יום שישי, 26 ביולי 2019

לזכרו של יעקב מלכין זצ"ל

צילום: נרדי גרין יוני 2006
זכיתי להיות היום בטקס הפרידה של יעקב שהיה מורי ורבי במשך שנים ארוכות. הטקס היה אחד היפים, המכובדים והמרשימים. הוא התקיים בתיכון לאומנויות בירושלים, ליד גן הפעמון ונכחו בו כ-200 אנשים. ועוד רבים אחרים לא הצליחו להגיע, אבל צפו בשידור החי בפייסבוק.
מלה אחת לא נאמרה על מה נעשה עם הגופה, ובאמת מה זה משנה? למרות שהיה בכי, העיקר היה כמו שאמרה סיון ביתו: התאספנו כדי "לחגוג את חייו". אני מניח שהוא השאיר הוראות מפורטות לסידורים שייעשו לאחר מותו. הציווי היחיד שלו היה בנושא של "השארות הנפש" - הזכרון והחותם שהוא הותיר על רבים.
היו קטעי נגינה ושירה, מני גל ואורן יהי-שלום הרבנים ונכדתו שניגנה בצ'לו. דיברו יפה, הפרופסור אלי בר נביא, יוסי קליין מבקר הקולנוע של הארץ, הרב נפתלי רוטנברג, וכמובן ילדיו ונכדיו שהיו מרגשים מאד. אני רק תוהה, בהינתן חוש ההומור הנפלא שלו, אם הוא לא היה אומר שחסר לו שיוקרן קטע מתוך הסרט של מונטי פייטון, "בריאן כוכב עליון", נגיד סצינת הסקילה...
תרומתי הצנועה הייתה לכתוב מאמר ברשת, במנהג יפה שמכונה "שבעה ברשת", שבו בכל יום מימי השבעה מתפסם דברים לזכר הנפטר באינטרנט. זכיתי לכתוב את המאמר הראשון בסדרה ואני מצרף כאן את הדברים שכתבתי לזכרו של יעקב:
צילום: דני דניאלי
בצניעות אולי אוכל להגדיר את עצמי מתלמידיו, למדתי ממנו, בביתו, במשך שנים רבות, החל מהפגישה הראשונה של "תמורה - המסלול להכשרת רבנים חילוניים" ב-2003. יש הרבה מה לומר לזכרו האהוב. הוא היה מעין אב רוחני ואדמו"ר ליהדות החילונית. אבל אם צריך למקד את ההשפעה שלו על תפיסתי כיהודי חילוני וכרב, בוגר המחזור הראשון של "תמורה", הרי זה בהמשגת שני דברים פשוטים שתמיד האמנתי בהם אך לא נוסחו בצורה חדה כמו אצל יעקב. 
הראשון, האבחנה בנושא האמונה. ההתנגדות לחלוקת העולם בין "מאמינים" ל"לא מאמינים". חלוקה שגויה אליה נפלו גם גדולי ההוגים האתאיסטים, כמו דוקינס, היצ'נס ואחרים. הפח היקוש הזה מצוי מיני ובי בתוך המונח הנגטיבי "אתאיזם", כלומר, אי אמונה באל, וגם במובלע בתוך המונח "חילוני". אבל אין באמת אדם שאינו מאמין, כל אדם מאמין במשהו, השאלה רק במה. יעקב אמר שהתנגשות התרבויות היום היא בין מי שמאמין ב"אמונות דתיות" לבין מי שמאמין ב"אמונות לא דתיות". אדם חילוני מאמין באופן חיובי בריבונות האדם על חייו, בזכויות בני אדם לשוויון ולחופש בחירה של דרכם בחיים למען הטבת החיים האנושיים. האמונות הללו פורטו בפרק הראשון בספרו של מלכין: "יהדות ללא אל – יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות", 2003.
השני הוא האבחנה בשאלת קיומו של האל. יעקב כתב במפורש: "אלוהים חי וקיים". כמובן שאין הכוונה לישות שקיימת בממד החומרי, ולא בממד טרנסצנדנטי שממילא אינו קיים. חיותו של האל היא בממד אחר לחלוטין: בתודעתו של האדם. וכך הוא כותב: "הכוונה כמובן לגיבור ספרותי של יצירה שמצליחה לעצב וליצור גיבור חי, כלומר, גיבור שאנו מתייחסים אליו כאל אדם, ולפעמים אנו מכירים אותו טוב יותר מאשר בני אדם הנקרים על דרכנו." ('אלוהים כגיבור ספרותי', בתוך "תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל", עורך: יעקב מלכין, 2005, ע' 405). האדם יצר את האל מתוך צורך פסיכולוגי וטיפח אותו כגיבור ספרותי לא רק בתנ"ך, הדבר בולט בספרות חז"ל, במיוחד בתלמוד, שם חכמים ואלוהים נפגשים ומתכתשים תדירות.על בסיס שתי האבחנות הללו, בין השאר, התאפשר ל"יהדות כתרבות", וגם לי, להמשיך לפתח אידאולוגיה ופרקטיקה אנושית שמשלבת את הטוב מכל העולמות: עולם ההגות היהודית ותרבויות העולם. לאפשר קיום של יהדות חילונית רבנים חילוניים לא מתוך תפיסת עולם של התנגדות ושלילה, אלא מתוך חיוביות ויצירתיות.
ניתן לראות את הטקס כפי שהועבר בשידור חי בפייסבוק בקישורים הבאים:
חלק ראשון
חלק שני


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה