כמו שאמר מזכ"ל האו"ם, לרגל מלחמת חרבות ברזל, ואני מסכים אתו לחלוטין, כל דבר נמצא בהקשר. כלומר: הדובר, המקום והתקופה. אנחנו בשנת 1925. בין מלחמות העולם. שנה לאחר שביאליק מגיע לארץ. בתחילת העלייה הרביעית - עליית גרבסקי, גל עלייה גדול בין 1924–1931, בו עלו כ-80,000 נפש, וירדו כ-20,000.
ביאליק מבקר בארץ כבר ב-1909 כדי לבדוק את התנאים לעליה, 6 שנים אחרי פרעות קישינב ואחרי "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" ו"עַל הַשְּׁחִיטָה". הוא מתאכזב מהביקור וחוזר לאודסה למרות קבלת הפנים שקיבל והתחנונים שיישאר. הוא לא אהב את ההמולה סביבו, לא אהב את האירועים והנאומים הטרחניים ובכלל לא חשב להיות אישיות ציבורית. הוא התאכזב מהארץ בצורה שמזכירה מאד את מרק טווין. ארץ שונה לחלוטין ממה שמציירים בדמיון או בספרות הקודש. למניה הוא כותב בצורה ישירה ש"אינו יודע מדוע נגע מראה הארץ עד נפשו רק במעט". ב"רק במעט" הזה הוא מרגיש כבר את השינוי ואת התחיה ומבין שמה שהיה לא יהיה כי ראה את הילדים דוברי העברית בארץ ורואה בעיני רוחו את צמיחת דמות הצבר האנטי גלותית, המתנשאת. ביאליק לא היה מהפכן, היה חסיד של הציונות הרוחנית של אחד העם, עד אז. כפי שכתבה חמוטל צמיר1.
במשך הזמן הוא כבר משנה את גישתו וב-1916 הוא כותב את המאמר "הלכה ואגדה" שם כבר מבין את הצורך של העשייה לצד הרוח:
"יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית".
ב-1924 עולה ביאליק לארץ. ושנה לאחר מכן הוא מוזמן לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים שצוינה בטקס חגיגי ב-1 באפריל 1925 באמפיתיאטרון בהר הצופים. ההערכות מדברות על 7,000 -10,000 אורחים ומוזמנים שהשתתפו באירוע וביניהם נציגיהן של אוניברסיטאות בעולם. אגרות ברכה ממדינות רבות בעולם התקבלו לרגל פתיחת האוניברסיטה. על בימת עץ, בלי מיקרופון או אמצעי הגברה אחר, נאמו בזה אחר זה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית יושב ראש הטקס, הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה); הלורד בלפור; הנְציב העליון לארץ ישראל סֵר הרברט סמואל וביאליק.
הנאום של ביאליק בן כ-2300 מילים היה יוצא דופן אצל ביאליק משום שביאליק, לעדותו, לא אהב שימוש במליצות, לא אהב פומפוזיות. היה ניגוד בין ביאליק האישי ללאומי. אפילו את הנאום הוא מתחיל במילים: "קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל שהם". אבל מצד שני זה: "יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו". הוא מדגיש שני ממדים מושגיים: "התורה", כלומר ההיבט הרוחני, תיאולוגי שעליו שמרנו לאורך כל הדורות לעומת ההיבט הארצי, החומרי. ואז הוא עושה סינתיזה שלהם במושג "תרבות", בפסקה שבעיני היא החשובה ביותר בנאום:
"...בלי בית-מולדת ממשי ובלי רשות היחיד לאומית, שהיא כולה לנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי א"י, ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג "תרבות" במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי "תורה". באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו".
הרבה ניגודים אצל ביאליק. למשל: הוא כותב לילדים אבל אין לו ילדים, הוא מסתייג מפומביות אבל מתפקד כאיש ציבור שעולים אליו לרגל, הוא לא אוהב נאומים פומפוזיים אבל הוא נושא כאלה, בשיריו יש את הייסורים האישיים מול הכאב הלאומי, שורש נשמתו גלותית אבל תודעתו לאומית מתחדשת. הוא נפש עתיקה בעולם מודרני של לאומיות כפי שכותבת חמוטל צמיר2. למרות הניגודים ביאליק הוא איש של חזון שמבין שהמעבר לקיום לאומי מודרני מצריך יצירה תרבותית חדשה.
נדרשתי לדברים האלה דווקא היום בעת המלחמה משום שביאליק, לפני כמעט מאה שנה, ממשיך להיות רלוונטי. בעקבות האיום על זהותנו הלאומית והקריאות במערב לשחרר את פלסטין "מהנהר עד הים", יש הרוצים להחזיר אותנו לעידן שלפני הלאומיות, לעידן של דתיות ומלוכנות. דווקא ביאליק מאפשר פוזיטיבית את מילוי "הריק" הלאומי על ידי התמרה של הרוחניות העתיקה לתרבות יהודית חדשה, סינתזה בין הרוח למעשה.
אנחנו, כרבות ורבנים חילוניות וחילוניים עושים בדיוק את הדברים האלה ובמובן הזה, לתחושתי, אנחנו ממשיכים את הרוח של ביאליק ביצירה תרבותית חדשה. והנה עוד טקסט שהוא נושא בנאום לרגל ועידת התרבות העברית באמריקה, שנה אחרי.
עבודת התרבות איננה עבודת הכלל, כי אם עבודת-הפרט. צריך שיווצר "שלחן-ערוך" או "אורח-חיים" ציוני, שעל פיו יחיה כל הדוגל בשם התחיה העברית... אין אני, במובן ידוע, יהודי דתי, אך שמח אני גם בחנוך דתי. אנו באים להוסיף, ולא לגרוע, אולם גם כאן בתנאי, שתורתנו לא תהפך לדוגמה יבשה וקרה, אלא תהיה תורת-חיים. ומתפלא אני על התנגדותם של רבנים לפעולה זו שאתם פותחים בה. אולם אין להתפלא כלל על ה"ראביים" הידועים, שיצאו אף הם כנגד, ה"רביים" האלה יראים מפני פריחתה של התרבות העברית בארץ זו, שמא תראה קטנותם לאורה… ממערב אירופה באו אלה עם ה"כבודה" הרוחנית שלהם, ומה הוסיפו? איזו תורות חדשות, איזה רעיונות חדשים ומקוריים? – לא כלום". ("ארח חיים" ציוני / חיים נחמן ביאליק בועידה לתרבות עברית באמריקה, אדר תרפ"ו, 1926.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה