כתושב גבעת משואה וכפעיל נגד התוכנית למבנה המיותר בשכונה (קומפלקס ענק הכולל בית כנסת, מקווה ועוד), השערות סומרות למשמע הטיעונים המגוחכים לערר שהעלו הנציגים החרדים (מירושלים ומבית שמש) בוועדה המחוזית לתכנון בבקשת הערר שהגישו. אני אפרט כאן את הכשלים המרכזיים ונקווה שהערר יידחה על הסף.
הכשל המרכזי בערר הוא הטלת ספק במקצועיות הוועדה המחוזית של מנהל התכנון במשרד הפנים – ההחלטה התקבלה ע"י יו"ר הוועדה שירה תלמי באבאי, מתכנן המחוז דן קינן, וגם נציג המשרד להגנת הסביבה, יועץ לתחבורה ויועצת פרוגרמתית. הערר טוען שכל אלה לא עשו את עבודתם נאמנה? למותר לציין שהיו כמה וכמה ישיבות, בהן גם נציגי השכונה השתתפו, וגם סגן ראש עיריית ירושלים יוסי חביליו (האיחוד הירושלמי). ישיבות רבות בהן כבר הוצגו הנקודות שעולות בערר המון פעמים. הטענות נשמעו ונבחנו לפני ולפנים, נשמעו מומחים ויועצים באריכות. ההחלטה היתה מקצועית לחלוטין ולא הושפעה משום שיקול זר. והפסקה העיקרית בה אומרת:
"…בחינת הצורך הציבורי הנדרש מחייבת ראייה תכנונית כוללת, המבוססת על מאפייני האוכלוסייה הקיימים והתחזיות העתידיות. לאחר בחינה פרוגרמטית של יועצת הפרוגרמה של הוועדה ובהתאם למדריכי משרד הבינוי והשיכון, נמצא כי בשל אופייה החילוני והמסורתי של השכונה ומגמת ההזדקנות בה, יש להתבסס על שיעור שימוש נמוך מזה שהציגה מגישת התכנית במסגרת דיון בהתנגדויות, ואשר לשיטתה מצדיקים את הקמת המקווה, והוועדה סבורה כי מגישת התכנית לא הצליחה לתמוך את טיעוניה בדבר ההכרח בהקמת המקווה".
מרגע שעלתה התוכנית לדיון, לפני עשר שנים, ביקשנו לבצע סקר צרכים מקיף על מנת לקבוע את שאלת הצורך במקווה. הבקשה הזו עלתה בכל פגישה עם המינהל הקהילתי והעירייה. בכל פעם סורבנו. זה הכשל השני בערר, שאלת הצורך. מכיוון שסורבה בקשתנו לבצע סקר צרכים, נאלצנו לבחון את שאלת הצורך על פי כל הנתונים המתפרסמים בגלוי: מספר בתי האב בשכונה, דמוגרפיה, גילאים, מוסדות חינוך, נתוני הצבעה בבחירות לכנסת ובבחירות המקומיות וכדומה. ולא רק זאת, חברת מועצת העיר לורה ורטון (האיחוד הירושלמי) הצליחה, לאחר עמל רב, למצוא את נתוני השימוש האמיתיים במקווה שכבר קיים בתחומי המנהל הקהילתי בשכונה. מכל הנתונים האלה עולה שאין שום קשר בין מה שיש בתוכנית לבין הצורך האמיתי. יתרה מכך, טוענים המערערים שיש בידיהם פניות וסקרים שנערכו. ביקשנו את הנתונים האלה, כדי שנוכל לברר, כמובן שלא קיבלנו שום נתונים.
הערר כושל גם בטענתו על נושא התנועה והחניה. המערערים מודים שהנושא "נבחן היטב"… אכן נבחן היטב על ידי הוועדה המחוזית ונדחה כי זה רחוב חד סטרי, צר שבו אין מקומות חנייה ביומיום, רכבים חונים בו על מדרכות. מה יקרה אם יוסיפו מבנה ציבור ענק שימשוך אליו משתמשים מכל רחבי ירושלים? בתוכנית הוצעה תוספת של 5 מקומות חניה בלבד.
כשל נוסף מצוי באמירה שהתוכנית נעשתה בשיתוף הציבור. אכן ניתן לציבור להביע את טענותיו בפגישות וישיבות שונות, אבל ההחלטה "בשם השכונה" התקבלה על ידי הנהלת המנהל הקהילתי שבדירקטוריון שבה יש לשכונה שלנו רק 2 נציגים מתוך 9. בפועל, מאות מתושבי השכונה הצטרפו להתנגדות ותרמו כסף לייצוג משפטי ולשכירת יועצים מומחים, ולכן לא היה פה שיתוף ציבור אלא נתנו לציבור להוציא קיטור על מנת לצאת ידי חובה.
מודה סגן ראש העירייה חיים כהן (ש"ס), אחד ממגישי הערר: "אני לא מתגורר בשכונה ולא מכיר יותר מדי"… לא הוא ולא יו"ר המינהל הקהילתי לשעבר שעשה את הכביכול פשרה, ד"ר נתנאל פישר חוקר במכון קוהלת וחובש כיפה בעצמו, ולא שאר מגישי הערר אינם תושבי השכונה ולא מכירים את צביונה וצרכיה. סגן ראש העיר אליעזר ראוכברגר (דגל התורה) שביקר במקום בזמנו, אמר לנו בפירוש שאנחנו צודקים בטענותינו, לאחר שראה את המגרש והרחוב. ואף על כן, חתום גם הוא על הערר.
מגוחך שלפתע סגן ראש העיר כהן הופך להיות פמיניסט: "אותי חינכו למנוע עוולות ופגיעות בנשים, ועל כן החלטתי להגיש את הערר", אולי לפני זה כדאי שתדאג שתהיינה נשים נבחרות ציבור ממפלגתך במועצת העיר ובמפלגה שלך?
ברור שאין שום דבר ענייני בערר שהוגש, אם הוועדה המחוזית תמשיך לעשות את עבודתה המקצועית היא תדחה את הערר.