאורה, היה ניתן לשבח את בית הדין הרבני ולומר שהוא גמיש, ההלכה גמישה, איזה יופי, מצאו פתרון במסגרת ההלכה. אבל, חייבות להישאל שאלות משום שמדובר בבית דין במדינת ישראל. לא מדובר במסגרת פרטית וולונטרית. זהו פסק דין עם חשיבות גדולה.
הפקעת קידושין נעשית במקרים קיצוניים בהם יש ספק באחד מהמרכיבים המשפטיים של הנישואין למשל בעדים שהובאו כדי לחתום על הכתובה ולהיות עדי קידושין. ואכן נמצא ה"אקדח המעשן". על עד אחד מתוך השניים שחתמו על הכתובה נכתב בעיתונות:
העד גדל בבית דתי והתחנך במוסדות מתאימים, אך לימים עזב את הדת ובזמן חתונתם של בני הזוג גז "חי חיים המנוגדים באופן מוחלט וברור לתורה ומצוות" - חילל שבת ברבים ואף עבד בסופי שבוע, קיים יחסי אישות מלאים עם נשים ובעדותו לבית הדין אמר: "הייתי מודע לאיסור נידה, אבל זה לא הפריע לי". "אל בית הדין הגיעו בנוסף שניים מחבריו לדירה, שהעידו על חילול השבת המלא שלו ועל העובדה שהיה 'פרוץ בעריות', כהגדרת ההלכה", נכתב בהודעה. "אחד מהעדים סיפר כי באחת הפעמים אף קיים יחסי מין עם אחת מ'חברותיו' כשהדלת חצי פתוחה והם נמצאים מחוץ לחדר בסוג של פרהסיה".
השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא איפה הייתה הרבנות במשך שנתיים? מה לא ידעו שהעד אינו כשר? למה נדרש זמן רב כל כך? שאלה נוספת היא האם יפורסם פסק הדין? כרגע, פורסמו רק שברירים מתוכו כדי לספק את התקשורת. אם יפורסם פסק הדין הרי שמה שיקרה זה שהרבנות תעשה שיימינג על שיימינג. שמו של העד יוכפש ברבים, הפעם.
אבל בואו נניח שאותו העד הסכים מראש לשתף פעולה עם התעלול המחוכם הזה כדי לשחרר את אשתו של עודד גז. השאלה הנשאלת היא האם לא תפקידו של מסדר הקידושין, הרב שערך את טקס הנישואין לבדוק את כשרותם של העדים? הרי ברור לחלוטין שהעד הזה היה עובר עבירה. מסתבר שבפלגים חרדיים זו המלצה להביא עדים פסולים מלכתחילה. וכבר פורסם ב"כיכר השבת" ב-2012, וגם ב Ynet, וגם בסרוגים, שבשיעורו השבועי של הרב יעקב יוסף ז"ל, שבחתונות חילוניות מומלץ להביא עדים פסולים. וכך נכתב בדיווח:
רב שהולך לסדר חופה וקידושין ויודע שמדובר בזוג שאינו ושומר תורה ומצוות, עליו לקחת עדים קרובי משפחה. העדים צריכים להיות אב ואח של החתן והכלה, כדי שהעדים יהיו פסולים והקידושין לא יהיו תקפים על פי ההלכה. ומי שיש לו עדים עם אינטרנט לא מבוקר, דינם כעד פסול.
כלומר, הכלי הזה של הפקעת קידושין, לא רק שקיים במאות שנות הלכה, אלא בתקופה המודרנית הופך להיות כלי בידי פוסקי ההלכה כדי להשתמש בו למפרע.
אצל הדתיים-לאומיים, שלוקחים את ההלכה הדתית ברצינות, לא מתייחסים לפעלול הזה בסלחנות וכבר כתב על כך הרב אמנון בזק, ר"מ ישיבת הר עציון ומרצה לתנ"ך במכללת הרצוג שזהו מעשה חמור של הונאה ורמאות. וכי: 
הרב מחויב לעשות את תפקידו ביושר ובאמונה, ולחתן את בני הזוג כדת וכדין. אם אכן הרב מבקש לדאוג לעתיד, מתוך חשש שמא בני הזוג יבגדו זה בזה, מן הראוי שהוא יקדיש זמן לשוחח עם בני הזוג על חשיבות הנאמנות שביניהם, על הדרכים לשמור על הזוגיות ועל האמצעים למנוע מצב עתידי של התנהגות לא-מוסרית של אחד מבני הזוג כלפי האחר.
אכן מילים קשות, אבל זהו המצב הנתון שבו ההלכה היא חלק מהחוק במדינת ישראל. בין אם אתה אשה או גבר, כאשר אתם נישאים ברבנות הראשית כדמו"י, האיש הופך להיות "הבעלים" של האישה, במצב זה היא נתונה לגחמות של "בעלה". לא רק אלא גם של ההלכה ושל בית הדין הרבני. ידוע מראש שתאורטית יכול להיות שהאישה תהיה מסורבת גט. ידוע לכל שאי אפשר לכפות מתן גט מהגבר, רק ללחוץ על אדם. ולכן אם את/ה לא רוצים להיות במעמד סירוב גט פשוט אל תתחתנו ברבנות. ולכן, זו אחריותם של הנישאים גם כן.
על נישואין ברבנות יש זה מכבר מדבקה, כמו שמשרד הבריאות שם על סיגריות: "אזהרה! העובדות מוכיחות שנישואים ברבנות יובילו למפח נפש". ולאחר שהתחתנתם ברבנות אל תתפלאו. 
הפתרון צריך להיות שמדינת ישראל תאפשר דרך כניסה ויציאה שוויונית מזוגיות, לא יכול להיות שבמאה ה-21 החוק בישראל יתיר לצד אחד שרירות לב בפרוק שותפות זוגית.  ולא יכול להיות שפתרון מקרה כזה יהיה על ידי גנבת הדעת ורמייה. חייבת להיות הפרדת דת מהמדינה.

יום חמישי, 14 ביוני 2018

מחקר חדש מצביע על עליה בטקסי נישואין מחוץ לרבנות

"פנים -  איגוד ארגוני היהדות הישראלית" פרסמו מחקר שנערך לאחרונה זכיתי להיות אחד מהמרואיינים בו ואתר טקסים מוזכר בו
נושא המחקר הוא: "טקסי נישואין יהודיים בישראל מחוץ לרבנות הראשית - נתונים ומגמות - אפריל 2018". כתב את המחקר יותם ברום - מנהל קשרי ארגונים וממשל ב"פנים". שגם ראיין אותי טלפונית.
מבין הנתונים המובאים במחקר יש כמה נתונים שראוי לשים אליהם לב, משום שהם מייצגים מגמות לאורך זמן. אביא את הנתונים המרכזיים שמובאים במחקר:
- ירידה במספר הנישאים ברבנות - נתון שכבר פורסם ב"ישראל היום", וגם אני כתבתי עליו כבר בפברואר מה שחדש במחקר ובמה שאני כתבתי הוא ההשוואה בין מספר הנישאים לבין הגידול באוכלוסייה. ההשוואה הזו מראה שהירידה בשנים האחרונות אינה מקרית אלא מבטאת מגמה רבת שנים של ירידה במספרי הנישאים ברבנות.
- ירידה במספר הנישאים בצוהר - ירידה של 10% במספר הנישאים בשנתיים שקדמו למחקר, מתוכם ירידה של כ 14% בקרב מי שמגדירים עצמם כחילונים.
- כמות הנישאים בחו"ל יציבה - כאן לצערי לא השווה המחקר את המגמה לאורך שנים ביחס לגידול באוכלוסייה אלא השתמש בנתונים הנומינליים שגם הם מראים על ירידה בשנים האחרונות. למשל המחקר מצביע על כך שב 2008 היו 7147 זוגות שנישאו בחו"ל ואילו ב-2016 היו רק 3070 זוגות כאלה. לכן קשה להבין כיצד אפשר להסיק שהמגמה יציבה, למרות מגמות ה"ניפוח" וה"מזעור" עליהן מצביע המחקר.
- מגמת עלייה במספר הידועים בציבור - כאן נערכה השוואה לגידול באוכלוסייה, והירידה בשנים האחרונות במספרי הידועים בציבור מתקזזת עם העלייה המסיבית שעולה  אף על התחזית ביחס לגידול באוכלוסייה. היה צריך להוסיף בעיני הסתייגות משום שמאז 2015 יש ירידה במספר הידועים בציבור. ייתכן וזה בגלל בעיה באיסוף הנתונים, וייתכן שזוהי תחילתה של מגמה.
- "לפחות 2,434 טקסי נישואין יהודיים פרטיים נערכו בשנת 2017. גדילה של כ-8% לעומת שנת 2016" - כאן גם המחקר מביע את ההסתייגות מהדיוק בנתונים ומצביע על כל הבעיות הכרוכות במתן מספר מדויק וגם אומר שזהו מספר שמיועד כבסיס למחקרים עתידיים. אבל גם אם אין דיוק יש מגמה עליה מצביע המחקר והיא מעודדת משום שלצד הירידה במספרי הנישאים ברבנות והפונים לצוהר יש עלייה במספר הנישואים הפרטיים.
- 55% בוחרים בדרך זו, על שאין מניעה שיינשאו באמצעות הרבנות - הנתון הזה מצביע על לגיטימציה של הנישואין הפרטיים כחלק מאורח החיים וזה גם מסתדר עם הממצא הבא:
- "זוגות רבים רואים בבחירתם לערוך טקס פרטי בחירה תרבותית נורמטיבית, זאת לעומת תפיסה שרווחה בשנים קודמות לפיה בחירה זו היא אקט מחאתי או לעומתי כנגד הממסד הדתי." - מדובר על דיווח מפי עורכי הטקסים וכדי לתקף את הממצא הזה יש צורך בעיני לדבר ישירות עם זוגות שנישאו בנישואין פרטיים. 

ההסתייגות היחידה שהבעתי בפני עורך המחקר הייתה בכך שלא צוינו שמות המרואיינים. פרסומם היה יכול להוסיף משנה תוקף ואמינות למחקר, צוין רק המספר הכללי של המרואיינים ושמות הארגונים שחלק מהמרואיינים שייכים אליהם. ייתכן ולא פורסמו השמות מחשש לחשיפה, במיוחד עורכי הטקסים שהם רבנים אורתודוקסיים וגם רשמי נישואין מטעם הרבנות שעורכים טקסי נישואין פרטיים וצפויים לשנתיים מאסר. וייתכן שיש סיבות אחרות לאי פרסום השמות.

בעיני הדבר החשוב שהמחקר מצביע עליו הוא הלגיטימציה של טקסי נישואין פרטיים כחלק מאורח החיים והתרבות היהודית היום. אני רואה את זה בעבודתי כאשר אני מגיע לגני אירועים והטקס החילוני מתקבל בטבעיות ובשמחה לא רק על ידי הנישאים, משפחותיהם ומוזמניהם, אלא גם על ידי מה שקרוי "ספקי השירות" שאתם יש לי קשר כמו בעלי/ות האולמות, מפיקי/ות חתונות, תקליטנים/יות, מנהלי/ות האירוע, צלמים/ות וכדומה.
זוגות רבים שמגיעים אלי מבטאים את מחאתם כלפי הממסד הרבני וכלפי מדינת ישראל ומבקשים טקס שאינו קשור לממסד, אבל מביא את הסיפור האישי שלהם לקדמת הבמה תוך שמירה על ערכי שיוויון וקשר עם התרבות והזהות היהודית.
אני שמח שזכיתי, באמצעות הטקסים שערכתי ובאמצעות אתר טקסים, להיות חלק מהמגמה עליה מצביע המחקר.

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן

יום ראשון, 6 במאי 2018

קליפ החתונה של אמבר וגיל מאי 2017

צילום: נרדי גרין
החתונה של אמבר וגיל נערכה במאי 2017 ב"אלכסנדר", גן אירועים מעוצב ואופנתי בעמק חפר. הטקס היה חילוני ושוויוני, לצערי בקליפ למטה לא מראים את החלקים השוויוניים כולם ולכן אני מצרף גם תמונה שמראה את הקידושין ההדדיים.
וזה הסיפור שסיפרתי עליהם:

כל החל בתיכון כאשר השניים לא הצטיינו במתמטיקה ועל כן נאלצו להיפגש לראשונה כמה שנים מאוחר יותר ביואל גבע. הם התראו תמיד בקפטריה ויום בהיר אחד, גיל ניגש לאמבר כשראה שהיא לבדה, ברגע הכי 
צילום: נרדי גרין
רומנטי שיכול להיות. ליד פח האשפה מוציאה את החסה מהסנדוויץ'... הייתה תקופה של חיזור שבה אמבר לא כל כך הבינה מה גיל רוצה ממנה, אבל כעבור זמן מה יצאו לדייט ראשון, לאחר מכן היה דייט שני ומהון להון הם הפכו לזוג, טיילו, למדו ועברו לגור יחד. לפני כחצי שנה הם תכננו לצאת לטיול בלונדון. אמבר חשדה שגיל יציע לה נישואין שם, ואף שיתפה את אחותה ששמחה והתרגשה. היא הודיעה לה שהיא חייבת לאשש את החשד והיא הולכת לחפש ראיות בטלפון שלו. בשקט בשקט, לאחר שגיל נרדם היא בדקה את הטלפון והתאכזבה קשות כשלא מצאה שום סימן לטבעת. מה שאמבר לא ידעה, זה שאחותה הייתה בסוד העניינים יחד עם גיל והודיעה לו על כוונותיה של אמבר מבעוד מועד. לא רק זאת, היא גם הייתה שותפה בבחירת הטבעת! ביום הטיסה, ממש לפני היציאה לשדה התעופה, הפתיע גיל את אמבר בבית, בצורה פשוטה, כרע ברך, שלף את הטבעת ושאל את השאלה. אמבר הייתה בשוק והתרגשה מאד. אבל מבעד לדמעות הצליחה להגיד כן.  

יום ראשון, 8 באפריל 2018

קליפ החתונה של אולגה ודניס נובמבר 2017

צילום באדיבות אולגה ודניס
את הטקס של אולגה ודניס ערכתי בנובמבר 2017 ב"גלריה" בכפר ויתקין. ולאחר כמה חודשים הם העלו את הקליפ של החתונה. הטקס היה חילוני. רואים בקליפ את חתימת הכלה והחתן על הכתובה ורואים את הענקת הטבעות ההדדית, אבל לצערי, ורכי הקליפ השמיטו את המשפט שאולגה אמרה לדניס ואת זה שהיא גם השקתה אותו מכוס הנישואין.
זה הסיפור האישי שסיפרתי על אולגה ודניס: 
צילום: נרדי גרין
אולגה ודניס מכירים כבר כשנתיים. זה היה שידוך במיטב המסורת השידוכית. השדכנית הייתה חברה משותפת – אסתי. היא המליצה לאולגה להיכנס לפרופיל הפייסבוק של "דניס דשבסקי". היא מצאה שם שלושה כאלה, מתוך השלושה רק אחד נראה לה. ואכן זה היה הדניס דשבסקי הנכון. הם נפגשו ביולי 2015 ולאחר מכן עוד דייט ומהר מאד הם הפכו לזוג. יחד עם החתול של דניס, גיזמו, הם הרחיבו את המשפחה. ולאחר שנה כבר עברו לגור יחד. דניס החליט לאחר שנה וחצי של זוגיות שהגיע הזמן לשדרג את היחסים בינהם ובפסח השנה הכין טבעת, ותכנן טיול לבלגיה. את הטבעת הסתיר בתוך זוג גרביים. אבל אותו היום התחיל ברגל שמאל, הייתה שריפה, הרכבת בוטלה והם נאלצו ללכת ברגל לתחנת רכבת אחרת אבל הצליחו בסופו של דבר להגיע לעיר הציורית של ברוז'. ושם עשו טיול סביב אגם האהבה, האכילו ברבורים, ועל גשר האוהבים דניס כרע ברך והחזיק את הטבעת חזק שלא תיפול מהגשר... ואז שאל את השאלה. אולגה עם חתיכת לחמנייה ביד הייתה מופתעת מאד, התרגשה אבל בסופו של דבר הצליחה להגיד כן. מיד עשו את הדבר היהודי הנכון – סלפי עם הטבעת ושלחו למשפחה... זה מה שהוביל לטקס המרגש היום.

יום שלישי, 3 באפריל 2018

מאמר שלי באתר הומניסט - מגזין אינטרנטי

מגזין האינטרנט "הומניסט" פרסם מאמר שלי בנושא טקסים.
המגזין הוא עצמאי ונערך על ידי פעילים אידיאולוגיים חילוניים-הומניסטיים. העורך הראשי הוא עומר צוק. ועורכים נוספים הם שרית חתוכה, רונית ניקולסקי, רון גואטה, מתי גוטמן ודניאל קיגל.
טוב שיש אתר כזה שעוסק בהומניזם ואתאיזם, דברים שבעת הזו הופכים להיות מוקצים בחברה הישראלית שמקצינה והולכת לכיוונים של הדתה, התחרדות, השטחה ורידוד.

יום חמישי, 22 במרץ 2018

לובי 99 - הלוביסטים של הציבור

לאחר חוג בית של לובי 99 (99% מהציבור מול 1% בעלי ההון) שנערך אצלנו בשכונה, על ידי אחד המתנדבים בעמותה החלטתי לשתף את תכנית "על המשמר" בהגשת לינוי בר גפן, ששודר בינואר 2018, ב"כאן". התכנית המצויינת מביאה בתמצית את חוליי שיטת הלוביזם ומביא את הפעילות המבורכת של לובי 99.
אני הולך להצטרף ללובי 99 על ידי חתימה על הוראת קבע. אפשר להצטרף בקישור כאן. ההצטרפות תאפשר, כבר בזמן הקרוב, לממן משכורת ללוביסט נוסף מטעם הציבור ובהצטרפות, מקבלים זכות הצבעה על הנושאים שהלובי יקדם.
החסרון היחיד מבחינתי שהלובי הוא קצת פרווה, לא יעסקו בנושאים שאין עליהם קוצנזוס רחב, כמו נושאים ביטחוניים (הכיבוש), או הפרדת דת ממדינה. אבל כן מקדמים שקיפות, מאבק בשחיתות כמו למשל תופעת "הדלתות המסתובבות", תחבורה ציבורית, רפורמה ותחרות בבנקאות וכדומה.

יום שישי, 16 בפברואר 2018

לא למסלול משני לנישואין אזרחיים

ב-15.2.2018 התפרסמו בYnet יהדות, כנראה לרגל יום המשפחה, נתונים לגבי נישואין, ידועים בציבור, נישואין אזרחיים וידועים בציבור שלוקחים משכנתא יחד. יחד עם הנתונים הללו הובאה עמדת הציונות הדתית המתונה של "נאמני תורה ועבודה" ורבנים אורתודוכסיים מהיותר מתונים, בקרב רבני צהר ובציונות הדתית וגם טוענות רבנות. המסר העיקרי הוא שערכי הדמוקרטיה קודמים לערכי ההלכה, כאשר מדובר בזכות להקים משפחה ולהינשא.
אך יש לשים לב, מה שמדאיג אותם יותר היא העמדה ההלכתית של התנגדות ליצירת המעמד של הידועים בציבור מחשש ממזרות ובעיות הלכתיות אחרות.
שתי הבעיות האלה של הפגיעה בזכויות אדם והפגיעה ההלכתית מביאה את הדוברים לפתרון של מסלול נישואין אזרחיים. אבל לא נישואין אזרחיים בצורה גורפת, אלא "מסלול משני" כפי שמכנה אותו הרב יובל שרלו.
כתבתי כאן פעמים רבות את דעתי בנושא שיטת "המסלולים" בנישואין. אסור שיהיו מסלולים, זהו מתכון לאפליה ופגיעה נוספת בזכויות ומעמד של אנשים. מהו ההגיון ביצירת מסלול עיקרי של נישואין שייחשב כמועדף ולצידו יהיה כסרח עודף, מסלול לחילוניים.
האם נדרש להציג תעודת זהות ובה יהיה רשום "נשוי, אבל...", כלומר, בן אדם שמעמדו המשפחתי פגום בגלל שנישא במסלול "משני".
אז שרלו, באמת תודה לך, אבל לא תודה. עדיף להשאיר את המצב הקיים ושיהיו מסלולים אלטרנטיביים מאשר להפוך לסרח עודף.
אם באמת הרבנים הנכבדים דואגים לזכויות הפרט ולדמוקרטיה יש להנהיג מסלול אחד לנישואין אזרחיים, שוויוני לכולם. בין אם אתה יהודי, נוצרי, מוסלמי, חילוני, או דתי. הרישום יהיה אחיד, הטקס שבו אדם יבטא את כניסתו לברית הנישואין יהיה נתון לבחירה על פי השקפתו ואמונתו. ועל כך אפשר לקרוא בהרחבה כאן.

יום ראשון, 4 בפברואר 2018

ירידה במספר הנישאים ברבנות

ב-26.1.2018 פירסם יהודה שלזינגר נתונים לגבי מספר הנישאים ברבנות, בעיתון "ישראל היום". הכותרת הייתה: "לא רצים לחופה: ירידה במספר הנישואים", והוא מוסיף ש"נתונים רשמיים של משרד הדתות: מספר הזוגות שהתחתנו בשנת 2017 ירד ב־4% בהשוואה ל־2016".
על מנת להתייחס באופן עמוק יותר לתהליכים שקורים בחברה  הישראלית יש לבחון את הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לאורך שנים.
בהסתכלות על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בין השנים 1950-2017 ניתן לראות שיש עליה מתמדת בגודל האוכלוסייה היהודית לאורך כל השנים, מאז תחילת המדינה ועד ביום בצורה עקבית. העלייה הדרמטית, בגודלה של האוכלוסייה היהודית, הייתה כמובן בשנותיה הראשונות של המדינה, בעקבות העליות הגדולות. בתרשים הראשון אפשר לראות את העלייה הדרמטית, גם בגלל שהשנים עד שנת אלפיים מקובצות בעשורים. עד שנת 2000 יש עלייה מתמדת במספר היהודים הנישאים ברבנות ויש הלימה ביחס לגידול באוכלוסייה, פחות או יותר.
על מנת להדגים את הירידה במספרי הנישאים ברבנות נתמקד בנתונים ב-17 השנים האחרונות, בין השנים 2000-2017, על פי נתוני הלמ"ס.

ניתן לראות שהאוכלוסייה היהודית ממשיכה עדיין לעלות בכל שנה בצורה עקבית, בכל שנה. לעומת זאת במספר היהודים הנישאים ברבנות אין עקביות במספרים ביחס לעלייה באוכלוסייה. כך למשל בין השנים 2000-2004 המספרים עמדו באופן עקבי על כ-30,000 מתחתנים מדי שנה למרות שהאוכלוסייה גדלה בכ-6%, הגידול במספר הנישאים ברבנות עמד על פחות מאחוז אחד. ישנה עלייה הדרגתית במספר הנישאים בין 2005 ל-2008 ומאז, בשנים מסוימות יש עליה, ובשנים אחרות יש ירידה.
באופן כללי בין השנים 2000-2017 האוכלוסייה גדלה באופן אבסולוטי בכ-32%. היינו מצפים שמספרי היהודים הנישאים ברבנות יעלו באופן דומה. בפועל מספרי היהודים הנישאים ברבנות אינם עולים על מספר השיא שהיה ב-2013 - 39,446. והם יורדים מאז בצורה לא עקבית אך ברורה. הירידה הברורה ביותר היא בשנים 2016 ו-2017 שבה המספרים הגיעו לשפל הגדול ביותר מזה כעשר שנים.
צריכה להישאל השאלה - למה מספרי הנישאים באמצעות ברבנות יורדים בצורה חדה כל כך? ההסבר של הרבנות שניתן בכתבה:
"ראשית, אנשים פחות מאמינים במוסד הנישואים. יש שחיים בזוגיות, יש שחיים ביחד - למוסד הנישואים אין אותה הקדושה שהייתה לו בעבר. נוסף על כך, היום יותר מפעם אנשים מביאים בחשבון שהם עלולים להגיע להליך של סכסוך ופרידה, ורוצים למנוע את ההליך הביורוקרטי של גירושים. היום יש כאלה שבוחרים בחיים משותפים, ולא בחיי נישואים. את רוב הזוגות שלא באים לרבנות לא מוצאים בקפריסין, אלא יותר במשרדי עורכי דין".
לטעמי אין ירידה בחשיבות המשפחה בישראל, אולי דווקא יש עלייה. הוכחה לכך ניתן למצוא בעלייה בפריון בקרב משפחות יהודיות. היהודים, גם החילוניים מביאים יותר ילדים, המשפחות רק גדלות. הנתונים הנוספים הם העלייה במספר הזוגות הנישאים בנישואין אזרחיים בחו"ל, העלייה במספר הידועים בציבור והעלייה במספר טקסי הנישואין שלא דרך הרבנות. ולכן אין זה נכון שאנשים "פחות מאמינים במוסד הנישואין" אלא יותר אנשים בוחרים, או נאלצים, שלא להתחתן דרך הרבנות הראשית.
החלק השני בהסברי הרבנות נכון, אך לא מדויק: יותר ויותר אנשים רוצים להימנע מהסיבוכים הביורוקרטיים והמשפילים הקשורים בנישואין ברבנות כגון: בירור יהדות, טקסי נישואין וגירושין לא שוויוניים, טקס חליצה וכל שאר הדברים שאינם רלוונטיים לחייהם של יהודים חילוניים בחברה הישראלית היום. זה לא קשור ל"משרדי עורכי דין".
הסיבות לירידה במספר הנישאים ברבנות דורשת חקירה מדוקדקת יותר והסברים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים הרבה יותר עמוקים אך המגמה ברורה - יותר ויותר אנשים בוחרים שלא להתחתן ברבנות מסיבות שונות. המגמה בשני העשורים האחרונים היא ברורה ולהערכתי היא תימשך.
מדינת ישראל צריכה לקרוא את הנתונים הללו ולהבין שיש לשנות את המצב הבלתי נסבל הקיים במדינה ולחוקק חוק נישואין אזרחיים שבמסגרתו אנשים יוכלו לבחור, באופן חופשי, את הדרך בה ימסדו את הקשר הזוגי שלהם, או יתירו אותו.

יום ראשון, 28 בינואר 2018

מסיבת סיום כתה ו' - מה עושים וכמה משלמים?

מסיבת סיום כתה ו'
בית ספר יסודי בירושלים
יוני 2016 צילם: נרדי גרין
בעשורים האחרונים הפכה מסיבת הסיום בבית הספר התיכון להפקת חיקוי למודל האמריקאי של ה"פרום" (נשף הסיום). אבל המנהג של הפקות גרנדיוזיות החל להתפשט גם לבית הספר היסודי1 שבו החלו בתי ספר להכין הפקות מורכבות ויקרות למסיבת הסיום.
גם בסביבתנו, השתרש מנהג של מסיבות סיום גרנדיוזיות, באמצעות בימאית שנשכרת במיוחד ובהפקה נוצצת המחייבת שכירת מערכת הגברה, תאורה, צילומים ולעתים גם אולם חיצוני שיכיל את הורי התלמיד/ה, אחיו ואחיותיו, הסבים והסבתות וכל השושלת. בנוסף מפיקים ספר מחזור שהוא בעצם אלבום כרומו מעוצב ועוד קליפ וידאו, מלבד צילומי הבוגרים לתמונת המחזור.
הדבר נעשה ללא שיתוף ההורים, ללא שיתוף התלמידים בעלות גבוהה מאד, בניגוד להוראות משרד החינוך. בשנה היחידה שבה נשאלו ההורים לדעתם בשנת הלימודים תשע"ו הצביעו רב ההורים נגד הבאת בימאית חיצונית והצליחו לצמצם את העלויות של המסיבה בכ-34%. מאז, מנהלת בית הספר החליטה שהיא לא משתפת יותר את ההורים.
בשל כך אני רוצה לשאול את השאלה מה צריכה להיות ההתייחסות העקרונית למסיבת הסיום, במיוחד בבית הספר היסודי.

מה אומר משרד החינוך?

בהוראות משרד החינוך2 על מסיבות נרשם:
מוסדות החינוך יקפידו על חיסכון מרבי ועל מניעת הוצאות מיותרות. להלן דוגמה לחיסכון בהוצאות על מסיבות ועל חגיגות:
א.  יש לקיים מסיבות, חגיגות וטקסים בבתי-ספר בצורה צנועה וחסכונית, ויש להימנע מכל פעולה המחייבת הוצאות מיותרות, אם של בית-הספר ואם של ההורים.
ב.  אין להזמין מבחוץ במאים, אמרגנים, שחקנים או אנשי מקצוע אחרים לארגן את מופעי בית-הספר וגן-הילדים, ויש להסתפק בכוחות פנימיים, כגון מורים, מדריכים, תלמידים והורים מתנדבים.
ג.  אין לקיים מסיבות וחגיגות באולמות שיש לשלם עבור השימוש בהם. אירועים מיוחדים, שאי אפשר לקיימם בבית-הספר (בשל העדר אולם או חצר מתאימה), יש לבדוק את האפשרות לקיימם באולמות של הרשות המקומית.
ד.  אין לדרוש מהתלמידים לרכוש תלבושת מיוחדת לצורך הופעה. יש להימנע לחלוטין מכל הוצאה הנובעת מטעמי יוקרה וראוותנות.  מוסדות החינוך לסוגיהם - גני ילדים (חובה), בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים, חטיבות עליונות - יקיימו מסיבות רק בסיום שלב לימודים (סיום גן חובה, סיום ביה"ס היסודי, מעבר מחטיבת הביניים לחטיבה העליונה וסיום החטיבה העליונה).  המחירים המומלצים והמחירים המרביים למסיבות סיום מפורסמים בחוזר המנכ"ל "הודעות ומידע".
ההמלצה היא אם כן לשמור על צניעות, אבל כיצד זה מתבטא בתשלומים הממשיים שההורים צריכים לשלם על פי הוראות משרד החינוך? על פי חוזר מנכ"ל תשלומי הורים לשנת תשע"ח3, מותר לגבות מההורים עד 75 ₪ עבור מסיבת הסיום של כתה ו' מתוך סך של 917 ₪ המותרים לגביה. כלומר, כ-8% מסך התשלום המותר לגבייה.
אבל בבית ספר שלנו, בשנת הלימודים תשע"ח, לא שילמו הורי כתה ו' רק את 75 השקלים שכבר שילמו כחלק מתשלומי ההורים, אלא הוסיפו עוד 380 ₪ למסיבת סיום. עלות המסיבה בסה"כ 455 ₪. תשלומי ההורים לשנת תשע"ח גדל בשל כך לסכום של 1297 ₪. על מנת להימנע מהאיסור לגבות תשלומים נוספים עוקפים המנהלים את האיסור על ידי שימוש בוועדי ההורים4, אבל, למרות שהסכום לא נגבה ישירות על ידי בית הספר, הרי שבית הספר מנהל את התקציב מסיבת הסיום ואחראי עליה, לא ההורים.
זו בעצם גביה נוספת של תשלומי הורים ולכן בית הספר גבה תשלומים מעל המותר בחוזר מנכ"ל. החלק של מסיבת הסיום מכלל התשלום השנתי הוא כ-35% (!).
בבתי ספר אחרים, שנבדקו באזורנו, נמצאו דרכים מתוחכמות יותר לחליבת כספי ההורים תחת שמות כמו: "מכירת עוגות". כאן ההורים נאלצים לשלם פעמיים, פעם אחת הם קונים מוצרי מזון כמו חומרים לאפיית עוגות או עוגות מוכנות, פיצות, פופקורן ושתייה קלה. ובפעם השנייה הם משלמים כאשר הם נותנים כסף לילדים על מנת שיקנו את מוצרי המזון וכך בית הספר גם מגייס את הכסף למסיבת הסיום וגם נותן שיעור חינוכי בצרכנות  ותזונה בריאה של סוכר ונתרן, לילדים...
התקציב למסיבת הסיום, תלוי בגודל השכבה, בחישוב מהיר הוא נע בין 25,000 ₪ לשתי כיתות של 27 תלמידים בשכבה, ל 50,000 ₪ לארבע כיתות.
למותר לציין כי ההורים לא נשאלו לדעתם ובנוסף, בית הספר, עד עתה, לא קיים את "חובת פירוט הגבייה על ידי המוסד החינוכי"5.

חינוך ציבורי ופרטי

אחת המטרות של הרגולציה בתשלומי הורים היא למנוע מבתי ספר הנמצאים בשכונות מבוססות לגבות תשלומי הורים מעבר לנדרש במטרה לשפר את רמת החינוך. גביה של תשלום עבור מסיבת הסיום החורגת מכל פרופורציה היא תקדים מסוכן האומר שבגלל שהאוכלוסייה בשכונה מסויימת היא ברובה אוכלוסייה מבוססת ויכולה לשלם ללא מחאה, התשלומים לא יפחתו משנה לשנה אלא רק יגדלו. 
לא רק מסיבת הסיום יכולה להשתדרג. אפשר באמצעות גביה חריגה ואסורה מהורים להרחיב למשל את תכנית הלימודים הנוספת, אפשר לעשות חוגי העשרה ולהביא מורים פרטיים, אפשר לתת יותר שעות הוראה, אפשר לעשות טיולים למקומות מרוחקים יותר. אפשר להביא מרצים מן החוץ, אפשר להשקיע בתשתיות בית הספר ועוד. אבל בית ספר הוא ציבורי וממלכתי, ואין אפשרות להרחיב את תשלומי ההורים מעבר למאושר על ידי משרד החינוך.
הגבייה החריגה של תשלומי הורים היא בעינינו חלק מהפרטת החינוך ותופעה שלילית ביותר. בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח בנושא תשלומי הורים6 נכתב שהנטל על ההורים גדל מדי שנה וגם שיש: 
...פגיעה קשה בזכות לשוויון ובזכות לחינוך, שכן רק הורים בעלי אמצעים יכולים לאפשר לילדיהם חינוך נוסף ואיכותי תמורת תשלום, ואילו ילדים להורים משכבות חלשות נאלצים להסתפק בחינוך מינימלי. כך הפכה מערכת החינוך, שאמורה להעניק לכל ילד וילדה הזדמנות שווה לחינוך ולהתפתחות, יהא אשר יהא הרקע החברתי-כלכלי של משפחותיהם, למערכת המגדילה את הפערים ומקבעת את הריבוד החברתי-כלכלי הקיים.

התהליך החינוכי

מעבר לאיסור בחוזר מנכ"ל על הבאת בימאית חיצונית לעשות את מסיבת הסיום, צריך לשאול את השאלה מהו התהליך החינוכי שהילדים עוברים לקראת מסיבת הסיום? בפועל ה"בימאית" שמובאת מבחוץ, נכנסת לבית הספר הופכת למורה בבית הספר. בעבודתה עם הילדים היא מייתרת חלק מהמורים לתקופה ארוכה. השאלה היא האם נוצר תהליך חינוכי משמעותי ש"שווה" את ההשקעה?
מתוך רשמים שנתקבלו מתלמידים והורים שהעידו על עבודת הבימאית הסתבר שמדובר בעבודה על הצגה כתובה מראש, ללא שיתוף התלמידים. הדבר היחיד שנדרש מהתלמידים הוא שינון תפקידם במחזה, בריקוד בשירה וכדומה. הפיכת התלמידים ל"שחקנים" יוצר בעיות משמעת, היעדרויות, התייחסות לא רצינית ואווירה לא חינוכית שאומרת בעצם סיימנו את השנה ואפשר לפרוק עול. 
הצוות החינוכי משוחרר ממטלות רבות כאשר מובאת מישהי מבחוץ להחליפם. בשנה היחידה שבה שותפו ההורים נאמר להורים מפורשות, בישיבה של ועד ההורים השכבתי, בתגובה לרצון לא להביא בימאית מבחוץ ש"צוות המורות לא מוכן להכין את המסיבה".
כלומר, לטעמי, התהליך החינוכי עצמו נפגע מהבאת מישהו מחוץ לבית הספר.

מה צריך להיות אופי אירוע הסיום של כיתה ו'?

לדעתי, ביחס לאירועים חשובים אחרים בחייו של אדם, סיום שש כיתות בית הספר היסודי אינו אירוע מכונן. יש לו חשיבות מוגבלת, ואין שום צורך בהפקה גרנדיוזית שאינה משתפת בתהליך החינוכי שלה את התלמידים. זה צריך להיות אירוע צנוע עם משמעות חינוכית. לא חובה שיהיה אירוע שכבתי, יכולה בהחלט להיות מסיבה כיתתית. מטרות מסיבה כזו צריכות להיות סיכום שש שנות לימוד, והוקרה לצוות החינוכי המלווה. 
אם לתלמידים ולהורים חשוב לקיים אירוע שכבתי, יש מגוון של רעיונות יצירתיים המאפשרים לעשות את אירוע הסיום לאירוע עם משקל. במקום מסיבה גרנדיוזית אפשר לקיים אירוע שכבתי של טיול, הפעלה עם תחנות בנושא חינוכי, וכדומה.
חלק ניכר מתכנון האירוע הוא השותפות של הילדים בתהליך תכנון והפקת האירוע. מעצם העיסוק שלהם בתכנון הם גם שותפים לתהליך של פרידה מבית הספר והתכוננות רגשית לקראת המעבר לשלב הבא בחייהם – המעבר לחטיבת הביניים, או לשכבה הבוגרת.
אם מתעקשים על אירוע שכבתי, אפשר לקיים טקס רשמי, אך שיתוף הילדים הכרחי להם כדי לחוש חלק מהאירוע של עצמם. ההמלצה של מומחים בתחום היא לא להעסיק בממון רב מפיקים מן החוץ וליצור ועדה אחראית שתעבוד בשיתוף פעולה עם צוות המחנכות והמורים האחראיים על תכנון המסיבה, חשוב לוודא שרואים עין בעין את החשיבות שבהתאמת התכנים והדרישות ליכולותיהם ועניינם של הילדים, וכמובן – ליצור לוח זמנים וחלוקת תפקידים שיאפשרו לכל ילד לבוא לידי ביטוי באופן שווה, או באופן המתאים לו במידה ואיננו רוצה להיחשף ולעמוד בקדמת הבמה.
אם עושים מסיבה חשוב לזכור שהיא צריכה להיות עבור הילדים ולא עבור ההורים שרוצים לראות את "התכשיט" שלהם על הבמה. כפי שכתבה אריאנה מלמד7 על מסיבת הסיום:
ילדים ייהנו תמיד מפריקת העול הכרוכה בימי חזרות ארוכים שבהם מוותרים על שעת הריכוז שבגן ועל שיעור ההנדסה בבית הספר. ילדים ייהנו לרצות את הוריהם המריעים בקהל. ילדים ייהנו מהמסיבה שאחרי הטקס.
____________________________________________________

1 מסיבת הסיום של כיתה ו' הפכה להפקה בעלות של 50 אלף שקל, מאת תומר קרן, "The Marker", 26.6.2006 ; התופעה התרחבה גם לימי הולדת ראו: הילד הגיע לגיל 4? מגיעה לו חגיגה בעשרות אלפי שקלים, The Marker 27.1.2018 מאת ענת ג'ורג'י
2 חוזר מנכ"ל תשלומי הורים, נובמבר 2001
3 הגבייה עבור מסיבות הסיום היא אך ורק בכיתות המסיימות שלב חינוך: גן הילדים, כיתה ו' ביסודי שש-שנתי, כיתה ח' ביסודי שמונה-שנתי, כיתה ט' בחטיבת ביניים עצמאית וכיתה "ב.
4 סוגיה נוספת יכולה לעלות כאשר ועדי ההורים אחראיים על מסיבת הסיום היא הסוגיה של אחריות משפטית. ראו למשל את מה שנכתב באתר תקדין: "אם האירוע מתבצע במסגרת המוסד החינוכי ובהשתתפות הצוות החינוכי (טיולים, מסיבות, טקסים) האחריות היא של מערכת החינוך. הבעיה מתעוררת באירועים ופעילויות שמארגן ועד ההורים באופן עצמאי, ללא מעורבות הצוות החינוכי, והם מתקיימים שלא במסגרת המוסד החינוכי. משרד החינוך ניער את חוצנו ממסיבות סוף שנה המאורגנות מחוץ לשעות הפעילות של המוסד החינוכי ושלא על ידי הצוות החינוכי, אלא על ידי ועד ההורים. הפקת אירועי סוף השנה על ידי חברי ועד ההורים, הפועלים כאמור בהתנדבות גמורה, עלולה לחשוף אותם לתביעות שונות. יודגש כי "גוף", שכן או "ועד הורים" אינם יישות משפטית נפרדת. כך, כשמדובר ב"תביעה נגד ועד ההורים" – הכוונה היא – תביעה אישית נגד כל אחד מחברי ועד ההורים, באופן פרטני. בעבר כבר נדונו תביעות נגד חברי ועד ההורים. באחד המקרים אירגן ועד הורים עבור ילדי הגן מסיבת סיום ובה מתנפחים. לאחר שאחד הילדים נפצע – תבעו הוריו את המפעילים, והם מצידם תבעו את חברי ועד ההורים שארגנו את האירוע."
5 בחוזר מנכ"ל תשלומי הורים נכתב: "יש לפרט להורים בכתב את שיעור התשלומים ואת השירותים הניתנים תמורתם לפי סוגיהם, כל אחד בנפרד, חובה ורשות. הורה המבקש פירוט בנוגע לשימוש שנעשה בכספים שנגבו בשל הוצאה או בשל שירות שבית הספר נתן לילדיו זכאי לקבל את העתק הדו"ח הכספי פעם בשנה ממנהל המוסד החינוכי או מיושב ראש ועד ההורים או מהרשות המקומית. רשויות חינוך מקומיות ובעלויות המספקות חלק מן השירותים בלבד תגבינה תשלום רק עבור השירותים שהן מספקות. רשויות ובעלויות שתגבינה כספים עבור שירות שלא יסופק לתלמידים תחזרנה כספים אלה במלואם. בתחילת שנת הלימודים מנהל המוסד החינוכי חייב להעביר לוועד ההורים דוח כספי של השנה הקודמת, המפרט את השימוש בכספי ההורים, חובה ורשות".
6 "הזכות לחינוך: תשלומי הורים", PDF, האגודה לזכויות האזרח דצמבר 2014 ; וראו גם את ההיסטוריה של ההפרטה במערכת החינוך, באתר המרכז לצדק חברתי של מכון ון ליר:
7 מסיבות סיום: למה אתם מתעללים בילדים? מאת אריאנה מלמד 28.06.07