יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

למה האפיפיור חובש כיפה והאם זה הופך אותו ליהודי?

האפיפיור שכח לשים סיכה

ה"שולחן ערוך"[1] מצווה את היהודי המאמין לחבוש כיסוי ראש מפני יראת שמיים. ואולם הכיפה אינה סממן יהודי מובהק. טקסי החיים אותם אני עורך הם חילוניים, גלויי ראש, לא יראי שמיים ולכן אין בהם כיפה. אינני חובש כיפה, אולם אם מבקשים ממני לשים כיפה על מנת לכבד את המנהגים ואת כבודם של בני המשפחה אחרים, הרי שאחבוש כיפה רק בטקס. לפניו ואחריו לא אחבוש כיפה.
הכיפה היא מנהג חדש של מאות השנים האחרונות. אין מצווה, ציווי או אזכור חובת לבישת כיפה בתנ"ך, במשנה או בתלמוד. בפעם הראשונה בה מדובר על כיסוי ראש, ועדיין לא על כיפה, היא אצל הכוהנים בבית המקדש להם הייתה חובת לבישת מצנפת או מגבעת שהיו סוג של בד ארוך שמלופף על הראש, יש המשערים[2] כי אנשים שרצו לדמות לכוהנים אימצו את מנהג כיסוי הראש, אבל מכיוון שהיה מסובך ללובשו, החליפו את המצנפת בכיסוי ראש קטן וקל יותר ללבישה והסרה. 
בתלמוד הבבלי, שהוא מקור ההלכות, אין חובת לבישה לכל אדם, דרך קבע. היה זה מנהג שהיה נחלת יחידים[3]. מוזכרים המקרים של רב הונא שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש ואמר: "שכינה למעלה מראשי", ואמו של רב נחמן בר יצחק שהזהירה אותו שלא ילך בגילוי ראש כדי לשמור עליו מניבוי עתידי שיהיה גנב על ידי כך שיהא מורא שמיים עליו. גם הרמב"ם במורה נבוכים כותב שגדולי חכמינו היו נזהרים להימנע מלגלות את ראשם. כלומר בתקופות קדומות זה היה מנהג המכונה מנהג של "חסידים הראשונים"[4] שהיו כנראה מחכמי ישראל הקדומים המוזכרים במשנה ובתלמוד ואין להם קשר לחסידות של היום. מידת חסידותם התבטאה באדיקות יתר, לפנים משורת הדין. עד לפני כ-500 שנה היה כיסוי הראש נתונה במחלוקת. הפוסקים המודרניים הכריעו כי כיסוי ראש מבטא צניעות והוא חובה הלכתית. בעת המודרנית השתרש המנהג של כיסוי ראש אצל זכרים דתיים. יהודים מכל הזרמים, חובשים כיפה רק בזמנים מסוימים. למשל, בעת קריאת ברכות, בבית הכנסת, בחגים ומועדים, בטקסי חיים, וכדומה.
היום, במדינת ישראל, השתרש לו מנהג חדש אצל יהודים שמואשמים בפשעים, מובאים למעצר, ובפני שופט הם "חוזרים בתשובה" פתאומית, חובשים כיפה, המכונה "כיפת בית משפט", ועובדים קשה על הצגת דמוי עצמי של חרטה ופתיחת דרך חדשה בחיים, ככל הנראה בעצת סנגוריהם המסורים שרוצים לפנות אל רחמנותו של השופט.

אין הכתבה או הגבלה באשר לחומר ממנו צריכה כיפה להיעשות, וכל חומר ראוי לשמש לכיסוי ראש, כל עוד תחצוץ בין הראש למה שמעל. אין דרישה באשר לצבע וכיפה יכולה לכלול דוגמה בכל צבע. לגבי מידות הכיפה יש חילוקי דעות יש כאלה שמכסות את רוב החלק העליון של הראש לבין אלה שנראות אך בקושי.


מפתיע, אבל גם לאפיפיור יש כיפה. הכמורה הקתולית הבכירה מחויבת בחבישת כיפה שיש לה כמה שמות: באיטלקית zucchetto (דלוע קטן), בלטינית pileolus, או soli deo (אלוהים לבדו) סמל לכך שאדם הקדיש את חייו לאלוהים. הכיפות מסווגות לפי צבעים כדי לציין דרגה בכנסייה הקתולית: האפיפיור לובש כיפה לבנה, קרדינלים אדומה, בישופים סגולה, וכמרים שחורה. הכיפה מוסרת רק במקרים של טקסים וברכות מסוימים. ברור שעצם חבישה הכיפה אינה הופכת את האפיפיור ליהודי. התירוץ העיקרי של חבישת הכיפה היום אינה דווקא מורא שמיים, אלא סימן להשתייכות, התבדלות והזדהות, מעין "תג יחידה"[5]. עיצוב הכיפה מעיד של ההשתייכות הקבוצתית, הפוליטית והאידיאולוגית של הלובש. למשל: כיפה סרוגה – דתיים לאומיים, כיפה שחורה – חרדים, כיפה לבנה גדולה – חוזרים בתשובה, כיפה לבנה גדולה עם כיתוב – חסידי נ נח, כיפה קטנה – דתיים לייט ועוד. 
מכיוון שאינני משתייך לאף מחנה אינני חובש כיפה. ההלכה החילונית קובעת כי כל אדם אחראי לראשו ולמלבושו, אין דרישה או חיוב לחבוש או לא לחבוש כיפה. הביגוד הוא אחריותו האישית של האדם. 

אם מבקשים ממני לשים כיפה על מנת לכבד את המנהגים הדתיים החדשים, ואת כבודם של בני המשפחה האחרים, הרי שאחבוש כיפה מתוך עקרון כבוד האדם. הכיפה תהיה חלק מהטקס, וממנו בלבד. לפניו ואחריו הכיפה תיגנז. 
__________________________________________

[1] שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ב: "ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש מפני כבוד השכינה" (שנת 1565) אבל באותן שנים אמר המהרש"ל, שאין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש לגבר: "אין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי". (שו"ת מהרש"ל סימן עב).
[2] Taylor Marshall – "The Crucified Rabbi: Judaism and the Origins of Catholic Christianity", 2009
[3] "מנהגי ישראל – מקורות ותולדות", דניאל שפרבר 1995, הוצאת מוסד הרב קוק. כרך ג' עמוד ס"ד.
[4] משנה מסכת ברכות פרק ה, א': "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב: "תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת".
[5] כך מצוטט למשל שי פירון בויקיפדיה: "הכיפה הינה גורם משמעותי בהצטרפותו של היחיד אל היחד, אל הציבוריות הדתית. לא רק מידת הענווה יש בכיפה אלא אלמנט מסוים של 'גאוות יחידה' והשתייכות המסייעים ליחיד לפסוע בין שבילי עולם תוהה המחפש את דרכו, את זהותו."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה