וולאג'ה מדגים שהכיבוש קיים

תצלום אוויר של וולאג'ה
באדיבות אביב טטרסקי

כנגד הטיעון ש"אין כיבוש" אני מביא רק דוגמא אחת. הכפר הפלסטיני אל-וולאג'ה (الولجة) מצוי בפאתים הדרום מערביים של ירושלים. אבל גם  מול חלוני. בוקר בוקר כאשר אני צופה מן החלון לנוף אני רואה את בתי הכפר. כאשר עברנו לביתנו לא היו בנוף גדר ההפרדה והכביש המוליך ממחסום עין יעל למנזר הכרמיזן.
והנה בימים האחרונים הזדמן לי, בפעם הראשונה, לבקר את הכפר באמצעות השתתפות במסיק זיתים שאורגן על ידי "דהארמה- מעורבות חברתית", גוף פעילים התנדבותי ששמו מעיד על הכיוון הזן-בודהיסטי שלו. בפעם הראשונה ראיתי את ביתי מהצד השני של גדר ההפרדה.

אל-וולאג'ה מבט מגבעת משואה
מתחת לבתי הכפר - גדר ההפרדה
מתחת לגדר ההפרדה - שטחים חקלאיים
של תושבי הכפר

כדי להבין את הטרגדיה של הכפר צריך להכיר קצת את ההיסטוריה שלו. הכפר המקורי לא נמצא במקום שבו הוא שוכן היום אלא ברכס לבן, באזור עליו בנויים היום המושבים אורה ועמינדב ובו נמצא המעיין עין לבן, בגדה הצפונית של נחל רפאים בו עברה מסילת הרכבת לירושלים. תושביו היו מוסלמים, עובדי אדמה. יש עדויות לקיומו של הכפר המקורי כבר במאה ה-16 כאשר היו בו 100 משפחות. לפני קום המדינה היו בו כ-2000 תושבים. על פי המידע בעמותת "זוכרות", ב-1948 שהו בכפר לוחמים מצרים בלתי סדירים, אשר נלחמו לצד לוחמי גרילה פלסטינים. ב-21 באוקטובר 1948 תקף הגדוד השמיני של חטיבת עציוני את הכפר כחלק ממבצע ההר, אך נהדף על ידי התקפות נגד של הכוחות הערבים. לפי 'תולדות מלחמת הקוממיות' הכפר נמסר לידי ישראל במסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן ב-3 באפריל 1949. הצבא הישראלי נכנס לכפר בשבועות שלאחר חתימת ההסכם. מושב עמינדב הוקם על אדמות הכפר ב-1950. על פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן, עברו תושבי הכפר לגדה הדרומית של הנחל לאדמות שהיו בבעלותם ובנו שם בשנות ה-50 את וולג'ה "החדשה", במקום שבו היא נמצאת היום.

אל-וולאג'ה - מבט מגבעת משואה
מצד שמאל - הכביש
ה"בטחוני" העולה אל מנזר הכרמיזן
לפרטים על הכביש ראו את הקישור

לאחר מלחמת ששת הימים ישראל סיפחה חלק מאדמות הכפר, אך התושבים עצמם לא קיבלו תושבות קבע ישראלית. רק לחלק מהם יש תעודה כחולה בעקבות מעברי דירה ואיחודי משפחות וכן מי שגר בחלק הישראלי ועותר לקבלת תעודה ומצליח להוכיח כי גר שם מ-1967 יקבל תעודה. האבסורד הוא שתושבים שגרים בחלק הישראלי ואין להם תעודה הם בעצם שוהים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם¹.

אבסורד נוסף הוא שלמרות שחלק מאדמות הכפר הן בשטח המוניציפאלי של ירושלים, עיריית ירושלים לא מספקת שום שרות מוניציפלי לתושבי הכפר מלבד אחד - הריסת בתים. בשנת 1985 הוחלט בעירייה לממש את הריבונות הישראלית על חלק מהכפר והחלה להוציא צווי הריסה. בין השנים 1985 ו- 2005 נהרסו 45 בתים, ול- 50 נוספים הוצאו צווי הריסה. מאז אפריל 2016 הרסו הרשויות הישראליות 15 בתים בוולאג'ה. בנוסף ישנם למעלה מ-50 בתים אשר מאוימים בצווי הריסה.

מאחורי הגדר - מבט מוולאג'ה

בשנת 2009 יזמו התושבים בסיוע עמותת במקום והאדריכל קלוד רוזנקוביץ תכנית מתאר לכפר, אבל עיריית ירושלים סירבה לאשר אותה. לעומת זאת מסביב לכפר ועל אדמותיו המדינה מאפשר לבנות בצורה חופשית גם בשטחים וגם בשטח מדינת ישראל: הרחבה של התנחלות הר גילה, הרחבה של שכונת גילה, תכנית לבניה מאסיבית של אלפי יחידות ברכס לבן.

בשנת 2010 החלה להיבנות גדר ההפרדה במקום לבנותה על תוואי הקו הירוק היא נבנתה קרובה לבתי התושבים ובכך הפרידה בינם לבין כ-1200 דונם מאדמותיהם והשאירה גם בית אחד מחוץ לגדר ונאלצו לחפור מנהרה בעלות של 4 מליון שקלים. 

ב-2013 אושרה תכנית להקים גן לאומי על אדמות הכפר. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת 

מתוצרי המסיק

פעל יחד עם רשות הטבע והגנים על מנת להפוך את השטח שנותק מהכפר – שנמצא מעבר לקו הירוק אבל כלול בשטחים שסופחו לירושלים ב-1967 –  לגן לאומי נחל רפאים "לרווחת תושבי ירושלים". התכנית של הגן הלאומי קודמה במקביל לבניית הגדר על אדמות ולאג'ה. מאז השקיעה הממשלה – בעיקר דרך המשרד לענייני ירושלים – 14 מיליון ₪ לפיתוח מתקנים שונים בשטח. רוב ההשקעה היתה על מנת להפוך את המעיין עין חניה, ממעיין ששימש את חקלאי ולאג'ה ותושבי בית לחם למרכז פעילות עבור מבקרים ישראלים.

לאחר חנוכת הגן הלאומי בינואר 2018 החליטו הרשויות להעביר את מחסום עין יעל למיקום שישאיר את כל הגן הלאומי מ"צידו הישראלי". ומכיוון שממילא אין אישור לפלסטינים להיכנס לתחומי ישראל דרך מחסום עין יעל, הרי שגישתם של כלי רכב פלסטינים תיחסם אל המעיין ואילו ישראלים יוכלו להגיע לעין חניה בלי שהצורך לחצות מחסום יגרום להם להרגיש שהם יצאו מתחומי ירושלים אל אזור פלסטיני. עתירות הוגשו נגד העברת המחסום ובהן טען הצבא כי העברתו היא צורך בטחוני דחוף. אבל הטיעון המגוחך הזה נחשף עם חלוף הזמן כי כמעט שנה מאז שנחנך המעיין והחלו העבודות בהעתקת המחסום, הרי שלא רק שהמעיין לא נפתח למבקרים אלא גם המחסום לא הועבר בגלל סיבות מנהליות. כך שברור שאין שום צורך בטחוני דחוף בהעתקתו.

ארוחת צהריים לפועלים באדיבות משפחת חליל

למסיק הצטרפנו למשפחת חליל, בתוך הכפר שחלקת הזיתים שלה, למזלה, היא ליד הבית ולא מעבר לגדר ההפרדה. אלו שמעבר לגדר צריכים לקבל אישור על מנת למסוק את זיתיהם ואישור כזה מוגבל בזמן. הייתה הזדמנות לדבר עם שכנינו מעבר לנחל רפאים, שכל האינטראקציה בינינו היא רעש המואזין והזיקוקים מחתונות. עבדנו כל היום במסיק וזכינו לארוחה מסורתית מפוארת, יחסית לפועלי כפיים פשוטים כמונו, של מקלובה, יוגורט, סלט טרי, עלי גפן ממולאים ולקינוח בסבוסה. על צמרת העץ שמעתי את סיפורו של חאדר, פועל בניין, שנאלץ לעשות סיבוב גדול כל בוקר, לצאת מוקדם מאד רק כדי להיכנס לירושלים לעבודתו כפועל בנין בחברה גדולה כאשר ביתו נמצא כמה מאות מטרים בקו אווירי ממחסום עין יעל, אבל ממחסום עין יעל אין כניסה לתושבי השטחים, לבד מתושבי מזרח ירושלים. יש לו אישור להיכנס, לאשתו אין. אבל הוא יכול להיכנס רק ממחסום 300 שנמצא ליד שכונת גילה. בעמק של נחל רפאים, בין וולאג'ה לגבעת משואה, שוכן לו גן החיות. אבל חאדר ומשפחתו מעולם לא ביקרו בגן החיות. הם גרים מעליו, אבל לא יכולים להגיע אליו.

מפת וולאג'ה מתוך אתר "בצלם"
בפינה הימנית העליונה גבעת משואה
מקרא: הקו הירוק בתפקיד עצמו
הקו הצהוב - השטח המוניצפאלי של י-ם
השטח הצהוב - שטח C
בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית
השטח החום - שטח בנוי פלסטיני
הקו האדום - גדר ההפרדה
השטח הכחול - שטח התנחלות הר גילה

למרות התמונות הפסטורליות שצילמתי המציאות של תושבי וולאג'ה קשה מאד והיא מבטאת את המציאות הטראגית של הכיבוש. זהו עוד סיפור עצוב של כפר שמדינת ישראל עושה הכל על מנת לגזול את אדמותיו ולגרום לתושביו לעשות טרנספר מרצון על ידי סיפוח שטחיו, הפקעת אדמותיו החקלאיות, הקמת גדר ההפרדה על שטחיו, ניתוק תושביו ממקור פרנסתם, הקמת כביש בטחוני מיותר על שדותיו, העתקת מחסום על מנת שהתושבים לא יוכלו להגיע למעין של הכפר, הריסת בתיו והטרדת תושביו ללא סיבה.
זהו לא הכפר החצוי היחיד בין ישראל לרשות, אבל זהו אחד המקרים הבודדים שחלק משטחי הכפר סופחו בלי התושבים. בדרך כלל, התושבים הפלסטינים שהם חלק משטחה העירוני של ירושלים מקבלים תעודות זהות כחולות וזכאים, אם כי לא מקבלים, את השירותים של עיריית ירושלים ויש להם חופש תנועה. במקרה של וולאג'ה, לא רק שהדבר הזה נמנע אלא שהרשויות עושות ככל שביכולתן על מנת לגרש את התושבים ולגזול את רכושם.
היינו יכולים לצפות, במצב העניינים הזה, שתושבי אל וולאג'ה יתקוממו. היינו יכולים לצפות שמתוכם יצאו חוליות טרור. אבל הכפר ברובו שקט וכל האמצעים שנקטו בהם עד היום היו אמצעים לא אלימים, הפגנות, עתירות ודרכים חוקיות. מלבד מקרה אחד, בו הרשויות טוענות שאחד מתושבי הכפר לשעבר באסל אל-עארג' , בן 31, היה חבר בחוליית טרור, כנראה של החזית העממית, בחיפוש בביתו נמצאו כלי נשק, הוא היה מבוקש ונעצר על ידי הרשות הפלסטינית יחד עם עוד חמישה אחרים. בעקבות מחאה בציבור הפלסטיני הוא שוחרר אבל עדיין היה מבוקש על ידי ישראל ולכן ירד למחתרת למשך חצי שנה ונתפס על ידי כוחות הביטחון באל בירה ליד רמאללה במרץ 2017. הוא נהרג בקרב היריות שהתפתח, הרשויות הישראליות טוענות שהוא ירה ראשון. הדיווחים בתקשורת הישראלית לא ברורים בכל מקום כתוב שהוא תושב מקום אחר ובגיל שונה ויש גרסאות שונות. משיחה עם אנשים שהכירו אותו ברור שזו לא הייתה התארגנות מי יודע מה מסוכנת. אבל הריגתו על ידי ישראל הפכה אותו לגיבור ברחבי השטחים, 

גרפיטי של השהיד באסל אל-ערג'

הרשת החברתית געשה במשך זמן בצורה שלא הייתה במקרים אחרים. כנראה שזה נבע מתמימותו של אל-עארג' ואי שייכותו לפלגים המרכזיים של החמאס או הפתח. מעין גיבור עממי שעבר מהתנגדות בדרכי שלום להתנגדות מזויינת. בוולאג'ה זהו "השהיד" של הכפר ועל הקירות בכל מקום אפשר למצוא כתובות גרפיטי ופוסטרים שלו, בעצם זוהי האמירה שלמרות הדיכוי, גם אנחנו מתקוממים, גם לנו יש שהידים. מעניין איך יהודים היו מגיבים תחת משטר כזה של דיכוי.
המקרה של אל-עארג' מייאש ומדגים כיצד הכיבוד וההתאכזרות יכולים להפוך אנשים טובים לכאלו הרוצים לפגוע ולרצוח כדי להשתחרר מעול של כיבוד ודיכוי. לנו לא נותר אלא לנסות להמשיך את הדיאלוג והעזרה ולהראות לשכנינו ממול שיש גם אנשים שחושבים עליהם ועל מצוקתם.
________________________________________
עדכון 22.12.2018 מבלוג "ידידי וולאג'ה": לאחר בחירתו של ראש עיר חדש לירושלים ולאחר כמעט שנה מאז התחילו, חודשו העבודות להזזת מחסום עין יעל, תוך המשך הפגיעה בטבע ונוף ובצורה שאינה תואמת את מה שנמסר בעתירה. רשות הטבע והגנים ממשיכה להתעלם ומאשרת את המשך העבודות.
________________________________________________
¹ אפשר לראות את תצלום האוויר בראש הדף כדי לראות את הגבול המוניצפילי של ירושלים ואת תוואי גדר ההפרדה. ומפה נוספת בתחתית הפוסט. תודה לאביב טטרסקי על המפה ועל המידע בפוסט הזה.

מסורת מעגל שיח שכנים בליל כיפור נמשכת

גם השנה יחד עם מיכל נקר, אנחה מעגל שיח שכנים בשכונת גבעת משואה, בליל כיפור לאחר התפילה הפתוחה בפארק.

שנה טובה מאתר טקסים תשע"ט

בתשע"ט שנה שווה היא עם חתונה שווה

שנה טובה תשע"ט ממשפחת גרין יקיר

מה? השם שלי מופיע בניו יורק טיימס?

אתה קם בבקר והולך כרגיל להביא את העיתון מפתח הדלת, כמובן את הניו יורק טיימס ואתה מגלה את שמך בעמוד 6, בחלק A, כלומר בכותרות הראשיות... סתאאאאם, אני לא באמת מנוי על העיתון, אבל השם שלי כן מופיע. הכתבת יצרה עמי קשר ורצתה לצלם זוג בחתונה שערכתי ולראיין איתם. היא לא כל כך דיברה איתם, אבל שלחה צלמת לחתונה, למזלי היא הזכירה אותי בכתבה כך שגם קרובי המשפחה שלי בארה"ב ראו את העיתון וגם שלחו לי אותו בדואר.

הפסקה בה אני מוזכר מדברת על זוג שחיתנתי ביולי 2018, במושב אורה. הפסקה היא קצרה ואומרת:

"ליליה ואלכסנדר וילנצ'יק, שמשפחותיהם הגיעו ממוסקבה וסנט פטרבורג, נישאו בגבעות ירושלים ביולי על ידי נרדי גרין, רב חילוני או מנהיג רוחני הומניסטי. "שנינו יהודים מהצד הלא נכון", אומרת וילנצ'יק, בת 25, שפירוש הדבר שאבותיהם הם יהודים, אך לא אמהותיהם. בני הזוג שינו את שבע הברכות שלהם: "על מנת להיות חילוניים יותר, בלי אלוהים, אלוהים, אלוהים כל הזמן", אומרת וילנצ'יק. כמה כלות חילוניות גם שוברות כוס, שבר שבדרך כלל נערך באופן מסורתי על ידי החתן. הגברת וילנצ'יק בחרה שלא לעשות זאת משום שהיתה עם עקבים גבוהים."

לחצו לקישור לכתבה בניו יורק טיימס מה 19.8.2018

משרד החוץ נרתם להצלחת היהדות החופשית וחתונות אלטרנטיביות

די מדהים שבנימין נתניהו בתפקידו כשר החוץ מפרסם סרטון בעד מה שמשרד החוץ קורא לו: "חתונות אלטרנטיביות". הרבה שבחים היו. אבל גם הרבה ביקורת נשמעה על הסרטון בעיקר בגלל הניגוד המשווע שבין חוסר היכולת של אוכלוסיות גדולות להתחתן בישראל כחוק ועוד אפליות על הקמת משפחה בסגנונות אחרים כמו משפחות להט"ביות, אישור פונדקאות והורות לבני זוג מאותו המין וכדומה.

אבל הסרטון הוא משב רוח מרענן ולא צריך להתנגד לכל דבר שמשרד ממשלתי עושה, אם הוא חיובי במהותו. הסרטון הזה הוא סרטון מצוין. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה הרי שהוא מציג את החופש בישראל לערוך טקס נישואין לפי בחירתך. הזוג יכול לבחור לא רק את אופי המסיבה, המוסיקה והאוכל, אלא יש חופש בישראל לקבוע את התכנים של הצהרת הזוג הנישא כלפי כולי עלמא על דרך התקדשות. אפשר לבחור מי עורך את הטקס: חבר, בן משפחה או אדם בעל/ת נסיון בעריכת טקסים. יש גם חופש לקבוע חוקית את אופי ההתקשרות בין אם רישום נישואים באמצעות נישואים אזרחיים בחו"ל, רישום נישואים באמצעות רשם מוסמך (דתי) מטעם המדינה, או לחיות יחד כידועים בציבור, שזו האופציה המועדפת עלי, עד שלא ישנו את החוק בישראל לחוק נישואין אזרחיים פתוח ושווה לכל.
זהו הסרט של משרד החוץ מדף הפייסבוק שלהם.

--------------------------------------------------------------
עדכון:
ב 1.7.2018 בצהרי היום, משרד החוץ חזר בו מהסרטון, הדובר התנצל, אבל לא הסיר את הסרטון מעמוד הפייסבוק
הקשיבו לראיון שערך הארץ עם דובר משרד החוץ עמנואל נחשון

שיימיניג לא עזר, אז עושים מעשה רמייה

לפני יותר משנתיים, במסגרת מלחמת הרבנות בסרבני גט, במיוחד בעודד גז, הוכנס כלי דיגיטאלי חדש - השיימינג. אבל כלים מודרניים לא יעזרו ולכן היה צורך לחזור למאגר הנשקים היותר קונבציונליים שיש להלכה הדתית - "הפקעת קידושין".

לכאורה, היה ניתן לשבח את בית הדין הרבני ולומר שהוא גמיש, ההלכה גמישה, איזה יופי, מצאו פתרון במסגרת ההלכה. אבל, חייבות להישאל שאלות משום שמדובר בבית דין במדינת ישראל. לא מדובר במסגרת פרטית וולונטרית. זהו פסק דין עם חשיבות גדולה.

הפקעת קידושין נעשית במקרים קיצוניים בהם יש ספק באחד מהמרכיבים המשפטיים של הנישואין למשל בעדים שהובאו כדי לחתום על הכתובה ולהיות עדי קידושין. ואכן נמצא ה"אקדח המעשן". על עד אחד מתוך השניים שחתמו על הכתובה נכתב בעיתונות:

העד גדל בבית דתי והתחנך במוסדות מתאימים, אך לימים עזב את הדת ובזמן חתונתם של בני הזוג גז "חי חיים המנוגדים באופן מוחלט וברור לתורה ומצוות" - חילל שבת ברבים ואף עבד בסופי שבוע, קיים יחסי אישות מלאים עם נשים ובעדותו לבית הדין אמר: "הייתי מודע לאיסור נידה, אבל זה לא הפריע לי". "אל בית הדין הגיעו בנוסף שניים מחבריו לדירה, שהעידו על חילול השבת המלא שלו ועל העובדה שהיה 'פרוץ בעריות', כהגדרת ההלכה", נכתב בהודעה. "אחד מהעדים סיפר כי באחת הפעמים אף קיים יחסי מין עם אחת מ'חברותיו' כשהדלת חצי פתוחה והם נמצאים מחוץ לחדר בסוג של פרהסיה".

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא איפה הייתה הרבנות במשך שנתיים? מה לא ידעו שהעד אינו כשר? למה נדרש זמן רב כל כך? שאלה נוספת היא האם יפורסם פסק הדין? כרגע, פורסמו רק שברירים מתוכו כדי לספק את התקשורת. אם יפורסם פסק הדין הרי שמה שיקרה זה שהרבנות תעשה שיימינג על שיימינג. שמו של העד יוכפש ברבים, הפעם.

אבל בואו נניח שאותו העד הסכים מראש לשתף פעולה עם התעלול המחוכם הזה כדי לשחרר את אשתו של עודד גז. השאלה הנשאלת היא האם לא תפקידו של מסדר הקידושין, הרב שערך את טקס הנישואין לבדוק את כשרותם של העדים? הרי ברור לחלוטין שהעד הזה היה עובר עבירה. מסתבר שבפלגים חרדיים זו המלצה להביא עדים פסולים מלכתחילה. וכבר פורסם ב"כיכר השבת" ב-2012, וגם ב Ynet, וגם בסרוגים, שבשיעורו השבועי של הרב יעקב יוסף ז"ל, שבחתונות חילוניות מומלץ להביא עדים פסולים. וכך נכתב בדיווח:

רב שהולך לסדר חופה וקידושין ויודע שמדובר בזוג שאינו ושומר תורה ומצוות, עליו לקחת עדים קרובי משפחה. העדים צריכים להיות אב ואח של החתן והכלה, כדי שהעדים יהיו פסולים והקידושין לא יהיו תקפים על פי ההלכה. ומי שיש לו עדים עם אינטרנט לא מבוקר, דינם כעד פסול.

כלומר, הכלי הזה של הפקעת קידושין, לא רק שקיים במאות שנות הלכה, אלא בתקופה המודרנית הופך להיות כלי בידי פוסקי ההלכה כדי להשתמש בו למפרע.

אצל הדתיים-לאומיים, שלוקחים את ההלכה הדתית ברצינות, לא מתייחסים לפעלול הזה בסלחנות וכבר כתב על כך הרב אמנון בזק, ר"מ ישיבת הר עציון ומרצה לתנ"ך במכללת הרצוג שזהו מעשה חמור של הונאה ורמאות. וכי: 

הרב מחויב לעשות את תפקידו ביושר ובאמונה, ולחתן את בני הזוג כדת וכדין. אם אכן הרב מבקש לדאוג לעתיד, מתוך חשש שמא בני הזוג יבגדו זה בזה, מן הראוי שהוא יקדיש זמן לשוחח עם בני הזוג על חשיבות הנאמנות שביניהם, על הדרכים לשמור על הזוגיות ועל האמצעים למנוע מצב עתידי של התנהגות לא-מוסרית של אחד מבני הזוג כלפי האחר.

אכן מילים קשות, אבל זהו המצב הנתון שבו ההלכה היא חלק מהחוק במדינת ישראל. בין אם אתה אשה או גבר, כאשר אתם נישאים ברבנות הראשית כדמו"י, האיש הופך להיות "הבעלים" של האישה, במצב זה היא נתונה לגחמות של "בעלה". לא רק אלא גם של ההלכה ושל בית הדין הרבני. ידוע מראש שתאורטית יכול להיות שהאישה תהיה מסורבת גט. ידוע לכל שאי אפשר לכפות מתן גט מהגבר, רק ללחוץ על אדם. ולכן אם את/ה לא רוצים להיות במעמד סירוב גט פשוט אל תתחתנו ברבנות. ולכן, זו אחריותם של הנישאים גם כן.

על נישואין ברבנות יש זה מכבר מדבקה, כמו שמשרד הבריאות שם על סיגריות: "אזהרה! העובדות מוכיחות שנישואים ברבנות יובילו למפח נפש". ולאחר שהתחתנתם ברבנות אל תתפלאו. 

הפתרון צריך להיות שמדינת ישראל תאפשר דרך כניסה ויציאה שוויונית מזוגיות, לא יכול להיות שבמאה ה-21 החוק בישראל יתיר לצד אחד שרירות לב בפרוק שותפות זוגית.  ולא יכול להיות שפתרון מקרה כזה יהיה על ידי גנבת הדעת ורמייה. חייבת להיות הפרדת דת מהמדינה.

מחקר חדש מצביע על עליה בטקסי נישואין מחוץ לרבנות

"פנים -  איגוד ארגוני היהדות הישראלית" פרסמו מחקר שנערך לאחרונה זכיתי להיות אחד מהמרואיינים בו ואתר טקסים מוזכר בו. 

נושא המחקר הוא: "טקסי נישואין יהודיים בישראל מחוץ לרבנות הראשית - נתונים ומגמות - אפריל 2018". כתב את המחקר יותם ברום - מנהל קשרי ארגונים וממשל ב"פנים". שגם ראיין אותי טלפונית.

מבין הנתונים המובאים במחקר יש כמה נתונים שראוי לשים אליהם לב, משום שהם מייצגים מגמות לאורך זמן. אביא את הנתונים המרכזיים שמובאים במחקר:

- ירידה במספר הנישאים ברבנות - נתון שכבר פורסם ב"ישראל היום", וגם אני כתבתי עליו כבר בפברואר מה שחדש במחקר ובמה שאני כתבתי הוא ההשוואה בין מספר הנישאים לבין הגידול באוכלוסייה. ההשוואה הזו מראה שהירידה בשנים האחרונות אינה מקרית אלא מבטאת מגמה רבת שנים של ירידה במספרי הנישאים ברבנות.

- ירידה במספר הנישאים בצוהר - ירידה של 10% במספר הנישאים בשנתיים שקדמו למחקר, מתוכם ירידה של כ 14% בקרב מי שמגדירים עצמם כחילונים.

- כמות הנישאים בחו"ל יציבה - כאן לצערי לא השווה המחקר את המגמה לאורך שנים ביחס לגידול באוכלוסייה אלא השתמש בנתונים הנומינליים שגם הם מראים על ירידה בשנים האחרונות. למשל המחקר מצביע על כך שב 2008 היו 7147 זוגות שנישאו בחו"ל ואילו ב-2016 היו רק 3070 זוגות כאלה. לכן קשה להבין כיצד אפשר להסיק שהמגמה יציבה, למרות מגמות ה"ניפוח" וה"מזעור" עליהן מצביע המחקר.

- מגמת עלייה במספר הידועים בציבור - כאן נערכה השוואה לגידול באוכלוסייה, והירידה בשנים האחרונות במספרי הידועים בציבור מתקזזת עם העלייה המסיבית שעולה  אף על התחזית ביחס לגידול באוכלוסייה. היה צריך להוסיף בעיני הסתייגות משום שמאז 2015 יש ירידה במספר הידועים בציבור. ייתכן וזה בגלל בעיה באיסוף הנתונים, וייתכן שזוהי תחילתה של מגמה.

- "לפחות 2,434 טקסי נישואין יהודיים פרטיים נערכו בשנת 2017. גדילה של כ-8% לעומת שנת 2016" - כאן גם המחקר מביע את ההסתייגות מהדיוק בנתונים ומצביע על כל הבעיות הכרוכות במתן מספר מדויק וגם אומר שזהו מספר שמיועד כבסיס למחקרים עתידיים. אבל גם אם אין דיוק יש מגמה עליה מצביע המחקר והיא מעודדת משום שלצד הירידה במספרי הנישאים ברבנות והפונים לצוהר יש עלייה במספר הנישואים הפרטיים.

- 55% בוחרים בדרך זו, על שאין מניעה שיינשאו באמצעות הרבנות - הנתון הזה מצביע על לגיטימציה של הנישואין הפרטיים כחלק מאורח החיים וזה גם מסתדר עם הממצא הבא:

- "זוגות רבים רואים בבחירתם לערוך טקס פרטי בחירה תרבותית נורמטיבית, זאת לעומת תפיסה שרווחה בשנים קודמות לפיה בחירה זו היא אקט מחאתי או לעומתי כנגד הממסד הדתי." - מדובר על דיווח מפי עורכי הטקסים וכדי לתקף את הממצא הזה יש צורך בעיני לדבר ישירות עם זוגות שנישאו בנישואין פרטיים. 

ההסתייגות היחידה שהבעתי בפני עורך המחקר הייתה בכך שלא צוינו שמות המרואיינים. פרסומם היה יכול להוסיף משנה תוקף ואמינות למחקר, צוין רק המספר הכללי של המרואיינים ושמות הארגונים שחלק מהמרואיינים שייכים אליהם. ייתכן ולא פורסמו השמות מחשש לחשיפה, במיוחד עורכי הטקסים שהם רבנים אורתודוקסיים וגם רשמי נישואין מטעם הרבנות שעורכים טקסי נישואין פרטיים וצפויים לשנתיים מאסר. וייתכן שיש סיבות אחרות לאי פרסום השמות.

בעיני הדבר החשוב שהמחקר מצביע עליו הוא הלגיטימציה של טקסי נישואין פרטיים כחלק מאורח החיים והתרבות היהודית היום. אני רואה את זה בעבודתי כאשר אני מגיע לגני אירועים והטקס החילוני מתקבל בטבעיות ובשמחה לא רק על ידי הנישאים, משפחותיהם ומוזמניהם, אלא גם על ידי מה שקרוי "ספקי השירות" שאתם יש לי קשר כמו בעלי/ות האולמות, מפיקי/ות חתונות, תקליטנים/יות, מנהלי/ות האירוע, צלמים/ות וכדומה.

זוגות רבים שמגיעים אלי מבטאים את מחאתם כלפי הממסד הרבני וכלפי מדינת ישראל ומבקשים טקס שאינו קשור לממסד, אבל מביא את הסיפור האישי שלהם לקדמת הבמה תוך שמירה על ערכי שיוויון וקשר עם התרבות והזהות היהודית.
אני שמח שזכיתי, באמצעות הטקסים שערכתי ובאמצעות אתר טקסים, להיות חלק מהמגמה עליה מצביע המחקר.

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן

קליפ החתונה של אמבר וגיל מאי 2017

צילום: נרדי גרין

החתונה של אמבר וגיל נערכה במאי 2017 ב"אלכסנדר", גן אירועים מעוצב ואופנתי בעמק חפר. הטקס היה חילוני ושוויוני, לצערי בקליפ למטה לא מראים את החלקים השוויוניים כולם ולכן אני מצרף גם תמונה שמראה את הקידושין ההדדיים.

וזה הסיפור שסיפרתי עליהם:

כל החל בתיכון כאשר השניים לא הצטיינו במתמטיקה ועל כן נאלצו להיפגש לראשונה כמה שנים מאוחר יותר ביואל גבע. הם התראו תמיד בקפטריה ויום בהיר אחד, גיל ניגש לאמבר כשראה שהיא לבדה, ברגע הכי 

צילום: נרדי גרין

רומנטי שיכול להיות. ליד פח האשפה מוציאה את החסה מהסנדוויץ'... הייתה תקופה של חיזור שבה אמבר לא כל כך הבינה מה גיל רוצה ממנה, אבל כעבור זמן מה יצאו לדייט ראשון, לאחר מכן היה דייט שני ומהון להון הם הפכו לזוג, טיילו, למדו ועברו לגור יחד. לפני כחצי שנה הם תכננו לצאת לטיול בלונדון. אמבר חשדה שגיל יציע לה נישואין שם, ואף שיתפה את אחותה ששמחה והתרגשה. היא הודיעה לה שהיא חייבת לאשש את החשד והיא הולכת לחפש ראיות בטלפון שלו. בשקט בשקט, לאחר שגיל נרדם היא בדקה את הטלפון והתאכזבה קשות כשלא מצאה שום סימן לטבעת. מה שאמבר לא ידעה, זה שאחותה הייתה בסוד העניינים יחד עם גיל והודיעה לו על כוונותיה של אמבר מבעוד מועד. לא רק זאת, היא גם הייתה שותפה בבחירת הטבעת! ביום הטיסה, ממש לפני היציאה לשדה התעופה, הפתיע גיל את אמבר בבית, בצורה פשוטה, כרע ברך, שלף את הטבעת ושאל את השאלה. אמבר הייתה בשוק והתרגשה מאד. אבל מבעד לדמעות הצליחה להגיד כן.  

קליפ החתונה של אולגה ודניס נובמבר 2017

צילום באדיבות אולגה ודניס

את הטקס של אולגה ודניס ערכתי בנובמבר 2017 ב"גלריה" בכפר ויתקין. ולאחר כמה חודשים הם העלו את הקליפ של החתונה. הטקס היה חילוני. רואים בקליפ את חתימת הכלה והחתן על הכתובה ורואים את הענקת הטבעות ההדדית, אבל לצערי, ורכי הקליפ השמיטו את המשפט שאולגה אמרה לדניס ואת זה שהיא גם השקתה אותו מכוס הנישואין.

זה הסיפור האישי שסיפרתי על אולגה ודניס: 

צילום: נרדי גרין

אולגה ודניס מכירים כבר כשנתיים. זה היה שידוך במיטב המסורת השידוכית. השדכנית הייתה חברה משותפת – אסתי. היא המליצה לאולגה להיכנס לפרופיל הפייסבוק של "דניס דשבסקי". היא מצאה שם שלושה כאלה, מתוך השלושה רק אחד נראה לה. ואכן זה היה הדניס דשבסקי הנכון. הם נפגשו ביולי 2015 ולאחר מכן עוד דייט ומהר מאד הם הפכו לזוג. יחד עם החתול של דניס, גיזמו, הם הרחיבו את המשפחה. ולאחר שנה כבר עברו לגור יחד. דניס החליט לאחר שנה וחצי של זוגיות שהגיע הזמן לשדרג את היחסים בינהם ובפסח השנה הכין טבעת, ותכנן טיול לבלגיה. את הטבעת הסתיר בתוך זוג גרביים. אבל אותו היום התחיל ברגל שמאל, הייתה שריפה, הרכבת בוטלה והם נאלצו ללכת ברגל לתחנת רכבת אחרת אבל הצליחו בסופו של דבר להגיע לעיר הציורית של ברוז'. ושם עשו טיול סביב אגם האהבה, האכילו ברבורים, ועל גשר האוהבים דניס כרע ברך והחזיק את הטבעת חזק שלא תיפול מהגשר... ואז שאל את השאלה. אולגה עם חתיכת לחמנייה ביד הייתה מופתעת מאד, התרגשה אבל בסופו של דבר הצליחה להגיד כן. מיד עשו את הדבר היהודי הנכון – סלפי עם הטבעת ושלחו למשפחה... זה מה שהוביל לטקס המרגש היום.

מאמר שלי באתר הומניסט - מגזין אינטרנטי

מגזין האינטרנט "הומניסט" פרסם מאמר שלי בנושא טקסים.

המגזין הוא עצמאי ונערך על ידי פעילים אידיאולוגיים חילוניים-הומניסטיים. העורך הראשי הוא עומר צוק. ועורכים נוספים הם שרית חתוכה, רונית ניקולסקי, רון גואטה, מתי גוטמן ודניאל קיגל.

טוב שיש אתר כזה שעוסק בהומניזם ואתאיזם, דברים שבעת הזו הופכים להיות מוקצים בחברה הישראלית שמקצינה והולכת לכיוונים של הדתה, התחרדות, השטחה ורידוד.

לובי 99 - הלוביסטים של הציבור

לאחר חוג בית של לובי 99 (99% מהציבור מול 1% בעלי ההון) שנערך אצלנו בשכונה, על ידי אחד המתנדבים בעמותה החלטתי לשתף את תכנית "על המשמר" בהגשת לינוי בר גפן, ששודר בינואר 2018, ב"כאן". התכנית המצויינת מביאה בתמצית את חוליי שיטת הלוביזם ומביא את הפעילות המבורכת של לובי 99.
אני הולך להצטרף ללובי 99 על ידי חתימה על הוראת קבע. אפשר להצטרף בקישור כאן. ההצטרפות תאפשר, כבר בזמן הקרוב, לממן משכורת ללוביסט נוסף מטעם הציבור ובהצטרפות, מקבלים זכות הצבעה על הנושאים שהלובי יקדם.
החסרון היחיד מבחינתי שהלובי הוא קצת פרווה, לא יעסקו בנושאים שאין עליהם קוצנזוס רחב, כמו נושאים ביטחוניים (הכיבוש), או הפרדת דת ממדינה. אבל כן מקדמים שקיפות, מאבק בשחיתות כמו למשל תופעת "הדלתות המסתובבות", תחבורה ציבורית, רפורמה ותחרות בבנקאות וכדומה.

לא למסלול משני לנישואין אזרחיים

ב-15.2.2018 התפרסמו בYnet יהדות, כנראה לרגל יום המשפחה, נתונים לגבי נישואין, ידועים בציבור, נישואין אזרחיים וידועים בציבור שלוקחים משכנתא יחד. יחד עם הנתונים הללו הובאה עמדת הציונות הדתית המתונה של "נאמני תורה ועבודה" ורבנים אורתודוכסיים מהיותר מתונים, בקרב רבני צהר ובציונות הדתית וגם טוענות רבנות. המסר העיקרי הוא שערכי הדמוקרטיה קודמים לערכי ההלכה, כאשר מדובר בזכות להקים משפחה ולהינשא.

אך יש לשים לב, מה שמדאיג אותם יותר היא העמדה ההלכתית של התנגדות ליצירת המעמד של הידועים בציבור מחשש ממזרות ובעיות הלכתיות אחרות.

שתי הבעיות האלה של הפגיעה בזכויות אדם והפגיעה ההלכתית מביאה את הדוברים לפתרון של מסלול נישואין אזרחיים. אבל לא נישואין אזרחיים בצורה גורפת, אלא "מסלול משני" כפי שמכנה אותו הרב יובל שרלו.

כתבתי כאן פעמים רבות את דעתי בנושא שיטת "המסלולים" בנישואין. אסור שיהיו מסלולים, זהו מתכון לאפליה ופגיעה נוספת בזכויות ומעמד של אנשים. מהו ההגיון ביצירת מסלול עיקרי של נישואין שייחשב כמועדף ולצידו יהיה כסרח עודף, מסלול לחילוניים.

האם נדרש להציג תעודת זהות ובה יהיה רשום "נשוי, אבל...", כלומר, בן אדם שמעמדו המשפחתי פגום בגלל שנישא במסלול "משני".
אז שרלו, באמת תודה לך, אבל לא תודה. עדיף להשאיר את המצב הקיים ושיהיו מסלולים אלטרנטיביים מאשר להפוך לסרח עודף.

אם באמת הרבנים הנכבדים דואגים לזכויות הפרט ולדמוקרטיה יש להנהיג מסלול אחד לנישואין אזרחיים, שוויוני לכולם. בין אם אתה יהודי, נוצרי, מוסלמי, חילוני, או דתי. הרישום יהיה אחיד, הטקס שבו אדם יבטא את כניסתו לברית הנישואין יהיה נתון לבחירה על פי השקפתו ואמונתו. ועל כך אפשר לקרוא בהרחבה כאן.

ירידה במספר הנישאים ברבנות

ב-26.1.2018 פירסם יהודה שלזינגר נתונים לגבי מספר הנישאים ברבנות, בעיתון "ישראל היום". הכותרת הייתה: "לא רצים לחופה: ירידה במספר הנישואים", והוא מוסיף ש"נתונים רשמיים של משרד הדתות: מספר הזוגות שהתחתנו בשנת 2017 ירד ב־4% בהשוואה ל־2016".

על מנת להתייחס באופן עמוק יותר לתהליכים שקורים בחברה  הישראלית יש לבחון את הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לאורך שנים.
בהסתכלות על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בין השנים 1950-2017 ניתן לראות שיש עליה מתמדת בגודל האוכלוסייה היהודית לאורך כל השנים, מאז תחילת המדינה ועד ביום בצורה עקבית. העלייה הדרמטית, בגודלה של האוכלוסייה היהודית, הייתה כמובן בשנותיה הראשונות של המדינה, בעקבות העליות הגדולות. בתרשים הראשון אפשר לראות את העלייה הדרמטית, גם בגלל שהשנים עד שנת אלפיים מקובצות בעשורים. עד שנת 2000 יש עלייה מתמדת במספר היהודים הנישאים ברבנות ויש הלימה ביחס לגידול באוכלוסייה, פחות או יותר.

על מנת להדגים את הירידה במספרי הנישאים ברבנות נתמקד בנתונים ב-17 השנים האחרונות, בין השנים 2000-2017, על פי נתוני הלמ"ס.

ניתן לראות שהאוכלוסייה היהודית ממשיכה עדיין לעלות בכל שנה בצורה עקבית, בכל שנה. לעומת זאת במספר היהודים הנישאים ברבנות אין עקביות במספרים ביחס לעלייה באוכלוסייה. כך למשל בין השנים 2000-2004 המספרים עמדו באופן עקבי על כ-30,000 מתחתנים מדי שנה למרות שהאוכלוסייה גדלה בכ-6%, הגידול במספר הנישאים ברבנות עמד על פחות מאחוז אחד. ישנה עלייה הדרגתית במספר הנישאים בין 2005 ל-2008 ומאז, בשנים מסוימות יש עליה, ובשנים אחרות יש ירידה.

באופן כללי בין השנים 2000-2017 האוכלוסייה גדלה באופן אבסולוטי בכ-32%. היינו מצפים שמספרי היהודים הנישאים ברבנות יעלו באופן דומה. בפועל מספרי היהודים הנישאים ברבנות אינם עולים על מספר השיא שהיה ב-2013 - 39,446. והם יורדים מאז בצורה לא עקבית אך ברורה. הירידה הברורה ביותר היא בשנים 2016 ו-2017 שבה המספרים הגיעו לשפל הגדול ביותר מזה כעשר שנים.

צריכה להישאל השאלה - למה מספרי הנישאים באמצעות ברבנות יורדים בצורה חדה כל כך? ההסבר של הרבנות שניתן בכתבה:

"ראשית, אנשים פחות מאמינים במוסד הנישואים. יש שחיים בזוגיות, יש שחיים ביחד - למוסד הנישואים אין אותה הקדושה שהייתה לו בעבר. נוסף על כך, היום יותר מפעם אנשים מביאים בחשבון שהם עלולים להגיע להליך של סכסוך ופרידה, ורוצים למנוע את ההליך הביורוקרטי של גירושים. היום יש כאלה שבוחרים בחיים משותפים, ולא בחיי נישואים. את רוב הזוגות שלא באים לרבנות לא מוצאים בקפריסין, אלא יותר במשרדי עורכי דין".

לטעמי אין ירידה בחשיבות המשפחה בישראל, אולי דווקא יש עלייה. הוכחה לכך ניתן למצוא בעלייה בפריון בקרב משפחות יהודיות. היהודים, גם החילוניים מביאים יותר ילדים, המשפחות רק גדלות. הנתונים הנוספים הם העלייה במספר הזוגות הנישאים בנישואין אזרחיים בחו"ל, העלייה במספר הידועים בציבור והעלייה במספר טקסי הנישואין שלא דרך הרבנות. ולכן אין זה נכון שאנשים "פחות מאמינים במוסד הנישואין" אלא יותר אנשים בוחרים, או נאלצים, שלא להתחתן דרך הרבנות הראשית.
החלק השני בהסברי הרבנות נכון, אך לא מדויק: יותר ויותר אנשים רוצים להימנע מהסיבוכים הביורוקרטיים והמשפילים הקשורים בנישואין ברבנות כגון: בירור יהדות, טקסי נישואין וגירושין לא שוויוניים, טקס חליצה וכל שאר הדברים שאינם רלוונטיים לחייהם של יהודים חילוניים בחברה הישראלית היום. זה לא קשור ל"משרדי עורכי דין".

הסיבות לירידה במספר הנישאים ברבנות דורשת חקירה מדוקדקת יותר והסברים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים הרבה יותר עמוקים אך המגמה ברורה - יותר ויותר אנשים בוחרים שלא להתחתן ברבנות מסיבות שונות. המגמה בשני העשורים האחרונים היא ברורה ולהערכתי היא תימשך.

מדינת ישראל צריכה לקרוא את הנתונים הללו ולהבין שיש לשנות את המצב הבלתי נסבל הקיים במדינה ולחוקק חוק נישואין אזרחיים שבמסגרתו אנשים יוכלו לבחור, באופן חופשי, את הדרך בה ימסדו את הקשר הזוגי שלהם, או יתירו אותו.

מסיבת סיום כתה ו' - מה עושים וכמה משלמים?

מסיבת סיום כתה ו'
בית ספר יסודי בירושלים
יוני 2016 צילם: נרדי גרין

בעשורים האחרונים הפכה מסיבת הסיום בבית הספר התיכון להפקת חיקוי למודל האמריקאי של ה"פרום" (נשף הסיום). אבל המנהג של הפקות גרנדיוזיות החל להתפשט גם לבית הספר היסודי¹ שבו החלו בתי ספר להכין הפקות מורכבות ויקרות למסיבת הסיום.
גם בסביבתנו, השתרש מנהג של מסיבות סיום גרנדיוזיות, באמצעות בימאית שנשכרת במיוחד ובהפקה נוצצת המחייבת שכירת מערכת הגברה, תאורה, צילומים ולעתים גם אולם חיצוני שיכיל את הורי התלמיד/ה, אחיו ואחיותיו, הסבים והסבתות וכל השושלת. בנוסף מפיקים ספר מחזור שהוא בעצם אלבום כרומו מעוצב ועוד קליפ וידאו, מלבד צילומי הבוגרים לתמונת המחזור.
הדבר נעשה ללא שיתוף ההורים, ללא שיתוף התלמידים בעלות גבוהה מאד, בניגוד להוראות משרד החינוך. בשנה היחידה שבה נשאלו ההורים לדעתם בשנת הלימודים תשע"ו הצביעו רב ההורים נגד הבאת בימאית חיצונית והצליחו לצמצם את העלויות של המסיבה בכ-34%. מאז, מנהלת בית הספר החליטה שהיא לא משתפת יותר את ההורים.
בשל כך אני רוצה לשאול את השאלה מה צריכה להיות ההתייחסות העקרונית למסיבת הסיום, במיוחד בבית הספר היסודי.

מה אומר משרד החינוך?

בהוראות משרד החינוך² על מסיבות נרשם:

מוסדות החינוך יקפידו על חיסכון מרבי ועל מניעת הוצאות מיותרות. להלן דוגמה לחיסכון בהוצאות על מסיבות ועל חגיגות:
א.  יש לקיים מסיבות, חגיגות וטקסים בבתי-ספר בצורה צנועה וחסכונית, ויש להימנע מכל פעולה המחייבת הוצאות מיותרות, אם של בית-הספר ואם של ההורים.
ב.  אין להזמין מבחוץ במאים, אמרגנים, שחקנים או אנשי מקצוע אחרים לארגן את מופעי בית-הספר וגן-הילדים, ויש להסתפק בכוחות פנימיים, כגון מורים, מדריכים, תלמידים והורים מתנדבים.
ג.  אין לקיים מסיבות וחגיגות באולמות שיש לשלם עבור השימוש בהם. אירועים מיוחדים, שאי אפשר לקיימם בבית-הספר (בשל העדר אולם או חצר מתאימה), יש לבדוק את האפשרות לקיימם באולמות של הרשות המקומית.
ד.  אין לדרוש מהתלמידים לרכוש תלבושת מיוחדת לצורך הופעה. יש להימנע לחלוטין מכל הוצאה הנובעת מטעמי יוקרה וראוותנות.  מוסדות החינוך לסוגיהם - גני ילדים (חובה), בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים, חטיבות עליונות - יקיימו מסיבות רק בסיום שלב לימודים (סיום גן חובה, סיום ביה"ס היסודי, מעבר מחטיבת הביניים לחטיבה העליונה וסיום החטיבה העליונה).  המחירים המומלצים והמחירים המרביים למסיבות סיום מפורסמים בחוזר המנכ"ל "הודעות ומידע".

ההמלצה היא אם כן לשמור על צניעות, אבל כיצד זה מתבטא בתשלומים הממשיים שההורים צריכים לשלם על פי הוראות משרד החינוך? על פי חוזר מנכ"ל תשלומי הורים לשנת תשע"ח³, מותר לגבות מההורים עד 75 ₪ עבור מסיבת הסיום של כתה ו' מתוך סך של 917 ₪ המותרים לגביה. כלומר, כ-8% מסך התשלום המותר לגבייה.

אבל בבית ספר שלנו, בשנת הלימודים תשע"ח, לא שילמו הורי כתה ו' רק את 75 השקלים שכבר שילמו כחלק מתשלומי ההורים, אלא הוסיפו עוד 380 ₪ למסיבת סיום. עלות המסיבה בסה"כ 455 ₪. תשלומי ההורים לשנת תשע"ח גדל בשל כך לסכום של 1297 ₪. על מנת להימנע מהאיסור לגבות תשלומים נוספים עוקפים המנהלים את האיסור על ידי שימוש בוועדי ההורים⁴, אבל, למרות שהסכום לא נגבה ישירות על ידי בית הספר, הרי שבית הספר מנהל את התקציב מסיבת הסיום ואחראי עליה, לא ההורים.
זו בעצם גביה נוספת של תשלומי הורים ולכן בית הספר גבה תשלומים מעל המותר בחוזר מנכ"ל. החלק של מסיבת הסיום מכלל התשלום השנתי הוא כ-35% (!).
בבתי ספר אחרים, שנבדקו באזורנו, נמצאו דרכים מתוחכמות יותר לחליבת כספי ההורים תחת שמות כמו: "מכירת עוגות". כאן ההורים נאלצים לשלם פעמיים, פעם אחת הם קונים מוצרי מזון כמו חומרים לאפיית עוגות או עוגות מוכנות, פיצות, פופקורן ושתייה קלה. ובפעם השנייה הם משלמים כאשר הם נותנים כסף לילדים על מנת שיקנו את מוצרי המזון וכך בית הספר גם מגייס את הכסף למסיבת הסיום וגם נותן שיעור חינוכי בצרכנות  ותזונה בריאה של סוכר ונתרן, לילדים...

התקציב למסיבת הסיום, תלוי בגודל השכבה, בחישוב מהיר הוא נע בין 25,000 ₪ לשתי כיתות של 27 תלמידים בשכבה, ל 50,000 ₪ לארבע כיתות.

למותר לציין כי ההורים לא נשאלו לדעתם ובנוסף, בית הספר, עד עתה, לא קיים את "חובת פירוט הגבייה על ידי המוסד החינוכי"⁵.

חינוך ציבורי ופרטי

אחת המטרות של הרגולציה בתשלומי הורים היא למנוע מבתי ספר הנמצאים בשכונות מבוססות לגבות תשלומי הורים מעבר לנדרש במטרה לשפר את רמת החינוך. גביה של תשלום עבור מסיבת הסיום החורגת מכל פרופורציה היא תקדים מסוכן האומר שבגלל שהאוכלוסייה בשכונה מסויימת היא ברובה אוכלוסייה מבוססת ויכולה לשלם ללא מחאה, התשלומים לא יפחתו משנה לשנה אלא רק יגדלו. 

לא רק מסיבת הסיום יכולה להשתדרג. אפשר באמצעות גביה חריגה ואסורה מהורים להרחיב למשל את תכנית הלימודים הנוספת, אפשר לעשות חוגי העשרה ולהביא מורים פרטיים, אפשר לתת יותר שעות הוראה, אפשר לעשות טיולים למקומות מרוחקים יותר. אפשר להביא מרצים מן החוץ, אפשר להשקיע בתשתיות בית הספר ועוד. אבל בית ספר הוא ציבורי וממלכתי, ואין אפשרות להרחיב את תשלומי ההורים מעבר למאושר על ידי משרד החינוך.

הגבייה החריגה של תשלומי הורים היא בעינינו חלק מהפרטת החינוך ותופעה שלילית ביותר. בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח בנושא תשלומי הורים⁶ נכתב שהנטל על ההורים גדל מדי שנה וגם שיש: 

...פגיעה קשה בזכות לשוויון ובזכות לחינוך, שכן רק הורים בעלי אמצעים יכולים לאפשר לילדיהם חינוך נוסף ואיכותי תמורת תשלום, ואילו ילדים להורים משכבות חלשות נאלצים להסתפק בחינוך מינימלי. כך הפכה מערכת החינוך, שאמורה להעניק לכל ילד וילדה הזדמנות שווה לחינוך ולהתפתחות, יהא אשר יהא הרקע החברתי-כלכלי של משפחותיהם, למערכת המגדילה את הפערים ומקבעת את הריבוד החברתי-כלכלי הקיים.

התהליך החינוכי

מעבר לאיסור בחוזר מנכ"ל על הבאת בימאית חיצונית לעשות את מסיבת הסיום, צריך לשאול את השאלה מהו התהליך החינוכי שהילדים עוברים לקראת מסיבת הסיום? בפועל ה"בימאית" שמובאת מבחוץ, נכנסת לבית הספר הופכת למורה בבית הספר. בעבודתה עם הילדים היא מייתרת חלק מהמורים לתקופה ארוכה. השאלה היא האם נוצר תהליך חינוכי משמעותי ש"שווה" את ההשקעה?

מתוך רשמים שנתקבלו מתלמידים והורים שהעידו על עבודת הבימאית הסתבר שמדובר בעבודה על הצגה כתובה מראש, ללא שיתוף התלמידים. הדבר היחיד שנדרש מהתלמידים הוא שינון תפקידם במחזה, בריקוד בשירה וכדומה. הפיכת התלמידים ל"שחקנים" יוצר בעיות משמעת, היעדרויות, התייחסות לא רצינית ואווירה לא חינוכית שאומרת בעצם סיימנו את השנה ואפשר לפרוק עול. 

הצוות החינוכי משוחרר ממטלות רבות כאשר מובאת מישהי מבחוץ להחליפם. בשנה היחידה שבה שותפו ההורים נאמר להורים מפורשות, בישיבה של ועד ההורים השכבתי, בתגובה לרצון לא להביא בימאית מבחוץ ש"צוות המורות לא מוכן להכין את המסיבה".
כלומר, לטעמי, התהליך החינוכי עצמו נפגע מהבאת מישהו מחוץ לבית הספר.

מה צריך להיות אופי אירוע הסיום של כיתה ו'?

לדעתי, ביחס לאירועים חשובים אחרים בחייו של אדם, סיום שש כיתות בית הספר היסודי אינו אירוע מכונן. יש לו חשיבות מוגבלת, ואין שום צורך בהפקה גרנדיוזית שאינה משתפת בתהליך החינוכי שלה את התלמידים. זה צריך להיות אירוע צנוע עם משמעות חינוכית. לא חובה שיהיה אירוע שכבתי, יכולה בהחלט להיות מסיבה כיתתית. מטרות מסיבה כזו צריכות להיות סיכום שש שנות לימוד, והוקרה לצוות החינוכי המלווה. 

אם לתלמידים ולהורים חשוב לקיים אירוע שכבתי, יש מגוון של רעיונות יצירתיים המאפשרים לעשות את אירוע הסיום לאירוע עם משקל. במקום מסיבה גרנדיוזית אפשר לקיים אירוע שכבתי של טיול, הפעלה עם תחנות בנושא חינוכי, וכדומה.
חלק ניכר מתכנון האירוע הוא השותפות של הילדים בתהליך תכנון והפקת האירוע. מעצם העיסוק שלהם בתכנון הם גם שותפים לתהליך של פרידה מבית הספר והתכוננות רגשית לקראת המעבר לשלב הבא בחייהם – המעבר לחטיבת הביניים, או לשכבה הבוגרת.
אם מתעקשים על אירוע שכבתי, אפשר לקיים טקס רשמי, אך שיתוף הילדים הכרחי להם כדי לחוש חלק מהאירוע של עצמם. ההמלצה של מומחים בתחום היא לא להעסיק בממון רב מפיקים מן החוץ וליצור ועדה אחראית שתעבוד בשיתוף פעולה עם צוות המחנכות והמורים האחראיים על תכנון המסיבה, חשוב לוודא שרואים עין בעין את החשיבות שבהתאמת התכנים והדרישות ליכולותיהם ועניינם של הילדים, וכמובן – ליצור לוח זמנים וחלוקת תפקידים שיאפשרו לכל ילד לבוא לידי ביטוי באופן שווה, או באופן המתאים לו במידה ואיננו רוצה להיחשף ולעמוד בקדמת הבמה.

אם עושים מסיבה חשוב לזכור שהיא צריכה להיות עבור הילדים ולא עבור ההורים שרוצים לראות את "התכשיט" שלהם על הבמה. כפי שכתבה אריאנה מלמד⁷ על מסיבת הסיום:

ילדים ייהנו תמיד מפריקת העול הכרוכה בימי חזרות ארוכים שבהם מוותרים על שעת הריכוז שבגן ועל שיעור ההנדסה בבית הספר. ילדים ייהנו לרצות את הוריהם המריעים בקהל. ילדים ייהנו מהמסיבה שאחרי הטקס.

____________________________________________________

1 מסיבת הסיום של כיתה ו' הפכה להפקה בעלות של 50 אלף שקל, מאת תומר קרן, "The Marker", 26.6.2006 ; התופעה התרחבה גם לימי הולדת ראו: הילד הגיע לגיל 4? מגיעה לו חגיגה בעשרות אלפי שקלים, The Marker 27.1.2018 מאת ענת ג'ורג'י
2 חוזר מנכ"ל תשלומי הורים, נובמבר 2001
3 הגבייה עבור מסיבות הסיום היא אך ורק בכיתות המסיימות שלב חינוך: גן הילדים, כיתה ו' ביסודי שש-שנתי, כיתה ח' ביסודי שמונה-שנתי, כיתה ט' בחטיבת ביניים עצמאית וכיתה "ב.
4 סוגיה נוספת יכולה לעלות כאשר ועדי ההורים אחראיים על מסיבת הסיום היא הסוגיה של אחריות משפטית. ראו למשל את מה שנכתב באתר תקדין: "אם האירוע מתבצע במסגרת המוסד החינוכי ובהשתתפות הצוות החינוכי (טיולים, מסיבות, טקסים) האחריות היא של מערכת החינוך. הבעיה מתעוררת באירועים ופעילויות שמארגן ועד ההורים באופן עצמאי, ללא מעורבות הצוות החינוכי, והם מתקיימים שלא במסגרת המוסד החינוכי. משרד החינוך ניער את חוצנו ממסיבות סוף שנה המאורגנות מחוץ לשעות הפעילות של המוסד החינוכי ושלא על ידי הצוות החינוכי, אלא על ידי ועד ההורים. הפקת אירועי סוף השנה על ידי חברי ועד ההורים, הפועלים כאמור בהתנדבות גמורה, עלולה לחשוף אותם לתביעות שונות. יודגש כי "גוף", שכן או "ועד הורים" אינם יישות משפטית נפרדת. כך, כשמדובר ב"תביעה נגד ועד ההורים" – הכוונה היא – תביעה אישית נגד כל אחד מחברי ועד ההורים, באופן פרטני. בעבר כבר נדונו תביעות נגד חברי ועד ההורים. באחד המקרים אירגן ועד הורים עבור ילדי הגן מסיבת סיום ובה מתנפחים. לאחר שאחד הילדים נפצע – תבעו הוריו את המפעילים, והם מצידם תבעו את חברי ועד ההורים שארגנו את האירוע."
5 בחוזר מנכ"ל תשלומי הורים נכתב: "יש לפרט להורים בכתב את שיעור התשלומים ואת השירותים הניתנים תמורתם לפי סוגיהם, כל אחד בנפרד, חובה ורשות. הורה המבקש פירוט בנוגע לשימוש שנעשה בכספים שנגבו בשל הוצאה או בשל שירות שבית הספר נתן לילדיו זכאי לקבל את העתק הדו"ח הכספי פעם בשנה ממנהל המוסד החינוכי או מיושב ראש ועד ההורים או מהרשות המקומית. רשויות חינוך מקומיות ובעלויות המספקות חלק מן השירותים בלבד תגבינה תשלום רק עבור השירותים שהן מספקות. רשויות ובעלויות שתגבינה כספים עבור שירות שלא יסופק לתלמידים תחזרנה כספים אלה במלואם. בתחילת שנת הלימודים מנהל המוסד החינוכי חייב להעביר לוועד ההורים דוח כספי של השנה הקודמת, המפרט את השימוש בכספי ההורים, חובה ורשות".
6 "הזכות לחינוך: תשלומי הורים", PDF, האגודה לזכויות האזרח דצמבר 2014 ; וראו גם את ההיסטוריה של ההפרטה במערכת החינוך, באתר המרכז לצדק חברתי של מכון ון ליר:
7 מסיבות סיום: למה אתם מתעללים בילדים? מאת אריאנה מלמד 28.06.07

ביקור במוקטעה ברמאללה נובמבר 2017 - משלחת "בקש שלום ורדפהו"

כאן תבוא תמונה רשמית
מהביקור שצולמה על ידי צלם הרשות
אבל עדיין לא הגיעה

ביוזמה של הרב החילוני, עמיתי וידידי, דובי אביגור מרקפת. התארגנה קבוצה של רבות ורבנים מכל הזרמים היהודיים, תחת הכותרת "בקש שלום ורדפהו", במטרה להיפגש עם ראש הרשות הפלסטינית - מחמוד עבאס (אבו מאזן). לאחר כמה ניסיונות שנדחו, הצלחנו בסופו של דבר לקיים פגישה, ב 21.11.2017, במוקטעה. אבל לא עם אבו מאזן שיצא לחו"ל במפתיע, יום לפני הפגישה, אלא עם יועצו ויד ימינו, מזכ"ל הנשיאות של הרשות טייב עבד אל רחים, שנושא במשרה הזו כבר שנים רבות. הוא היה בתפקיד גם בתקופת ערפאת ברמאללה. 

תיאמנו מראש את הכניסה עם הצבא והרשות ארגנה הסעה מתל אביב, שאספה גם את אלו שבאו מירושלים במחסום חיזמא.

במשלחת היו 10 חברים: הרב דובי אביגור (חילוני), לאה שקדיאל (אורתודוקסית), רועי קלייטמן (אורתודוקסי), דביר ורשבסקי (אורתודוקסי), הרב לוי קלמן ויימן (רפורמי), הרב יחיאל גריינימן (קונסרבטיבי), הפרופסור הרב יאיר ליפשיץ (חילוני), הרב טליה גושן (חילונית), הרב אורן יהי-שלום (חילוני) ואנוכי.
כאשר התקרבנו לרמאללה, קיבלנו ליווי צמוד של המשטרה הפלסטינית  בדמות ניידת מקדימה, וג'יפ של מאבטחי משמר הנשיאות מהרשות מאחורה. בכניסה אל המוקטעה נדרשנו להשאיר את הטלפונים ברכב, אסור היה לצלם.

ד"ר זיאד דרוויש ואני
צילום: נרדי גרין

לאחר שעברנו הרבה מאבטחים בדרך נכנסנו לחדר ישיבות גדול. בפגישה נכחו, מזכ"ל הנשיאות מר טייב עבד אלרחים, שייך חמיס עאבדה מנכ"ל משרד הדתות, מוחמד אל מדני, יו"ר הועדה לאינטראקציה, תהאני אבו דקה - שרת התרבות נוער וספורט לשעבר וחברת הועדה. ראשי בית הדין השרעי הפלשתיני ומוסטפה טוויל סגן שר הדתות. ד"ר זיאד דרוויש, חבר הועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית תרגם לכל אורך המפגש לעברית רהוטה. השיחה נסובה על מציאות החיים הכואבת של הפלשתינים, על מחויבותם לשלום ולפתרון שתי המדינות לשני העמים. היה משמח לשמוע את מחויבות אנשי הדת, כולם, לשלום עם ישראל ועל שמחתם לפגוש אנשי תרבות דת ורוח מישראל.
בפגישה סוכם על הקמת ארגון משותף, ישראלי פלשתיני של אנשי תרבות דת ורוח שתקדם ביחד, כאן ושם, את החינוך לשלום.
בנאומים שנישאו היו דברים ידידותיים, מחממי לב ואופטימיים, אבל, נשמעו גם דברים שוודאי לא ינעמו לאוזניים ישראליות, מזכ"ל הנשיאות אמר למשל שיהודים וערבים חיו בארץ ישראל בשלום עד שהגיע הציונות, ובעצם רמז שמספיק שתוותרו על הציונות, או על ישראל כמדינה יהודית, והכל יהיה בסדר. הוא גם חזר גם על התיאוריה הקונספירטבית שערפאת נרצח על ידי ישראל, ולא מת מסיבות טבעיות. נזכיר רק שאבו מאזן עצמו האשים את מוחמד דחלאן בהרעלתו, ומומחים צרפתיים ורוסיים קבעו ב-2013 שערפאת מת בנסיבות טבעיות.

יחד עם זאת חשוב מאד לשמוע את הדברים שנאמרים, לא נוכל להפוך את הפלסטינאים לציונים, יש חשיבות גדולה לדיאלוג איתם בכל דרך אפשרית. אסור לסגור את הדלתות. יש לחזק את המחויבות של הרשות לא לחזור לדרך הטרור ולפתור את הסכסוך בדרכי שלום. אבו מאזן אמר זאת בפירוש בנאומו האחרון באומות המאוחדות בספטמבר 2017, אבל גם אמר שישראל נוקטת במדיניות אפרטהייד והיה גם איום מרומז "אם פתרון שתי המדינות ייהרס לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך במאבק ולדרוש זכויות מלאות לכל תושבי פלסטין ההיסטורית".
הגשנו למזכ"ל הנשיאות קול קורא לרגל 50 שנות כיבוש עליו חתומים 50 רבות ורבנים שנכתב בעברית ובערבית בזו הלשון:

המגילה שהוגשה למזכ"ל

אנו רבות ורבנים מכל זרמי היהדות, קוראים היום הזה, במלאות יובל שנים לכיבוש, די. השנה חל ראש השנה יחדיו, ביהדות ובאיסלאם, זו השנה בה אנחחנו קוראים למנהיגי שתי המדינות, לתת תקווה. לקום ולעשות מעשה למען עתיד העמים, הילדים והילדות, בני ובנות שני העמים. קטונו מלשרטט גבולות או להשיא עצות, אך יודעים אנו בוודאות כל לכל בני האדם זכות שווה לחיי חופש, עצמאות, אושר ולמוות טבעי. כמנהיי ציבור מאמינים, המחפשים את דרכם הייחודית לחיים של אושר ועשיית טוב, אני קוראים למנהיגי מדינת ישראל ופלשתין, להתגבר על קשיים אישיים, ורגשות פרטיים, להרגיש את פעמי העתיד, לעשות מעשה מנהיגותי, להעניק תקווה לחיים כאן, לנו לבנינו ולבני בנינו ולחתום על הסכם שלום היסטורי שיממש את חזון נביאי ישראל - "וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה ד'). כמנהיגי ציבור המאמינים בנו, אני רואים חובה לעצמנו, לעשות ככל יכולותינו לממש חזון זה, עוד בימינו ופונים אליכם בקריאה רמה כי בידכם, מנהיגי ישראל ופלשתין, המפתח לתקווה באזורנו. נשמח להושיט כל עזרה נדרשת, נשמח להיות שותפים פעילים בדרך אל השלום. אנא לכו בדרך זו והצליחו בה.

אמרתי בפגישה, לא רק שאני רב חילוני, אלא גם תרגמתי את המונח לערבית כדי שיהיה מובן: "حاخام علماني", אני חושב שמזכ"ל הנשיאות די נדהם מזה, והוא גם התייחס לזה בצורה עקיפה בדבריו. לדעתי הוא לא הבין לחלוטין שהיוזמה, ורב חברי המשלחת הם רבנים חילוניים, משום שבסיומו של המפגש, ניגש טייב עבד אל רחים לרב דובי אביגור, החילוני, וביקש ממנו לברכו. זה היה ממש לידי אז אני יכול להעיד שדובי שם עליו את ידיו ובירך אותו מכל הלב שיצליח במעשיו ויביא שלום ושגשוג לטובת כולם.

לאחר הפגישה, הועדה לאינטראקציה הזמינה אותנו לארוחה, יצאנו מהמוקטעה למסעדת "אזורה" ברמאללה, מלווים באבטחה כבדה. ממש לא זזנו מטר ללא מאבטחים, נסגר עבורנו חדר VIP, היה מאבטח שליווה אותי בתוך השרותים של המסעדה. נראה לי שהם פחדו לא

בארוחת הערב
צילום: נרדי גרין

ממישהו שיבוא מבחוץ אלא מזה שנצא מהמסעדה ונשוטט לנו ברחבי רמאללה בגפינו...
התלוו אלינו "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית" שהיא בעצם גוף ייעודי שהוקם על ידי אש"ף ב-2012 בעקבות החלטת האו"ם בנובמבר 2012 להכיר בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה בארגון, ובמטרה להגיע אל כל השכבות בחברה הישראלית, לאו דווקא לאלו התומכים ברעיונות המו"מ והשלום.
החזון הרשמי שלה, כפי שכתוב בפייסבוק, הוא:

הגעה לפתרון צודק ובר קיימא לסכסוך במזרח התיכון תלויה בהקמתה של המדינה הפלסטינית העצמאית לצידה של מדינת ישראל על בסיס קווי 4 יוני 1967 ולהגיע לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194.

מוחמד אל מדני נושא דברים בארוחת הערב
צילום: נרדי גרין

בראשות הועדה עומד מוחמד אל מדני, יליד הגליל, גדל בישראל, בדבורייה, אבל לאחר מלחמת ששת הימים גויס לאש"ף, עבר לירדן והפך ללוחם/מחבל בפת"ח, שהפך ללוחם למען השלום בהווה. הוא אמר בראיון אתו ב"ידיעות אחרונות":

הייתה אצלנו הבנה שמאז שנחתמו הסכמי אוסלו התקיימו יחסים ודיאלוג רק בין ההנהגות. הקשר בין החברות האזרחיות לא היה מאורגן. כך שהבנו שאנחנו צריכים להקים ועדה שתדבר עם החברה הישראלית כדי לשכנע כמה שיותר אנשים אצלכם בנחיצות של פתרון של שתי מדינות שיחיו זו לצד זו, לשכנע אתכם שהשלום הוא אינטרס של שני הצדדים, לא רק שלנו... אני עוד משנות ה־70 סבור שאף אחד מהצדדים לא יכול לבטל את השני. אבו מאזן, שמכיר את דעותיי ויודע עד כמה אני משוכנע בפתרון של שלום, בחר בי לעמוד בראשות הוועדה. לא רק את עמדותיי הוא מכיר, גם את סיפור חיי שהביא אותי להכרה בצורך בהידברות איתכם. 

ב-2015 הקימה הועדה דף פייסבוק תחת הכותרת "פלסטין בעברית", נכון לעת כתיבת שורות אלה יש לו 8,347 אנשים שעשו לייק בלבד, לא מספיק, אבל הכל יחסי למצב.
ביוני 2016 ביטל שר הביטחון ליברמן את היתר הכניסה של מוחמד אל מדני לישראל בנימוק שהוא עוסק בפעילות חתרנית בישראל. בתגובה אמר לנו מדני בארוחת הערב שהוא חותר תחת מדינת ישראל להגיע לשלום... מאז שהוקמה הועדה נתקיימו מפגשים עם אלפי ישראלים מכל הקשת החברתית והפוליטית. הבעיה היחידה היא שאל מדני לא דובר עברית ולשם כך גויס הדוקטור זיאד דרוויש, היום מפיק מדיה ועיתונאי עבור רשתות זרות בשטחים, שדובר עברית רהוטה, עוסק בתרגום המפגשים ומוביל אותם בישראל.
האוכל היה פחות חשוב ומה שחשוב הייתה השיחה הבלתי פורמלית שקלחה. לידנו ישבה תהאני אבו דקה שסיפרה לנו על משפחתה. אני שאלתי אותה אם אני יכול להביא את אשתי והילדים לביקור ברמאללה במסעדה והאם זה בטוח. היא אמנם אמרה כן, אבל אמרה בדרך אגב שהייתה מעדיפה שזה יהיה בליווי שלה. לא מזמן התפרסמה סדרת כתבות של חזי סימנטוב בערוץ 10 שנקראה: "רוק בקסבה" על הבורגנות הפלסטינית והיה שם פרק שהוקדש למסעדות ברמאללה, ישראלים רבים באים לבקר במסעדות שם, אבל אלו ישראלים ערבים מכל רחבי הארץ.
למעשה, אסור לישראלים להיכנס לשטח A ברשות שרמאללה היא חלק ממנו. למרות זאת הכניסה היא חופשית, אבל נתבקשנו למלא טופס "בקשת היתר לכניסה לשטח סגור בהכרזה בדבר סגירת שטח" שבו מוזהרים ישראלים לתאם את כניסתם עם פיקוד מרכז ומסירים את האחריות מהמדינה ומהצבא לכניסת בזו הלשון:

ביודעי את הסכנות הנ"ל ולאחר שהערכתי את הסיכונים הצפויים לי בשטח סגור, הנני נוטל בזה מרצוני הטוב והחופשי את הסיכונים על עצמי, ומוותר בזה כלפי מדינת ישראל ושלוחיה על כל תביעה ו/או דרישה מכל סוג שהוא בקשר עם כל נזק לגוף ו/או לרכוש, אובדן ו/או מוות מכל סוג או דרגה שיגרמו לי בכל צורה שהיא, מכל סיבה שהיא ובכל נסיבות שהן, תוך כדי כניסה ו/או שהייה בשטח הסגור.

צריך לזכור שהצו על שטח סגור ניתן באוקטובר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, ימים ספורים בלבד לפני הלינץ' שנערך בחיילי צה"ל שנכנסו בטעות לרמאללה. החיילים נעצרו על ידי המשטרה הפלסטינית ונרצחו בצורה אכזרית על ידי המון מוסת בתוך תחנת המשטרה. אפשר להיכנס לרמאללה באופן חופשי אבל הנכנס עושה זאת על אחריותו בלבד. לכן אם אני אכנס זה יהיה רק בליווי ובאבטחה, אני לא חושב שהגענו אל עידן בו ניתן יהודי יכול להיכנס ללא חשש לרמאללה וליהנות מחיי הלילה והמסעדות בה.
אבל אם אי אפשר לבוא לרמאללה, אולי ההר יבוא למוחמד... אפשר ליצור קשר עם הועדה לאינטראקציה והם יבואו להסביר את עמדה הרשות לכל אדם ובכל מקום בישראל.

לכתבת וידאו של הנריקה צימרמן על מפגשים של הועדה לאינטראקציה מאפריל 2016

אוריה היפ בישראל 2017

אוריה היפ 15.11.17 צילום: נרדי גרין

הגשמתי חלום ילדות ישן והלכתי לראות את אוריה היפ. הכנתי את עצמי מראש לביקורות הצפויות על להקה שלא רק שהיא קשישה בת 50, אלא בעצם מחברי הלהקה המקוריים לא נותר כמעט אף אחד מלבד הגיטריסט מיק בוקס. הסולן המקורי דיויד ביירון פרש ב-1976 ונפטר ב-1985, הקלידן והסולן קן הנסלי שכתב ושר כמה מהשירים האגדיים פרש ב-1980, הבסיסט טרבור בולדר שהצטרף ב 1977 ומת ב 2013, המתופף לי קרסלייק עזב ב-2007. היו חברים רבים נוספים בלהקה שבאו והלכו במהלך השנים, אבל המותג אוריה היפ מחזיק מעמד כבר 50 שנה, מאז הקמת הלהקה ב-1967. הדימוי שלהם בעיני היה תמיד של הדבר הכי קרוב שאפשר לפרודיה על להקת רוק - ספיינאל טאפ. הם תמיד נחשבו לאחת הלהקות החשובות של הרוק הכבד, אבל אף פעם לא הצליחו להגיע להצלחה של לד זפלין, דיפ פרפל ואחרים. שירים מצוינים, בלדות רוק וקטעי סולו, אבל איכשהו זה אף פעם לא הגיע לרמה של סטיירווי טו הבן, או סמוק און דה ווטר. הם מעולם לא הצליחו כל כך בארה"ב, אבל הצליחו הכי הרבה במזרח אירופה, ברוסיה הם מצליחים עדיין למלא אצטדיונים. הדבר המדהים שהם לא מפסיקים להופיע ולא מפסיקים להקליט. ברני שו אמר שהם בין ההופעות ממשיכים את ההקלטות של אלבום חדש.

אוריה היפ 15.11.17 צילום: נרדי גרין

אני הכרתי אותם כבר בסוף שנות ה-70, באמצעות חברים שלי, עולים מברית המועצות כמובן.

ההופעה בארץ הייתה בשני מועדונים קטנים, אחד בחיפה והשני בתל אביב. וכדי להוסיף לגיחוך הם הופיעו בתל אביב במועדון סלסה שנקרא: "הוואנה קלאב" באזור יד אליהו... בתור לכניסה היה אפשר לראות את הקהל, הרוב היו גברים, גילאי 40-70, מחצית מהם דוברי רוסית...

כל הנתונים היו בכיוון שההופעה תהיה קוריוז או בדיחה, אבל להפתעתי זו הייתה הופעה מעולה. היתרון הגדול היה דווקא בכך שזה מועדון קטן בתפוסה של עד 667 נפש לפי השלט בכניסה, ולא אצטדיון. הסאונד ישב בול על החלל הלא גדול, כמעט חף מטעויות. היו בערך 500 איש להערכתי, מה שגרם להופעה להיות אינטימית וכיפית, אולי גם בגלל שהייתי בשורות הראשונות, כמעט על הבמה.

ההרכב הנוכחי לא חדש לגמרי, כאמור מיק בוקס היחיד ששרד 50 שנה, אבל הקלידן פיל לנזון והסולן ברני שו הצטרפו ב-1986, כלומר יש להם ותק של יותר מ-30 שנה. המתופף ראסל גילברוק הצטרף ב-2007 והבסיסט דייוי רימר החליף את טרבור בולדר ב-2013. גילברוק המתופף הוא בעיני הנגן המוכשר ביותר בלהקה, הוא וירטואוז שלא נח לרגע. הוא לא סתם מניח את הקצב לשירים אלא דוחף את כל הסאונד של הלהקה לרמה אחרת, בצורה אנרגטית.

מימין לשמאל: דייוי רימר, ברני שו, פיל לנזון
מיק בוקס, ראסל גילברוק (צילום: נרדי גרין)

הם ביצעו חלק מהלהיטים הגדולים שלהם, פתחו עם Gypsy וסיימו עם Easy Livin', בין לבין היו בין השאר: The Magician's Birthday, Look at Yourself,  Lady in Black, July Morning, Sunrise, Stealin' וגם כמה שירים חדשים יותר. ברני שו עם קול מעולה וכריזמה בלתי נדלית. משתף את הקהל בפזמונים והיה חביב מאד. הוא הזכיר שזו לא פעם ראשונה שלו בארץ, אכן הלהקה הופיעה כבר כמה פעמים בארץ והם תמיד שמחים לחזור. דף הפייסבוק של הלהקה מלא בתמונות של ארוחות חומוס סלטים וביקורים בחופי ישראל. הוא ציין כמה קר באנגליה וכמה חם פה ושהוא נהנה מאד על החוף, הכל כיף (אין כיבוש ואין צרות, אין יור פייס רוג'ר ווטרס). 

הצליל של ההופעה היה הדוק ומלוכלך במובן הטוב, מיק בוקס פחות מנגן ויותר משתמש בדיסטורשן, ססטיין ופדל ווה ווה, הוא אוהב לנגן בלי פריטה ולעשות מחוות ביד ימין, היא יותר באוויר מאשר על המיתרים... אבל היה שווה כל רגע.
אני מביא כאן כמה קטעי וידאו מתוך ההופעה למי שפספס.

סאלח פה זה ארץ ישראל - חובה לראות

מעברת ירוחם שהוקמה ע"י עולים רומנים 1951
(צילום: ארכיון ירוחם)

נזדמן לי לראות, בסינמטק ירושלים, את סרטו המצוין של דוד דרעי: "סאלח, פה זה ארץ ישראל" (ישראל, 2017, דוד דרעי: במאי ומפיק, יוצרים: דוד דרעי, רות יובל, דורון גלזר), לאחר הצפייה בסרט דוד דרעי ענה לשאלות הקהל. 

הסרט מספר את סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת מאחורי חזון "פיזור האוכלוסין", שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה, ויצק את היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל. יוצרי הסרט שופכים אור חדש על המניעים האמתיים שהנחו את מנהיגי המדינה ועל פרטי הפרטים של מנגנוני הרמייה והכפייה שהפעילו על מי שהיו, בעיניהם, שווים פחות. הסרט זכה, ובצדק, בפרסי הבימוי והתחקיר ב"פסטיבל דוקאביב 2017", ובפרס סרט השנה של פורום היוצרים הדוקומנטריים.

הסרט מעורר רגשות עזים בכל מקום בו הוא מוקרן. בדרך כלל זעזוע שנובע מהדיסוננס הגדול של החינוך הציוני והנרטיב שרב תלמידי ישראל גדלו עליו שהעולים יושבו מרצונם בעיירות הפיתוח, והמיתוסים השונים שסבבו את העלייה שלאחר קום המדינה. בעיתונות תואר הסרט כ"חומר נפץ תיעודי", "עדות מטלטלת" וכיו"ב.

חייבים לומר שעיקר הדברים המוצגים בסרט אינם חדשים, כלומר, הטענה המרכזית שהייתה הפליה בקליטת עולי ארצות המזרח בתחילת שנות ה-50, נסקרה בספרות החל משנות השמונים, על ידי סוציולוגים וכלכלנים מהאסכולה הביקורתית¹. הטענה אינה חדשה. רבים מכירים למשל את הציטוט הבן גוריוני המפורסם מספרו "ייחוד ויעוד":

הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינם מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים, הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה.

ניתן לטעון שהביטוי "אבק אדם" מתייחס לכלל העלייה, לאו דווקא לעולים בני המזרח. האם זה כך?

דוד דרעי יוצר הסרט
צילום: נרדי גרין

אני חושב שיש קונצנזוס בקרב הסוציולוגים  שהיו טעויות בקליטת העליה הזו. והתירוצים העיקריים היו המספר האדיר של העולים ביחס לאוכלוסיית הארץ, המהפכה האדירה בקליטת הגירה מסיבית כזו. הזמן הקצר והמהירות שבה היו צריכים ליישם את מדיניות הממשלה הובילה לטעויות שלא היו מכוונות.

אבל החידוש העיקרי של סרטו של דוד דרעי היא הטענה המפורשת היא שזו הייתה הפליה ממוסדת, מכוונת, מדיניות ממשלתית של הפליה כנגד המהגרים שהגיעו בעליה הגדולה.

לא רק עדויות אישיות קורעות לב מובאות, אלא גם חשיפה, אולי ראשונה, של פרוטוקולים של הישיבות בהן הוחלטה המדיניות. בן גוריון מצוטט מתוך הפרוטוקולים כאומר שאכן הייתה הפליה, אבל זו הייתה "הפליה מוכרחת".

התהליך היה ברור: למשל בירוחם, עירו של דוד דרעי, הרומנים שיישבו ראשונים את ירוחם, ב-1951, לא רצו להישאר שם, כך קרה גם במקומות אחרים. לכן החלה הסוכנות לפתח מדיניות של ענישה כלפי העוזבים את כפרי העולים, העולים הוחזרו בכפייה אל הכפרים הללו. הוקמו מחסומים בכבישים, המשטרה התערבה בכוח וגובשו רשימות שחורות, ההוראה הייתה למנוע מהם עבודה, אוכל ושיכון אם לא יחזרו למקום בו שוכנו. כך למשל כתב בדצמבר 1951 מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, רענן וייץ, במברק ששלח לעמיתו בהנהלת הסוכנות, חנוך הילמן:

בזמנו ביקשתיך לפתוח 'ספר שחור', אשר בו תירשמנה כל המשפחות אשר עזבו בלי סידור וללא רשות את מסגרת ההתיישבות החדשה, אבקשך על כן לרכז את כל השמות הללו ולשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו, הן למחלקת הקליטה למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום, והן לאגף השיקום של הממשלה למען הוצא אותם מתוֹר השיכון.

כאשר הגיעה העלייה הגדולה מצפון אפריקה הלקח מהעולים הראשונים הופנם היטב, מכיוון שהיה ברור שהעולים שהגיעו מהמגרב חלשים וחסרי אמצעים, אפשר היה להשתמש בהם כבשר תותחים. בישיבת סוכנות מ-1957 נאמר:

קלטנו 200,000 יהודים מצפון אפריקה הם היו בידינו כחומר ביד היוצר. אין להם מושג מה שעשו איתם. 

וכך מתואר בסרט פיתוח של מנגנון רמייה שהוליך את העולים שולל על ידי הבאתם ללב מדבר, רחוק מכל ישוב בניגוד לרצונם. את ההתנגדות שהייתה הם השתיקו בכל אמצעי אפשרי אפילו באמצעים אלימים כמו למשל באיומים, כך למשל מצוטט גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות:

יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם - ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג.

אנשים שלא רצו לרדת מהמשאית הורדו בכח, אפילו בכח הגרביטציה כפי שסיפר לובה אליאב בקולו שלו בראיון שהוקלט מזמן וניתן לראותו כאן:

אני נתתי הוראה לנהג והמשאית הייתה מתרוממת, והם נשפכו על האדמה. והמשאית הייתה נוסעת והאנשים נשארו על האדמה.

דרך נוספת לשכנע אותם הייתה לגייס משתפי פעולה באמצעות תשלום שוחד על מנת שישכנעו את שאר הקבוצה שנשארה על האוטובוס לרדת.

על הטיעון שהקליטה נעשתה בחופזה עונה הסרט בתיאור תהליך התכנון של הממשלה ביישום מדיניות "פיזור האוכלוסין", באגף התכנון אותו הקים וניהל האדריכל אריה שרון, הוא הראשון שהציע תכנית אב למדינת ישראל. הוא אסף צוות של מומחים מדיסציפלינות שונות ותכנן במשך שנתיים את פיזור העלייה ליישובים קטנים, פריפריאליים שהיו בסופו של דבר כישלון. אבל גם אריה שרון לא אהב את הדרך בה יושמה התכנית והתפטר מראשות אגף התכנון משום שאמר שתכנון הוא מטבעו תהליך איטי. את העובדה הזו לא הזכיר דרעי בסרט וחבל.

הדבר השני שהסרט עושה בצורה מצוינת הוא ההנגשה של חומרים שכבר היו ידועים לקהל שאינו קורא ספרות אקדמית. בסרט הוא מצלם את תושבי ירוחם, כולל בני משפחתו צופים בעדויות שחשף מהפרוטוקולים והתגובה של הצופים היא מטלטלת. לאחר שהם יוצאים מההלם הראשוני של אישוש הדברים שידעו תמיד, התגובות נעות על רצף שבין "מרד והתקוממות" לבין "אין להטיל דופי בארץ ישראל". מצד אחד כעס ורצון לנקום ומצד שני מעין קבלת הדין, מתוך חוסר אונים מוחלט. 

"האקדח המעשן", בסרט, המוכיח את מדיניות ההפליה, התגלה ב-1956 עם "עליית גומולקה", העלייה  מפולין בה הגיעו במשך כ-4 שנים כ-50,000 יהודים. הם, בניגוד לעולי המזרח, לא נשלחו אל עיירות הפיתוח, אל הכפרים או המושבים. הם נשלחו לרמת אביב, לחולון ולאזורים עירוניים אחרים, משום שההנהגה הציונית ראתה בהם חומר אנושי משובח שאינו מתאים להתיישבות כפרית. ואילו היחס לעולי המזרח היה שונה בתכלית, כאשר מדובר ב"אבק אדם", ברור למי הכוונה. ללא קשר לעליית גומולקה, כך למשל צוטט אברהם ציגל, מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית:

יש להקדים את עלייתם של היהודים הכפריים הפזורים על פני שטחים נרחבים (במרוקו). אמנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד, ייתכן כי הוא גם ירוד מבחינה גופנית, אבל אין ספק כי הוא ייקלט באזורי הפיתוח שלנו ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר.

הסרט מביא בצורה בהירה את הגזענות והאפליה הממוסדת של עולי המזרח בשנות ה-50. עצם חשיפת האמת היא דבר חשוב. ההשלכות למצבנו היום ברורות לחלוטין. רב השסעים החברתיים, העדתיים, החינוכיים והדתיים נובעים מאותן שנים פורמטיביות לאחר הקמת המדינה. היחס של מדינת ישראל למהגריה קבע איך ייראו כל המערכות במדינת ישראל משום שלמשך תקופות ארוכות היוו העולים האלה את מרבית אזרחי המדינה. 

דוד דרעי הבטיח שיהיו סרטי המשך, זה חלק מסדרה שהוזמנה. חשוב מאד להמשיך ולחשוף את האמת, אבל גם חשוב להביא רעיונות בדבר חשיבה מחודשת, שינוי סדר העדיפויות ותכנון מחדש של החברה הישראלית לעתיד.

הסרט בכל מקרה הוא כלי חינוכי חשוב וחשוב לראותו ולקיים עליו דיון.
הנה הטריילר של הסרט:

----------------------------------------------------------------------------

¹ דוגמאות לספרות ביקורתית החל משנות ה-80 של המאה ה-20 שטענה להפליה מובנית של העולים: ספריו של שלמה סבירסקי: "לא נחשלים, אלא מנוחשלים" (ברירות 1981), "החינוך בישראל: מחוז המסלולים הנפרדים" (ברירות 1990), "זרעים של אי שיוויון" (ברירות 1995), אורי רם (עורך): "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים" (ברירות 1993), חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי הלר (עורכים): "מזרחיים בישראל: עיון ביקורתי מחודש" (הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר 2002) ברוך קימרלינג: "מהגרים מתיישבים ילידים" (עלמא ועם עובד 2004), סמי שלום שטרית: "המאבק המזרחי בישראל 1948-2003: בין דיכוי לשחרור בין הזדהות לאלטרנטיבה" (עם עובד, 2004).

בר מצווה ברוח חילונית שוויונית בכותל המערבי

לאחר טקסי בר ובת מצווה שערכתי לאחרים, הגיע זמן בר מצווה לבני בכורי נדב, שהגיע לגיל מצוות. כמובן שבדרך לחגיגות היו החרדות של מה יבחר לעשות. אחד העקרונות החשובים בתפיסה החילונית הוא הבחירה החופשית, שואלים את הנער לרצונו.

ברקע יש את קבוצת השווים שלו ואת הנורמות לעריכת טקסי בת ובר מצווה.

נדב מנחה את הסיור
צילם: נעם תור

מכיתה ו', כאשר הבנות בשכבה היו בנות מצווה, הוא הלך אחת לשבוע או לשבועיים למועדון ריקודים כדי לחגוג "בת מצווה". כמובן שלא הייתה אף בת מהכיתה או מהשכבה או מהחברים של נדב שההינה לעלות לתורה באיזשהו זרם יהודי, או לעשות משהו שונה. הבנים, בחטיבת הביניים עלו לתורה בצורה אורתודוקסית, בדרך כלל בשילוב של מסיבה, או במלון שיש בו גם בית כנסת וגם אולם אירועים או בבית כנסת עם אולם אירועים או מסעדה בקרבת מקום.

היו אם כן שתי ברירות - האחת ללכת בעקבות כולם ולעשות טקס אורתודוקסי, או לבחור בדרך החילונית הומניסטית שעיקרה הוא בחירת מטלה של אחריות ובגרות שיכולה להיות סביב הפרשה בתורה, אבל יכולה להיות גם שונה.

כבר שנה לפני המועד ביקש ממני נדב שאעלה אותו לתורה בכותל, הוא כבר ראה אותי מכין חתני בר מצווה וגם היה בטקסים שערכתי ולכן הבחירה שלו הייתה מתוך הכרות עם הברירות השונות.

נדב מנחה את הסיור
צילם: נעם תור

ניתנה לו ברירה גם לבחור את התוכן מתוך התנ"ך שהוא רוצה, הוא בחר את הפרשה על פי תאריך הלידה שלו שהייתה פרשת ניצבים בספר דברים. 

החלטה הבאה הייתה להחליט על מסגרת לטקס ולמסיבה. הבהרנו לו שלא יהיה מועדון ולא ניסע ל"טיול בר מצווה" למשחק כדורגל בחו"ל, או טיול בחו"ל אחר. הוא ביקש לערוך מסיבה לחברים הקרובים על חוף הים, ללא קשר לאירוע למשפחה, בר מצווה עם תריסר חברים קרובים, בסופשבוע, על חוף הים. הם עשו סוג של קמפינג בגן הלאומי אשקלון ועשו לו מעין טקס של החברים עם ברכות.

אירוע בר המצווה היה אירוע למשפחה הקרובה אבל מה שהיה חשוב היה התוכן. התהליך לבנייתו היה בנוי מכמה שלבים. השלב הראשון היה לימוד והבנה של פרשת ניצבים. לאחר מכן שתי מטלות שנגזרות מתוך הפרשה, ראשית לדעת לקרוא בהגיה נכונה את הפסוקים הנבחרים מול קהל והשנייה לכתוב דבר תורה עם מסר אקטואלי על הפסוקים שנקראו.

נדב קורא בתורה
צילם: נעם תור

השלב השני היה הכנה למטלה השנייה והיא הנחיית סיור למשפחה בגן הארכאולוגי ומוזיאון מרכז דוידסון בכותל.

שלושת המטלות האלה הן המוקד של בר המצווה - קריאה בתורה, פרשנות אישית ואקטואלית על הפרשה והנחיית סיור באתר מורשת וארכאולוגיה.

את ההכנה לסיור עשינו באמצעות שני ביקורים מקדימים, הראשון בסיור עם מדריכה מטעם המקום והשני כדי לחזור על הפרטים, לקבוע את התחנות בהן עוצרים ולשים דגשים בהנחיה.

מלבד המשפחה הקרובה הצטרפו אלינו לסיור 5 חברים קרובים של נדב, כך שבסיור היו כ 20 אנשים הסבים הדודים, בני הדודים והחברים.

היום עצמו החל אצלנו בבית בכיבוד קל. משם לקחנו הסעה משותפת לכולם ישירות אל הגן הארכאולוגי. התחלנו בסיור בהנחיית נדב, שעשה עבודה מצוינת, יחסית לכך שזהו הסיור הראשון שהוא מנחה והפעם הראשונה שהוא עומד בפני קהל.

בפעם הראשונה שבישרנו למשפחה כי הטקס יהיה בכותל נתקלנו בתגובות קשות שעיקרן היה: למה שם? מה אתה דתי? למה אתה מקדש אבנים? וחלק איימו שלא יבואו בתירוץ שיש שם בעיות ביטחוניות. ביום עצמו עוד נשאלו שאלות אם צריך לבוא בבגדים צנועים לכותל...

נדב קורא בתורה
צילם: נעם תור

המסרים העיקריים שנדב העביר בסיור, מלבד הפרכת המיתוסים שהכותל המערבי הוא קיר של בית המקדש ושחומות העיר העתיקה נבנו על ידי שלמה המלך, היה שלמקום בו אנו עומדים אין קדושה אימננטית, אלא הוא תוצר של בחירה ובנייה אנושית, וגם הרס וחורבן אנושיים. אין קדושה באבנים. אבל זהו המרכז הרוחני וההיסטורי של עם ישראל ואין בעלות לזרם אחד על המקום הזה. 

בתום הסיור, הוצאנו את ספר התורה ממרכז דוידסון והתמקמנו בקרבת קשת רובינסון לטקס בר המצווה.

התחלנו בקריאה בתורה אותה התחיל נדב בצורה נכונה ומדוייקת, לאחר מכן הצטרפו לקריאה בני המשפחה האחרים שהסכימו לקרוא. דבר התורה של נדב התמקד בפסוק הראשון בפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", ובמיוחד במילה "כֻּלְּכֶם" והדרש היה על הנושא של שוויון בפני החוק והיחס אל הגר העולה מתוך הפרשה, עם דוגמאות אקטואליות.

לאחר מכן היו ברכות אישיות של כל בני המשפחה בסגנון של עצה לחיים. הברכות היו מרגשות מאד. 

נדב דורש על הפרשה
צילם: נעם תור

אני אמרתי בטקס שנדב, שימח אותי מאד בבחירתו. ושהדברים החשובים לי להנחיל לו גולמו בטקס, והם תיקון עבורי. אני מהגר בן למשפחת מהגרים. לכן, הדבר החשוב היה לספק לו זו זהות יציבה במובן האישי. כלומר, שפה ומקום. וגם משפחה, משום שלי לא היה אבא כשחגגתי בר מצווה, אף אחד לא שאל אותי איך אני רוצה לציין את המועד. הודיתי לו על שאיפשר לי את ההישג הגדול של להיות לו לאב, בבר המצווה. ועל כך שהיה לי לבן, ולימד אותי, כבן בכור להיות אבא. 

חתמנו את הטקס, עלינו על ההסעה וחזרנו הבייתה שם ציפתה לכולם ארוחה חגיגית שהכנו ענבל ואני.

לאחר הארוחה, צפינו בסרט/מצגת של תמונות וסרטונים מ 13 שנות חייו של נדב ושיחקנו במשחק ידע אינטראקטיבי שכותרתו הייתה: "עד כמה אתם מכירים את נדב?" עם שאלות על הדברים האהובים על נדב.

ביום שאחרי, נדב הודה לי על כל היום ואמר לי שהיה כיף גדול. מבחינתי זו היה הדבר החשוב ביותר.

צילום: נעם תור

קליפ החתונה של כריסטינה ואלכס ספטמבר 2017

צילום: נרדי גרין

לכריסטינה ואלכס ערכתי טקס נישואין ב 28.9.2017 בפתח תקווה. הם הופנו על ידי

חברים שחיתנתי אותם ובאמת בחתונה פגשתי עוד שני זוגות שחיתנתי שאפילו לא מכירים... מה שמיוחד בקליפ החתונה שלהם הוא שהוא מתרכז בטקס. אפשר לראות בו את חתימת הכלה על הכתובה ואת שני בני הזוג אומרים את משפטי הקידושין. 

בנוסף, את פסקול הקליפ שרה בחי, בחופה דיאנה גולבי שהיה לי כבוד גדול להיות אתה על אותה "במה".  

צילום: נרדי גרין

כמובן שעשיתי אתה סלפי כאחרון המעריצים, כי אני באמת אוהב אותה וחשבתי שהיא הייתה צריכה לייצג אותנו באירוויזיון.

למטה אפשר לראות את קליפ החתונה.

זה הסיפור שסיפרתי עליהם במהלך החופה:

כריסטינה ואלכס יחד כבר כמעט שלוש שנים. מכל המקומות בעולם זה קרה דווקא בברלין. הם עבדו באותו מקום עבודה, ויצאו לטיולים מקבילים עם חברים בגרמניה. כריסטינה רצתה לשדך את אלכס לחברתה הטובה. אבל אחרי שטיילו יחד והכירו קצת יותר אמרה לעצמה שהשידוך עם החברה לא יצליח כי זה השידוך שלה... וכך עלתה ופרחה הזוגיות ביניהם. לפני כמה חדשים החליט אלכס לשדרג את הזוגיות לגרסה יותר מתקדמת אז הוא הכין טבעת והפתעה לכריסטינה ביום הולדתה כאילו למסעדה, למעשה לקח אותה לדירה אליה היו אמורים לעבור ושם חיכה לה שטיח אדום עם נרות וקישוטים, החברים והמשפחה היו שם. אלכס כרע ברך ושאל את השאלה. כריסטינה המופתעת הצליחה להגיד בסופו של דבר כן! ומיד עשו את המעשה היהודי הנכון והעלו תמונה לפייסבוק עם הטבעת... וזה מה שהוביל לטקס המרגש היום.