אש יוקדת בלבבות - דבר תורה לפרשת צו

נתבקשתי על ידי ארגון "קול רבני לזכויות אדם, בו אני חבר, לכתוב דבר תורה לניוזלטר השבועי ואני מביא את הדברים גם פה:

תמונה שנוצרה ב-AI

כמו כל ספר ויקרא העוסק בהלכות המקדש בצורה מייגעת, גם פרשת צו עוסקת בדיני הקורבנות במקדש בצורה מפורטת. פסוק אחד קצר בתוכה עוצמתי במיוחד, פסוק ו': "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו' ו). שתי מצוות בפסוק אחד: אחת של עשה – הדלקת אש התמיד על המזבח החיצוני, ואחת של אל תעשה – איסור כיבויה של האש. לכאורה אלו מצוות פיזיות. יש "מערכה" (ערמת עצים) על המזבח שמטרתה היא שמירת אש תמיד, בנפרד מהמערכת המרכזית עליה היו מקריבים. אש התמיד הייתה מערכה קטנה, לעומת המערכה המרכזית עליה נשרפו הקורבנות. מטרתה הייתה אולי לשמר להבה שתסייע בהבערת המנגל המרכזי, מעין תחליף לגפרורים.

בפשט המקרא לא כתוב מהו מקורה של האש, מהי נצחיותה, מהו העונש על אי קיום המצוות. אבל הפרשנים עלו על הניגוד בין נצחיות האש ומקורה השמיימי, לבין הציווי הארצי להבעירה. בבבלי נכתב: "אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט" (בבלי, יומא כ"א עב). כלומר, למרות שמקורה של אש התמיד הוא מן השמיים, כל אדם יכול וצריך להבעירה מחדש, אם נכבתה. לא זו אף זו – בירושלמי נאמר על האש: "תָּמִיד אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת. תָּמִיד אַף בְּטוֹמְאָה" (ירושלמי, יומא ד' ו). כלומר, לא משנה מי ומתי, חובה להוסיף עצים למדורה.

הפרשנות הזו נכתבת כנראה מאות שנים לאחר חורבן המקדש. הפרשנים נאלצו להתמודד עם השבר של חורבן המקדש ועם יישוב הסתירה בין המצווה המפורשת להבערה פיזית של המערכה, לבין חוסר האפשרות הפיזי לקיים את אש התמיד. לכן היא מועברת מהפיזי והמטאפיזי אל התחום האישי, אל נפש ולב האדם. בספר החינוך, על מצוות התמיד, נאמר שהאש היא חלק מהיסודות של טבע האדם:

"שֶׁיִּתְבָּרֵךְ הָאָדָם בְּעִנְיַן הָאֵשׁ שֶׁבּוֹ. וּמַהוּ אֵשׁ זֶה? הוּא הַטֶּבַע שֶׁבָּאָדָם, כִּי מִן הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁבָּאָדָם הוּא אֵשׁ וְהוּא רֹאשׁ לְאַרְבַּעְתָּן, כִּי בּוֹ יִתְחַזֵּק הָאָדָם וְיִתְנוֹעֵעַ וְיִפָּעֵל" (ספר החינוך קל"ב א).

בספר הזוהר, כיבוי אש התמיד הוא כיבוי הנשמה, וכך נאמר בפירוש הסולם לפרשת צו:

"ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עבירה אינה מכבה את התורה. אבל עבירה מכבה מצוה, ומי שעושה עבירה המכבה מצוה, שהיא נקראת נר, כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, דהיינו הנשמה שנקראת נר. שנאמר בה. נר ה׳ נשמת אדם. שזה הוא כבוי, כי הגוף נשאר בחשך. וכך מי שגורם במעשיו שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כבוי וחשך לאותו מקום".

בחסידות, האש היא הרוחניות וההתלהבות הפנימית התמידית, השומרת מפני הידרדרות לרוחניות ירודה ושליליות.

 "אתה תלמיד שלי, ועליך הוטל לכבות את ה-'לא' הגדול של כל המתנגדים לפנימיות התורה, ולכן צריך אתה ל-'אש תמיד' שתבער בך. אתה תכבה את ה-'לא', והקב"ה כבר יהפוך 'לא' זה ל-'הן'". (הרבי מלובביץ' מצטט את שניאור זלמן מליאדי, שמצטט את רבו, המגיד ממעזריטש. בתוך: הרבי מליובוויטש מלך המשיח שליט"א, ספר היום יום תאריך כ' אדר שני)

הציונות מעבירה את האש הזו לממד הלאומי – הקולקטיבי, ממד ההנצחה. בישראל של היום יש לפחות 5 מקומות מרכזיים בהם בוערת "אש תמיד": בגלעד לזכר חללי מערכות ישראל ברחבת משכן הכנסת בירושלים, באנדרטה לזכר יצחק רבין בכיכר רבין בתל אביב, באתר לזיכרון והנצחת השואה בישראל ביד ושם, בירושלים, באתר ההנצחה לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ביד קנדי בהרי ירושלים, ובקבר רבין בחלקת גדולי האומה. אש התמיד הפכה סמל לביטוי ערכים חברתיים בישראל של היום המוקדים שלה מסמלים את זיכרון השואה, הגבורה והציונות.

כמו הפרשנים לאחר חורבן הבית, גם אנחנו מתמודדים היום עם שבר. אבל ידיעת הגלגולים הפרשניים ההיסטוריים של אש התמיד מזמנים לנו אפשרות להעביר אותה לשלב סמלי חדש במהלך ואחרי מלחמת "חרבות ברזל". אנו נדרשים לשילוב של הממד האישי-רוחני יחד עם זה החברתי לאומי. שימור והנצחת אש הגבורה והתנדבות האזרחית והדגשת הערכים הקולקטיביים של פדיון שבויים, שוויון אזרחי והסולידריות החברתית שעשתה קאמבק. זו האש הקטנה שתתמוך באש הגדולה של ההקרבה האישית והלאומית. ניתן ללמוד מרוח ההתלהבות הפנימית החסידית שאלו דברים שחייבים להמשיך לבעור בקרבנו גם בשעותנו הקשות האלה על מנת שנוכל להמשיך את עצם קיומנו, תוך התגברות על משבר השבעה באוקטובר, וצמיחה לעתיד לבוא.