יום שלישי, 30 במאי 2006

החתונה של עמית ואילן

בשבת, 27.5, נערכה החתונה של ידידי משכבר הימים עמית עם בן זוגו אילן. הם ביקשו ממני לייעץ להם לגבי אופן עריכת הטקס. ובחרו באמיר אוריין כעורך הטקס. לאות תודה הם החליטו להודות לי מעל הבמה, בפני האורחים. בקהל נכחו המשפחות התומכות, ידידים וחברים, אישי ציבור ופוליטקאים בינהם יוסי ביילין, זהבה גלאון, עוזי אבן, אילן גילאון, סער נתנאל, איתי פנקס ומיכל עדן. על המוסיקה הייתה מופקדת סי היימן. הטקס עצמו היה מרשים, ואפילו שלא נכחתי בו קיבלתי טלפונים שהודו לי על הסיוע שהגשתי. אני רוצה להביא בפניכם את מה שהיה לדעתי שיא הטקס ועיקרו, המילים האישיות שאמרו החתן והחתן האחד לרעהו. הטקסט והתמונות באדיבותם של עמית ואילן.

עמית: היום אנחנו עושים עוד צעד משמעותי קדימה, צעד של מחויבות, בדרך בה אנו הולכים יחדיו זה מכבר. היום אנו מגשימים את משאלת ליבנו ונישאים זה לזה. ביום הזה, בתל אביב עיר החופש, בתחילת חודש הגאווה בישראל ובעולם, אנחנו אומרים לעצמנו ולכם: אנחנו שונים, אבל אנחנו שווים. אילן אהובי, אתה ואני מאמינים כי טובים השניים מן האחד. שנינו בני מזל אריה, אפילו נולדנו בהפרש של יום. לכאורה דומים, אך למעשה מאד שונים, למרות שאנחנו לא מנוגה וממאדים. אתה מדבר מהלב ואני מדבר מהראש, אתה מטפל באנשים ואני מהנדס יישומים. אתה עבורי מקור של בטחון ויציבות, מקור בלתי נדלה של רגישות, תבונה, תובנה ומודעות. היום אתה לי לאיש, לבעל בעל לב. אני רוצה להודות למשפחות שלנו ולהורים האמיצים שלנו. מהמקום המחבק, המשתף והטוב בו אנו נמצאים היום, חשוב להביט גם 10 שנים לאחור, וגם לצדדים, למשפחות אחרות, ולומר – עברנו ביחד תהליך ארוך ומשמעותי. אנחנו בחרנו לחיות את חיינו ולא להתכחש לאמת שלנו, למי שאנחנו. אתם בחרתם לקבל אותנו ולחבק אותנו. כל זה ממש לא מובן מאליו. אשרינו שאתם ההורים שלנו, אנחנו גאים בכם ואוהבים אתכם מאד ! אני מודה לכולכם על שבאתם להשתתף בשמחתנו. התמיכה שלכם היום, כבכל יום, מחזקת אותנו ומסייעת לנו להגשים את עצמנו כבני אדם חופשיים ומעורבים, וכזוג אוהב שהקים בית בישראל.
אילן: היום מעל במה זו אני רוצה לפנות אל אילן בן ה-16 ולומר לו כמה מילים: אילן יקר, לא מזמן הבנת שאתה הומו. זו מילה איומה עבורך, ואתה עדיין בהלם. לא מעכל שמדובר בך, שהמכה הזו הכתה דווקא אותך. עכשיו אתה מבוהל, מת מפחד, אתה מתפלל לאלוהים שהנגע הרע יעבור, שתתנקה מהחטא הנורא, שזה ייעלם כמו שזה בא. למרות התפילות זה לא נעלם. יש לך שבר ביחסים עם אלוהים. מצד אחד אתה יודע, שיחסים בין גברים אסורים על פי צו דתי. מצד שני אתה לא בחרת בזה... אז מה זה לעזאזל?, אתה שואל. מישהו מתבדח איתך? אלוהים בוחן אותך? או אולי מעניש? ואם הוא מעניש, אז על מה? אתה כועס עכשיו. מלא זעם. אתה אבל, מתייסר. מתחנן שלא יגלו. אתה פוחד שלא יאהבו אותך, שלא יירצו בך ושלא תהיה לך משפחה. אתה לא רוצה כל חייך להסתתר ולהתבייש. למרות הבושה והפחדים אתה מרגיש עמוק בפנים שיש לך תקווה, שיש ניצוץ של יופי. תן בלבך, אילן, מקום לאהבה לעצמך. יבוא יום שבו האהבה תהפוך לתכונה החזקה שבאישיותך, זו שבזכותה תגשים את ייעודך. חשוב שתהיה קשוב ונאמן לעצמך, וצא לדרך לחפש את אהוב ליבך. אל תוותר. עם הזמן תמצא משמעות במה, שהיה פעם הגילוי הנורא. אתה תבין שההגדרה פה לא ממש חשובה. אני יודע, שעכשיו אתה רחוק מלהאמין, אבל יום אחד תגיד, שזה הכול היה שווה, שבלעדי החוויה, זה לא היה זה. בלי להיות מי שאתה היית יוצא אדם לגמרי אחר, אולי אפילו מישהו, שהיה קשה לך לקבל. ועכשיו אני מגיע לשיא. זה לא מצחיק ותיזהר מלזלזל. אתה הולך להתחתן, לפזר את מסך הערפל. אתה הולך לעמוד עם בחיר ליבך באור ולא בצל. בחיר ליבי, עמית שלי: לפני שבע שנים היינו לבד. רצינו לאהוב. נפגשנו בזכות יונת, סער ואסף, והתחלנו ללכת במסע משותף. ברגע הראשון, בו נפגשנו, משהו בתוכי אמר והרגיש, שאתה בשבילי הוא האיש. העיניים הכחולות העמוקות שלך העניקו לי תחושה של ים רגוע עם מים זכים, שאפשר עליהם לנוע למחוזות רחוקים ולחופי מבטחים. התחלנו לצאת, ותוך זמן קצר הרגשתי שאנחנו כבר יחד שנים. זה לא שדיברנו בדיוק באותה שפה, אבל היינו עשויים מאותו הטוב. הטוב הנדיר של פעם. הטוב שקיים בנו בזכות המשפחות בהן גדלנו. הרגשתי שאתה נדיב באופן אצילי, ושיש בך כנות נדירה. סמכתי עליך ונתתי בך אמון. זה הרגיש שיחד אנחנו יוצרים כוון. היית גאה בי כששיחקתי על הבמה, פינטזת שאהיה מפורסם... מה שעדיין לא כל כך יצא. על כל צעד מקצועי שעשיתי הענקת לי ברכה, והרגשתי אותך שותף להצלחה. בדרך לא הכול היה ורוד, עברנו משברים. מתוך אמון בקשר טיפחנו את היחסים. התקרבנו זה לזה, הפכנו משפחה בבית מעוצב עם קשת, הכלבה. היום זה לא דמיון, היום זו מציאות, אנחנו מתחתנים עם כל המשמעות. המסע המשותף שלנו הולך ומשביח כמו יין טוב, אז בוא עמית שלי, ונמשיך זה את זה לאהוב. ברגע המיוחד הזה חשוב לי להזכיר את אחי, זאב, שנפטר חצי שנה לפני שעמית ואני נפגשנו. אני מרגיש אותו מחבק אותי עכשיו חזק, ואומר לי: אני גאה בך, אחי הקטן. אני שולח עכשיו חיבוק חם למוטי, בן זוגי הראשון, שנקטף בתאונת דרכים. ציוריך, מוטי, תלויים בביתנו ומלווים אותי לאורך הדרך. ההומור שלך חסר לי. זה נראה לי כל כך טבעי שתכבוש בסערה את רחבת הריקודים בחתונתי. אני מתגעגע אליך, ורוצה לומר לך תודה על השיעור שלמדתי איתך. בערב הזה בו נמזגים יחד העצב והשמחה, אני רוצה לומר לך, עמית שלי: אני אוהב אותך.

יום רביעי, 24 במאי 2006

?שבועות 2006 - כבר תיקנתם

בית ספר יסודי "הרצל", בת ים, אמצע שנות השבעים בשבועות היינו לובשים לבן. מביאים מהבית פרות וירקות, מקשטים סלים ועושים טקס ביכורים מאולתר בחצר "המסדרים" של בית הספר. 1984, בשל"ת הראשון בעין שמר, עם הגרעין. שוקו ואפרסקים בשדות, צופים בשיירת הכלים החקלאיים, ביכורי הענפים וילדי הקבוץ שנולדו בשנה האחרונה. לפני שנתיים בטקס במזרע (בתמונה משמאל), המסורת הקיבוצית נשמרת.
אבל מה לעזאזל עושים היום בעיר עם שבועות חוץ מלאכול מאכלי גבינה? אז היום מתקנים, כלומר הולכים לאחד התיקונים שעולים כפורחים דווקא בחצות הליל. לא יכולים לרחם קצת על האנשים ולעשות את זה קצת יותר מוקדם?.
מה זה בכלל תיקון? מקורו במקובלים בספרד של ימי הביניים שנהגו להישאר ערים ולהקדיש את הלילה כולו ללימוד תורה – תנ"ך, מדרשים וספר הזוהר. מדוע תיקון? משום שקבלת התורה על ידי בני ישראל נעשתה ברישול, שלא רק שהם ישנו בלילה, אלא שהקב"ה היה צריך לעוררם. מקור נוסף הוא בזוהר, ופירושו – התקנה. מתקינים קישוטים לתורה, כפי שמכינים ומקשטים את הכלה לקראת החופה. התורה היא הכלה, והלימוד במשך הלילה הוא הקישוטים לתורה, שאותה מתכוננים לקבל מחדש עם עלות השחר, השכם בבוקר החג – זמן קבלת התורה במעמד הר סיני.
זה תמיד טוב לתקן, היהודים הם שיפוצניקים של העולם. מה מתקנים היום בתיקון ליל שבועות? אני ממליץ לתקן את הזהות. במסורת של קריאת מגילת רות בשבועות, כדאי לדבר על תיקון שערוריית הגיור במדינת ישראל, על גבולות הזהות היהודית והישראלית, על כך שסבתא רבא של דוד המלך הייתה גיורת, ולא סתם, כזו שכלל לא עברה קורס ארוך של לימודי דת ופולחן, לא עברה ועדות משפילות של רבנים והצגה מעושה של אורח חיים זר. היא פשוט הצהירה במגילת רות שהיא שייכת לעם ישראל, עברה לגור בבית לחם והתחתנה עם חקלאי ישראלי ששמו בועז.
אז בואו נתקן, אבל בשעה נורמאלית, דחילאק.

יום שישי, 5 במאי 2006

החתונה של רינת ורומן

רינת סטודנטית לסוציולוגיה לתואר שני באוניברסיטה העברית ורומן שף במסעדה ירושלמית, התחתנו, קצת לפני פסח תשס"ו. הם ביקשו ממני לערוך להם את הטקס במלון פארק פלאזה בירושלים. הקייטרינג היה של ציונה שאני מכיר. לפני הטקס כינסנו את המשפחה לחתום על כתובה שהיא התחייבות הדדית לזוגיות, ועל הכתובה חתמו כל בני המשפחה. במדרש המשיא הקראתי את הקטע הבא: "ניסן הוא חודש לידתו של העם היהודי וחודש לידת האביב, ומסמל גם את לידת הולדתו של קשר יציב ומשמח. ובפסח נהוג לקרוא מתוך מגילת שיר השירים. אני מקדיש לרינת ורומן קטע מתוך שיר השירים המבטא את האהבה בין עלם ועלמה במקורות שלנו בצורה הטובה ביותר: קוֹל דּוֹדִי רומן הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: רינת קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ ובואי אלי: כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ".
(התמונה משמאל היא ברגע ההתכוננות שלפני החופה).

יום רביעי, 3 במאי 2006

הרמת כוסית למתבגרת בת 58


בכינוס יום העצמאות המסורתי של הקהילה אצל ענת ונחום ברחובות, נתתי בהתבגרות של המדינה סימנים. הדברים כאן מבוססים עליהם. 58 אינו גיל מבוגר למדינה, זהו אף גיל צעיר. יחד עם זאת יש אותות לכך שהמדינה מתבגרת. הסימן הראשון לכך הוא שבממשלה יהיה שר לעניני גמלאים... חוץ מזה היא הצליחה בשנתה ה 57 לפנות חבל ארץ שלם, ולהזיז אלפי מתיישבים מביתם. סימן נוסף הוא שהיא לא שקעה לדכדוך ואבל לאומי כאשר מכבי הפסידה בגמר היורוליג. יש הרבה דברים שמעלים סומק בלחיי המדינה לקראת שנתה ה 58. מי שהצליח לבטא זאת בצורה הטובה ביותר היה דווקא מנהל תחנת טלוויזיה פלשתינית המשדרת מבית לחם שנשאל למה הוא משדר את גמר היורוליג בשידור חי לגדה, הוא אמר במבטא כבד למראיין מהערוץ הראשון שהוא מקנא בישראלים בשלושה דברים: ההסתדרות, חיל האוויר ומכבי. אז מכבי הפסידה, אבל יו"ר ההסתדרות הולך להיות שר הבטחון וזה עוד סימן לבגרות. מה נאחל למדינה לקראת הפיכתה לבוגרת ואחראית? נאחל לה שתטפל בחצ'קונים שעוד נותרו כמו היחס לחלשים בחברה. שיהיה לה קצת יותר כבוד לזכויות אדם. שתפטר מהשליטה בעם אחר, ושתעלה על דרך השלום. וכשתגיע אליו תוכל לפרוש סוף סוף לגמלאות ולהיות מדינה שלווה ורגועה שיושבת על כסא הנדנדה במרפסת, מפמפמת במקטרתה וקוראת רומן טוב. והשר לענייני גמלאים שלה יוותר מחוסר עבודה. אז מזל טוב למתבגרת בת 58, שתפרח ותעלה האהבה והאחווה בתוכה, לחיים!