עירית לינור נכנסת עם הראש בכותל

צילום: נרדי גרין

עירית לינור כתבה מאמר במוסף "הארץ", 7.7.2017, שכותרתו: "נכנסים עם הראש בכותל". עיקרו הוא מה פתאום שנגיד לדתיים מה לעשות עם הכותל? הנה ציטוט לדוגמא שבו היא "מגלה" שיש יהדות לפתע, אבל היא כחילונית מרגישה נחותה כלפי הדתיות:

"יש שיגידו שגם בלי המצוות החילונים הם לא פחות יהודים מהדתיים, ולכן הם צריכים להיות שותפים שווים בקביעת אופיו של הכותל. זה נכון עקרונית, אבל יש משמעות לקיום מנהגי הדת שלך, או לפחות להכרה שלהם, לפני שמתיימרים לפסוק הלכות. אני, למשל, תוצר אופייני של החינוך הממלכתי החילוני. עד מה התפלאתי לגלות, בשנה הראשונה באוניברסיטה, שהרמב"ם הוא פילוסוף בעל שם עולמי ולא עוד באבא מקברות צדיקים. כך שאני עדיין לא מרגישה בשלה לכתוב תפילה שוות ערך ל"עלינו לשבח", או להוכיח שאלוהים לגמרי סבבה עם נסיעה בשבת ועם רב ממין נקבה. בשביל זה צריך לחכות 500 או 600 שנה. או 2,000.".

היא יורדת על הרפורמים וקוראת להם: 

"קבוצה שולית. בארצות הברית הם אולי מעצור — לא יעיל במיוחד — כנגד התבוללות המונית".

גם אני חילוני, שמעריך צל ופולחן שופינג כהלכתו. אבל בניגוד לעירית לינור, אני לא מפקיר את הזהות היהודית שלי בידי אף אחד, לא בידי "סוכני קדושה טבעיים" ולא בידי המדינה. היהדות היא שלי. הכותל והר הבית הם חלק ממורשתי, ואני לא צריך לחכות 2000 שנה כדי להתאים את התרבות היהודית לנסיבות זמננו. זה מה שעשתה גם היהדות האורתודוקסית לדורותיה, לכן קוראים לזה "הלכה", מלשון, ללכת עם הזמנים. ההלכה התאימה את הפרקטיקה היומיומית לשינויים ההיסטוריים.

טועה עירית לינור לחשוב שלהיות יהודי חילוני זו משימה קלה. זה הרבה יותר קשה מאשר להיות דתי, משום שאין מסגרת קבועה, נוחה ושלווה אותה מקיימים ולה מצייתים. צריך תעצומות נפש גדולות כדי להיות חילוני. כפי שס. יזהר כתב במאמרו: "עוז להיות חילוני": 

"חילוני אינו חילוני מחמת ש"נתרוקן לו", מחמת ש"אמונתו נתייבשה", אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל-כוללת, שלימה מאופק עד אופק, אמונת "כיפת הסלע". להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, שעל ראשו."

הכותל כן מעסיק אותי. אני נמצא שם הרבה. לא כמקום פולחן, אני לא מאמין בקדושה אימננטית שיש לאבנים. אני לא חושב שיש אלוהים, ושמקום משכנו היה על הר הבית. המקום נתקדש על ידי בני אדם, כלומר, הבחירה האנושית במקום, הופכת אותו למקודש. הוא אתר מרכזי לתרבות ולהיסטוריה היהודית. זה לא אומר שאני מנשק אבנים ומניח פתקים, או מתפלל. זה אומר, כרב חילוני, שאני מביא לשם כלות וחתני בר ובת מצווה, וגם את בני שלי. ומסביר להם על מורשתם.

טועה עירית לינור לחשוב שהמאבק על מתווה רחבת התפילה בכותל הוא בין חילוניים לדתיים. המאבק הוא מאבק פנים דתי, בין הרפורמים, הקונסרבטיביים, לבין האורתודוקסיה והחרדיות. המאבק הוא על חופש הדת, על חופש הפולחן. מכיוון שכך, המאבק הוא נחלת החילוניים גם כן, משום שערכים אלה הם חלק מהחילוניות, יסוד מוסד בדמוקרטיה – שוויון בפני החוק בחופש לעבוד את האלוהים כרצונך. במגילת העצמאות כתוב במפורש שהמדינה "תבטיח חופש דת". אם הכותל הוא המקום העיקרי שחשוב לכל הזרמים היהודיים, חשוב לתת לכולם מקום שווה מול הכותל. 

טועה עירית לינור לחשוב שהכותל שייך רק למדינת ישראל, הכותל שייך לכל העם היהודי, לא רק למפלגות החרדיות בכנסת ישראל. כל העם היהודי זכאי לעמוד מול הכותל. מי שרוצה לקיים שם פולחן דתי בכל צורה שהיא יעשה זאת. לכן הכותל חייב להיות מנוהל לפי "תו תקן חילוני", כלומר, באמצעות מתן חופש פולחן לכל הזרמים היהודיים. רק כך הדתיים מכל הזרמים יוכלו להמשיך ולהתפלל. רק כך ירגישו כל הזרמים ביהדות שייכות לעם ולמדינה.

עירית לינור סוטה מהקו המסורתי בו החלה במאמרה: "מיהו חילוני חרד" שהתפרסם ב-1992 בעיתון "חדשות", בו היא מציבה ליהודי החילוני שתי אפשרויות: להיכנע לממסד הדתי ולתת לו לנהל את חייו היהודיים, או, להתנתק מהממסד הדתי על ידי הפרדת הדת מהמדינה. שם כתבה, על החתונה ברבנות:

"כל עוד אחינו שאינם שומרי מצוות מתחבאים מתחת לסינור ההורים ומשתפים פעולה עם הממסד הדתי בתחום שבו אפשר לא לעשות זאת - החילוני המצויץ הוא זה שדן אותנו לחיים בצל הדתיות המצויצת, עם החופה, המקווה והכוס השבורה".

החילוני המצוי אז היה זה שאינו נוקט עמדה. זה שנכנע לממסד הדתי. אבל עירית לינור קראה לו: אל תתחבא מתחת לסינור ההורים, נקוט עמדה, עשה משהו בחייך הפרטיים (בחתונה) על מנת לשנות את הסטטוס קוו הדתי. עשה כל שביכולתך על מנת שנחיה חיים חופשיים במדינת ישראל. הקו הזה המשיך בפרסומים אחרים שלה בהם היא כתבה שהיא "חילונית אורתודוכסית" וכיו"ב. אבל בשנים האחרונות, ואני מקווה שלא מתוך אופורטוניזם, היא שינתה את עורה וכעת היא אומרת לחילוניים לא להתערב בנעשה משום שהיהדות היא הקניין הבלעדי של הדתיים. לנו כחילוניים אין מה להתערב בה, הרפורמים הם שוליים, הם משמשים רק "מעצור, לא יעיל במיוחד, כנגד התבוללות המונית", והם בכלל לא חיים בארץ, אז אין להם רשות דיבור. 

היהדות, אליבא דלינור, היא נחלה של המיעוט האורתודוכסי בעם היהודי. גם אם נניח שזה כך, ואסור לנו כחילוניים לתת הוראות לדתיים מה לעשות עם הכותל, למה כתבת את המאמר הזה שמביע עמדה על נושא שאת אומרת שאסור להביע בו עמדה כחילונית?

ביקורת Sim2Fly לחו"ל - לא למאותגרים טכנולוגית

אם רציתם סים לטיסה לחו"ל, Sim2Fly הוא פתרון מצוין. אבל הוא אינו חף מבעיות. 

אני משתף מנסיוני בשתי נסיעות לחו"ל, אחת קצרה לסוף שבוע בפורטוגל לצורכי עבודה, והשנייה ארוכה - שמונה ימים לנופש משפחתי בגרמניה. 

יתרונות 

• זול - רכשתי בגרופון. לסוף שבוע בפורטוגל - עלה 99 ש"ח. לשמונה ימים בגרמניה עלה 139 ש"ח (אפשר עד עשרה ימים). רכשתי לנסיעה הארוכה שני סימים - אחד לי ואחד לבני, בן ה-12, שלא יכול להתנתק מהסנאפצ'אט. העלות לשני כרטיסי סים: 278 ש"ח. הרבה יותר זול מכל מפעיל בארץ.
• ללא הגבלה - יש שיחות חופשיות, לארץ ומהארץ, ושיחות מקומיות חופשי. יש אינטרנט ללא הגבלה וזה היתרון הכי משמעותי מבחינתי. אני שונא כשאני צריך לעשות חשבון בכמה מגה גלשתי היום.
  הדבר החשוב מבחינתי הוא כמובן Waze שעבד ללא תקלות בליסבון, פורטוגל. באיזור היער השחור, בגרמניה, יש חלקים שבהם אין קליטת סלולר, אבל אם קבעתם מסלול מראש לא צריכה להיות בעיה. בנוסף, אני ממליץ להכניס להגדרות גם מחוון מהירות וגם התרעה במקרה שעוברים את המהירות המותרת.
  לא הזיק שברכב ששכרנו היה CarPlay של אפל, כך יכולתי להשמיע בנסיעה לילדים את טייכר וזרחוביץ' ברדיו תל אביב, דבר שמאד הרגיע את הנסיעות הארוכות. בנוסף, ביישומונים הרלוונטיים, יכולתי לראות חדשות מהטלוויזיה בארץ וקראתי עיתונים כדי להתעדכן בפיגוע השבועי לילד... כמובן שיחות וידאו WhatsApp עם ההורים של אשתי ממרומי הרכבל בטודנאו ובפלדברג כך שהם ראו איפה אנחנו נמצאים. שלחנו לכל מי שהתעניין תמונות ווידאו במהלך הטיול. הכל בצורה חלקה.
• המספר הישראלי נשמר - מי שמתקשר מהארץ מגיע למספר ללא בעיות, אם יש קליטה.
• אפשרות לתקשר עם שאר חברי הקבוצה המטיילת בחו"ל - הטלפונים שמשו כמו מכשיר קשר. אם התפצלנו, דאגנו שלכל חלק מהקבוצה יהיה מכשיר טלפון וכך שמרנו על קשר ולא הלכנו לאיבוד.
  

חסרונות

• אין SMS - חסרון לכל מי שמשתמש תדיר במסרונים. אבל חשוב מכך חסרון ביכולת להתקשרות מול חברות שמבקשות הזדהות באמצעות קוד שהם שולחים לך. למשל, אם שכחת את הקוד הסודי באשראי ואתה רוצה להיזכר אתה חייב יכולת למסרונים, או להטריד מישהו בארץ שיקבל את המסרון וילחץ על קישור שיוביל לקוד הסודי ולאחר מכן ישלח לך.
• מסובך להפעלה - לאחר הקניה, מקבלים הודעה שתקבל את ההוראות. ביום שלפני הנסיעה ואכן כך היה. קיבלתי הודעה עם הוראות מהיכן לאסוף, יחד עם רשימה ארוכה כאורך הגלות להפעלת הסים. בין ההוראות - הורדת אפליקציה, הרשמה לאפליקציה עם קוד, העברת שיחות למספר מסוים בחיוג ארוך, החלפת סים, הוראות חיוג מהאפליקציה (אפשר לחייג רק מהאפליקציה), אם יש צורך - שינוי הגדרות בטלפון, בחזרה לארץ יש להחליף חזרה את הסים, לחייג לביטול הפניית שיחות, להחזיר את הסים למקום שבהודעה ולשלוח הודעה שהוחזר.
• לא כל המדינות נתמכות - יש רשימת מדינות נתמכות. כך למשל, במעבר דרך איסטנבול לא היה שרות משום שטורקיה לא ברשימת המדינות.
• איכות השיחות הסלולריות לא גבוהה - משום שהשיחות עוברות באמצעות מספר בינלאומי, כל שיחה היא כמו לחייג לחו"ל, לא תמיד איכות השיחה טובה. ב-WhatsApp, לעומת זאת, השיחות באיכות מצוינת, גם בוידאו.
• אין אפשרות Tethering - כלומר יצירת נקודה חמה אלחוטית (Wi-Fi HotSpot) שבה טלפונים אחרים יכולים לחלוק את הגלישה דרך המכשיר שלך. הכרטיס הוא אישי וברור למה.
• אין שרות לקוחות מסודר - במובן של מיקום גאוגרפי שאליו אפשר לגשת. אבל כל השאלות שלי נענו באמצעות הטלפון ויותר מכך ב WhatsApp בצורה מידית. אבל המיקום של לקיחת והזמנת הסים משתנה באופן תדיר. בפעמיים שלקחתי והחזרתי סים ביקרתי בשלושה מקומות בנתב"ג.

לסיכום

מומלץ מאד לכאלו שיש להם התמצאות טכנולוגית קלה ואינם זקוקים לSMS באופן נואש. מבחינתי לא הייתה בעיה למלא אחר ההוראות, אבל מי שאינו רגיל במעין אלו, לא מומלץ לנסות.
זו דרך מצוינת לחסוך בעלויות התקשורת ולספק לכל המשפחה סים אישי. לשמור על קשר לארץ, לעבודה, דואר אלקטרוני וכל השירותים הסלולריים ללא הגבלה.

-------------------------------------------------------------------------------------
עדכון 11.9.2017

בפעם השלישית בה השתמשתי בsim2fly, הייתה בעיה עם שרות הלקוחות. הלכתי על פי ההוראות לקחת את הסים מקופסא שאמורה להיות תלויה על הסורגים בסניף דואר ישראל שכבר היה סגור בשעה הזו. יום שישי, אחרי הצהריים, הטיסה אמורה לצאת ב 17:40. אני מצרף כאן את חילופי הדברים עם נציג שרות הלקוחות שלהם כדי להמחיש את שהיה.

ליחצו לראות את חילופי הדברים

כשהלכתי לקחת את הסים לא הייתה קופסא ולא היה נציג כפי שרשום בהוראות ההפעלה. ואז שלחתי הודעה בווטסאפ. לפני טיסה יש מספיק לחצים ואתה לא צריך להיות לחוץ ממשהו כזה. לקח לנציג 28 דקות לחזור אלי. כמעט חצי שעה מורטת עצבים שבה שקלתי לעשות חבילה בספק הסלולארי שלי. אבל הסאגה לא הסתיימה בחצי השעה הזו אלא רק כ-50 דקות מרגע שהגעתי, כשהוא קבע שהוא יבוא לשדרות הממריאים וימסור לי את המעטפה ביד. הוא אכן הגיע ומסר לי אותה, ללא מילת התנצלות וכמעט האשים אותי באי הגעה בזמן לפני הצ'ק אין. 50 דקות מבוזבזות ומורטות עצבים שלא צריכות להיות ברגעים שלפני טיסה כשכל הזמן שלך מתוכנן למטלות אחרות בנמל.

אכזבה נוספת היא שינוי התנאים של הסים, עכשיו האינטרנט ללא הגבלה: "למעט יוטיוב ואפליקציות מוזיקה וסרטים שימוש לא תקין יגרור ניתוק הסים." כלומר, האינטרנט כבר עם הגבלה. לא כמו שהיה בעבר.

בעיה נוספת היא הצורך להחזיר את הסים במעטפה לתיבה האדומה של דואר ישראל, עם ציון כתובת. במקרה הייתה לי מעטפה בשעה 5:30 לפנות בקר. אבל מה היה קורה אילו לא הייתה לי מעטפה? אמנם לא צריך לבייל אותה, אבל זה מתכון לשיבושים נוספים.

נקווה ששרות הלקוחות שלהם ישתפר. אני מוריד את המלצתי לקנות את המוצר.

קליפ החתונה של אנה ואלכס נובמבר 2016

צילום: באדיבות אנה ואלכס

לאנה ואלכס, זוג מקסים, ערכתי טקס יהודי חילוני ב"אחוזת מארגו" ברחובות, בנובמבר 2016. מזג האוויר האיר לנו פנים.

אנה ואלכס חתמו על הכתובה השוויונית, החליפו טבעות וקידשו האחד את השנייה בצורה הדדית. שניהם שברו כוסות בסוף הטקס. 

את השמחה של האירוע ואת האלמנטים של הטקס אפשר לראות בקליפ החתונה. הקליפ משלב את "Smoke On The Water", יחד עם אלמנטים ציוניים - הם הצטלמו בבית הרצל, בחולדה... 

כנס השידוכים הגדול בעולם

המכביה ה-20 שנפתחה בירושלים ב-6.7.2017 סיפקה את אחד הרגעים היותר מביכים בתולדות המכביות, אולי קצת פחות מאסון "גשר המכביה"...

באולימפיאדת הנימולים ובנות ישראל הכשרות, הייתה קריאה של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה: "הגעתם הבייתה", ישראל היא הבית שלכם.  אם לא הבנתם את המסר הסמוי צריך לעשות עלייה, להגר ומיד למדינת ישראל.
אם זה לא הספיק הייתה גם "חתונה בהפתעה". ב Ynet דווח ש"חבר המשלחת הקנדית, שחקן ההוקי קרח אבי שטיינברג, נישא על הבמה המרכזית לבת זוגו רייצ'ל, שהתגיירה לפני כשנה. רייצ'ל ידעה כי תעלה על הבמה, אך נאמר לה שהזוג רק יקבל ברכות על אירוסיו. במקום זאת, היא קיבלה חתונה בהפתעה, כאשר מי שהשיא את הזוג היה הרב אבי פאופקו, שעבר עם רייצ'ל את הליך הגיור". 

זה כבר לא רמז, כמו למשל ב"תגלית", שם מכניסים לחללים סגורים (אוטובוסים למשל) רווקים ורווקות יהודיים בתקווה שיקרה משהו, כאן הסמל אליו צריך לכוון היה כבר על הבמה, גלוי לעיני כל - המטרה היא להתחתן. המכביה הפכה להיות לכנס שידוכים וזיווגים למי שעדיין לא מצאו בן או בת זוג. המסר הוא: הכנו עבורכם מאגר גנים מצוין, גם יהודים ויהודיות וגם ספורטאים וספורטאיות, רק תבחרו. שידוך הגון וזיווג מצוין, באידיש זה נשמע יותר טוב... ותראו את המודל שאליו צריך לשאוף - חתונה יהודית כדת משה וישראל, חופה וקידושין עם רב.

על החתונה עצמה נאמר שהיא לא הפתיעה אף אחד, משפט הקידושין שהכלה אמרה, כבר היה מוכן מראש והיא אמרה אותו בצורה יפה ואפילו העניקה טבעת לבן זוגה, מה שאולי יכול להיות עילה להפקעת הקידושין. טקס הומניסטי של רב אורתודוקסי זו פעם ראשונה שאני רואה. כל הכבוד! לא הייתה כתובה, כנראה בגלל קוצר הזמן ולכן הלכתית אין פה גמר נישואין. הם כנראה יצטרכו לחזור על הכל מחדש לאחר שיירשמו לנישואין איפה שהם חיים.

על הרב אבי פופקו שניהל את הטקס, כתוב במרשתת ש"גדל במונטריאול, קנדה, למד ב'שער התורה' - גרונדו, ישיבת מיר בירושלים, ובכולל גרוס לפני שלמד הסטוריה יהודית ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן. הוא היה רב ב"הלל" בהרוורד בשנים 2005-2007, ולאחר מכן לימד בישראל במשך ארבע שנים, בתחילה במכון פרדס ולאחר מכן במדרשת עין פרת. הוא היה רב קהילה בצפון מסצ'וסס 2011-2016. לאחרונה חזר לארץ עם אישתו שפרה ושלושת ילדיו. אבי אוהב את המשפחה שלו, משחקי וידיאו, את מדינת ישראל, שלמה קרליבך ופוטבול אמריקאי." היום הוא אחד המרצים במדרשת עין פרת וכנראה מתגורר בכפר אדומים. בטקס עצמו הוא היה חביב ונחמד, את הטקסט ירה במהירות אדירה, ואפשר להבין למה, מגבלות הזמן של שידור חי בערוץ 2 בפריים טיים מול כל עם ישראל וגם מול כל העם היהודי.

בסך הכל מפגן דביק ומיותר של לאומנות ואתנוצנטריזם. נאחל הצלחה ושמחה לזוג הצעיר.

עיצוב מחדש לאתר טקסים

למרות שאתר "טקסים" קיים כבר מ-2004, כלומר כ-13 שנים. מתיחת הפנים האחרונה שהייתה לו, הייתה לפני 7 שנים. הגיע הזמן לחדש ולכן עיצבנו מחדש את האתר, התאמנו אותו לניידים ועשינו אותו יותר ידידותי למשתמש. אתם מוזמנים לבקר ולהתרשם. לחצו על התמונה ובקרו באתר.

מכתב תודה מסינדי ורז מאי 2017

לסינדי ורז ערכתי טקס נישואין יהודי חילוני ב 9.5.2017 ב"אחוזה", בבית חנן. בחור ישראלי ובחורה מקוסטה ריקה שחיים שם ובאו לארץ במיוחד כדי לחגוג את הטקס והמסיבה עבור החברים והמשפחה.
כעבור חודש וחצי קיבלתי את מכתב התודה הנפלא שאני מצרף כאן. תענוג לקבל מכתב כזה. כמו שכתבתי בתשובה שלי לסינדי ורז - אלו הדברים שנותנים לך כוח להמשיך.

ליחצו על התמונה כדי להגדיל את הכיתוב

התקלה החילונית בגישה ליהדות

אפרת שפירא רוזנברג ואברום בורג
בתכנית "שישה ימים שני שבטים" מאי 2017
צילום מסך "כאן" תאגיד השידור

אחת התכניות הטובות ששודרה בתאגיד השידור הציבורי היא "שישה ימים שני שבטים" על השסע בין דתיים לחילוניים בחברה הישראלית כתוצאה ממלחמת ששת הימים. לא אתייחס לכל הנושאים שעלו, אלא רק למקטע אחד רלוונטי עבורי, שבעיני חשוב מאד עבור התחום אותו אני מנסה לקדם: יהדות כתרבות.
דווקא מי שהתייחס לנושא הזה היו שני הדתיים בפנל: אפרת שפירא רוזנברג, נכדתו של הרב גורן עורכת דין ואשת תקשורת מהטובות ביותר שיש. בפנל היא ייצגה את הצד הימני, הדתי. ואילו מהצד השני - אברום בורג, בנו של יוסף בורג, המנהיג המיתולוגי של המפד"ל. בורג, בעברו איש מפלגת העבודה, חבר כנסת שכיהן כיושב ראש הכנסת ה-15 ולאחר מכן היה יושב ראש הסוכנות היהודית. היום דתיותו לא ברורה, והוא מביע עמדות "פוסט ציוניות" ושמאליות. שניהם הסכימו על דבר אחד, אליו גם אני מסכים. החילוניים הפקירו את היהדות בידי הדתיים. כך אומר אברום בורג בתכנית (ראו למטה וידאו):

הציבור החילוני שצריך את המדינה בשביל הזהות שלו... הפקיר... את כל מנגנוני הזהות, ההגדרה, השייכות, לידיים של אנשים שלא מקבלים את זהותו".

ומוסיפה אפרת שפירא רוזנברג:

אני דווקא מסכימה עם חלק ממה שאברום אמר. ואני חושבת שאתם החילוניים הפקרתם את הזירה לידיים שלנו, הדתיים. והלוואי... מבחינתי, אתה שואל אותי מה זאת הגאולה... הגאולה זה שיתקיים פה שיח אמיתי בין חילוניים שאיכפת להם הפנים היהודיות של המדינה הזו... הם חשובים לה ושייתנו פייט לצד הזה של השולחן, לדתיים שרואים בזהות היהודית של מדינת ישראל אחרת. ובואו ננהל את הדיון הזה. אבל למה להפקיר את הזירה ולהגיד: אותנו, היהדות של המדינה לא מעניינת. אנחנו מה שחשוב לנו, זה הדמוקרטיה. אתם תתעסקו ביהדות, אתם קציני הדת שלנו, אתם משק"י הדת שלנו, לא! זה חשוב לכם? תנו פייט! בואו נדבר על זה. זה דיון מהותי שאני מוכנה להשתתף בו.

סוגיה זו חשובה מאד היום עם עליית נושא הדת במערכת החינוך הממלכתית. במיוחד כפי שמבטא זאת ה"פורום החילוני" המתנגד להכנסת סממנים "יהודיים" לתוך מערכת החינוך כאלמנטים של "הדתה" והחזרה בתשובה.
ואני שואל, מה היה קורה אילו הפורום היה קורא לעצמו: "הפורום לחינוך יהודי-חילוני" במערכת החינוך והיה מתעסק באופן חיובי במה הם הדברים שחשוב שיהיו במערכת החינוך הממלכתית בתחום התרבות היהודית? כמובן שהרבה יותר קל להתנגד למשהו מאשר להציע תכנים חיוביים. גוף שהציע תכנים חיוביים היה קיים בעבר בדמות "מית"ר - המכללה ליהדות כתרבות", שכבר אינה קיימת היום ועסקה בהכשרת מורים לחנוך יהודי פלורליסטי, וגם עבדה תקופה מסוימת עם תלמידים. מית"ר התפרקה. הגוף היחיד שאני מכיר היום שחורת על דגלו ערכים חילוניים הומניסטים זו עמותת "חינוך ישראלי". אבל זו טיפה בים לעומת עשרות עמותות דתיות החודרות לתוך מערכת החינוך הממלכתית.
באופן אישי, אני עוסק בהכנסת תכני יהדות כתרבות באופן חיובי על ידי חינוך זוגות ומשפחות לטקסי חיים ברוח זו באמצעות אתר "טקסים" ובאמצעות עריכת טקסי חיים ברוח יהודית-חילונית.
נחוצה לנו במובן הזה "הלכה חילונית" שתיתן פייט, כלשונה של אפרת שפירא רוזנברג. רק כשתהיה הלכה כזו נוכל להיות שותפי שיח שווים של הדתיים בחברה הישראלית.

קליפ החתונה של מגי ומיקי דצמבר 2016

צילום: נרדי גרין

שמחתי מאד כשהתקשר אלי חבר ילדות, שכן מהבניין בו גדלתי, לחתונה של חבר שגדל בשכונה שלנו, חי בחו"ל ומגיע לארץ להתחתן כדי לעשות שמח למשפחה ולחברים. הטקס היה עם סממנים מסורתיים לבקשת המשפחה אבל היו קידושין וכתובה שוויוניים, זכיתי לפגוש את חבר ילדותי, אשתו והילדה המקסימה שלהם. ניקי גולדשטיין, שהוא קרוב משפחה, הקדיש שיר לזוג לאחר החופה והיה שמח. וזה הסיפור שסיפרתי עליהם בטקס:

מגי ילדה טובה שגדלה ארה"ב ומקסיקו פגשה את מיקי, ילד טוב בת ים. זה היה ב-2011 בקליפורניה, באופן מקרי בעבודה, כי שניהם עבדו באינטל. מגי לא חשבה שזה באמת יעבוד. אבל מיקי הוא "פצחן", כלומר האקר, מהסוג הטוב. מה שקרוי כובע לבן. ולכן הצליח לפצח את המפתח לליבה של מגי. ומגי שייכת גם היא לאותו עם של פצחנים, הצליחה גם היא לפצח את ליבו של מיקי וכך הפכו לזוג ועברו לגור בפורטלנד אורגון, קרוב לעבודה. הם הרחיבו את המשפחה מיד עם שני הכלבים פוקסי ולילי. הכל כבר היה ברור אבל מיקי בכל זאת רצה לציין את שדרוג הזוגיות לכן הכין טבעת, קנה כרטיסים לטיסה בשמי הארץ (בכדור פורח בפורטלנד). וביוני 2015 בכדור פורח, מיקי כרע ברך ושלף טבעת. מגי, לא הופתעה מאד אמרה כמובן כן... וזה מה שהוביל לשלוש חתונות שערך הזוג בארה"ב, במקסיקו והטקס היום. נאחל להם שזו תהיה החתונה האחרונה שלהם... שיצליחו כל אחד בקריירות הפיצוח שלהם, ורמז מהדודה הפולנייה, שיבנו בית ומשפחה רחבים ככל הניתן!

יהודי או ישראלי?

ילד במערכת החינוך הממלכתית
חובש ואוכל
סמלים "דתיים" בחנוכה.
צילום: נרדי גרין

בתיכון בו גדלתי לקחו אותנו בכתה ט' או י' לסמינר של מלי"ץ - "המכונים לחינוך יהודי וציוני". זה היה בערך ב-1980. המכונים קמו כמה שנים קודם לכן כתגובה על השבר הגדול בזהות בחברה הישראלית כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. בסמינר שהיה בצפת, נתבקשנו לבחור את אחת מפינות החדר עליהן היו שלטים "יהודי", "ישראלי", "אוניברסאלי", "ציוני". לאחר הבחירה בזהות אחת מתוך הארבעה התנהל דיון שרובו ככולו היה יצירת רגשות אשם למי שלא בחר את הבחירה ה"נכונה". נזכרתי בטכניקת חינוך לזהות תוך יצירת רגשות אשם בעקבות הויכוח שניטש בחודשים האחרונים מעל דפי עיתון "הארץ", בעקבות סדרת מאמריו של הפרופסור שלמה אבינרי תחת הכותרת: "נגד חילוניות חלולה". (אפשר לראות את מאמריו בקישורים הבאים: חלק 1, חלק 2, חלק 3).

הטיעון המרכזי של אבינרי הוא שעל מנת להעמיד אופציה זהותית, ברת קיימא, מול היהדות הדתית צריכה החילוניות להתמלא בתוכן חיובי ולא לעסוק בהתנגדות לדת. הציונות היא המשך של היהדות כמוקד זהות חיובי, כפי שכתב במאמר השלישי:

כך הפכה הציונות את ארץ ישראל מארץ הקודש לארץ מכורה היסטורית של העם היהודי, ואת העברית מלשון קודש ללשונו של עם המפתח את תרבותו בעולם מודרני. לכן, למרות אופיה החילוני בעיקרו, הציונות ראתה בתנ"ך מקור לזהות ולגאווה — לא קטלוג של מצוות או קושאן אלוהי לזכויות טריטוריאליות, אלא עדות למורשת היסטורית, תרבותית, ספרותית ומוסרית בת אלפי שנים. כך זיהתה הציונות במוסר הנביאים את קולם של אינטלקטואלים המעזים להטיח במלך רצחני וחמדן: "הרצחת וגם ירשת". מורשת עשירה ומגוונת זו, שאין לה כמעט אח ורע באומות אחרות, אסור להמיר בנפנוף בסיסמאות סתמיות ומופשטות של חילוניות חלולה וחסרת תכנים.

המתנגדים העיקריים לתיזה שהציג אבינרי שייכים לזרם חדש המתקרא "הפורום החילוני"

 שעיקר המצע שלו היום הוא להקים זרם חדש בחינוך הממלכתי - "הזרם החילוני". הטיעון העיקרי כנגד אבינרי הועמד על ידי הדוקטור רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני והאידיאולוגי הראשי שלו, האומר כי הזהות העיקרית שהוא בחר אינה יהודית, אלא ישראלית:

אני תופש את הזהות שלי כמורכבת: היא ישראלית וציונית ומערבית ומזרח תיכונית וחילונית ודמוקרטית־ליברלית וקוסמופוליטית, ועוד. וכן, גם זהות יהודית היא חלק מהמכלול הזה, אבל רק חלק מתוך הכלל. אם היה עלי לבחור זהות אחת מובילה מתוך הרשימה, הייתי בוחר בזהות הישראלית ולא ביהודית (וודאי לא בקוסמופוליטית, כפי שנדמה לאבינרי).

צילום מסך מפייסבוק

הפעולה העיקרית של הפורום היום עוסקת בחשיפת סכנת ההדתה במערכת החינוך הממלכתית. במסגרת המאבק הזה, הם נאבקים כנגד החינוך היהודי הפלורליסטי וכל תכנית שעוסקת ב"תרבות יהודית", בין אם היא ממקורות דתיים ובין אם פלורליסטיים. כך למשל אסור להזכיר שום דבר מהמקורות בשום מקום. ציטוטים ממשלי, או ממסכת אבות, על תעודות הן מוקצות מחמת מיאוס. וכך נכתב על הציטוטים האלה בדף הפייסבוק של הפורום החילוני (ראו תמונה בצד שמאל):

קצת כמו באנרים באתר תוכן, מכניסים אותם איפה שרק אפשר. גם כאן, אין ואקום, הנה שטח פרסומי שאפשר לנצל: תעודה, בית ספר ממלכתי ברעננה.

מה שהפורום החילוני עושה במקרה הזה הוא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבט המלוכלכים. חוסר ההבחנה בין חינוך יהודי פלורליסטי לערכים הומניסטיים ושמירה על הזהות היהודית התרבותית, לבין חינוך להחזרה בתשובה שגם אני מתנגד לו, מעידה על הטעות הבסיסית בעיני והיא לנסות להעמיד יהדות וישראליות כמנוגדות או היררכיות.

טעות גדולה תהיה להעמיד את החינוך לזהות במערכת החינוך הממלכתית רק על ישראליות. ה"ישראליות" היא זהות רחבה כפי שאומר אבינרי:

הישראליות אינה נובעת מעצמה, אלא היא ביטוי מדיני, ואם נרצה גם תרבותי, לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. בלי שורש יהודי זה — שהוא לאומי ולאו דווקא דתי — לא היתה קמה מדינת ישראל. ה"אמריקאיות" נובעת מהגירתם לאמריקה של בני עמים שונים, שלא היתה להם זהות משותפת קודמת. ישראל, לעומת זאת, נוצרה מהתקבצותם של אנשים שבאו לכאן משום שראו עצמם כיהודים וביקשו ליצור כאן מסגרת לזהותם היהודית. כדי לבדל את עצמם מהקיום היהודי בגולה, הם העדיפו לעתים להזדקק לכינוי "עברי" ("הסתדרות העובדים העברים בא"י", "מדינה עברית" וכיו"ב), אבל זה היה ניואנס בזהותם היהודית. פרומן מעדיף להתעלם מכך ולנתק את מושג הישראליות ממקורותיו היהודיים — וזה פשוט אינו נכון. 

 הישראליות וודאי אינה יכולה להיות מוקד הזדהות בלעדי תוך מחיית כל זכר לתרבות היהודית. שהרי גם לדרוזים והערבים ושאר המיעוטים בישראל, נשמרת הזכות לזהותם התרבותית, הדתית והלאומית, הנבדלת מהרוב היהודי. והנה בא הפורום החילוני ומוחק את הזהות התרבותית של הרוב החילוני ומציע במקומו זהות שרודדה ושוטחה. לא יהיו יותר חגי ישראל, לא יילמד התנ"ך שהוא המיתולוגיה היהודית לא יילמדו האגדות והמקורות שהם בסיס הזהות היהודית. העיקר הוא ללמד במערכת החינוך אנגלית ומתמטיקה.

הרוח הזו מגיעה גם לתחום עיסוקי כרב חילוני, כאשר לעתים פונים אלי זוגות ומבקשים ממני לערוך טקס נישואין או טקסים אחרים, יש להם רק בקשה קטנה אחת: "שלא יהיה שום דבר יהודי בטקס". האבסורד בבקשה הזו מתגלה כאשר אני משיב, תמיד את אותה התשובה: "אם כך, באיזה שפה אתם רוצים את הטקס?" שהרי השפה העברית עצמה אינה יכולה להיות מנותקת מההקשר היהודי שלה. זו שפת היהודים, בה נכתבו התנ"ך והמשנה. היא נושאת בחובה מטען תרבותי כבד, איך אפשר להבין את העברית בלי התנ"ך? איך אפשר להבין את העברית בלי הארמית שבה נכתב התלמוד? ואז, בבדיחות הדעת, אני מציע את האספרנטו כשפה אוניברסלית לערוך בה את הטקס. אבל אז נזכרים שמחבר האספרנטו הוא יהודי פולני, אליעזר זמנהוף (זה מהקופת חולים...). שפה שהנאצים התנגדו לה כמזימה יהודית להשתלט על העולם...

איך אפשר להבין את שירו של יהודה עמיחי, "היהודים" בהקשר של זהות ישראלית בלבד, שקטע ממנו אומר:

אדם יהודי זוכר את הסוכה בבית סבו.
והסוכה זוכרת במקומו
את ההליכה במדבר שזוכרת
את חסד הנעורים ואת אבני לוחות הברית
ואת זהב עגל הזהב ואת הצמא ואת הרעב
שזוכרים את מצרים.

כמו ששיר ניתן לפרשנות וחשיבה מחודשת כך כל הטקסטים והמבעים תרבותיים ניתנים לפרשנות מחודשת והתאמה לחיים ולנסיבות. אפשר לשמור על המסגרת ואפשר לשנות את התוכן והכוונה.

המבע אנושי הוא תוצר של נסיבות היסטוריות, תרבותיות ופוליטיות ואי אפשר לנתקו מנסיבותיו. בעיני אין אדם שלם ללא זהות לאומית ותרבותית. הניסיון לנתקו משורשיו הוא טעות וכניעה חמורה לדתיות.

האם באמת יש כפייה של בנט על מערכת החינוך?

צילום: נרדי גרין

יניב קובוביץ', כתב הפלילים של עיתון "הארץ", פרסם טור, תחת הכותרת: "אלוהים אשה? קבלי נכשל" ("הארץ אונליין 30.1.2017), על לימודי בתו את תכנית "תרבות עם עולם". לא ברור מהמאמר על איזה תכנית מדובר ולא ברור לאיזה כיתה. כנראה לכיתה ז' או ח' לפי הגיל המצוין במאמר. משיטוט באינטרנט ייתכן והוא מתכוון למה שכתוב למשל, באתר של עיריית ראשון לציון:

"תרבות עם עולם - פרויקט הכולל שיתוף פעולה של משרד החינוך, עיריית ראשון לציון ו"קרן פוזן" (Posen Foundation), שמטרתו חיבור התלמידים בחינוך העל יסודי לזהות היהודית שלהם, תוך הדגשת הפלורליזם המאפיין את אותה תרבות והעושר התרבותי הקיים בה. התכנית מרחיבה את מקצוע "מחשבת ישראל" הנלמד בחטיבות העליונות (תיכונים) בחינוך הממלכתי, ואת מקצוע "תרבות ישראל ומורשתו" הנלמד בחטיבות הביניים. במסגרת התכנית מתקיימים בחטיבות הביניים לימודי בתי מדרש בין-דוריים בהנחיית צוותי חינוך של "בינה" (בית יוצר נשמת האומה - מרכז חינוך ולימוד לזהות יהודית ותרבות ישראלית) ו"מרכז יעקב הרצוג" ללימודי יהדות. באמצעות הלימוד הבית-מדרשי נפגשים התלמידים עם מסרים חינוכיים וערכיים, עיון בטקסטים יהודיים קלאסיים והצגת עמדה תרבותית יהודית פלורליסטית, הרואה את היהדות כתרבות רבת פנים, מתפתחת ומתחדשת. בחלק מחטיבות הביניים פועלת קבוצת מנהיגות בכיתות ט' שמטרתה לטפח ולהעצים מנהיגים צעירים בתחום יהדות כתרבות. בחטיבות העליונות מתקיים סמינר לתלמידי שכבת י', ובמקיפים ישנו רכז בית ספרי שש-שנתי שתפקידו ליצור אקלים ברצף השש שנתי שבו נושא הזהות והתרבות היהודית נוכחים בישות החינוכית במגוון תחומי העשייה.".

אני לא מכיר את התכנית והתכנים הנלמדים בה, אבל אם מדובר בתכנית הזאת הרי שזאת יוזמה מקומית שנתמכת על ידי משרד החינוך ובשיתוף "בינ"ה" ו"מרכז יעקב הרצוג", ולא משהו שמונחת על מערכת החינוך על ידי נפתלי בנט. מטרות התכנית טובות. הבעיה העיקרית היא ביישום התכנית בשטח, כמו שנכתב במאמר של קובוביץ':

"במסגרת אותו שיעור היא התבקשה לכתוב תפילות שיכולות להיכנס ל"סידור" אבל אינן נמצאות בו. בתי בחרה בתפילה לשלום חיילי צה"ל והחליטה להפוך את אלוהים לאשה: "מי שבירכה אבותינו... היא תברך את חיילי צה"ל" וכו'. היא נימקה את הבחירה בכך שאם אלוהים היתה אשה, היא לא היתה שולחת את החיילים מלכתחילה, וגם אם היתה שולחת, דאגת אם אינה דומה לזו של אב שגאה בבנו היוצא למלחמה. התפילה השנייה שבחרה היתה תפילת הקידושין. אבל, שוב, עם שינוי משלה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וחתן... משמח החתן והחתן...", וכו'. היא הדפיסה את העבודה, ישבה והכינה כריכה מבד ג'ינס שעוטף את הקלסר ועליו נכתב "סידור" עם מגן דוד כחול שמקשט את העבודה. שבועיים לאחר ההגשה קיבלה בתי בחזרה את העבודה. הציון: 55. כלומר, נכשל. היא לא ציפתה לקבל 100, ובעצמה מצאה כמה פגמים בהדפסה, אבל הציון נראה לה מוזר גם ביחס לחבריה לכיתה. היא ניגשה למורה כדי לברר. זו אמרה שלא היתה מוכנה כלל לבדוק את התפילות החלופיות ועל כן לא נתנה להן ציון. לדבריה, העבודה נראתה לה כזלזול".

ראשית יש לתקן את הבורות שנובעת מהמאמר: לא מדובר ב"תפילת הקידושין", אלא בשבע ברכות הנישואין. אין תפילות בטקס הנישואין היהודי. השיבוש הזה מראה עד כמה חשוב ללמד "תרבות" יהודית פלורליסטית בבתי ספר, ולא "דת". היצירתיות הגאונית של הילדה היא משובבת נפש. ברור שהמורה, באטימותה הנוראית פסלה את האפשרות להציע תפילות וברכות אלטרנטיביות, בניגוד למטרת התכנית הדורשת לחשוב על אלטרנטיבות. היא יכולה הייתה לשבח את היצירתיות והפרשנות של הילדה ולתת ציון 100, ואז גם הייתה עומדת במטרות התכנית. 

אני מדבר מתוך ניסיון אישי של כמה שנים בסוף שנות ה-90, כתבתי יחד עם עמית שלי תכנית לימודים בנושא מחשבת ישראל ל"גימנסיה העברית הרצליה" בתל אביב, והעברתי אותה לתלמידי תיכון וחטיבת ביניים. התכנית נתמכה על ידי התנועה ליהדות מתקדמת וכותרתה הייתה: "לוח השנה מבעד למשקפי תרבות ישראל". הערכים בבסיס התכנית היו פלורליזם והנחלת התרבות והזהות היהודית. לרגע לא חשבנו להציע לתלמידים את הצורך בתפילה, או בתפילה אלטרנטיבית, את הסידור, או עיסוק במגדרו של אלוהים. מצד שני לא ויתרנו על הנחלת מושגים בסיסיים של מידע והפיכתו לידע רלוונטי לחיים ולזהות התלמידים. במיוחד נזהרנו לא לפסול עמדות והשקפות של תלמידים בנושאי זהות.

מורים, לאו דווקא למחשבת ישראל, יכולים וצריכים ללמד שיש זרמים שונים בתרבות היהודית ולכל אחד האמונות שלו, יש כאלה עם סידור כזה ויש כאלה יהודים שאין להם כלל סידור ולא מתפללים. עבורם אלוהים הוא לא אישה משום שאין בכלל אלוהים, אז מה משנה מה המגדר? 

הבעיה שלמורים היום חסר המטען זהותי שקשור ליהדותם. מטען איתו הם יכולים לחנך לזהות. במקום זאת, הם מתבטלים בפני האורתודוקסיה ורואים בה, בטעות, מודל טהור ומזוקק שיש לשאוף אליו, במקום מודל שאפשר אבל לא חייבים, לקחת ממנו השראה. ולאפשר לתלמידים להצמיח זהות יהודית שתואמת לנסיבות חייהם.
_______________________________________________
עדכון 3.2.2017 - "הארץ" פרסמו את התגבוה המקוצרת במכתבים למערכת בגליון שישי של הארץ. לקריאה ליחצו כאן

קליפ החתונה של דניאל ומרטן אוקטובר 2016

את דניאל ומרטן חיתנתי באוקטובר 2016 בגן אירועים ה-Q בגליל ים. הם חיים היום באמסטרדם והגיעו במיוחד כדי לכבד את משפחתם וחבריהם בטקס מרגש, עם קידושין הדדיים וכתובה שוויונית. וזה הסיפור האישי שלהם שסיפרתי בטקס:

דניאל ומרטן נפגשו באביב 2011 באוניברסיטת בוסטון. היא למדה תקשורת בשנתה השנייה, והוא היה סטודנט למשפטים בתכנית חילופים מאוניברסיטת ליידן בהולנד. חבר משותף הכיר בינהם בארוחת ערב שמרטן בישל. הוא עשה חצילים בפרמזן, מבלי לדעת שדניאל לא אוהבת חצילים. לא היה לה לב להגיד לו -כי כל כך התרגש שהכין. הדייט הראשון שלהם היה בקלאסה בפאב באוניברסיטת בוסטון אשר שוכן בתוך טירה. אחרי כמה חודשים, מרטן החליט לבקר בישראל דניאל ובמהלך חופשת הקיץ והם התאהבו תחת השמש הישראלית החמה. בסוף הביקור הם נאלצו להתמודד עם השאלה האולטימטיבית - האם אנחנו "רצים למרחקים ארוכים"?, כלומר, "לאן יחסינו". והם החליטו שכן. למרות סמסטר של דניאל באוסטרליה, למרות העבודה העמוסה של מרטן באמסטרדם וכנגד כל הסיכויים, הם הפכו לזוג. מרטן החליט ללמוד עוד סמסטר בבוסטון ואחרי ששניהם סיימו את הלימודים עברו לגור יחד באמסטרדם. והרחיבו את המשפחה עם שני חתולים: בריידי ופיץ. בטיול לניו יורק בשנה שעברה, בערב חם בצורה מוזרה, דווקא בחג המולד, מרטן הציע נישואין לדניאל ליד הפסל האהוב עליה, של אליס בארץ הפלאות, בסנטרל פארק. והיא כמובן אמרה כן. רגע לאחר מכן, משפחתה זינק מאחורי עץ והפתיע אותה... כולם חגגו יחד בניו יורק. זה מה שהוביל לטקס שערכתי להם.

לזכות במירב קולות ולהפסיד בבחירות

בואו נדבר קצת על שיטת הבחירות בדמוקרטיה.

ראשית, יש לציין שאין שיטת בחירות חסינה מבעיות. בכל שיטת בחירות אפשר למצוא דברים בעייתיים. השאלה היא מה הם הערכים העומדים בבסיס השיטה. בעיני השיטה הישראלית היא הטובה ביותר לערכים שצריכים להיות יסודות של חברה ומדינה דמוקרטיות. הערכים החשובים ביותר בעיני הם ייצוגיות ושוויון הזדמנויות. כל קול שווה למשנהו. הבחירות הן ישירות ויחסיות כלומר, לכל אחד הזכות לבחור ולהיבחר בצורה ישירה לבית הנבחרים. ליותר ציבורים ומיעוטים יש ביטוי בבית הנבחרים.

הביקורת העיקרית הנשמעת על השיטה הישראלית היא נושא המְשִׁילוּת (Governability). כלומר, היכולת לשלוט ולבצע החלטות בצורה יציבה לאורך חייה של ממשלה, בלי שתיפול. הביקורת נובעת מכך שהשיטה היחסית גורמת לשברי מפלגות ולכך שאין יותר מפלגות גדולות. המפלגות הקטנות לוחצות על הקואליציה וסוחטות אותה. אחד התיקונים שניתן לבצע במערכת, לטעמי, הוא להפריד בין ההצבעה לראשות הממשלה לבין ההצבעה למפלגה, דבר שקרה רק פעם אחת בתולדות הבחירות בישראל.

כדי לראות עד כמה יכולה שיטת הבחירות להיות מעוותת בדמוקרטיה מספיק לראות את השיטה האמריקאית שבה, בבחירות האחרונות, יש מועמדת שזכתה ברב הקולות והפסידה את הבחירות. ויש מפלגה שזכתה ברב הקולות, אבל למפלגה היריבה יש רב בבתי הנבחרים. זוהי שיטת בחירות אזורית שבה בוחרים לנציג לבית הנבחרים או לאלקטורים לבחירות לנשיאות. לא אפרט את השיטה האמריקאית בגלל מורכבותה. להסבר על הטיית תוצאות הבחירות כתוצאה מגזירת אזורי הבחירה.

גם אורית נבון נגד חתונה ברבנות

עד שתאגיד השידור הציבורי "כאן" יעלה לאוויר הוא משחרר מדי פעם קליפים חביבים. הפעם זו אורית נבון שעושה קליפ על הבעייתיות בחתונה ברבנות ועל הצורך בחוק נישואין אזרחיים במדינת ישראל.
אורית נבון היא עיתונאית, לשעבר ב"מאקו" והיום ב"כאן". מגדירה את עצמה כ"דתייה חופשית", "מאמינה באלוהים ובמסורת, שומרת על שבת וכשרות, ושולחת את ילדיי לחינוך הדתי". כך אמרה בטור שהיא כתבה במאקו, לפני כמה שנים. תראו מה היא אומרת על חתונה ברבנות.

קליפ החתונה של לירן ואור ינואר 2016

עברה קצת יותר משנה מאז חתונתן של לירן ואור המקסימות. אני מביא את קליפ החתונה המרגש שלהן שנערכה בינואר 2016 ב"קסאיה" בחולון. נעים להיזכר.

הלכות חתונה בסיסיות - חתונה שוויונית

צילום: נרדי גרין

הלכה חילונית היא שטקס החתונה צריך לבטא באופן בסיסי את ערך השוויון בין בני הזוג הנישאים. השאלה שאני תמיד נשאל לגבי טקס החתונה היא כיצד מתבטא השוויון בתוך הטקס?

התשובה לכך פשוטה - שני דברים הם החשובים ביותר לביטוי השוויון בטקס החתונה:

- שוויון באמירת הקידושין

- שוויון בחוזה החתונה - הכתובה

שוויון בקידושין

הקידושין בהלכה הדתית היא מעשה חד צדדי של קנין. הגבר קונה לו אישה. אמנם זוהי קנייה סימבולית, הקניין יכול להיעשות על ידי חפץ שווה פרוטה. אבל עדיין פעולת הקניין מבטאת גישה אדנותית. הגבר הוא "בעלה", ו"בועלה".
התפיסה החילונית אומרת שלאדם אין "בעלים". אין בעלות על נפש. אדם הוא חופשי להיקשר לאדם אחר מרצונו החופשי. לכן, בטקס החילוני הקידושין הם הדדיים, כלומר - קניית הזיקה והחסות נפרשים באופן הדדי. האמירה "הרי אתה מקודש לי" נענית באמירה "הרי את מקודשת לי", ומסתיימת בהכרזה "מקודשים, מקודשים מקודשים". הם בחרו וקנו את החסות האחת כלפי השנייה, באופן הדדי ושוויוני. 

כל הפעולות הנעשות בחתונה מצד אחד, מומלץ שיהיו נענות באותה פעולה מצד שני, שלא יישמע קולו של אדם אחד בטקס ויושתק קולו של השני. אבל פעולת הקידושין היא החשובה מכולן ובלעדיה אין שוויון בטקס.

שוויון בכתובה

הכתובה האורתודוקסית היא חוזה נישואין שבו התחייבות מצד אחד לצד שני. מהגבר כלפי האישה. הגבר מתחייב לזכויות האישה בנישואין ובגירושין. בעת העתיקה היה הגיון רב בקיבוע זכויות האישה. נשים היו חסרות כל זכויות והתרבות היהודית הייתה אחת הראשונות לקבע זכויות אלה במסגרת חיי הנישואין. אבל היום, התחייבות חד צדדית, בה כתוב שהאישה מסכימה, אבל לא חותמת ואפילו לא נוכחת במעמד החתימה כבר לא מתאימה.

לחוזה החתונה השוויוני יכולים להיות גם היבטים חוקיים, אפשר להסדיר את את החוזה מול עורך/ת דין המתמתחים בדיני משפחה ולחתום על הסכם ממון. הכתובה בטקס הנישואין היהודי-חילוני היא בעצם חוזה שניתן לכנותו "פסיכולוגי". זו ההתחייבות ההדדית איך לחיות יחד במסגרת חיי הנישואין. הנוסח פתוח וניתן להתאימו לבני הזוג. 

החותמים אינם עדים משפטיים ואין הגבלה על מספרם, מינם או גילם. החותמים הם הערבים ליצירת המשפחה החדשה. ניתן להחתים את כל האורחים בחתונה כערבים, ואפשר שרק בני הזוג ועורך הטקס יחתמו. כל שילוב הוא לבחירת הזוג.

חתונה שווה

חתונה שוויונית היא חתונה שווה. ללא שמירה על העקרונות הבסיסיים הללו, אין חתונה שוויונית. כל שאר האלמנטים בטקס ניתנים לבחירה, לשינוי ולעיצוב על ידי בני הזוג יחד עם עורך הטקס.

לשם מה יש צורך בחתונה שוויונית? האם זה לא נגד "ה"יהדות?

לטקס החתונה תפקיד בסימול היחסים העתידיים בין בני הזוג במסגרת חיי הנישואין. זוגות יהודיים-חילוניים היום שמים כערך חשוב את השוויון ביניהם. השוויון בפרנסת הבית וגידול הילדים ובמלאכות החיים הבסיסיות. ובמיוחד במתן מרחב לשני בני זוג לשמור על על עצמיותם. הטקס מבטא את הערכים בהם מאמינים. ולכן חשוב לבטא את השוויון בטקס.

ההלכה הדתית קפאה בזמן במאה ה-16 בחוקי שולחן ערוך. מאז נשכח המקור למלה "הלכה" - שמשמעותה ללכת עם הזמן, להשתנות לפי הנסיבות ולהתאים את החיים היהודיים להווה.

אבל הלחצים על ההלכה הם כבדים - נשים פמיניסטיות דתיות רוצות לדבר בטקסי הנישואין שלהן, רוצות לחתום על הכתובה ורוצות לקדש את בן זוגן. ואילו הרבנים פוסקי ההלכה אוסרים על כך וטוענים שזו "תורה למשה מסיני", כלומר, ללא שום הצדקה, מלבד שמירת מבנה השליטה הכוחני של סמכויות הרבנים הגברים.

כבר היום יש פתרונות "הלכתיים" עוקפים כיצד האישה יכולה להעניק טבעת לגבר מבלי לדבר, במהלך הקידושין, או לעשות זאת בתום הטקס לאחר שבירת הכוס. אבל יש קולות שקוראים לשינוי ההלכה הזו, והלכות אחרות בנושא החתונה. דוגמא לכך היא אמירתו של הרב בני לאו, אחד מחשובי רבני הציונות הדתית שכתב בדף הפייסבוק שלו:

"...תקנה חדשה של חכמים שתקבע שהאשה מקדשת את האיש והופכת אותו למקודש אליה, ורק אליה. תקנה כזו נמצאת בידי החכמים כמו שכל הקידושין נמצאים בידיהם: "כל המקדש על דעת חכמים מקדש, וזהו שאנו אומרים: "כדת משה וישראל"." (לפירוט לחצו כאן). 

אבל יש דוגמאות רבות נוספות על הרצון לשנות את הכתובה הארכאית, לעשות לצידה הסכם לכבוד הדדי ויוזמות נוספות.

אבל זוגות חילוניים צריכים הלכה חילונית ולא דתית, ביטוי שוויוני של הברית ביניהם היא הדבר הנכון בטקס הנישואין שלהם.

קליפ החתונה של הדר וקרל ספטמבר 2016

הדר קרל ואני 25.9.16
"טרסה", מרכז בגין ירושלים
צילום: נרדי גרין

הדר וקרל הגיעו במיוחד מפילדלפיה כדי לשמח את המשפחה והחברים שלהם בחתונה בירושלים במסעדת "טרסה" במרכז בגין בירושלים. כשעושים חתונה במקום פתוח, וחותמים על הכתובה בלובי של מרכז מורשת בגין, נפגשים עם אנשים שבאו לבקר במרכז. וכך הייתה שם קבוצה של נשים דתיות מבוגרות שניגשו אל הכלה וביקשו ממנה ברכה. הכלה, בהתרגשות רבה, שאלה אותי מה להגיד? הנחיתי אותה לשאול: ״מה תרצי?״ ומה שמך.

וכך היא בירכה אותה. אני בינתיים בצד הסברתי לאב החתן, שבא מפילדלפיה, על מנהג יהודי זה שאומר שלכלה יש סגולה מיוחדת ביום חתונתה וכולנה צרצינה את ברכתה. אבל זה לא הסוף, משום שבסוף החופה ניגשה אלי מישהי מהקבוצה וביקשה שאברך את ״כוכבית בת פרח״ בזוגיות. וכך מצאתי את עצמי, רב חילוני, ללא כיפה, מברך את קרובת משפחתה של המבקשת בשידוך הגון, זוגיות מאושרת, בנים זכרים, בנות נקבות, הצלחה ופרנסה... הלכה חילונית היא לסייע לאנשים, לכבד אותם ואת אמונתם.

הדר מעניקה מברכתה
צילום: נרדי גרין

בטקס עצמו בירכו ההורים מכל צד והיו כל המוטיבים של טקס יהודי חילוני, אפשר לראות בקליפ למטה. וזה הסיפור שסיפרתי עליהם בטקס: 

"הדר ילדה טובה ירושלים פגשה את קרל, ילד טוב פילדלפיה בהופעת הצדעה לזמר פרינס בפילדלפיה ב-2013. אבל קארל הופיע בה, הוא היה על הבמה והדר הייתה בקהל. מכיוון ששניהם מוזיקאים ולשניהם חברים משותפים בברנז'ה הם הגיעו לעשות יחד ג׳אם סשן ושם התחברו. לאחר מסיבת יום ההולדת של הדר כחודש לאחר שנפגשנו לראשונה, הם הפכו באופן רשמי לזוג. קרל היה צריך רק 4 חודשים בלבד על מנת להציע להדר נישואין, ובכך הקדים את כלבו ג׳אקס שגם כן התאהב בה... זה קרה באוגוסט 2013 בחנות כלבו שפתוחה 24 שעות ביממה ובגלל שהם מוזיקאים הם ארוחת בקר בצהריים, ובכל מני שעות מוזרות. דקה אחרי שיצאנו משם אותו בוקר קרל אזר אומץ להציע לי נישואין, עם הכריכים כרע ברך ושאל את השאלה. הדר בפה מלא אמרה כן... בקיצור לא ההצעה הכי רומנטית בעולם אבל העיקר הכוונה... היום הדר וקרל חיים בפילדלפיה, שניהם אמנים, מוזיקאים ויוצרים מוסיקה יחד."

זה קליפ החתונה שלהם שהם פרסמו בפייסבוק.

נעלמים - סרט הפחדה ותעמולה

צילום מסך: ערוץ 2

תכנית התעודה "נעלמים" (יואב לימור, שידורי קשת, ערוץ 2, 19.12.2016) היא תכנית המורכבת מאוסף ראיונות עם יהודים במקומות שונים בארה"ב, אוסף שנראה על פניו מקרי, כאשר יואב לימור מאתגר את אותם יהודים מסכנים בשאלה הנצחית הפונה אל רגשות האשם היהודיים "במה אתה יהודי?", או "מה הסבתא ניצולת השואה תגיד". הקו המנחה שלה מאד ברור: "מאה אלף יהודים נעלמים כל שנה". המסר המפחיד הזה יכול לבשר בעצם את קיצה של היהדות, בעוד 140 שנה לערך, לא יישארו יהודים על פני כדור הארץ...

אבל לא מדובר בהכחדה פיזית, נרמז פה על הכחדה רוחנית. ויש אפילו שרטוטים גרפיים של איום ההתבוללות על היהדות. אם מתחתנים עם לא יהודי/ה הילדים בדורות הבאים כבר לא יהיו יהודים. עבור יואב לימור המבחן של "מיהו יהודי", הוא המבחן ההלכתי של אם יהודייה, או של קיום מצוות כהלכתן האורתודוקסית. זה אינו שונה מקמפיינים של הפחדה נגד התבוללות שנערכו כבר בעבר ולא השיגו כלום מלבד לעצבן.

איזה פליאה היא לראות שף ישראלי מצליח שאומר שהוא מניח תפילין בבקר, ובערב הוא מבשל במסעדה פירות ים ושאר שרצים ואין לו שום בעיה עם זה כי הוא לא יהודי אורתודוקסי. יהדות לא אורתודוקסית היא עבור לימור מעין המצאה אמריקאית משעשעת. שיא הגיחוך מגיע כאשר הוא מראיין את פול גולין מראשי התנועה ליהדות חילונית הומניסטית בארה"ב, שגם אני נמנה עליה. פול נישא לאמריקאית ממוצא יפני. הכתובה שלהם היא בעברית, אנגלית ויפנית. ולימור שואל אותו כמה הוא מרגיש יהודי. ופול עונה לו בטבעיות, "במאה אחוז". פול גולין מציג תפיסה יהודית שלמה שלא מסתדרת עם האג'נדה של משרד התפוצות ולכן זה כאילו קוריוז במסגרת התכנית הכוללת (גם התחתן עם יפנית וגם אוסף צעצועים...) אבל, זוהי התשובה הניצחת של התרבות היהודית לנוכח אתגרי המאה ה-21 - יצירת קהילות יהודיות פתוחות ותפיסה יהודית אינקלוסיבית.

למעשה כל התכנית כולה היא מעין תעמולה של משרד התפוצות הטוען בעצם שאנחנו מצויים בפני משבר ביהדות התפוצות וכאשר רואים את בית הספר היהודי סגור משום שאין מספיק תלמידים ומימון של תורמים, נשמעים קולות שמדינת ישראל צריכה להשקיע בחינוך יהודי בארה"ב. דבר מגוחך מעין כמוהו.

יתכן שיש צורך בתכניות קשר עם צעירים יהודיים כמו למשל "תגלית". אבל המימון העיקרי של חינוך יהודי צריך להיות בישראל. האם החינוך ליהדות כל כך מושלם אצלנו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להפנות משאבים למדינות אחרות, ולהשפיע בצורה בוטה על מערכת החינוך שלהן? קודם תבנו תכנית חינוכית שתחזק את היהדות הפלורליסטית במדינת ישראל, ואחר כך תתעסקו בחינוך בארה"ב.

מדינת ישראל תוכל לחזק את הקשר ליהדות התפוצות אם תתחיל להיות המודל ששאפה אליו תמיד: "אור לגויים". מדינה רווחה מתקדמת, חיה בשלום עם שכניה, מעניקה שוויון זכויות ושמה את הפלורליזם בראש מעייניה. אז לא תהיה שום בעיה של נתק בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל. הנתק הזה קורה משום שהחיים בישראל כבר לא כל כך אטרקטיביים בעשורים האחרונים. התקווה הולכת ומצטמצמת לעומת הנתק עם יהדות תפוצות שהולך ומתרחב.

התכנית גם לא מתבססת על נתונים מלבד הנתון של כמה יהודים "נעלמים" כל שנה. היא גם לא מציגה שום סקר שנעשה בשנים האחרונות ויש סקרים רבים כאלה על הזיקה וההגדרה העצמית של יהודי ארה"ב. כך שסרטון התעמולה הזה מפספס בגדול.

אבל, לפחות זכינו לייצוג כתנועה.

ירושלים כאסון תכנוני

אורנה אנג'ל בכנס ירו-שלם 15.12.2016 גבעת משואה
צילום: נרדי גרין

נראה ש"הארץ" ו"דהמרקר" הם העיתונים  היחידים מתעניינים בנושאי תכנון ובניה, והם היחידים שמעבירים איזה שהיא ביקורת על המצב שאליו הולכת מדינת ישראל. כך למשל בכתבה שפורסמה ב 6.12 נאמר כי: "בדף הפייסבוק של פורום אדריכלים צעירים מתנוסס פוסט שכותרתו: אין משבר דיור, יש משבר תכנון." ועשרה ימים לאחר מכן מצוטט דוד קרויאנקר היסטוריון של האדריכלות בירושלים, בכתבה שהתפרסמה גם ב"הארץ",  ש"היו בירושלים שלוש פרות קדושות: בנייה באבן, בנייה רק על רכסים ולא בעמקים ובנייה בקו הרקיע המסורתי. שלושתן נשחטו בתהליכים כאלו ואחרים והשחיטה לא תמיד היתה כשרה". הוא רומז בין השאר על הכשלים של גשר המיתרים  המכוער והמיותר שעלה למשלם המיסים כרבע מילארד ש"ח ועוד מליון שקל אחזקה כל שנה, על פרוייקט הולילנד שטבול בשחיתות עמוקה ועל מגדלים נוספים שנבנו בניגוד לכל הגיון.

בערב לפני שהכתבה התפרסמה השתתפתי בכנס של "ירו-שלם הקואליציה למען ירושלים מרובת גוונים", שהיה ממש בשכונה שלי, גבעת משואה. לפני הכנס השתתפתי במפגש תושבים מהשכונה על תכנון התחבורה בשכונה. שני מפגשים לא היו מעודדים כלל. שכונת גבעת משואה היא שכונה חדשה יחסית בירושלים, אבל יש בה כשלים תכנוניים רבים הכשל הראשון במעלה הוא התחבורה והחניה בשכונה. כאשר תוכננה השכונה, לא חשבו על עדיפות לתחבורה ציבורית, על שבילי אופניים, ותכנון החניה הוא מתחת לתקן הקבוע בחוק. עכשיו יש מצב בו צריכים לתקן כשלים בלתי אפשריים באזורים צפופי אוכלוסין. אבל הכשלים האלה מחווירים לעומת הכשלים התכנוניים שהולכים ליפול על דרום מערב העיר. בראשם תכנית פינוי בינוי בעיר גנים קרית מנחם, שתוסיף 5000 דירות במגדלים רבי קומות של מעל 30 קומות, במרכז של שכונה שנחשבת "שכונת מצוקה". ללא שום חשיבה על התשתיות של חניה, ביוב, ובמיוחד בלא שום חשיבה על התושבים הקיימים שלא יוכלו לממן את תחזוקת הבניינים האלה. הכשל השני הוא בבנית שכונת מורדות משואה, שכונה חדשה שהולכת כנראה להיבנות בצמוד לגדר גן החיות התנ"כי, ובה יהיו כ-500 יחידות דיור. השכונה תהיה מנותקת מגבעת משואה של היום ויהיה לה כביש פנימי עם יציאה אחת לרחוב הראשי שכבר היום עמוס ממילא. מעבר לפגיעה החמורה בערכי טבע ונוף, מעבר להתנגדויות התושבים הקיימים ומעבר לפגיעה הצפויה בגן החיות, הרי שאם השכונה תקום תושביה יסבלו מאיכות חיים נמוכה: הם לא יוכלו להתקין תאורה במרפסות שלהם משום שיש כבר הערה תכנונית שאסור להאיר לכיוון גן החיות, הם יצטרכו לשמור על שקט כדי לא להפריע לחיות, הם יהיו תקועים בפקקים בלתי נסבלים של צומת יציאה אחת מהשכונה וגם הרעש מכיוון גן החיות יהיה בלתי נסבל. ולאחרונה נתבשרנו על הכשל השלישי - תכנית ספדיה חוזרת בדמותה של בניה ברכס לבן של כ-15000 יחידות דיור (?!) תכנית שעיריית ירושלים התנגדה אליה בעבר ועכשיו התחדשה אבל מי בעד התכנית? דווקא יו"ר המנהל הקהילתי של קרית מנחם ד"ר נתנאל פישר: "שטחים משלימים הם תנאי הכרחי לתוכנית פינוי־בינוי, כי בנייה במכפילים של פי 4 תגרום ליותר נזק מתועלת. אנחנו מברכים שסוף סוף אימצו את העמדה שלנו שיש צורך בשטחים משלימים". התשובה אם כן שמצוקת הדיור בירושלים תהיה על חשבון השטחים הפתוחים והטבע במערב העיר.

אורנה אנג'ל שדיברה בכנס דיברה יפה מאד על הנושא של קיימות, אבל נציגי רשויות התכנון העירוניים שהיו בכנס, נציגי המנהלים הקהילתיים של ירושלים וחברי מועצת העיר שידרו בעיקר חוסר אונים, אובדן אמון, ייאוש וחוסר יכולת להתמודד עם המצב שבו נראה שלכל הגורמים האחרים העוסקים בנושא, הקיימות הוא הנושא האחרון בסדר העדיפויות. העדיפות הראשונה היא לבנות. לא סתם לבנות אלא לבנות בכל מחיר. על חשבון הטבע, התושבים הקיימים ובמיוחד העתיד של ילדינו. 

טקס חול וטקס נר האחדות בחתונה

טקס חול בקליפורניה ארה"ב יולי 2012
התמונה לקוחה מ saphireeventgroup.com

באחת החתונות האחרונות שערכתי נתוודעתי למנהג חדש - טקס חול. הדרך בה מתבצע הטקס היא שלכל אחד מבני הזוג כלי עם חול בצבע שונה, ושניהם שופכים את החולות לכלי חדש. בהתאם לדרך שבה הם שופכים את החול מתקבל דגם צבעוני של עירוב החולות בכלי חדש. 

הסמליות כאן היא ברורה לכל אחד הצבע של האישיות שלו והחיבור בין שני בני הזוג יוצר שותפות חדשה שיש לה צבעים חדשים. הכלי עם הצבעים החדשים בעצם מסמל את חיי הנישואין החדשים הצבועים בצבעים של שני בני הזוג יחד.

לא מדובר כאן במיזוג, כלומר, בני הזוג לא מתמזגים ליישות אחת חדשה אלא ניתן לראות בכלי את הצבעים של כל אחד מהם בשכבות שנוצרות (בתנאי ששופכים לסרוגין ולא ביחד). ההמלצה היא לסמל יצירת אחדות ולא אחידות, שותפות ולא התמזגות.

הכלי החדש, עם שכבות החולות הופך להיות אלמנט קישוט יפה שניתן להציב אותו אחר כך בבית ולהיזכר בטקס.
אני מעריך שההיסטוריה של הטקס הזה היא חדשה. אין עליו אפילו ערך בויקיפדיה. ייתכן שהוא החל בשנים האחרונות ונפוץ בארה"ב, באוסטרליה וברוסיה. לא ראיתי דוגמאות ואזכורים לטקסים כאלה לפני יותר מעשור.
טקס שפיכת החול נקרא באנגלית 'Blending of the sand' או 'Unity Sand Ceremony' וזה מזכיר מנהג אחר ותיק יותר של "נר האחדות"  'Unity Candle', אבל גם הוא די חדש יחסית. בטקס הנר, לכל אחד מבני הזוג אחד נר משלו ושניהם מדליקים נר אחד מרכזי, גדול, הקלוע משתי צמות שעווה, או יותר. הנר המרכזי הוא הנר המסמל את האיחוד בין שני בני הזוג, או שתי המשפחות. לפעמים נהוג שלכל האורחים יש נר ביד ואז יש מעמד מרהיב של תאורה.  טקס נר דלקת הנר הוא הזדמנות להביא את הציטוט בשמו של הבעל שם טוב:

"כל אדם עוטה אור הבוקע ועולה השמיימה, וכשנפגשות שתי נשמות אשר זו לזו נועדו מתלכד אורן לאלומה אחת וקרן אור גדולה שבעתיים מבהיקה מהוויתן האחת".

לא מצאת את המקור המדויק של הציטוט, אבל משמעותו מדברת על הסינרגיה של שתי קרני אור, שנמשלת לסינרגיה שיש בין שני בני אדם היוצרים שלם שגדול יותר מסך חלקיו. אפשר להתשמש בציטוט הזה גם לטקס החול.
כמובן שסביב הטקסים החלה תעשייה שלמה של מוצרים נלווים. הטקס מוצע גם לנישואי גרושים שבהם יש איחוד של ילדים קודמים משני הצדדים ואז כל המעורבים שופכים את החול הצבעוני לכלי חדש שמייצג את המשפחה החדשה שנוצרת, או מדליקים נר עם כמה צמות קלועות. גם טקס החול וגם טקס נר האחדות אינם במקור טקסים דתיים, למרות שמשתמשים בהם בחתונות נוצריות. אבל קראתי כבר שכומר התייחס אל טקס נר האחדות וכינה אותו: "המצאה של הולמארק". הולמארק היא חברה אמריקאית, בת יותר ממאה שנה שמתמחה בכרטיסי ברכה ומוצרי מתנה קיטשיים לאירועים. הדבר ממחיש אולי עד כמה טקסי החיים שלנו  וזהותנו התרבותית מושפעים מהדת הצרכנית. כולנו קונסומרסיטים אדוקים...
שני הטקסים הם טקסים יפים מלאים בסמליות ובמידה ומשתמשים בהם בזהירות הנכונה הם יכולים לסייע ביצירת אירוע משמעותי.

אני מביא שתי דוגמאות מיני רבות מ You Tube לטקסי חול שנערכו בחתונה חילונית ברוסיה ב-2013, ובחתונה נוצרית בארה"ב, ב-2011.

קליפ החתונה של מיכל וג'ניה ספטמבר 2016

צילום: נרדי גרין

החתונה של מיכל וג'ניה, המקסימים, נערכה במקום ייחודי ויפה - "חצר הבילויים" בגדרה. זו הייתה חתונה קטנה ואינטימית עם תחושה כפרית. היו שתי טבעות ושתי אמירות כמיטב המסורת החילונית. 

וזה הסיפור שסיפרתי עליהם בחתונה: "מיכל וג'ניה מכירים כבר כמעט שש שנים. זה התחיל בלימודי התואר הראשון. הם למדו באותה כיתה, וכאשר יצאו להפסקה, התיידדו. ג'ניה הזמין את עצמו אליה לדירה, בהתחלה כתירוץ של יציאות עם חברים לאחר מכן כבר לבד. הוא התמיד להזמין את עצמו עד שההתמדה השתלמה בסופו של דבר, והם הפכו לזוג רשמית ב-11 בנובמבר 2010. לאחר שנתיים של זוגיות עברו לגור יחד, והם גרים יחד כבר 4 שנים. אחרי כל כך הרבה זמן ברור שהיה צריך לשדרג את הזוגיות הזאת. ולכן באה הצעת הנישואים. זה קרה בערב השנה האזרחית החדשה, בדצמבר 2015. בלי להתקמצן, ברומניה, בבוקרשט, בכיכר העיר מול הארמון של צ'אושסקו. כל הקהל ספר לאחור ברומנית ובסוף הספירה השמיים הוארו בזיקוקים. ג'ניה כרע ברך והציע נישואין ברומנית. מיכל כמובן אמרה כן, כי הבינה את הכוונה..." 

הקליפ מעביר בצורה יפה את רוח החתונה המרגשת.