יום שלישי, 31 ביולי 2007

מילים לרב שרווין וויין ז"ל


השמועה על מותו הטראגי של שרווין תפסה אותי בברלין. הוא נהרג בתאונת דרכים במרוקו, בדרך חזרה מארוחת ערב, יחד עם בן זוגו ריצ'ארד, שנפצע קשה. שרווין היה כמעט בן שמונים כשנהרג, אבל נראה צעיר מגילו הכרונולוגי.
על מנת להעריך את פועלו הרב במשך שנות חייו צריך להכיר במעט את סיפורו. הוא נולד בינואר 1928 בדטרויט, למד פילוסופיה באוניברסיטת מישיגן, שם הושפע במיוחד מהאמפריציסטים הבריטיים ומהרעיון שהאמת כפופה לעדויות אמפיריות. הוא העיד על עצמו שלא היה מאוהב ברעיון של אמיתות נצחיות, וכי הוא היה מודע לאי הוודאות ולהשתנות המתמדת שבחיים. לאחר מכן הוא בחר במקצוע הרבנות, מבלי לתת לדבר טריוויאלי כמו "להאמין באלוהים" להפריע לו... הוא בחר בבית הספר הליבראלי ביותר באותה תקופה - ההיברו יוניון קולג' הרפורמי בסינסינטי , חצי מהתלמידים היו הומניסטים כמוהו שהגדירו את האל בצורה נטוראליסטית. עבור שרווין עצמו האל היה הגילום של האדם האידיאלי. הוא גם אמר כי הוא היה גאה ללמוד בהיברו יוניון קולג' בימים שלפני "התעוררות הגדולה" שבה הפכו הרבנים הרפורמיים לחיקוי עלוב לחכמי ההלכה והכפיפו הכל ל"יהודיות", כולל את האמת הפנימית שלהם. במשך שבע שנים היה
שרווין רב רפורמי, מהם שנתיים שירת כצ'פלין בצבא האמריקאי (רב צבאי) במלחמת קוריאה, אך הוא לא הרגיש בנוח עם הגישה הרפורמית. כאשר חזר לדטרויט, לאחר שהיה סגן הרב של הקהילה הגדולה והחל להקים קהילה אחרת הוא פרש כאשר הוצע לו על ידי שמונה משפחות בפרברי דטרויט, להוביל קהילה מסוג חדש. לקהילה ניתן לה שם חדש שעדיין לא היה קיים: "יהדות הומניסטית". הוא תיאר זאת תמיד בחיוך שהוא ראה את האור והפך להיות חילוני... למרות ההתנגדויות הקשות של מרבית היהודים באותה התקופה הקהילה גדלה וב 1970 הוקם בית הכנסת הראשון: בירמינגהם טמפל, בניגוד לבתי כנסת אחרים שפנו לשמיים, האדריכלות שלו הייתה אדריכלות אופקית, לכיוון האדם. הגג של בית הכנסת שטוח, הכל בקומה אחת. באולם המרכזי אין ארון קודש עם ספר תורה, אלא יש שלט עם המילה אדם. הפודיום מעליו נואמים שקוף על מנת שלא להסתיר את האדם. ספר התורה מצא את מקומו הראוי - בספרייה. לימים הורחב המבנה על מנת לכלול מרכז חינוך של גני ילדים, ובית ספר יהודי ברוח הומניסטית. כיום יש 400 משפחות חברות בקהילת בית הכנסת.

אך הדבר הזה כמובן שלא הספיק לשרווין, וב 1969 הקים את האגורה ליהדות הומניסטית ככלי להפצת האידאולוגיה בארה"ב. ב 1985 נוסד המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית, וב 1986 הוא סייע בייסוד הפדרציה הבינלאומית ליהודים חילוניים הומניסטיים.
שרווין כתב ספרים רבים, הספר החשוב ביותר שלו הוא "יהדות מעבר לאל", שעיקריו הם:
1. כל יהודי זכאי באופן טבעי לעצב את סגנון חייו היהודי הייחודי, מבלי להיזקק להשגחה או כוחות על טבעיים.
2. הייעוד של כל אדם בחייו הוא להיות עצמאי ואוטונומי, וזאת מתוך מודעות לצורך בקשרים הקהילתיים, אדם חי עם אנשים אחרים.
3. כבוד אנושי רצוי וחשוב להשגה ואולם הוא דורש מהיחיד להיות חופשי בין בני אדם חופשיים אחרים.
4. על מנת שהיהודים ישרדו כעם עליהם ליישב את הדרישות הבו זמניות של המדע והרציונליזם המדעי, יחד עם רעיון נאמנותם ליהדות, תוך שימת לב לצרכים אישיים.
5. למקורות הדתיים והחילוניים של היהדות צריך להתייחס כשווים בערכם.
שרווין כמנהיג קהילתי היה אדם כריזמטי ביותר, סגנונו היה כשל מטיף, מבטו בעיניו התכולות אפורות היה חודר, והוא אהב לתפוס את המיקרופון וללא כל הכנה לירות בקולו הרועם שילוב של תוכחה והומור, כך שכל אחד בקהל הרגיש שהוא פונה אליו.
הוא ידע לתמצת אמירות מורכבות לשורות בודדות. וכך הוא גם חיבר את ההמנון הבסיסי של היהדות ההומניסטית שמושר כמעט בכל טקס: "איפה אורי" שמילותיו החקוקות על לוח פסיפס בכניסה למרכז החינוכי בבימינגהם טמפל מבטאות את התפיסה של שרווין בצורה הטובה ביותר:
"איפה אורי, אורי בי.
איפה תקוותי, תקוותי בי.
איפה כוחי, כוחי בי,
ובך".
מאחורי הקלעים שמעתי סיפורים רבים כיצד סייע לחולים רבים בהשגת טיפול רפואי בנסיבות בהן אין מערכת רפואית מסודרת כמו בישראל.
אני הערכתי מאד את שרווין ומתוך ההערכה הזו כתבתי וביקרתי אותו בשני הבטים עיקריים: הראשון הוא חוסר ההתאמה של דרכו המקורית שעבדה טוב בארה"ב, אך לדעתי לא התאימה כלל ליישום כפי שהיא בחברה הישראלית, בשל המאפיינים התרבותיים האידיוסינקרטיים, ובהבט השני של ההתעלמות המוחלטת ממשבר המודרניזם, המדע והרציונאליזם והפיכת החילוניות לדת בפני עצמה. את הביקורת שלי, אני מניח ששרווין הכיר. הוא ודאי לא הסכים איתה, אך ידע איך לקבלה. בכל פעם שנפגשנו הוא היה מאיר עיניים. בדצמבר 2006 הוא הגיע יחד עם משלחת מכובדת מהתנועה על מנת להיות נוכח בהסמכה הראשונה של רבנים חילוניים בישראל, אחד מההישגים הגדולים ביותר של התנועה ההומניסטית. במפגש מקדים שנערך לפני, בו נכחו חלק מראשי התנועה בארה"ב ובארץ פתח שרווין והחל לתאר את ההיסטוריה של התנועה. לפתע הפסיק ואמר שהוא רוצה לדבר על החזון העתידי של התנועה, ללא כל הכנה הוא פנה אלי ואמר לי לפתוח את הדיון. כמעט ונותרתי ללא מילים, אך מיד התעשתתי ואמרתי את אשר על ליבי וכיצד יש להתקדם. בפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לאחר טקס ההסמכה. במפגש פרידה שערכנו עימו נתתי לו דיסק עם תמונות למזכרת מההסמכה ומהביקור והודיתי לו. לא תיארתי לעצמי שתהיה זו הפעם האחרונה שנפגש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה