 |
| תמונה: Shutterstock |
קראתי את המאמר בעיון רב מאחר שאני מחשיב את עצמי מתלמידיו של ארי אלון, ששמע את המדרש מפיו בסוף שנות ה-80, מעט לאחר שכתב את המדרש ולא מצאתי במאמר משהו שסותר את המדרש הזה של שיר הנדנדה.
אבנרי נופל לפח היקוש של "הפורום החילוני" שהשכיל להכניס לשיח הציבורי את המלה "הדתה" כמילה של התנגדות להכנסה של תכנים "דתיים" למערכת החינוך. הוא כותב במאמרו בפסקנות את השורה המתמיהה הבאה:
"איך ביאליק נלחם בהדתה ובשמרנות באמצעות שיר הילדים האהוב 'נד נד'?" שואל ליאור טל שדה בפתוס בפתח דבריו המשודרים".
אבל מתוך כך שאני מכיר את התחום וגם ראיתי את הקטע לא היה נראה לי הגיוני שליאור טל ידבר על המושג "הדתה" במובן שמשתמש בו הפורום החילוני, ולכן, חזרתי אל הקטע בווידאו וראיתי אותו מספר פעמים, אבל את השורה המדוברת לא מצאתי. כן מצאתי את השורה הבאה:
"במקום לזרוק את היהדות לפח ולפחד מהדתה, ובמקום "לכבד אותה" מרחוק ולהשאיר אותה לרבנים, צריך ללמוד ממנה, ליצור בתוכה, וכן, גם לחלוק עליה".
אבנרי רצה לקלל ויצא מברך. הוא מסביר לאורך כל המאמר את הדואליות הדתית/חילונית של ביאליק ואת רצונו בתחיית התרבות העברית בארץ ישראל, אך לא תוך מחיקת העבר. לא מלחמה נגטיבית של מניעה, אלא מלחמה פוזיטיבית של יצירה וחידוש.
גם ארי אלון, גם ליאור טל, ובצניעות, גם אני הקטון לא עוסקים ב"התנגדות ל", אלא עוסקים במאמץ חיובי לפרש מחדש את הקורפוס היהודי הגדול אותו אנחנו מחשיבים כתרבות והזהות שלנו כעם וגם כיחידים. אבל אבנרי נדרש לקונפליקט במאמרו על מנת למשוך אש ולשם כך נזקק להצמדה מלאכותית של המושג "הדתה" אל המדרש של ארי אלון, ותוך כדי כך לרמז על איזשהי שנאת דת ודתיים מדומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה