יום ראשון, 16 ביולי 2006

הייתי חבר של סמיר ג'עג'ע


כך אמר לי באוקטובר 2005, חנא איברהים, נהג מונית שהסיענו לנמל התעופה של דטרויט בסיומו של ביקור הקהילה היהודית-ההומניסטית בפרברי דטרויט. לאחר שאמרנו לו שאנחנו מישראל סיפר לנו חנא את קורותיו בארה"ב. נוצרי מרוני ממוצא לבנוני, חי באמריקה כ 17 שנה, במקור הוא מכפר ליד ג'וניה. הוא עבד בעבודות מעבודות שונות בכל מיני מקומות בעולם, אפילו בערב הסעודית. היום הוא נוהג בלינקולן טאון-קאר בעבור שרות המוניות של נמל התעופה הבינלאומי של דטרויט והוא מבסוט. הוא מאד אוהב את לבנון ואת כפרו הוא מבקר מדי פעם, אבל לא יחזור לשם. אבל הוא מקווה, ואפילו יודע שבקרוב החיזבאללה יובס והלבנונים יחזירו לעצמם את השלטון, החיזבאללה חלש ונסראללה סתם אפס. שני פושעים יש במזרח התיכון, אמר חנא, האחד זה אסד והשני אהוד ברק. הנסיגה מלבנון הייתה טראומה גדולה גם עבורו והוא לא יכול לסלוח לישראל על שזרקה את חבריו בדרום לכלבים. הוא עצמו היה חבר של סמיר ג'עג'ע (בקטע הזה
נעתי באי נוחות על המושב שליד הנהג...) הוא היה בכוחות הלבנוניים והתאמן תקופה אפילו בישראל בשנות השמונים. שאלתי אותו, לאור העבודות השונות שעשה מה המקצוע שלו, הוא ענה ללא היסוס: חייל.
נזכרתי בסיפור בגלל מאורעות הימים האחרונים. למרות הכל, אמרתי מהיום הראשון שבו נחטפו החיילים שפעולת צה"ל, ברוטאלית ככל שתהיה, היא מוצדקת.י
מצאתי את עצמי במצב מוזר, ב 82' התנגדתי בכל מאודי, מהרגע הראשון, למלחמה בלבנון. הפגנתי נגד בכל הזדמנות שיכולתי, וספגתי קללות ויריקות. והיום, יש שר בטחון משלום עכשיו, שמאפשר הפצצה של אזרחים ותשתיות אזרחיות בלי הנד שפם, ואני מסכים איתו. אין יותר אפשרות לקבל את הסיטואציה שבה יושב ארגון שמטרתו השמדת ישראל על גדר הגבול, יורה, הורג וחוטף ואנחנו מקבלים זאת כמובן מאליו. לעת הזו יש קונצנזוס רחב בישראל. החברה מוכנה לספוג אבידות. נשלם בחיי חיילים, אזרחים והרס תשתיות, בשיתוק של המדינה לתקופת מה, כי על הראש של נסראללה יש תגית מחיר גבוהה מאד. עלינו לעשות זאת במהירות האפשרית כל עוד התנאים הבינלאומיים מאפשרים לנו. המחיר עולה ככל שעובר הזמן.
המחיר יכול להיות גם אישי, לכולם יש חברים שגרים בצפון. בקרוב אצטרך להגיע בעצמי לצפון לערוך חתונות. וגם לי יש חרדות. אני מנסה לשכנע את חברי בחיפה לרדת דרומה ולא להישאר בטווח הטילים, בינתיים ללא הצלחה. זה הזמן להושיט יד. תתקשרו לחברים תארחו אותם, זה לא ייגמר מחר.

יום רביעי, 12 ביולי 2006

שו"ת - האם מותר לאשה לקדש גבר תחת החופה

אחת השאלות שנשאלתי על ידי כלה לפני חופתה היא מדוע לאישה אסור לקדש את הגבר בטקס הנישואין?

התשובה הדתית הלכתית מתמצית ב"ככה". ככה נהוג ואין לשנות. אני מסתמך, כדוגמא, על דבריו של הרב שלמה לוי בתשובה לשאלה אחרת. והוא אומר שם: "גם החושב שעל פי דין יש מקום להתיר (אמירת שבע ברכות על ידי אישה), יש לאסור זאת מצד המנהג... על פי התורה וההלכה, האיש מקדש והאשה נקנית. הקידושין והנישואין נעשים על ידי האיש הלוקח את האשה, ולפחות לגבי אופן הקניין, ההבדל בין תפקיד האיש לתפקיד האשה הוא ברור ביותר. כידוע ענין זה הוא אחד הסממנים המובהקים של הרפורמים הכופרים בתורה, ובשם השוויוניות מקיימים טקסים בהם האשה גם כן מקדשת את האיש. לאחרונה, גם אנשים שומרי מצוות מחפשים דרכים שונות על מנת שגם הכלה תוכל לבטא עצמה תחת החופה, ולטעמם, התפקיד הפאסיבי שנועד לה אינו מספיק... נראה לי שכל שינוי בענין זה עלול להביא לבלבול ולטעות בהבנת טיב קידושין ונישואין. לעניות דעתי, נתקשה מאד להסביר לאדם הממוצע, מדוע אשה יכולה לערוך חופה וקידושין (לגבי זה אין בעיה של ברכות), אולם אינה יכולה לקדש את בעלה, ולכן חשוב מאד להבהיר שאין להכניס שום שינויים מתחת לחופה, וכל המשנה ידו על התחתונה. דברים אלו אמורים גם לגבי קריאת הכתובה שאין בה ברכה, ולגבי אמירת ברכה, כאמור לעיל, יש סיבות הלכתיות למנוע זאת".
התשובה הדתית היא אם כן שיש להותיר את האשה פאסיבית תחת החופה על מנת לא לגרום לבלבול בתפקידים הפטריארכליים המסורתים - שכל אחד ידע את מקומו הראוי. גם רבנים מתקדמים של צוהר מוכנים בתנאים מסוימים לאפשר לאישה להגיד ולתת משהו לבן זוגה תחת החופה, ואולם, לא במסגרת של טקס הקידושין. קידושין הדדיים יהיו פסולים. וכך נכתב בחוברת חדשה שהוציא מכון "עיתים": "מתן טבעת במתנה מהכלה לחתן בצירוף פסוק מהמקורות - צעד זה אינו יכול להתרחש בשעת קידושי הכלה על ידי החתן, אולם ניתן למקמו לאחר מסירת הכתובה או רגע לפני תום החופה".
השיוויון בין הגבר לאישה אינו יכול להיות תלוי ברצונו הטוב של רב כזה או אחר, קולה של האישה אינו יכול להיות מושתק ביום כלולותיה. אי אפשר להגיד לה: בגלל שהיום נשים רוצות לדבר ניתן להן איזשהו מקום שולי בתוך הטקס.

ולכן, בקידושין יהודיים חילוניים יש שיוויון והדדיות בין הגבר לאישה. חשוב שפעולת הקידושין תהיה הדדית ושיוויונית. אחד הערכים החשובים ביותר בהלכה החילונית הוא השיוויון והוא צריך לבוא לידי ביטוי תחת החופה באקט הקידושין.
האשה תאמר בקידושין, למשל: הרי אתה מקודש לי בטבעת זו להיות לי לאיש ולרע לחיות חיי שיתוף ואהבה. ותענוד טבעת לבן זוגה שישיב לה במשפט דומה ויענוד לה גם טבעת.

יום שבת, 8 ביולי 2006

החילוניים כזרם ביהדות

סדרת כתבות חדשה שהתפרסמה ב"הארץ" על ידי יאיר שלג, מציגה את היהדות החילונית כזרם הרביעי ביהדות. אני מניח שהוא מתכוון לכך ששלוש הזרמים האחרים הם האורתודוכסי, הרפורמי והקונסרבטיבי. בחו"ל אגב, יש זרמים יהודיים נוספים.
הכתבה האחרונה שהתפרסמה אתמול עסקה בנושא של טקסי חיים ולכבודה התראיינתי גם אני. (לקריאת הכתבה ליחצו כאן).
סדרת הכתבות שמתפרסמת בעיתון גדול בישראל, על ידי עיתונאי שאינו חילוני, וניתן להגדירו כמסתכל מהצד, מציבה בפעם הראשונה, את הקביעה שהחילוניים הם זרם בפני עצמו ולא תשליל של הדתיות. בכך מסייעת סדרת הכתבות להכניס לתודעה את התפיסה של "יהדות כתרבות" ולשרש את התפיסה העממית כי יהדות היא רק דת. התפיסה הזו אומרת כי הדת היא חלק, אבל רק חלק מתוך התרבות היהודית. תפיסת היהדות כתרבות מציבה אתגר חדש בפני היהודים החילוניים בישראל ובעולם.
האתגר נוגע בדילמה כיצד לעצב את היומיום שלהם לאור התפיסה המתחדשת של היהדות כתרבותם, ללא מה שהיו רגילים לתפוס כסמכות בענייני יהדות -הרבנים האורתודוכסיים. היום יש רבנים חדשים - רבנים חילוניים, ועל כך תהיה כתבה נוספת בסדרה בקרוב.

על הפרידה

אנחנו חיים פרידות כל הזמן.
פרידה היא הפרת איזון בסיסי במרחב האנושי, הפנימי והחיצוני.
בכל פרידה גם הטריוויאלית ביותר יש קורטוב חידלון ומעט מהמוות.
פרידות יכולות להיות צפויות ובלתי צפויות, קלות וקשות יותר. אנחנו נפרדים לא רק מאנשים, אלא מכל דבר ששייך לסביבתנו ואולי קרוב לליבנו. מאנשים, מחפצים, מעונות השנה, ממקומות, מנופים, מארצות, מתרבויות וכדומה.
פרידות צפויות יכולות להיות סיום של שהות לאחר תקופת מה ביחד, כמו למשל, פרידה בסיום תקופת לימודים, סיום עבודה על פרוייקט, סיום שרות צבאי, מעברים בחיים כמו נישואין, מעבר לארץ אחרת. ואפילו דברים שנראים פשוטים כמו פרידה בסיום ערב משותף, או מעבר לחדר אחר. פרידות כאלה ניתנות לתכנון.

מצבי פרידה קשים מובילים לתגובות קשות כמו שמתואר בשירו של נתן זך "נגד פרידה":
החיט שלי הוא נגד פרידה.
לכן, כך אמר, לא יסע עוד,
אינו רוצה
להפרד מביתו היחידה. הוא בהחלט נגד
פרידה.

פעם נפרד מאשתו ואותה
שוב לא ראה (אשוויץ). נפרד
משלש אחיותיו ואף אותן
לא ראה (בוכנואלד) פעם
נפרד מאמו (אביו מת בשיבה
טובה) עכשיו הוא
נגד פרידה.

בברלין הוא היה
מודעו וידידו של אבי. הם בילו בנעימים
בברלין ההיא. אותה תקופה
חלפה, ארורה. מעתה
לעולם לא יסע. הוא
בהחלט
(אבי מת בינתיים)

נגד פרידה.

פרידות שאינן צפויות הינן הקשות ביותר, הן אינן ניתנות לתכנון והכל נעשה בדיעבד. דוגמא לפרידות כאלה הינן: גירושין, פיטורין, עזיבה, נטישה, בריחה, פליטות, וכדומה. אולי הפרידה הקשה מכולן היא מוות בלתי צפוי של אדם אהוב.

אחת הדרכים להתמודד עם מצבי שינוי כאלה בחיים היא לקרוא להם בשמם – פרידה.
להכין את התודעה להיעדר הנוכחות הפיזית של מושא הפרידה, והפיכתו לזכרון.