יום רביעי, 24 ביולי 2019

דברים שלי לפרשת "מטות" שהתפרסמו במקומון "כל העיר"

נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "מטות", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-23.7.2019:
אחד הדברים האחרונים שמשה מקבל כציווי מיהוה הוא לנקום את נקמת חטא בעל פעור במדיינים. באמצעות בלעם, המדיינים הבינו את חולשת ישראל למעשי זנונים פולחניים, ופענחו את מנגנון הענישה: "שיעשו אהבה ולא מלחמה" - אלוהים ממילא יהרוג אותם. ואכן, בעקבות החטא, העם נענש במגיפה שבה מתים 24,000 איש. המגיפה נעצרת כשפנחס ממציא טריק יותר זוועתי מסתם מחלה ומהמם בכך גם את יהוה. כהרגלו של האל הוא אינו שוכח להעניש את האחראים, ובפרשתנו מצווה יהוה על משה דבר קשה מאד: תנקום באלו הקרובים לך, במדיינים. אלו שקשורים אליך בקשר דם. מיד לאחר מכן אתה מפוטר, כלומר, מת. הנקמה אליה מתכוון האל היא הנקמה הטוטאלית, לא מלחמה רגילה. האינסטינקט הראשון של משה הוא להתנגד, כמו שתמיד היה רגיל כאשר קיבל פקודה מעליה מתנוסס דגל שחור. הדבר הזה גורם אצלו להיסוס. דווקא את היכולות הארגונית הוא למד מחותנו יתרו כהן מדין, והוא מנצל אותן היטב לארגן את הגייסות. אבל, הפקודות מגומגמות כנראה והמלאכה לא מבוצעת עד תומה – הצבא הורג רק את הזכרים. ולכן הוא נאלץ לתקן ומסדר את הפקודות – להרוג גם את הנשים שהיו מקור הצרה, וגם את כל הילדים שעלולים לגדול ולהיות בעלי פוטנציאל הרסני. מותר רק לשבות את הילדות הקטנות. משה המוקדם, רודף  צדק היה, ראו למשל, כיצד הושיע את בנות יתרו. הוא ודאי היה מתנגד לקטל המיותר. חז"ל אף אמרו עליו בתלמוד: "מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".  משה המאוחר מקבל את הדין ומשתף פעולה עם הזעם חסר הגבולות של יהוה. אולי בגלל שלא רצה להיחשד בקרבת יתר למדיינים, או שרצה להיכנס לדפי ההיסטוריה כמנהיג נאמן. אבל מה טעם מצא לא להתנגד כשכבר ידע שהסוף קרב? למי צריך להיות נאמן לצו המצפון או לרשויות?

אין תגובות:

פרסום תגובה